הפטרת ויחי

כח ההתמדה מביא לגדלות בתורה, וביאור במעשה דדוד המלך שמת בשבת – לא פסיק פומיה מגירסא. מתוך השיעור השבועי מוצש"ק ויחי ה'תש"ע.

נפתח במה שקראנו בהפטרת ויחי, ויקרבו ימי דוד למות. בפרשה כתוב, ויקרבו ימי ישראל למות, לכן הביאו בהפטרה את נושא פטירת דוד המלך. ידועים דברי הגמ' במסכת שבת, המדברת על דוד המלך, שמלאך המוות לא יכל לפגוע בו, כי לא פסיק פומיה מגירסא כל השבת. הוא ידע, ה' גילה לו שימות בשבת, אז כל השבת הוא עסק בתורה. ומלאך המוות התחכם, ועשה לו רעש באילנות. דוד המלך יצא לראות מה זה. נפל מהמדרגה, המדרגה מתחתיו נשמטה, וע"י זה פסק מללמוד. וכך היה לו כח לשלוט בו. זה מה שמובא אצלנו בגמרא.

אבל מה שמעניין, בפירוש של מהר"ש שבזי זי"ע, הוא העתיק את הנושא הזה בשינוי. כנראה היתה לו גירסא אחרת. הוא כותב כך, דרשו רבותינו זכרונם לברכה, אמר דוד לפני הקב"ה, הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא. א"ל בשבת הוא מת. היה דוד בכל שבתא יתיב וגריס באוריתא. כי מטא זמניה אידמי ההוא שטן ושארי מכשכיש ביני אילני. פסק דוד מגירסיה ואמר, אחמי מא הוא דין. על בסלמא, איפחית דרגא מתותיה ונפל ונח נפשיה ומית. לפי סגנון סיום דבריו משמע, שדוד המלך בעצם כבר הפסיק ללמוד עוד לפני שהוא יצא. זה לא שהוא יצא, הפסיק מלימודו, נפל במדרגה ומת, אלא לפני כן הוא כבר הפסיק. זה קצת לא כ"כ מובן. אם פסק דוד מגירסא, א"כ כבר פה הוא היה צריך למות. הוא כבר אמר דברים בטלים, הוא כבר לא עוסק בתורה. למה צריך עד שיעלה בסולם, ואח"כ שהשליבה שבסולם תפחת, תשבר, וככה הוא ימות?

יכול להיות, שהוא הבין שזה מה שגרם לו. דהיינו, זה היה רק שלב. עצם זה שהוא כבר אמר את המשפט הזה, אחמנא מא הוא דין, בכך גרם שהסולם יפחת. מאידך, יכול להיות, שבמלים האלו שאמר, עדיין זה לא נקרא שהפסיק את הלימוד. כי כמדומני, שבדקדוקי סופרים, לא הביא את המילים פסק דוד מגירסיה. יכול להיות שכשראה שיש רעש מסביבו של אילנות, הוא חשב אולי יש פה רוח סערה, אולי צריך לברך ברוך עושה בראשית, או שכחו מלא עולם. הדיבור הזה שאמר, לא מחייב שנחשב שכבר אינו עוסק בתורה. זו רק היתה הסיבה, ללכת ולצאת החוצה.

בכל אופן, לא משנה איך שנפרש את זה, רואים את ההתמדה של דוד המלך. כמה שישב ועסק בתורה. אמנם, זה היה רק בשבת. חז"ל אומרים באיכה רבתי על ר' יוחנן בן זכאי, דבר נפלא. אולי צריך לשים את הדבר מול עינינו, לדעת מה היתה מדרגתם של חכמי התלמוד, איזו התמדה היתה להם בלימוד התורה. מסופר שכאשר יצא ר' יוחנן מירושלים, כמו שידוע המעשה בגמרא בגטין עם הבריונים, פגש את אספסיאנוס קיסר. מובא באיכה רבתי דבר שלא מוזכר בגמ'. אספסיאנוס קיסר שׂם את ר' יוחנן חדר בפנים חדר. שני חדרים, חושך ואפילה. השאירו שם כמה ימים, וכל פעם היה שולח אנשים לשאול אותו מה השעה כעת. אמר לו, עכשיו שעה רביעית, עכשיו שעה תשיעית. כל פעם היה עונה לו. הכל היה אטום סביבו. שאלו אותו, איך אתה יודע מה השעה? אמר להם, אני יודע לפי מספר הפרקים שאני משנן. אני לומד כל הזמן, ויש לי חשבון כמה הספקתי. הפלא ופלא. איך הוא מנותק מהעולם. יש לו חשבון, הוא יודע כמה הוא מספיק בשעה, כמה פרקים הספקתי בכמה ימים, הפלא ופלא. זה ר' יוחנן בן זכאי.

אצל דוד המלך כתוב, שבשבת לא פסק פומיה מגירסא. דוד המלך הוא לא רבן יוחנן בן זכאי. לא שהוא בדרגא פחותה, אלא שדוד המלך עסק במלחמות, היו לו עניינים חוץ מהלימוד. ראיתי מספרים דבר נפלא, על הגאון רבי עקיבא איגר. הוא התחיל קצת לחוש שלא בטוב, ולהגיד לו ללכת לנוח הוא לא היה מסכים. מה עשו בניו? הביאו עגלה, ואמרו לו שצריכים לנסוע. הוא כמובן לא שואל שאלות לאן נוסעים, העיקר שהוא לומד. חשב, כנראה צריכים ליסוע לאיזה מקום. הגיעו למקום הנופש, הביאו לו כורסא, משהו ככה נוח, שישב וינוח. והוא ממשיך ללמוד. עוברת חצי שעה, שעה, פתאום הוא שואל, נו? איפה התינוק? אמרו לו, מה תינוק? איזה תינוק? התברר, שהוא חשב שהזמינו אותו להיות סנדק בברית מילה. ככה הוא הבין. אמר לעצמו, אם שמו אותו על כורסא, כנראה יביאו תינוק עכשיו. גדולי עולם, היו כ"כ שקועים בלימוד התורה. רק כדי שנראה קצת את הגדולים האלו מול עינינו, בבחינת והיו עיניך רואות את מוריך, לדעת באמת מי הם גדולי ישראל, וכמה השקיעו בלימוד תורה. ולא להתפלא איך הם הגיעו לגדלות וגאוניות כזאת. הם השקיעו הרבה, ולפום צערא אגרא.