"דקדוקי תורה" על פרשת בהעלותך

"דקדוקי תורה" על פרשת בהעלותך

מתוך "שערי יצחק" - השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א

שנמסר במוצש"ק בהעלותך התשע"ו

כיון שהזמן קצר, ברצוני לסיים ולעבור למדור "דקדוקי תורה". כפי שאמרתי בעבר, אני אומר את ההערות לפי 'תורה קדומה' עם פירוש רש"י, כיון שזאת המהדורא האחרונה. אמנם אין את המהדורא הזאת בפניכם, אבל אני מעדיף להנציח זאת כך. דיברנו כבר על פרשיות במדבר ונשא, וכעת בע"ה נשלים את יתר הפרשיות.

נתחיל בפרשה שקראנו [בהעלותך]. אמנם זה כבר עבר, אבל בע"ה תהיה מכך נפקא מינה לשנה הבאה.

ההערות שלי, אינן מתייחסות בדוקא לחומש 'תורה קדומה', אני אומר הערות כלליות, רק שאני מקשר זאת ל'תורה קדומה'. למרות, שזה לא מתחיל ונגמר בו. כיון שהוא הספר המצויין ביותר, והמצוי ביותר בקהילותינו.

בפרשת בהעלותך, ישנו כאן סימן, של־מברכים במנחת שבת ובשני וחמישי, דו"ד סימן. לפענ"ד זאת טעות, וצ"ל דג"ד. מי שיעיין ויבדוק זאת, יראה שאין כאן שום סיבה, לעשות כאן י"ד פסוקים. דג"ד סימן, זה מספיק. עשרה פסוקים. אינני יודע, מהיכן נכנסה לספרים שלנו (כמדומני כולם, גם בכת"י), הטעות הזאת. כנראה נתחלפה להם האות גימ"ל באות וא"ו. בכל אופן, צריך לתקן, אינני יודע, אם תמצאו ספר שכתוב בו כך. אבל מצאתי זאת, ברמב"ם כת"י קדמון ומדוייק. וכפי שאמרתי לעיל, דברים שהם נכונים מבחינה הלכתית, אזי אדרבה, אנחנו הראשונים לקבל את דברי הקדמונים, רק צריך שהדבר יהיה בהסתכלות הלכתית.

הערה מהקהל: לפי הסימן דו"ד, זה מסתיים בעליית שני.

תשובת מרן שליט"א: אין שום קשר לכך. כי אצלינו, החלוקה אינה קשורה ל'שני', לא לפי החומש ולא לפי התאג. עושים עשרה פסוקים. רק אם ישנו הכרח, מוסיפים פסוקים. אבל בנ"ד, אין שום סיבה להוסיף.

שאלה מהקהל: אולי הטעות הזאת נבעה בגלל כך.

תשובת מרן שליט"א: אבל בדרך כלל, אין טעיות כאלה. בספרים הישנים, לא היה זאת לפניהם. לא היתה להם חלוקת הדפוסים. עליית שני, היתה לפי התאג. א"כ איך יצאה כבר אז הטעות הזאת? אלא כנראה התחלפה להם האות וא"ו באות גימ"ל, כיון שהם דומים. רגל האות גימ"ל נפלה.

דבר נוסף שיש לשים לב אליו, המדקדקים יודעים זאת, לגבי הפסוק, וְכֹֽה־תַעֲשֶׂ֤ה לָהֶם֙ לְטַֽהֲרָ֔ם הַזֵּ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם מֵ֣י חַטָּ֑את [במדבר ח', ז']. מי שאינו מדקדק, אומר את המלים 'מי חטאת', בבת אחת. ואז הדבר נשמע, כביכול מלה אחת. א"כ ישנה משמעות, שזה 'מחטאת'. לכן, צריך להפריד בין המלים, 'מי, חטאת'.

הערה מהקהל: לכאורה, הדבר מעכב.

תשובת מרן שליט"א: אינני יודע אם הדבר מעכב. נכון, זה נראה שינוי משמעות, אבל כנראה זה בכל זאת מובן.

הערה מהקהל: ה"ה לגבי הפסוק, וּמַזֵּ֤ה מֵֽי־הַנִּדָּה֙ [פרק י"ט פסוק כ"א].

תשובת מרן שליט"א: נכון. גם שם מדקדקים. מפרידים בין המלה 'מי', למלה 'הנדה'.

אבל מאידך, חושבני כי ישנה קצת בעיא בכך, כיון שזה יכול להישמע כמו געיא, וממילא שוב הפעם חזרנו לאותה הבעיא. לכן, זהו הבדל דק מן הדק. צריך שתהיה הפרדה קלה. אבל האנשים, אינם קולטים את הדקות הזאת. לא למשוך ממש את המלה 'מי' עם המלה 'חטאת', כי אז כביכול עשית געיא במלה 'מי', ושוב הפעם חזרנו לבעיא שהדבר נשמע כמו 'מֵֽחַטאת'. אולי בכך, עשית בעיא יותר גדולה. כנראה כבר היה עדיף לומר בצורה הרגילה 'מי חטאת', שהדבר היה יותר ברור. אלא, צריך להפריד ולהפסיק בין המלים, 'מי, חטאת'. ואם אולי יחשבו שזהו פסיק, זאת אכן בעיא. אבל המבין יבין.

לגבי הפסוק, הֶֽאָֽנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וגו' [י"א, י"ב], כתב מהרי"ץ זיע"א בחלק הדקדוק, הגעיא בה"א לא באל"ף, וכן הוא בירושלמיים. כבר הערתי על כך בס"ד בספר נפלאות מתורתך, לכן אקצר בכך. אכן מהרי"ץ אומר, כי הגעיא באות ה"א ולא באות אל"ף, אבל למעשה המקובל לעשות געיא גם באות אל"ף. לפי הדפוסים, צ"ל 'האָֽנכי'. ולפי התיגאן והירושלמיים צ"ל 'הֶֽאָנכי'. אבל, הם היו קוראים כל מלה 'אנכי' כך, בלי געיות, כמו המלה 'המחנה' וכדומה. דהיינו, לפי שיטת הקריאה שלנו כיום, צריך לעשות את שתי הגעיות. אבל המדפיסים, לא שמו לב לכך. הם עשו רק כפי מה שכתוב בחה"ד. הדבר משונה. הרי מה נפשך. למשל, בהמשך הפסוק, אם אנכי ילדתיהו, בהרבה ספרי התיגאן אין געיא באות אל"ף. א"כ, למה עשיתם כאן געיא? אם אתה קורא רק כך, 'הַֽאָנכי', א"כ תעשה כך גם כאן, תיבת 'אנכי' בלי געיא. ואם כבר עשו את הגעיות הללו, ממילא ה"ה בנ"ד, צריך להיות געיא באות אל"ף. ועיקר החידוש, הנקודה היא, לעשות געיא באות ה"א. אבל האות אל"ף, נשארת עם געיא, רגיל.