"ואת האלף" (פרשת פקודי)

תשובה לשואל בעניין הפסוק "ואת האלף" (פרשת פקודי), לגבי הגעיא במלה 'ואת', וביאור דברי מהרי"ץ זיע"א בחלק הדקדוק.

מתוך "שערי יצחק" – השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק ויקהל שנת התשע"ו.

ברצוני לסיים, בדבר הנוגע לפרשת פקודי.

קיבלתי מכתב, מידידנו הנעלה הרב דוד צפירה יצ"ו, מהעיר נתיבות ת"ו, בו הוא כותב כך, כתב מהרי"ץ בחלק הדקדוק על פסוק 'ואת האלף' [שמות ל"ח, כ"ח], בתאג אחד מצאתי הוי"ו בגעיא. ושמעתי ממורינו שליט"א בשיעור לפני כמה שבועות [שיעור מוצש"ק משפטים ה'תשע"ו], שהמנהג לעשות געיא בוא"ו. ושכך היא כוונת מהרי"ץ. לומר שלנוהגים כך יש על מה לסמוך, כיון שנמצא כך בתאג מסויים עכ"ד. ולענ"ד נראה דזה חידוש גדול. כי ידוע שמהרי"ץ סומך בכל כוחו על ספרי התיגאן, שעל פיהן הושתתו מנהגותינו, ואם כן כשרואים שיש מנהג היפך התיגאן, יש לתלות שהוא נשתרבב בטעות. והרי אין סברא לסמוך על תאג בודד, כאשר בעשרות תיגאן כתוב אחרת, ויותר יש לומר שנפלה בו טעות. וא"כ אדרבה, נראה שכוונת מהרי"ץ לומר, דאותם הנוהגים לעשות געיא בוא"ו, אין להם על מה לסמוך, שהרי לא נמצא כן אלא בתאג אחד, ואין לכך חשיבות. בשלמא אם היה נמצא כתוב בקצת תיגאן, כפי שמציין מהרי"ץ בהרבה מקומות, יש מקום לחזק עפ"י מנהג קיים, על פי קצת תיגאן. אך עפ"י תגא בודד, נראה דוחק. ואחתום בברכה וכו' ע"כ.

למעשה, כבר באותו השיעור, מישהו שאל את השאלה הזאת, תוך כדי הדברים. ואמרתי אז במפורש, כי ההיפך, אינני אומר כי לכך התכווין מהרי"ץ. דהיינו, לא אמרתי, כי מהרי"ץ התכווין, לקרוא עפ"י תאג אחד. גם אמרתי אז במפורש, כי אינני יודע כיצד נהגו בזמן מהרי"ץ.

ולגופו של עניין, כבר הרחבתי על כך בזמנו [בשיעור מוצש"ק פקודי ה'תשע"ד, דף 15], והסברתי את הדבר. קשה להאריך בכך כעת, ואין צורך. ובפרט שהדברים דבר כתובים [בחוברת "שערי יצחק"]. אבל רק נאמר כך. ישנם דברים, המקובלים אצלינו, הנפוצים אצל כולם, ואשר אינם נמצאים כלל בספרי התיגאן. כנראה, השורש שלהם, הוא מן הקריאה הבבלית. הבאנו לכך דוגמא, מן הפסוק במגילת אסתר, בְּהַרְאֹתוֹ וגו' [אסתר א', ד']. אמרנו כי ישנן ראיות, שלפי הקריאה הבבלית, כך הם קראו. דהיינו, בגעיא תחת האות בי"ת. אבל, כיון שאנחנו הולכים לפי ספרי התיגאן, ממילא ביטלנו זה מקרוב את הדבר. אי אפשר להתייחס לכך, לעשות מכאן ומכאן. כך היא שיטת מהרי"ץ. ממילא, אפילו אם יש לכך מקור מסויים, אבל אי אפשר לעשות, 'ארכבה אתרי רכשיה'. אבל בנ"ד, כיון שנמצא תאג אחד, אזי יש לנו על מה לסמוך. ויכול להיות, שאכן מהרי"ץ כתב 'תאג אחד', אבל הוא התכווין לחפש עוד. הרי מהרי"ץ לא הסתובב בכל המקומות, בכדי לראות את כל ספרי התיגאן. א"כ, אולי ישנם עוד ספרי תיגאן כאלה. אולי מהרי"ץ רשם זאת, בכדי לחפש ולמצוא זאת במשך הזמן, או אם מישהו אחר ימצא וכו'. ולא הספיק למצוא. בכל אופן, הדבר הברור הוא, כי יש על מה לסמוך. והבאתי אז בשיעור, כי הש"ך אומר ביו"ד, כי לפעמים ישנו מנהג הנסמך על דעת פוסק אחד. ה"ה בנדון דידן, אנחנו "נתלים" על תאג אחד. אין פירושו, שבגלל התאג הזה, אנחנו עושים כך. אלא, שכך היתה המסורת. אכן, ישנו רק תאג אחד, אשר כתוב בו כך, אבל יתכן שישנם עוד ספרי תיגאן כאלה, רק שלא מצאנו אותם. מאידך, הדבר ברור, כי כך הוא המנהג. לכן, אנחנו רק מיישבים את המנהג, שיש לו איזה בסיס מסויים. והעיקר יותר, שיש לנו סיבה, מדוע לא לבטל זאת. אולם הדבר ג"כ ברור, לאידך גיסא, כי מי שלא יקרא כך, אין ראוי לגעור בו.

בכל אופן, אינני יכול לומר, למה מהרי"ץ התכווין. אמרתי זאת במפורש. אינני מדבר, בשם מהרי"ץ, לגבי הפרט הזה. לבוא ולומר, מה התכווין מהרי"ץ, כאשר הוא כתב זאת. מה ברצונו לומר. אבל פשוט לנו, כי יש על מה להישען ולהיסמך, כיון שיש לנו בסיס מסויים למנהג הזה. משא"כ לגבי דבר, אשר אינו נמצא בשום תאג, בודאי שיש צורך לבטלו, אפילו אם יש לו מקורות זרים, כיון שאי אפשר לערבב בין השיטות.

הערה מהקהל: בפרט שיש לכך טעם על פי המדרש.

תשובת מרן שליט"א: יפה. טוב שאמרת זאת. יישר כוח לך - בני הרה"ג משה שליט"א – שהזכרת לי עניין זה. כדאי שאומר לכם את הדברים, בכדי שכולם "יטעמו" זאת. מתוק מדבש.

הרי משה רבינו ע"ה, מסר לבני ישראל דין וחשבון, על כל מה שהיה במשכן, הזהב והכסף והנחושת, וכל יתר הדברים. כתוב במדרש תנחומא [אות ז'], כי כאשר הוא בא למסור את החשבון, פתאום הוא ראה, שהחשבון אינו מתאים, וחסר אלף ושבע מאות ושבעים וחמש. והסיבה היא, כי הם היו ב'ווים לעמודים', אשר היו מוסתרים ומכוסים. הוא הסתכל על הדברים, ועשה חשבון, זה כך וזה כך, אבל היה חסר לו. כאשר הוא הגיע אל הווים לעמודים, הוא קפץ ואמר, 'ו-את האלף'... הרי ע"י הגעיא, מרימים את הקול. הדבר מוזכר בספרים במפורש.

כאשר האדם קצת נבוך, הוא מוריד את הקול. אבל כאשר משרע"ה נזכר בכך, הוא התעודד, וקפץ ואמר 'ו-את האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים, עשה ווים לעמודים וגו'.  

במדרש תנחומא מובא, כי משה רבינו לא נתן לישראל חשבון, אלא משנגמרה מלאכת המשכן. אמר להם, בואו ואעשה לפניכם חשבון. נתכנסו כל ישראל. עד שהוא יושב ומחשב, שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, שעשה ווים לעמודים. אמר להם, ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים. באותה שעה, נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן.

ממילא מובן, כי ישנו טעם לדבר הזה. כפי שאומר בכגון דא מהרי"ץ, 'יטעם לחכך'. ויתכן, כי גם מהרי"ץ התכווין לכך, אלא היה ברור לו, כיצד הדבר נהיה. לכן אני אומר, כי לגבי המנהג, מסתבר לנו שצריך להמשיך את המנהג. אבל מאידך, מי שלא יעשה זאת, אין צורך להעיר לו על כך, כי סוף סוף הדבר אינו כתוב, ברוב ככל ספרי התיגאן. גם אנחנו, לא מצאנו מי שעשה זאת. א"כ ברור, שמי שלא עושה כך, יש לו על מה להישען. אבל אנחנו נשענים על המסורת שבידינו איש מפי איש. ואחז"ל על מי יש לנו להישען, על אבינו שבשמים. אכי"ר.