מדור "דקדוקי תורה" על פרשת חיי שרה

מדור "דקדוקי תורה" על פרשת חיי שרה.

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק נח התשע"ו.

בפרשת חיי שרה, בפסוק וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּֽע לִי [בראשית כ"ד, ז'], במהדורא הרגילה של תורה קדומה, חסרה כאן ההערה שלו על זאת, אבל הדבר מובא במהדורא עם פירוש רש"י. במהדורא הרגילה הביא היפ"ה רק את לשון מהרי"ץ בחה"ד, תיבת נשבע מלרע, מפני הטעם שהושם בסוף התיבה בכל התיגאן.

'הטעם שהושם בסוף התיבה' היינו, הגעיא באות בי"ת של מלה 'נשבע'. לכאורה, מדוע המלה 'נשבע', היא מלרע? למה לא 'נשבע' מלעיל? 'מפני הטעם שהושם בסוף התיבה בכל התיגאן'. ע"כ כתוב במהדורא הרגילה.

אבל במהדורא עם פירוש רש"י, וכבר אמרתי בשיעור הקודם, כי אני מתייחס כעת בעיקר למהדורא הזאת, כיון שהיא המהדורא המושלמת והאחרונה, היפ"ה הוסיף שם הערה בדף קט"ז, דוק מינה - דהיינו שיש לדייק מכאן - שאם לא היתה געיא בסוף, אזי היתה התיבה נקראת מלעיל, כדין שתי תיבות המוקפות ע"כ. ברצונו להגיד, כי יוצא, שבכל פעם שישנו מקף, המלה הראשונה צריכה להיות מלעיל. אבל לפי דעתי, זאת אינה ראיה כלל.

בני הרב שאול הי"ו, התעורר מעצמו לפני כמה שנים להערה הזאת. ואגיד לכם כעת בס"ד, מה שעניתי לו. נקדים להסביר יותר טוב, מה הנושא.

הרי אנחנו אומרים, כי רק כאשר ישנה געיא במלה הראשונה שלפני המקף, אזי המלה היא מלעיל. אבל אם אין געיא, כגון בפסוק מִקְנֵה־ל֑וֹט [בראשית י"ג, ז'], וַיְקַנְאוּ־ב֖וֹ [בראשית ל"ז, י"א], תִּגְמְלוּ־זֹ֔את [דברים ל"ב, ו'], וכן בפסוק שֶׁיְּדֻבַּר־בָּֽהּ [שיר השירים ח', ח'], וכל כיו"ב, אנחנו קוראים את המלה הראשונה מלרע, כי לא כל מקף עושה את המלה הראשונה מלעיל. אבל היפ"ה רוצה לבוא ולומר כאן, כי כביכול ישנה כאן ראיה מדברי מהרי"ץ, כי המקף אכן עושה את המלה הראשונה מלעיל. שהרי מהרי"ץ כותב, כי הטעם הושם בסוף התיבה, לכן זה מלרע. משמע כי אם לא היתה געיא בסוף התיבה, אזי המלה היתה מלעיל.

כך היפ"ה אוחז כאן, בתורה קדומה. בספרו לעומת המחברת, הוא הלך בשיטה שלנו, אבל כאן בתורה קדומה הוא חזר בו. כמדומני, כי הוא גם כתב כך כאן בהקדמה.

אולם לפי דעתי, זאת איננה ראיה כלל. מהרי"ץ התכווין רק לאפוקי מן הספרים, שבהם ישנן שתי געיות, במלה 'נשבע'. האחת באות נו"ן, והשנייה באות בי"ת. כגון כפי שמובא בתנ"ך גינצבורג, ששם הוא מביא כל מיני נוסחאות, וכך הדבר בנ"ד גם בתנ"ך קורן. מכך מהרי"ץ בא לאפוקי. דהיינו, בנ"ד הטעם הוא בסוף, להוציא מאותם הספרים אשר עשו געיא, גם באות נו"ן וגם באות בי"ת. אבל אם אין געיא, אז אין געיא. לא מדברים על כך בכלל. פשיטא שקריאתה מלרע.

שאלה מהקהל: בהפטרת נח שקראנו השבת, במלים תָּֽקוּם־אִתָּ֥ךְ [ישעיהו נ"ד, י"ז], מהרי"ץ כותב כי התי"ו בגעיא מפני המקף והיא מלעיל.

תשובת מרן שליט"א: נכון. אבל ההבנה בדבריו היא, כי תמיד הגעיות המשונות הללו, באות כאשר ישנו מקף. אבל זאת געיא שהיא כתובה, לא שמוסיפים אותה בעל פה. ישנן הרבה מלים כאלה, כגון בִנְיָֽמִן־אָחִ֖יו [בראשית מ"ה, י"ד], וכן בפסוק אֱלֹהֵ֣י נֵֽכַר־הָאָ֗רֶץ [דברים ל"א, ט"ז], וכן בפסוק בְּדָתֵ֥י פָֽרַס־וּמָדַ֖י [אסתר א', י"ט]. בכל המקומות שיש את הגעיות הללו, הם באות היכן שישנו מקף. אבל הדבר אך ורק, היכן שאכן ישנה געיא בספרים, אבל לא במקומות האחרים. מהרי"ץ מדבר, כאשר ישנן געיות בפועל.

שאלה מהקהל: אולי אפשר להביא ראיה מכך, שמהרי"ץ כותב לגבי המלה שָֽׁת־לִ֤י [בראשית ד', כ"ה], כי לפי הספרים שיש מארכה, ולא מקף, הטעם מרחיב את הקמץ. לכן המלה 'שת' היא מלעיל. משמע, כי אם לא היה זאת, המלה היתה מלרע, למרות שישנו מקף.

תשובת מרן שליט"א: אבל שם, זאת מלה קצרה. אלה הסוברים לעשות מלעיל כאשר ישנו מקף, זהו רק כאשר ישנן שלש תנועות לכל הפחות.

שאלה מהקהל: אבל במלים 'שת לי', ישנן ארבע אותיות?

תשובת מרן שליט"א: לא, מתייחסים רק למלה 'שת', לא למלה 'לי'.

שאלה מהקהל: אבל המקף מחבר את שתי המלים?

תשובת מרן שליט"א: טוב, אינני יודע. זאת נקודה נוספת. אמנם המקף מחשיב אותן למלה אחת, אבל סוף סוף הן שתי מלים. הדבר צריך עיון. ב'שָת־לי' עכ"פ אין רק שתי תנועות. בכל אופן, זאת אינה ראיה למלים הרגילות, שיש בהן הרבה יותר אותיות.

בסוף פרשת חיי שרה, מביא היפ"ה הערה נוספת, דע שתיבת 'הנה' מתורגמת בכל מקום 'הָא', ותיבת 'אנכי' מתורגמת בכל מקום 'אֲנָא'. אך בבואן יחד, כמו 'הנה אנכי נצב על עין המים' הנזכר בפרשה זו (כ"ד, י"ג), הנה אנכי הולך למות (כ"ה, ל"ב), מצינו בכתבי יד קדמונים שכותבין אותן בתיבה אחת 'הָאֲנָא' בהשמטת אל"ף של 'הָא', וזה כמו תרגום של תיבת 'הנני' שהוא קיצור לשון של 'הנה אני' שמתרגמין אותה 'האנא'.

ואמנם יש מכתבי היד המאוחרות שהפרידו ביניהם, וכ"ה בספרי התיגאן הנדפסים כיום. מכל מקום, לא ציינו נקודה אחר תיבת 'הא', אף שתיבת 'הנה' באה בתביר. ואף המנהג הרווח בקהילותינו היום, אשר שמענו ונדעהו, שאין מעמידין אחר תיבת 'הא'. ואם תשאלם לפשר הדבר, יאמרו 'כך מקובלנו'. וטעם הדבר שאין מפסיקין, הוא לפי שמסורת הקדמונים עדיין מהלכת בפיהם, שהיו כותבין אותה 'האנא' בתיבה אחת, וממילא אין מקום להפסיק ביניהם.

הרי תרגום הפסוק הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ [בראשית כ"ה, ל"ב] הוא, הָאֲנָא אָזֵיל. א"כ הוא אומר, מדוע לא מפסיקים במלה 'הא', הרי זהו תרגום המלה 'הנה'? אלא הוא מסביר, כי בספרים הישנים, זאת היתה מלה אחת, 'האנא'. הם לא הפרידו 'הא אנא', כפי שכתוב בספרים האחרונים, אלא הם כתבו זאת במלה אחת, עם אות אל"ף אחת. וכפי שהיפ"ה מביא כאן, בצילום כתב יד.

אבא מארי זצ"ל לימד כך, 'הא. אנא אזיל'. עם נקודה אחרי המלה 'הא'. כפי שהדבר מופיע בקריאה, 'הנה, אני הולך'. האמת היא, שאני רואה כי במקומות רבים, כגון כשכתובה בקריאה המלה 'את', בקריאת התרגום, ישנם כאלה שלא מפסיקים במלה 'ית', אלא מחברים אותה למלים הבאות. אבל אאמו"ר לימד אותנו להפסיק, לעשות נקודה, כי היה מדקדק ללכת מקביל למקרא.

בכל אופן, בנ"ד טוען היפ"ה, כי הקדמונים עשו זאת במלה אחת, ולכן אין מקום לנודה.

אולם לפי דעתי, הדבר אינה ראיה כלל. שהרי הקדמונים, בכלל לא עשו נקודות בתרגום. זה ידוע. תראו גם־כן לדוגמא בכת"י שהוא צירף כאן את צילומו, אין בכלל נקודות בתרגום. בדורות הראשונים, ואפשר לראות זאת בספרים הישנים, אין כלל ועיקר נקודות בתרגום. זהו כפי שאנחנו קוראים היום, במגילת שיר השירים קהלת ורות, שאין בהם נקודות. מפסקים לפי ההבנה, וכך הם אפילו בתורה ובהפטרה לא היו מדייקים ומדקדקים לפסק זאת כפי הפסוק.

א"כ יוצא כך. בשלמא בדורות הראשונים, שהיו קוראים בלי פיסוק קבוע, אזי הדבר לא היה משנה. אבל בדורות האחרונים, שמפסקים באופן מדוייק לפי הפסוק, ממילא אם קוראים כך, 'הא' עם נקודה, למה לחבר זאת? הרי אין שום בעיא להפסיק במלה 'הא'? דהיינו, מה נפשך. אם נלך לפי הקדמונים, הרי בלאו הכי, הם לא היו מפסקים. או שהיו מפסקים, אבל בצורה שאיננה מחייבת ובלתי מדוייקת. אבל האחרונים, אשר כבר מדייקים ללכת לפי אותו המשקל של פסוק, כפי שאתה עושה את המלה 'את', 'ית', וכל כי האיי גוונא. א"כ גם את המלה 'הא' תעשה כך.

ואם תשאלו, מהיכן אני זוכר, כיצד לימד אבא מארי זצ"ל? הרי כבר עברו חמשים שנה מאז? ברצוני לומר לכם, כי יש לי את הספר שלמדתי אז בו בפני אבא מארי זצ"ל, וכתבתי בו מיד מפיו את כל התיקונים שהוא היה מתקן אותנו. ושם רשמתי בילדותי כך, עם נקודה אחרי המלה 'הא'. אני גם זוכר כי כך זה היה, אבל אולי לפעמים הדבר יכול להיות מתוך שכחה או בלבול, אולי שמעתי כך במקומות אחרים, או מעצמי. אבל פתחתי את הספר, וראיתי כי ישנה נקודה בעיפרון, אחרי המלה 'הא'. הדבר סימן מובהק, כיון שכל מה שהוא היה מתקן אותנו בעל־פה, הייתי רושם זאת לפני בספר. א"כ ברור שהדבר כך, וחושבני כי אין על כך שום השגה או הערה, אלא אדרבה, הדבר יותר מדוייק, לפי מה שנהוג אצלינו לפסק. למשל, לגבי הפסוק וְקָרָ֧אתִֽי בְשֵׁ֛ם יְ֖"יָ לְפָנֶ֑יךָ [שמות ל"ג, י"ט], התרגום הוא, ואקריב שמא. די"י קדמך. אנחנו למדנו לעשות בדיוק כפי שכתוב בפסוק. ישנם כאלה שלא עושים זאת, כיון שהדבר משנה את ההבנה, ובפרט שהטעם אינו אלא תביר, וכן בכמה מקומות דומים. אבל הרי רובם אפילו בפסוק מנגנים אותו בטעם מעמיד, אעפ"י שההבנה משתנה ולא מקפידים, ואכמ"ל.

לכן חושבני, כי הדבר בסדר, ואין על כך כל השגה.

שאלה מהקהל: צריך לשנות את המלה 'האנא', ולכותבה בשתי תיבות, 'הא אנא'?

תשובת מרן שליט"א: בלאו הכי, כך כבר כותבים בספרים. הרי הקדמונים, בסך הכל רצו לקצר. בספרים הקדמונים, במקום המלים 'קדם י"י', הם כתבו 'קי"י'. דהיינו, הם קיצרו, כיון שאלו הם מלים שכיחות. היום בזמנינו, שיש את הדפוס, מדפיסים כל דבר וחוזרים עליו אלף פעמים. אבל אצל הראשונים, אם הדבר כבר כתוב, הם היו רק מציינים כי הדבר כבר כתוב למעלה. בכתב יד, המאמץ הוא גדול.

שאלה מהקהל: ללמד כך את הילדים? 'הא. אנא'?

תשובת מרן שליט"א: כן.

שאלה מהקהל: ישנו ספר של הרב מאזוז שליט"א על התרגום בשם לאוקמי גירסא, בסוף חומשי "איש מצליח", שהוא משבח מאד את נוסח התרגום של־תימן, אבל במקצת מקומות הוא חולק.

תשובת מרן שליט"א:  ראיתי את זה. אחת מן ההערות שלו היא, על התרגום 'בית רב בָּא', מה שהבאתי מקודם [בד"ה לגבי]. וכבר דיברתי איתו על כך, לפני כמה חדשים, ואמרתי לו כי אדרבה, הגאונים כותבים כך, 'רב בית בא'. הוא השיג על כך, וזאת אחת ההערות שלו, על המסורת של־תימנים. הגר"מ מאזוז הוא מדקדק גדול ובקי מאד, וחשב שזו שגיאה. צ"ל אַבָּא בתוספת אל"ף. אבל כבר עניתי בספר נפלאות מתורתך, בהרבה מקומות. הרחבתי על כך מאד בס"ד. הוכחתי לו, כי אדרבה, המסורת של־תימנים כ"כ מדוייקת, כיון שרואים כך כבר בגאונים. הוא התפעל מאד לראות שהגירסא שלנו מוזכרת בפשיטות בגאונים, ומוכחת מן הגמרא שם במסכת תענית, כי לא ידע כלל מזה, ונהנה מן ההסבר שלי ש'רב בית בָּא' הוא קיצור לשון, בגלל שזו מלה מצויה ורגילה. אשריו שהודה מיד על האמת, וירבו כמותו בישראל.

צריך ממש להודות לאבותינו, להחזיק להם טובה מרובה, על כך שהם דייקו, ושמרו על המסורת הנאמנה. ישנן תשובות, על כל הקושיות. ומתרץ הקושיות וההלכות, רב ברכות, בכנפיהן סוככות, אכי"ר.