ויבֹא אברהם לספוד לשרה ולבכותה (חיי שרה)

האם אפשר לומר את המלים "הולך נכוחו" בהשכבה לאשה.

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק מסעי התשע"ב

ישנה קצת שאלה בסוף הנוסח של ההשכבה, ככתוב יבוא שלום ינוחו על משכבותם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ, יש האומרים מלים אלו 'הולך נכוחו' גם בהשכבה לאשה. אתם רואים, פה [בסידור תורת אבות] הודפס זאת בתוך סוגריים, גם אני שמעתי לפני עשרות שנים מחכם אחד הערה על כך. דבשלמא באיש הדבר נכון, בלשון זכר, וכך הוא הפסוק בישעיה נ"ז ב'. א"כ איך אפשר להגיד באשה 'הולך נכחו'? על כן דעתם לדלג שתי תיבות הללו בהשכבה לאשה.

הפסוק אומר כך, יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ, יש במפרשים כמה פירושים, או שזה חוזר על השלום, דהיינו 'יבוא שלום' לנפטרים, והם 'ינוחו על משכבותם'. ו'הולך נכחו', היינו השלום, שהוא ילך נוכח הנפטר. א"כ על אשה אי אפשר להגיד 'הולך נכחו' כי צ"ל הולך נכוחהּ. יש עוד פירוש, שהכוונה שזה חוזר על הצדיק, דהיינו יבוא שלום ינוחו על משכבותם, מי יזכה לזה? אדם שהוא ישר וצדיק, שהוא 'הולך נכחו', דהיינו הלך בדרך ה' בישרות ובתמימות, לנוכח. א"כ אם מדובר על אשה, צריך לומר הולכת נכוחה, דהיינו האשה הצדקנית שהלכה נכוחה, אבל לא כך הוא לשון הפסוק. לכן השמיטו את המלים האלו בהשכבה לאשה.

אלו שכן אומרים זאת, וראיתי בנוסחאות תכאליל כת"י שכתבו זאת במפורש, נראה שאפשר ליישב את הדבר עפ"י מדרש הנעלם פרשת חיי שרה דף קכ"ב ע"ב. כתוב שם עה"פ ויבֹא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, היינו דתנן כל שבעת הימים נפשו של אדם פוקדת לגופו ומתאבלת עליו. דהיינו, בשבעת ימי האבל הנפש באה לקבר לראות את הגוף, ומתאבלת ומצטערת שם, והוא מביא פסוק באיוב י"ד, הה"ד אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. כהאיי גוונא ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, יש פה רמז, ויבא אברהם זו היא הנשמה, לספוד לשרה זה הגוף. אמר רבי יצחק בשעה שהנשמה זוכה ועולה למקום מעלתה, הגוף שוכן בשלום וינוח על משכבו, הדא הוא דכתיב יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נֹכחו, מאי הולך נֹכחו, אמר רבי יצחק הנשמה הולך נכחה למקום העדן הגנוז לה. דהיינו, כאשר הוא כבר זכה והתקבלו מעשיו, עבר כבר את כל הזיכוכים וזכה להגיע אל מקומו בגן עדן, אז גופו שוכב בשלום על משכבו בקבר.

ממשיך המדרש ואומר, מֵאֵי משמע? [בניקוד צירי, לא מַאי בפתח. והכוונה מהיכן משמע כך] אמר רבי יהודה מהאיי משמע, נכחה כתיב בה"א. הוא אומר שהפירוש הולך נכחו, היינו שהנשמה הולכת למקום העדן הגנוז לה. כלומר, המלה 'הולך' חוזרת על הנשמה, ו'נכחו' זהו גן עדן, כי כתוב נכחה בה"א. אמנם הקרי הוא נכחו בוא"ו, אבל הכתיב בה"א, כך היה כתוב לפני בעלי הזוה"ק. בספרים שלנו זה לא כך, אצלנו זה עם וא"ו, כמו שהעיר כבר המנחת שי, וכן גם בתיגאן דידן כת"י. אבל בעבר לפניהם כך היה כתוב. כפי שמצאנו הרבה שינויים בספרי חז"ל באיזה פסוקים כידוע, גם פה היה כתוב לפניהם 'נכחה'. על כן הוא מפרש שהכוונה נוכח ה"א, דהיינו השכינה הנמצאת בגן עדן, הנרמזת באות ה"א, ודי למבין.

לפי"ז הולך נכחו, פירושו הנשמה שהולכת לגן עדן, אם כן הכל מיושב. 'הולך נכחו' אינו מדבר על השלום, ולא על הצדיק שהולך בישרות, אלא על הנשמה. גם כשאתה אומר על איש 'יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחו', פירושו שיגיע למצב שילך למקומו ויעלה על משכבו בשלום למקום מנוחתו מקום השכינה בגן עדן. אם כן, גם באשה אותו הדבר.

אכן יש לשאול לכאורה, למה קוראים לנשמה בלשון זכר? למה עליה אומרים 'הולך'? אבל זאת קושיא גם לולא דברינו דלעיל. יכול להיות שאומרים על הנשמה 'הולך', אולי בגלל שמצטרפים לנשמה עוד חלקים, נפש ורוח, ורוח מצינו גם בלשון זכר, כמו שנאמר ורוח גדולה וחזק, לכן קוראים גם לנשמה בלשון זכר. גם ידוע הכלל של הראב"ע, כל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. וזהו תירוץ כללי על הרבה שאלות מסוג זה, שכל דבר שאין בו רוח חיים, כגון בנ"ד נשמה שהיא דבר שלא שייך שתהיה חי ותוליד תולדות בכדי שתצטרך להגדירם כזכר או נקבה, א"כ אפשר לקרוא לה גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה. כמו שרש"י מביא לגבי תיבת מחנה, וכן השמש יצא על הארץ, השמש באה, דברים שלא שייך בו זכר ונקבה, כיון שאינם דבר חי. א"כ, כשאתה אומר 'הולך' על הנשמה, זה בהחלט דבר המתקבל. [וע"ע מ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פר' בלק דף פ"ז. יב"ן].

מדוע נקראת בשם "השכבה".

למה זה נקרא בלשון השכבה, מהו פירוש המלה השכבה? הדבר נגזר מלשון הפסוק שהבאנו, ינוחו על משכבותם. וכן עוד פסוקים דומים. כבר הגמ' במסכת כתובות דף ק"ג ע"ב נזכר אשכבתיה דרבי, זהו לשון חז"ל, הגמ' אומרת ההוא יומא דאשכבתיה דרבי נפקא בת קלא ואמרה כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב. גם בשו"ע יו"ד סימן שד"מ סעיף כ' יש לשון כזאת, ותכלית י"ב חודש מבקרין ומשכיבין אותו. מזה נבנה לשון השכבה.

להשלמת העניין, וליתר ביאור, כדאי להביא מ"ש הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ד שלהי סימן ל"ח וז"ל, אשר כתבת מה טעם קורין אותה השכבה, דע כי מקום המנוחה של הנפש מכנה הכתוב בשם משכב, וכ"ש יעקב אע"ה ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, ופרז"ל ושכבתי במקום מנוחת הנשמות. וכן הכתוב בישעיה נ"ז אמר יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו, ולכן בקשת רחמים בעד הנפש קורין אותה בשם השכבה, כי ע"י בקשה זו תשכב הנפש במקום מנוחתה, ואפי' נפש צדיק ג"כ יש לה תמיד עילוי אחר עילוי, ומקום עילוי הב' נקרא מקום מנוחתה לגבי עילוי האחד הקודם וכעז"ה וכ"ש וכ"ש שיש נר"ן שלא עצרו כח לבא אל מקום מנוחתם עדיין, שאין התפילה מועלת להם שישכבו במקום מנוחתם. ולכן דרך כלל קורין לבקשת רחמים של נפש הנפטר בשם השכבה. עכ"ל.

בתשובה להערה מהקהל: נכון. גם על 'בבהילו יצאנו ממצרים' יש קושיא, הרי 'בבהילו' זה בלשון ארמית, ו'יצאנו ממצרים' זה בלשון הקודש. האמת שגם בקדיש יש קצת את השאלה הזאת. למשל, יתגדל ויתקדש, הרי יתגדל זה לא בארמית, וכמדומני אין בשום מקום בארמית את המלה יתגדל, או בכלל את המלה גדול. הרי זה מיוסד על הפסוק והתגדלתי והתקדשתי, התרגום שם הוא ואתרבי ואתקדש. כל מקום שכתוב גדול, תרגומו רב. א"כ היינו צריכים להגיד בקדיש, יתרבי ויתקדש שמיה רבה. אכן דנים למה הלשון הוא כך. מהרי"ץ בעץ חיים [ח"א דף ל' סוף ע"ב] מדבר על השבחים האחרים שיש בקדיש, וישתבח ויתפאר ויתרומם וכו' יעו"ש. ולכאורה היה נראה גם שם חלק בארמית וחלק בלשון הקודש. האריך כבר על זה ועל כללות העניין, רבי יהודה ברבי יקר, רבו של הרמב"ן. גם בטור ובאבודרהם דנו על החלק האחרון שבספרד היו אומרים, במקום לעילא לעילא מן כל ברכתא שירתא תושבחתא, הם היו אומרים בלשון הקודש למעלה למעלה מכל הברכות וכו', רבי דוד אבודרהם שואל, איך אתה מכניס בתוך הקדיש לשון הקודש? הרי כל הקדיש הוא בארמית. ומסביר הב"י בסימן נ"ו מה השאלה, כי בעצם אילו רק הרישא היה בארמית והסיפא בלשון הקודש, לא היתה בעיא, כל הבעיא היא שמכניסים באמצע לשון הקודש, מפני שבקדיש תתקבל ויהא שלמא, בודאי שההמשך הוא בארמית, א"כ פה יש בעיא שמכניסים באמצע לשון הקודש. מהרי"ץ מדבר בדף פ"א על כך לגבי יהא שלמא, הרי בנוסחאות אחרות אומרים ביהא שלמא מלים בלשון הקודש, אבל אצלנו הכל בנוסח ארמית, ומהרי"ץ אומר שזה עדיף. והסיבה היא, כי לא ראוי להכניס בתוך הנוסח חלק ארמית וחלק לשון הקודש, ובמהדורא בתרא הוא מציין למהרש"א בברכות דף ג' ע"א לגבי מה שכתוב בגמ' 'יהא שמיה הגדול מברך', איך 'שמיה הגדול מבורך'? 'שמיה' זה בארמית, א"כ צריך להיות 'יהא שמו הגדול מברך'. אי אפשר להכניס חלק ארמית וחלק לשון הקודש. ואם יש את זה, צריכים לתת סיבות. ואכן במלה 'בבהיל"ו' יש רמז בראש־התיבות על כל מצוות ההגדה, וענייני פסח, ולכן תקנו כך. ובל"נ נרחיב על כך באחד השיעורים הקרובים.

האם לדעת האר"י ז"ל אין לומר את נוסח ההשכבה "מנוחה נכוחה וכו'".

דבר חשוב נוסף יש בכל העניין הזה של ההשכבות, כתוב בספר אמת ליעקב [מובא בשו"ת רב פעלים חלק ד' או"ח סי' ל"ח] שהביא דברי מהרד"ך, זהו רבי דוד כהן, ששמע מפי מהר"י מולכו שאמר מפי חכם גדול בסתרי תורה, שהיה מונע ההשכבות, מפני דכשמזכירין נפש המת, יורדת היא למטה, ולכן נהגו לקום בעת הזכרת שם המת, ושוב אינה יכולה לעלות עד שיפרעו שמן למאור או הצדקה שנודרים בעבורם. אומר הרב הצדיק הזה, הגדול בסתרי תורה, שלא טוב לומר השכבות, כי בזמן שאומרים את ההשכבה נפש המת יורדת, וזו הסיבה שנוהגים לקום בעת הזכרת השם. [זהו דבר מעניין, כי בד"כ מה שמקובל אצלינו בכל המקומות שנוהגים לקום להשכבה, שעומדים בכל ההשכבה. אבל כנראה היה מנהג כזה, לעמוד רק בזמן הזכרת השם. ראיתי אפילו שמזכירים בספרים, שכשמזכירים בדרשה שמו של איזה חכם, כל הציבור קם. זהו מנהג של הספרדים, הם קמים לכבודו בעת הזכרת שמו. אבל אנחנו נוהגים שכל הציבור עומד בכל ההשכבה, ובכל אופן זה לכבוד הנשמה. ויש שלא נוהגים לקום כלל, כלומר אפי' בעת הזכרת שמו של הנפטר]. א"כ הוא טוען, שכיון שמזכירים אותו, נשמתו שוב אינה יכולה לעלות עד שיפרעו את הצדקות שנודרים בעבורו. ולכן הוא מסיים, ומאז נמנעתי אני מלהזכיר נפשות. אם תתן צדקה מראש, זהו דבר טוב. אבל כאשר אתה אומר שהינך מתנדב ופעם אחרת שתתן, א"כ הנשמה ירדה למטה ומתעכבת בעולם הזה עד שתתן, ומי יודע מתי יתן, האם מיד במוצ"ש, או אחרי חודש, או לאחר שנה. א"כ לא טוב הדבר, שהרי אתה מעכב אותו בעולם הזה, וגורם לו צער נורא.

בא הגאון רבינו יוסף חיים (בעל ספר הקדוש בן איש חי) שם בשו"ת רב פעלים, והוא צועק חמס נגד דבר זה. ארבע שאלות יש לו על דברים אלו. דבר ראשון הוא אומר, דע כי דברים אלו לא ניתנו להיאמר מכח סברא והשערת השכל, ואין לסמוך עליהם אא"כ יוצאים ממדרשי חז"ל או זוה"ק או מפי רבינו האר"י ז"ל שקיבל מפי אליהו הנביא ז"ל. וכ"ש הדבר הזה שאין הדעת סובלו, ותמוה מאד. חדא, למה צריכה הנפש לרדת לעוה"ז מכח שיחה קלה של החזן, והלא אפילו רבינו האר"י לא היה מושך נשמות אלא על ידי כוונות וסודות עמוקים. איך חזן פשוט, רק אמר את השם וכבר הוריד נשמתו לעולם.

שאלה שניה, ועוד למה לא תוכל לחזור לעלות אלא רק ע"י צדקה, דלפי זה כל אותם שעושים להם השכבה ביום שבת ויו"ט ור"ה וכפור, ירדו לעוה"ז ואין יכולים לעלות אלא עד שיתנו הצדקה ושמן למאור שנדרו בעדם, וצריכים להישאר כמה ימים למטה, ודבר זה לא נשמע מעולם.

שאלה שלישית, ועוד דמנהגם של ישראל מדורות הראשונים שקודם זמן רבינו האר"י ז"ל ודורות האחרונים עד עתה, עושים השכבות החזנים לנפטרים בלא נדבת צדקה וכו'. לא מתנדבים ולא נותנים צדקה, א"כ יוצא שדבריך נגד המנהג.

דבר רביעי הוא טוען, ועוד כי מצינו מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל דברים סותרים את דברי החכם הנזכר. כי מצינו לרבינו מהרח"ו ז"ל בשער המצות פרשת ויחי שכתב וז"ל, עניין ההשכבות שאומרים על נפשות הנפטרים כמנהג ש"צ קהילות ספרד 'מנוחה נכונה', היה מורי ז"ל, היינו האר"י, מלעיג עליהם מאד, והיה אומר שלא היו מעלין, אבל [לפעמים] היו מורידים אם אין נפש המת ראוי לכך עכ"ל. כיון שאתה בהשכבה אומר דברים גדולים על הנפטר כי ברצונך להעלותו, אבל אם אדם זה אינו ראוי, א"כ אתה מעורר עליו קטרוג. דהיינו בשמים פותחים את הפנקס שלו, ורואים אם הוא ראוי או לא. עוררת עליו דינים. לכן הוא אומר, עדיף שלא תאמר השכבה. כי לפעמים, אומר רבינו האר"י, ע"י אמירת ההשכבה גורמים רק נזק לנשמת הנפטר. ממילא טוען שו"ת רב פעלים, הנך רואה בדברי רבינו האר"י ז"ל דבר מפורש בערעור אשר מערער על השכבות, שהוא לפעמים מורידין אותו הדברים האלו שאומרים עליו אם הנפש ההיא אין ראוי לכך. ולזה הטעם אין תקנה בצדקה, ואין ממנה תרופה לזאת, ואם היה תקנה בצדקה היה אומר תקנה זו. וגם לא אמר אותו הטעם הנז"ל דהנפש יורדת לעוה"ז ואינה עולה אלא בצדקה, ולא זכר שמה שום דבר מזה, לא מיניה ולא מקצתיה. א"כ דבר ראשון האר"י אומר שאתה מקלקל, וגם מה יעזור צדקה, וכי ע"י שאתה תתן צדקה תתקן אותו? הרי הנשמה הזאת היא של אדם שלא כ"כ ראוי לכך. וחוץ מזה, האר"י לא אמר ולא הזכיר את הנימוק דלעיל.

למסקנא בסופו של דבר אומר שו"ת רב פעלים, למה העולם נוהג לומר השכבות, אמנם אעפ"י שרבינו האר"י היה מלעיג על ההשכבות, [כיו"ב לעניין סדר קציצת הציפרניים, וק"ו פיוט יגדל אלד'ים חי. ואכמ"ל. יב"ן], מ"מ לא בטל מנהג זה של השכבות בכל גלילות ישראל, אלא נשארו הכל כמנהג הזה שהוא ישן נושן, והחזיקו בו למאד, יען כי גם רבינו האר"י ז"ל לא גזר אומר לבטל המנהג הזה, ורק היה מלעיג עליו מפני כי לפעמים יוצא ממנו הפסד לנפש המת, וישראל לא זזו ממנהגם שכל אחד מחזיק את נפש קרובו שראויה לרחמנותא זו אשר יבקשו עליה בנוסח ההשכבה, ואין משנין הנוסח בזה מקטון ועד גדול כעם ככהן. ואה"נ מי שחושש לדבריו של רבינו האר"י ז"ל הנז', לא יעשה השכבות כלל. ותקנה של צדקה לא תועיל לזאת החששא של רבינו האר"י ז"ל. ולכן המחזיק במנהגן של ישראל ועושה השכבות, אין אומרים לו אל תעשה אלא רק אם תתן צדקה. אבל ודאי אם יעשה השכבה וידור צדקה ג"כ, הנה מה טוב ומה נעים. אבל לומר לו אל תעשה השכבה אא"כ תתן צדקה, בשביל חששת הרב הנז' שאומר שהנפש תרד לעוה"ז ע"י ההשכבה ותשאר בעוה"ז ולא תעלה עד שיפרעו הצדקה או שמן למאור, זה לא ניתן להיאמר, ואין לזה שורש כלל, והוא היפך מנהגן של ישראל מדורות הראשונים ועד האחרונים וכו'. מי שירצה להרחיב ולהעמיק, כדאי לו לראות את הדברים בפנים, כיון שהנושא אינו כ"כ פשוט. צריכים הרבה לדייק פה, לכן אני אדבר באופן כללי.

צריכים לדעת, בעל רב פעלים הולך בשיטת החיד"א אשר כותב שאינו חושש לסודות שהאר"י לא גילה. דהיינו, האר"י הרי גילה הרבה סודות, אבל יש דברים נוספים הכתובים בספרים אחרים, סודות וסתרי תורה שאמרו גדולים אחרים, לפניו או לאחריו, אבל הוא לא מתייחס אליהם אם האר"י לא הוא זה שגילה אותם. דבר זה כנראה אינו כ"כ מוסכם, ולדעתי הקלה אינו פשוט וברור, כי הרי ידוע שלרבינו האר"י לא חיה הרבה זמן, הוא לא הספיק לגלות את כל חכמתו, וא"כ אין ראיה שלא מקובל עליו מה שאחרים אמרו, אא"כ הוא אמר במפורש אחרת. יש הרבה סודות שהאר"י לא הזכירם, לא דיבר עליהם בכלל, אבל אין ראיה שהאר"י אינו סובר זאת. למשל, דיברנו בזמנו [מוצש"ק בחקתי ה'תשע"ב] על חכמת צירוף האותיות, והבאנו שהחיד"א עצמו הרגיש שבכתבי האר"י אין שום זכר לזה. וכי בשביל זה הדבר אינו נכון?! האר"י לא גילה את כל החכמה בעולם. הוא לא אמר רק מה שאמרתי קיים, וחוץ מזה אין שום סתרים וסודות בעולם. בכל אופן כך הם סוברים.

לגופו של עניין, דיברנו קודם מדוע יש שתי נוסחאות בהשכבה. ראיתי בספר מעבר יבוק המיוחד לענייני אבילות [סדר ההשכבה עמ' נ"ה], זהו אחד מגדולי המקובלים באיטליה, ושמו רבי אהרון ברכיה ממודינה, שהיה לו מגיד מן השמים. הוא מביא את נוסח מנוחה נכונה, וכותב כך, סדר ההשכבה שנהגו באיזה מקומות לאמרה בקבורת המת ובכל ז' ימים בביתו אחר התפילה, וכן בכל עת שהולכים לבקר המתים. למנצח שמעו זאת כל העמים וגו'. מנוחה נכונה בישיבה העליונה תחת כנפי השכינה וכו', שם תהא מנת מחיצת נפש ושם הטוב וכו', המלך ברחמיו ירחם עליו. ראשית הוא כותב, אם היא נקבה, יכנה בלשון נקבה. דהיינו כגון במקום מה שכתוב דאתפטר, תגיד דאתפטרת. ואת כל שאר הנוסח, תגיד אותו הדבר גם לאשה. מפה רואים, שלא היה אצלם לאשה נוסח אחר, אלא את אותו הנוסח היה גם לגברים וגם לנשים, כמו ששיערנו לעיל שמתחילה היו שתי נוסחאות אבל אח"כ החליטו לבחור ולקבוע לנשים נוסח אחר.

אבל העיקר תשמעו את הנוסח שהוא מביא, המלך ברחמיו ירחם עליו. המלך ברחמיו יאר פניו עליו. המלך ברחמיו יְיַסּד אותו באהל בל יצען לעד. המלך ברחמיו יפרוש הודו והדרו עליו. המלך ברחמיו ינעים נצחו עליו. המלך ברחמיו יפאר רום תפארתו עליו. המלך ברחמיו ימתק כח רעמותיו וגבורותיו עליו. המלך ברחמיו יעביר חסדו עליו. המלך ברחמיו יגלה אור נועמו עליו. המלך ברחמיו ינהיר טוביה וחייה עליו. המלך ברחמיו יפקח עינא פקיחא עליו. אח"כ, המלך ברחמיו הוא יחוס ויחמול עליו. המלך היושב על כסא רחמים בכח חסדיו הגדולים יכניסהו בסתר כנפיו ובסתר אהלו, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ולקץ הימים יעמידהו וכו', ההמשך כבר כפי הנוסח שלנו. נכנסו פה באמצע כמה וכמה דברים, ויש בהם רמזים. מי ששם לב, יבין. יש פה עשר דברים שהכניסום לפי הסדר. זה מורגש במלים, כגון 'ייסד' זה יסוד, 'יפרוש הודו והדרו' זה הוד, 'ינעים נצחו' זה נצח, 'יפאר' זה תפארת, 'ימתק רעמותיו וגבורותיו' זה גבורה. הטמינו פה דברים נסתרים הידועים ליודעים.

חושבני, שכאשר האר"י דיבר ואמר שמורידים את הנשמה, הוא לא דיבר על הנוסח שלנו, אלא על נוסח זה. דהיינו, מה שמביאים המקובלים שלפי האר"י הנוסח 'מנוחה נכונה' אינו טוב, הוא דיבר על נוסח זה שיש בו תוספת דברים גבוהים. מה זה 'ייסד אותו באהל בל יצען לעד'? פירושו אהל שלא ייעקר ולא יתנתק. זה נתייסד על־פי לשון הפסוק בספר ישעיה [ל"ג, כ'] עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלַ‍ִם נָוֶה שַׁאֲנָן, אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח. יוצא א"כ שמבקשים כאן דברים גבוהים. כאשר האר"י בא ואמר את דבריו, אני אומר זאת לפי עניות דעתי, במחילה מכבודו, קטונתי מאד מלהעיר על הגאון בעל רב פעלים, אבל תורה היא וללמוד אנו צריכים, אני חושב שאפשר לדייק שהאר"י לא דיבר על נוסחתינו, ובזה גם מוסבר היטב למה העולם לא קיבל מה שהאר"י הלעיג על הדבר. הרי לכאורה תמוה למה השאירו את המנהג הזה, הרי האר"י אומר שכשאתה אומר השכבה על אדם אתה מזיק לו רח"ל, אם כן למה המשיכו בכ"ז להגיד נוסח זה? התשובה היא, נכון, אבל האר"י לא דיבר על הנוסח שלנו. האר"י התכווין על הנוסח של המעבר יבוק.

והראיה, תדייקו את המלים הכתובות בשער המצוות, וכמובא לעיל, עניין ההשכבות שאומרים על נפשות הנפטרים כמנהג שליחי ציבור קהילות ספרד 'מנוחה נכונה'. בואו נראה למה ספרד. מה האשכנזים אומרים? אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה תַּחַת (או עַל) כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, אֶת נִשְׁמַת פלוני בן פלוני שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ, בַּעֲבוּר שֶׁנָּדְבוּ צְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמָתוֹ, בְּגַן עֶדֶן תְּהֶא מְנוּחָתוֹ, לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵהוּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתוֹ, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ, וְיָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ, וְנֹאמַר אָמֵן. עי' לדוגמא באוצר התפילות דף תקע"א, ועוד. [גם אצלם, אותו נוסח ממש אף לאשה, ורק משנים אותו ללשון נקבה. ומכאן הוכחה נוספת לדברינו שלמעלה]. אם כן, למה האר"י בא ומדבר רק על הנוסח של הספרדים? הרי גם בנוסח של האשכנזים כתוב אותו דבר. אם הטענה היא בגלל שאתה מעלה אותו למעלות גבוהות, מעלות קדושים וטהורים, אזי גם בנוסח האשכנזים זה כך, א"כ מדוע האר"י דיבר רק נגד נוסח ספרד ולא נגד נוסח אשכנז. אבל לפי מה שאנו אומרים, הדבר מצויין, הוא דיבר על נוסח הספרדים של מעבר יבוק, ועליו טען, אבל לא על הנוסח שלנו, ולכן העולם המשיך לומר זאת.

לא ניכנס כעת לכל פרטי דבריו של שו"ת רב פעלים, אבל למעשה על מה ששאל שאפי' האר"י לא היה מושך נשמות אלא על ידי כוונות וסודות עמוקים, אפשר להשיב דשאני הכא שמדברים ביום היאר־צייט, או בזמנים מיוחדים נוספים, שאז יש קשר לנשמה עם העוה"ז. ולגבי השאלה למה האר"י לא אמר זאת, חושבני שהתשובה ברורה, כי האר"י אמר דבר שהוא יותר חמור. דהיינו, בעל אמת ליעקב טען שאתה משאיר אותה בעוה"ז עד שתתן צדקה, אבל האר"י בא ואמר יותר גרוע, שאתה מקטרג עליה וגורם לה נזק בכך שהיא יורדת מהמעלות שלה. אם כן כשהאר"י טען זאת, הוא אמר דבר הרבה יותר חמור. האר"י לא צריך לומר שהנשמה לא חוזרת למעלותיה, כי האר"י אמר שעל ידי שאמרת את הדברים הגבוהים הללו, אתה גורם לה נזק. שהיא אינה ראויה. והאמת ליעקב דיבר אפילו על מי שכן ראוי. בקיצור, מר אמר חדא ומר אמר חדא, ולא פליגי.

מתחילה חשבתי להאריך ולפלפל בזה, אבל אח"כ ראיתי כי כבר בספר הקונטריס היחיאלי להר"י אלפייה זצ"ל כתב יותר מעשרים עמודים על עניין זה, והאריך מאד בדברי בן איש חי בשו"ת רב פעלים הנז' לעיל, והוא מתרץ שם את כל השאלות שהוא עמד עליהם. כגון על השאלה איך החזן ע"י שהוא אומר את שם הנפטר הוא כבר מוריד את הנשמה, הוא כותב שהנשמה יורדת בעל כרחה לעוה"ז בשמונה אופנים, ויש עשר אופנים שהיא יורדת מרצונה וכו'. אפשר לראות בקונטריס היחיאלי מדף כ"ה כ"ו שם הוא משיב על הכל תשובות מפורטות. הוא גם מסביר בדף ל"ד, לגבי מה שהרב פעלים תמה איך אפשר לומר שע"י שאתה אומר השכבה הינך מוריד את הנשמה לעוה"ז ולא נותן לה לחזור חזרה, אומר קונטריס היחיאלי, אין הפירוש שהנשמה יורדת לעוה"ז ובלי הצדקה אתה משאיר אותה קשורה פה בעוה"ז עד שתתן. אלא הכוונה היא כך, עכשיו אמרת השכבה, על ידי ההשכבה עשית לה עילוי נשמה גדול, וכעת מגיע לה לעלות יותר, אבל כיון שלא נתת בעבורה את הצדקה, א"כ עכשיו יש לה צער שעדיין אין לה את הזכות לקבל זאת. זה לא שהיא נשארת בעולם הזה, היא יכולה לשוב לעולם העליון, אבל היא נשארת שם במעלתה ובמחיצתה הקודמת, כי עוד לא נתת את הצדקה. על ידי הצדקה, אתה נותן לה את המעלות היותר גדולות, וזהו הצער שלה, הואיל וכבר זכתה למעלה חדשה יעוש"ב. ואכן זה נכון, כי בודאי שהצדקה מועילה, כידוע, וכמו שכתוב וחטאך בצדקה פרוק. כך אמר דניאל לנבוכדנאצר.

למסקנא, נראה לנו הכי טוב, מי שאומר השכבה שיתן צדקה מראש. כגון אם זה לפני יום כיפור, אם אפשר שיתן את הצדקה מערב כיפור עבור מה שיגידו ביום הכיפורים, או לפני היאר־צייט לתת את הסכום מראש, וכך בודאי יהיה מיד התיקון. וחוץ מזה, אין מה לערער על מנהגם של ישראל.

האם שייך לומר 'הולך נכוחהּ' בהשכבה לאשה.

בקשר למה שדיברנו קודם על 'הולך נכוחו', יש כאלה שהתחכמו, ובמקום להגיד 'הולך נכוחו' הם אומרים בהשכבה לאשה 'הולך נכוחהּ'. כך הם אומרים, 'כדכתיב, יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחהּ'. מישהו כאן שמע זאת?

תשובה מהקהל: לא.

אני שמח שלא שמעתם על דבר כזה, גם אני בעבר לא שמעתי, אבל עכשיו נודע לי, וראיתי כי דבר זה כבר מודפס בתוך ספר שערי שלמה, במנוחת המת להרב אבצ"ן זצ"ל דף ר"ז. יש קצת כאלה האומרים כך. לכאורה זו שאלה גדולה, כי הם משנים את לשון הפסוק. מביאים פסוק ומשנים אותו.

אכן יש נידון בפוסקים, האם אפשר לשנות פסוק מלשון זכר ללשון נקבה. מובא בספרים לגבי אשה היושבת על המשבר, ורוצים לומר את מזמור למנצח יענך י"י ביום צרה [תהלים פרק כ'], להפוך במקום יענְךָ, יענֵךְ י"י ביום צרה, האם הדבר מותר או אסור. היעב"ץ בספר מור וקציעה [סימן קט"ז] זועק חמס על הדבר, הוא אומר שאסור בשום אופן לשנות מלשון זכר ללשון נקבה. גם החיד"א במחזיק ברכה [שם] מסכים איתו שהדבר אסור, גם עפ"י הפשט וגם עפ"י הסוד. על פי הפשט כי אסור לשנות פסוק, כמו שלא משנים מלשון יחיד ללשון רבים וההיפך, אלא אומרים את הפסוק כמות שהוא, כנזכר בשו"ע שם, כך גם זה אסור. וק"ו שיש בזה סודות ועניינים נשגבים, שאי אפשר לשנות את הפסוק. וגם בכף החיים פסק כך, שאסור לשנות פסוקים מכפי שהם נכתבו, וגם מלשון זכר ללשון נקבה.

בתשובה להערה מהקהל: כשאומרים דבר לא בתורת פסוק, אלא בתורת תפילה או תחינה ובקשה, זה מותר. כמו שאנו אומרים בתפילה 'רפאנו י"י [אלד'ינו] ונרפא', הרי הפסוק רְפָאֵנִי י"י וְאֵרָפֵא [ירמיהו י"ז י"ד], אבל אנחנו הופכים זאת ללשון רבים כי בדרך תפילה מותר. אבל כאשר אתה אומר זאת בתור פסוק, אומר מזמור שלם ומשנה אותו, אי נמי אומר 'כמו שנאמר' או 'ככתוב' ומיד אומר זאת בסגנון אחר, הדבר אסור. למשל, אַתָּה י"י לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ תָּמִיד יִצְּרוּנִי [תהלים מ, י"ב]. הפסוק בלשון יחיד, וכך אנו אומרים אותו גם במזמורי שחרית שבת, בפיסקת רוממו י"י אלד'ינו, אחרי הודו. אבל בתיקון שני וחמישי, והוא רחום, אנו אומרים זאת בלשון רבים, כי מכניסים זאת שם בתורת תחינה. אם אינך אומר זאת בתורת פסוק אלא בתורת תחנונים, הינך יכול להגיד חלק מהפסוק או אפי' את כל הפסוק באופן אחר, אבל לא אם זה עניין שלם. כשאתה אומר עניין שלם, מוכח שאתה רוצה לומר זאת בתורת פסוק, ממילא אסור לך לשנותו.

אבל דבר זה אינו מוסכם. בשו"ת מאיר נתיבים [סי' ה'] כותב, אומרים בשם האר"י כי רק מיחיד לרבים אסור. אבל שינוי נקודה יש להקל. דהיינו, לשנות ממש מלשון יחיד ללשון רבים, אסור. אבל נקודות, מותר. אבל, הוא מסיים, מסופק אני באמת אם יצא מפי האר"י דבר כזה, ולהלכה למעשה צריך תלמוד ועיון. דבריו הובאו בלקט הקמח החדש דף קנ"ב אות ז'. עכ"פ גם בעל חוות יאיר לרבי יאיר בכרך, כותב בספרו מקור חיים [דף ק"ג] שהדבר מותר משום דהוי כפיקוח נפש. דהיינו אשה שיושבת על המשבר, משום פיקוח נפש מותר לומר את המזמור יענֵך י"י ביום צרה ישגבֵך שם אלד'י יעקב (בלשון נקבה). וכן הלאה. גם בנוסח הלחש לעין הרע, שהבאתי בספר תהלים תורת אבות, העליתי בשם אבא מארי זצ"ל נוסח שהיה רגיל בו בשם חמיו מארי סאלם שוכר זצ"ל, נוסח מה שנקרא אצלינו בשם תד֗רועה, דהיינו לחש לעין הרע, וגם שם כתוב שלאיש אומרים יענך י"י ביום צרה, ולאשה יענֵך. והערתי שם בדף רצ"א על הדבר. אבל לפי דברי מקור חיים זה מיושב. דהיינו, כיון שהגמ' אומרת בבבא מציעא [דף ק"ז ע"ב] שתשעים ותשעה מתים מעין הרע ואחד משאר חלאים, א"כ גם עין הרע הוא סכנת נפשות, ובמקום סכנת נפשות מותר. [כמו־כן הרבנית קנייבסקי ע"ה שנלב"ע בחג הסוכות שעבר, שמעתי שאמר עליה בעלה הגרח"ק שליט"א שהיא מתה בגלל עין הרע. והנסתרות לה' אלד'ינו]. כמו־כן אליבא דהמאיר נתיבים בשם האר"י דלעיל, אין קפידא כשאין השינוי באותיות, זולת בניקוד. א"כ יש צדדים להתיר. גם בספר רזיאל המלאך [דף ס"ב] מובא כך, מקשה לילד, סגולה להתפלל עליה למנצח מזמור לדוד יענך וגו' תשעה פעמים בלשון נקבה, [הובאו דבריו בבית ישראל השלם לימים נוראים דף ק"ו]. רואים שהתירו זאת. במלים אחרות, אולי עדיף לא להיכנס לשאלה זו, אבל מי שמיקל ואומר כך, הדבר אינו מופרך. אמנם היעב"ץ במור וקציעה צועק על זה חמס, ממש כותב קשות מאד על הדבר, ושזה עלבון גדול לרבני הדור ששותקים ולא ממחים בזה. וכ"ד החיד"א במחזיק ברכה כמו שהבאנו כבר, וכ"כ עוד גם בספרו שו"ת יוסף אומץ סי' ע' אות ב', ובספרו סנסן ליאיר סי' ד' שאין לשנות המזמור ללשון נקבה. אבל מצאנו שיש כמה פוסקים שהקילו בזה. אינני מדבר על לשנות מלשון יחיד ולשון רבים, זו הלכה מפורשת שאסור בשו"ע סימן קט"ז, אבל שינוי הנקודות, כגון יענךָ או יענֵךְ, או כמו בנ"ד 'הולך נכוחה', אלו שאמרו נכוחהּ בה"א, הדבר קל יותר. זה לא כל כך פשוט, אבל פה ב'נכוחה' זה יכול להיות, כיון שלפי מדרש הנעלם שהבאנו זה אכן כתוב בה"א, א"כ אתה משנה רק את הניקוד, במקום נכוחו אתה עושה נכחה, א"כ זה מותר. אבל סתם כך לשנות כגון מ'נפשו' ל'נפשה', זה בודאי שינוי ואסור.

בתשובה לשאלה מהקהל: אתה שואל על נוסח 'תחת כנפי השכינה'? זה כבר נושא אחר. דנו בכך בהרבה ספרים, אבל אגיד לך את תירוצו של מהרי"ץ זיע"א בשו"ת פעולת צדיק ח"ב סי' רכ"א, שם הוא מיישב נוסח זה. הרי אומרים, מנוחה נכונה בישיבה עליונה תחת כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים, כותב השל"ה בשם מהרח"ו שהאומר נוסח 'תחת כנפי השכינה' מוריד את מעלת הנפטר, כיון שהגרים הם תחת כנפי השכינה, אבל ישראל מעל כנפי השכינה. ולכן האומר כך, טובה שתיקתו. כתוב שגר צדק הוא מתחת כנפי השכינה, צדק זה כינוי לשכינה, אבל עם ישראל הרי הם מעל השכינה.

בא מהרי"ץ ואומר, יש שתי שכינות. יש שכינה עילאה, ויש שכינה תתאה. הגרים מתחת לשכינה תתאה, ועם ישראל תחת שכינה עילאה. וזה רמוז בנוסח ההשכבה, מסדר ההשכבה נקט בהשכל ודעת, 'מנוחה נכונה בישיבה עליונה', זה רומז לשכינה העליונה, הנקראת בשם בינה. א"כ הקדמנו והסברנו שזה לא השכינה תתאה, אלא שכינה עילאה. אכן ישנם ששינו את הנוסח, בגלל הקושיא דלעיל. יש שתיקנו 'על כנפי השכינה' או 'ממול כנפי השכינה'. אבל רק אנו שומרים את הנוסח המקורי. כי על כל הקושיות, יימצאו בסוף תמיד תירוצים. לא שינינו את הנוסח, והכל התיישב. וכך מהרי"ץ שם כותב למסקנא, על־פי זה נוכל לפרש תחת כנפי השכינה, היינו שכינתא עלאה, בינה, ברא לגבי אימא. דהיינו כמו בן שאמו מחזיקתו בחיקה, כך אנו תחת כנפיה. ונמצא א"כ שיש חילוק, דאית כנפי שכינה תתאה, ואית כנפי שכינה עלאה. גרים בכנפי שכינה תתאה, גר צדק, צדק דייקא. כי השכינה התחתונה נקראת בשם צדק, ממילא הוא שייך לשם. וישראל, בכנפי שכינה עלאה. ורמז לזה, ואתם הדבקים בי"י אלד'יכם יעוש"ב. זו התשובה לשאלתך. וכך הוא מנהגינו פשוט לומר זאת.