הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַי"י [בחוקותי, ויקרא כ"ז, ל"ב]

ביאור דברי הגמרא, דור שבן דוד בא, קטיגוריא בתלמידי חכמים, ביאור המושג דור עשירי, מדוע הדור שלפני ביאת המשיח נקרא בשם זה, ומעשה נפלא מכת"י בעניין "דור עשירי".

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק שופטים שנת ה'תשע"ג.

כעת ברצוני לומר חידוש מיוחד. בעבר לא פירסמתי זאת, היססתי, מפני שלא ידעתי את מקור הדברים ושרשם. המדובר בעניין פירוש 'דור עשירי', זהו דבר שחשוב לדעת בפרט בדורינו, ויש לכך השלכות להרבה דברים.

בגמרא במסכת כתובות [דף קי"ב ע"ב] כתוב, אמר רבי זירא אמר רבי ירמיה בר אבא, דור שבן דוד בא, קטיגוריא בתלמידי חכמים. מפרש רש"י [ד"ה קטיגוריא], הרבה מסטינים ומלמדים חובה יעמדו עליהם. וכן פירש הר"י מיגאש. אמנם מהרש"א ובעל עץ יוסף מפרשים, כי בין התלמידי חכמים תהיה קטיגוריא, כלומר יהיו מריבות ביניהם. וישנם האומרים, כי שני הדברים נכונים. ולצערינו, אנו רואים שהכל נכון.

והסיבה שרש"י והר"י מיגאש לא פירשו כך, נראה כי זה מפני שהם דייקו, שאין כתוב קטיגוריא 'בין' ת"ח, אלא 'קטיגוריא בת"ח'.

ממשיכה הגמ' ואומרת, כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר, צירוף אחר צירוף, שנאמר [ישעיה ו', י"ג] וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר. ופירש רש"י [ד"ה עשיריה], כשתשעה החלקים יהיו אבודין, ולא נותר כי אם העשירית, אף היא תשוב והיתה לבער. ופירש עוד, 'צירוף אחר צירוף', גזירות על גזירות.

מפורש כאן, כי בדור שבן דוד בא, יהיו גזירות על גזירות. א"כ שאף אחד לא יהיה מופתע, מדוע בדור שלנו ישנם הרבה גזירות, כגון גזירת גיוס בחורי ישיבות, וגזירות בכלכלה, ועוד. חז"ל ברוח קדשם, גילו לנו זאת, ואין צריך להיבהל. הכל כתוב, ואת הכל אנו צריכים לעבור, ולקבל שזהו חבלו של־משיח. והגמרא אומרת בהמשך, תני רב יוסף, בָּזוֹזי וּבָזוֹזֵי דבזוזי. מפרש רש"י, שוללים אחר שוללים. דהיינו, יהיו עוד ועוד גזירות, שיגזלו ויחמסו מאתנו, המקום ב"ה ישמרנו.

בזמן האחרון ממש, התגלה כתב־יד לאחד מחכמי תימן, שלא ידעו עליו. זהו קובץ חידושי תורה מהר"ר שלום כריף נע"ג. יש שם הרבה חידושים על הרבה עניינים. ומתוך העניין שלו, הגעתי לנושא שלנו.

הר"ר שלום כֲריף (כא"ף רפויה) זצ"ל, היה בדור שאחרי מהרי"ץ, לפני ק"נ שנים. הוא מזכיר את מהרי"ץ, מביא הוראה מחודשת בשמו, בעניין אכילת חלה לכהן, ודן בדבריו. עיקר חידושיו הם בנסתר, דהיינו בקבלה. הוא היה אדם קדוש וצדיק. אבל ישנם גם חידושים בפשט ובהלכה. בעל "חן טוב" ובעל "ענף חיים" הביאו בשמו דברים, חידושים ממש מבריקים. פירוש המלה 'כריף', הוא חורף. התפסיר של רס"ג בפסוק [בראשית ח', כ"ב] וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, הוא כֲריף. זה בלשון ערבי. אבל הוא היה גם 'חָרִיף' כפשוטו בלשה"ק. כך נראה וניכר לפי צורת כתיבתו, ומהות חידושיו.

וזה לשונו, נדרשתי ללא שאלו על 'דור עשירי' מהו? ולמה נקראו 'דור עשירי'? פשוטו נקרא דור עשירי, כלומר הממזר הפסול ועמוני ומואבי שנתגיירו ונשאו נשים ממינן דור אחר דור עד עשרה דורות, לא יבוא לו בקהל ה' ולא ישא ישראלית. מה השאלה, מהו 'דור עשירי'? כתוב במפורש בתורה [דברים כ"ג, ג' ד'], לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל י"י גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל י"י, לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל י"י גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל י"י עַד עוֹלָם. אם כן, עמוני ומואבי, גם דור עשירי לא יבואו. ומצרי ואדומי, דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל י"י [שם פסוק ט'], בדור השלישי הם כבר מותרים.

פירוש הדברים, אם מצרי התגייר, ונשא ממזרת או גיורת, גם הדור השני נחשב מצרי, ואסור לו לבוא בקהל. אולם הדור השלישי, מותר לבוא בקהל. משא"כ ממזר, ועמוני ומואבי, לא יבוא בקהל ה'. אבל ישנו חילוק ביניהם. לגבי עמוני ומואבי, הפסוק אומר במפורש 'עד עולם', ובממזר נאמר 'לא יבוא לו בקהל ה'. אומרת הגמרא במסכת יבמות [דף ע"ח ע"ב], כי גם בממזר, האיסור הוא עד עולם. דהיינו, אל תחשוב דוקא עד 'דור עשירי', אבל דור האחד־עשר יהיה מותר. אלא גם הדור המאה, אסור. ואפילו אלף דורות הם אסורים. 'דור עשירי', זהו לומר דבר רחוק, שאפילו דור עשירי. אבל מצד הדין, גם ממזר איסורו עד עולם, כמו שכתוב לגבי עמוני ומואבי 'עד עולם'. ועל זה הוא אומר, שזהו על דרך הפשט.

דרך אגב, לגבי משפחות שלא שמרו טהרת המשפחה, ובנם הוא בן הנדה, יש אומרים שזהו פגם 'עד עולם', למרות שהוא רק פגום ואינו ממזר. אינני רוצה להיכנס לנושא זה, כבר כתבתי על כך בספר קדושת ישראל, ובשע"ה [הלכות טבילה עיני יצחק אות מ"ז], והבאתי שם מספר הזוהר הק', שהפיסול הוא עד ג' דורות. אבל בדור שלנו, מקובל להורות להיתר, בפרט אצל משפחות בעלי תשובה, כי הם נזדככו בכך שעוסקים בתורה, הלימוד טיהר אותם, אם רואים שגם יש להם ג"כ מדות טובות.

ממשך ועונה הרה"ג שלום כריף זצ"ל, מה שאנו צריכים לבאר, מאי דאיתא במדרש, שהראה הקב"ה למשה עד היום האחרון, הנקרא דור עשירי. למה הדור שקודם ביאת הגואל, ייקרא עשירי?

כתוב בפסוק [דברים ל"ד, ב'], וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי, וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. אומרים חז"ל, אל תקרי הים האחרון, אלא היום האחרון. דהיינו, הקב"ה הראה למשה רבינו, את כל מה שעתיד להיות במשך כל הדורות, עד תחית המתים. מקור הדברים הוא בספרֵי [פיסקא ט"ז], ובמדרש הגדול [בפסוק שם], וברש"י שם.

מה שהביא מהר"ש כריף, כי הדור שלפני ביאת הגואל נקרא 'דור עשירי', זהו חידוש, ולא מצאתי את המקור לכך. תוספת זו לא נז' שם בספרי וכו'. אבל כך הוא אומר, שמעתי, כי עשרה דורות מימי האדם הראשון, היו דורות של־מורדים בשם, ולא ישאר חוסה בה', הם עשרה דורות, דור אנוש, ומבול, ופלגה, וסדום. גם לא ישאר חוסה בה' מכל דור ודור מהם כי אם המעשר, הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַי"י [ויקרא כ"ז, ל"ב]. הוא אומר ששמע, כי עשרה דורות היו מורדים בהקב"ה, כגון דור המבול ודור הפלגה. וכן ה'דור העשירי', שזהו הדור שלפני ביאת הגואל.

שמעתי ולא אבין. אבל מה שנראה לי. דאיתא בסוף מסכת כתובות, הוא מביא את הגמ' שהבאנו, אמר רבי זירא אמר רבי ירמיה בר אבא, דור שבן דוד בא, קטיגוריא בתלמידי חכמים. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר, צירוף אחר צירוף. שנאמר, וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר. ופירש רש"י, כשתשעה החלקים יהיו אבודין, ולא נותר כי אם העשירית, אף היא תשוב והיתה לבער. דהיינו, גם מהעשירית הזאת שתישאר, יהיה עדיין צירוף אחר צירוף. ובתורת משל למצב שלנו בזמננו, אמנם לא כתוב כן במפורש, אבל אפשר להבין כך, שמכל עם ישראל, יישארו עשירית. דהיינו, רח"ל יהיו תשע שעזבו ופרקו עול, ויישאר מהם רק עשירית. אבל גם העשירית הזאת, אינם מושלמים, אלא 'מעשר מן המעשר'. אלה שנשארו, הם 'פך השמן הטהור'.

מכאן התעוררתי (בבחינת "חוזר וניעור") לעניין זה. הוא שמע שישנו מושג 'דור עשירי', אבל כנראה שהוא לא שמע את העניין בצורה מלאה.

חושבני שהכוונה היא, לסיפור שמצאתי כבר לפני שנים רבות, בגנזי חכמי תימן, בכתב־יד. זה בכלל מעשיות שנכתבו בסוף התכלאל, הדבר נכתב בכמה כתבי יד, פה לפני נמצא כת"י אחד, אקרא לכם תחילה את חתימת הסופר שכתב זאת, בסוף התכלאל. הוא כותב כך, [מרן שליט"א מראה לציבור את צורת הכת"י]. ספרא חלשא ומסכֵּנא, דמיגנדר באבקא (פי' המתגלגל בעפר), דחכימיא וספריא, יחיא בכומהר"ר יחיא המכונה אלקאפח, יזכה יָתִי אלה עלמיא, למכתב ספרין סגיאין לדָרֵי דריא, כן יֵימר מַכִּיך רמיא (פי' משפיל גאים), דאשרי שכינתיה עֵיל עם כרוביא וכו'. הסופר הזה הוא, אבי הסבתא שלי, שהיה ראב"ד ומאריה דאתרא בעירנו רצאבה (מוצאו מצנעא, קשור למשפחת מהרי"ץ זיע"א), שהיה לבלר מובהק. הוא אכן זכה לכתוב ספרים רבים. כשהיה זקן הוא אמר, כתבתי כל ימי חיי, חדר מלא ספרים. והוא מוסיף מצד שמאל, נשלם זה הספר, בעזרת שוכן שמי שפר, הנותן אמרי שפר וכו', אני מקצר. וַתְּהי השלמת זה הספר, יום שני תרין יומי לחודש תשרי, שנת אני בצד"ק אחזה פניך לשטרות, נכתב פה בעיר ואם בישראל רצאבה ת"ו, דהיינו 'תבנה ותכונן', עד דתתבני קרתא דירושלם, ותחרוב. אחרי שתיבנה ירושלם עיקו"ת, היא דהיינו העיר רצאבה תיחרב, כבר לא צריך אותה. ה' ברוך הוא ישיבנו אל גבולנו וכו'. זה היה בשנת ב'קצ"ד לשטרות, שנת ה'תרמ"ג ליצירה, זה בערך לפני ק"ל שנים.

מעשה "דור עשירי" שתשמעו בעהי"ת, הוא סיפור נחמד, מבחינת סיפור. אבל מי שיתעמק בו, ימצא הרבה מרגליות. אינני יודע אם יהיה לי זמן לעמוד על כל פרט ופרט, אולי בשיעור הקרוב בל"נ, אבל נתחיל עכשיו לקרוא אותו.

מעשה במשה רבינו ע"ה, שהיה רועה במדבר. נדמה לו מלאך, בדמות זאב לבן. עד שבא אצלו, אמר לו אותו זאב, שלום עליך אדוני איש השלום. היה מתיירא ממנו משה. אמר לו, הזאב למשה רבינו בבקשה ממך, תן לי אחד מן הצאן, שאני רעב. אמר לו משה, אין החיות ממללות. זהו דבר מוזר, וכי ישנה חיה המדברת? אינני יודע מה אתה רוצה... אמר הזאב למשה, אתה, שעתידה תורה להינתן על ידיך, ותראה העדות ממעשה האתון, ותאמר כך? הרי על ידך תינתן התורה, ואתה יודע ברוח־קדשך שהאתון תדבר, א"כ מה אתה מתפלא שזאב מדבר? תן לי במהרה, שאלך לדרכי ואעשה רצון יוצרי. משה רבינו עדיין לא הבין שזהו מלאך, וחשב שהוא זאב. אמר, הצאן האלה אינם שלי, כי הם של־יתרו חותני, והתורה אמרה [במדבר ל"ב, כ"ב], וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵי"י וּמִיִּשְׂרָאֵל, ואין אני אלא שכיר. אינני יכול לתת לך בלי רשות. ויעקב אבינו, כשהיה רועה צאן לבן, אמר [בראשית ל"א, מ',] הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה. וכך אמרו רז"ל, בעלי אמונה, אין אדם יכול לעמוד במחיצתן.

אמר הזאב, לא באתי לישב אצלך, אין לי זמן לשוחח, לא באתי להיות במחיצתך, אלא לך אצל יתרו. לך תבקש רשות מיתרו. אמר משה, אם כדבריך שאלך ואומר לו, מי ישב לשמור הצאן? והרי כמה חיות וכמה זאבים וכמה נמרים, ואתה כאחד מהם. וכי אני יודע מה תעשה כשאלך? אמר הזאב, אם תניחני לשמור אותם, לא אזיק אחד מהם, העבודה לשמים שלא אוכל אחד מהם. אל תדאג, אני לא אגע ולא אזיק. ואם אוכל אחד, אהיה מ'דור עשירי'. אמר לו משה, ומהו דור עשירי? אמר לו, הם גדולים מאנשי דור המבול ודור הפלגה. הם גרועים יותר מהם. שַׁבענים, שקרנים, כחשנים, ודמות מעשיהם יבוא לידך. אתה עוד תפגוש אותם.

את המלה 'שַׁבענים', חיפשתי הרבה, שלחתי שיבדקו אפילו באוצר החכמה, אבל אין מלה כזאת. היא נמצאת רק בספרי חכמי־תימן. מי שיראה בשע"ה [חלק חושן המשפט הל' עדות סימן רי"ב הערה רי"ד] הזכרתי זאת, וכן את הסיפור הזה, אבל לא נכנסתי לפרטי הפרטים. אז היססתי אם לפרסם את המעשה הזה כנז"ל. שַׁבְעָן פירושו, אדם שנשבע על כל דבר, או בחייו או בדבר אחר. והסיבה היא, כי הוא שקרן גדול, לכן על כל עניין הוא נשבע. ומי שנשבע הרבה, זהו סימן שהוא שקרן הכי גדול.

ואחר־כך הלך משה, ודיבר ליתרו בכל המעשה שאירעו. שאל את יתרו, מה אתה אומר? האם אתה מסכים לתת לזאב כבש? אמר לו יתרו, תן לו ממבחר הצאן, וידך כידי. הלך משה אצל הזאב, והוא שומר הצאן וראשו בין ברכיו. משמע שראה אותו עומד, משקיף ומסתכל שאף אחד לא מזיק לצאן. אמר לו, מה אמר לך חותנך? אמר לו, כך אמר לי, שתיקח ממבחר הצאן. הסתכל בו משה, ולא ראהו עוד. הזאב נעלם. משמע כי עכשיו הבין משה למפרע, כי זהו מלאך, וזה דבר לא רגיל.

לימים הלך משה להר חורב, ומטה האלד'ים בידו. עד שהיה מהלך בדרך, מצאו אדם זקן. אמר לו. שלום עליך רבי. משה רבינו פותח בשלום לזקן. אמר לו, ועליך שלום. אמר לו משה. להיכן אתה הולך? אמר לו, לשוט בארץ. אמר לו משה, יש לך פת לאכול במדבר? לא מקום זרע אלא תוהו ילל ישימון. אמר לו הזקן, יש לי שתי גלוסקאות. אמר לו משה, ואני יש לי שלוש גלוסקאות, בוא ונערבם יחד, צדה לדרך. משה רבינו מתנהג איתו, כאילו הם חברים. אח"כ כל אחד הוציא שלו במניין, הם ספרו, אני שמתי שלוש, ואתה שמת שתים. ולקח אותם הזקן, והניחם על כתפו. אמר לו משה, תן דעתך על אלו. תשמור עליהם.

הלכו כמו ארבעה חמשה מילין, אמרו זה לזה, נאכל מן הפת שנשיב נפשנו מן הרעב. הוציאו שתי גלוסקאות, לכל אחד אחת. משה אכל אחד, והזקן אכל אחד. אח"כ הלכו, עד שנרעבו רעב גדול, אמר כל אחד לחבירו, נאכל שוב כדי שנשיב את נפשנו. אכלו שתי גלוסקאות, נשתייר ככר אחד. הלכו במדבר עד חצי היום, אמר משה לזקן, תן לנו הככר שנשתייר, את הככר האחרון. הכחיש אותו זקן. אין עוד ככר, ונשבע שבועה חמורה, שלא היו אלא ארבעה ככרות.

עד שהלכו מעט, זימן להם הקב"ה שני צבאים. אמר משה לאותו זקן, לך ואסור אלו הצבאים. לך תקשור אותם. השיב הזקן ואמר למשה, וכי שוטה אני, שאני הולך ורודף אחר צבאים? וכי אני קל מן הצבאים? איך ארדוף אחריהם. אמר לו משה, קח את המטה והראהו את הצבאים. לקח את המטה, הוא מַטֵּה הָאֱלֹדִים [שמות י"ז, ט'] ותרגומו חוטרא דאתעבידו ביה ניסין. אנו חושבים שנעשו בו רק הנסים הכתובים בתורה, אבל תראו כמה נסים נעשו במטה הזה. הראה את הצבאים, הזקן הראה להם המטה, ולא יכלו לזוז ממקומם. נעצרו הצבאים. מיד לקחום ושחטום, ועשו מהם צלי. אמר משה לזקן, היזהר שלא תשבר מן העצמות. לאחר שאכלו ושתו ולקחו מן הצבאים, הניח משה עצם אל עצמו, ולקח המטה והניחו עליהם. לכן לא רצה משה שיישברו העצמות. ונתפלל תפילה שלימה לפני בוראו, והחיה הקב"ה את הצבאים ועמדו על רגליהם. אמר משה לזקן, משביעך אני במי שהחיה את הצבאים, ואין להם לא בשר ולא גידים, שלא עשית קנוניא על הכיכר. הזקן נשבע, לא אכלתי לא שלחתי לא יד, לא נגעתי בככר.

הלכו במדבר וצמאו למים, לקח משה את המטה, והוציא להם מים מצור החלמיש, עד ששתו ורוו. אמר משה לזקן, משביעך אני במי שהוציא מים מצור החלמיש, שלא שלחת יד בככר. נשבע הזקן שבועה חמורה כבראשונה, שלא שלח בה לא יד ולא פה. אמר משה, נלך בדרך. הלכו ומצאו שם עיר אחת, והיו בני העיר בוכים בכיה גדולה, לפי שהיה להם זקן אחד והיה להם כאב, כנראה שהזקן היה כמו ראש עיר, ומת באותו היום. אמר להם משה, למה אתם בוכים כולכם? אמרו, תהי נפשינו תחת נפשו. אמרו, היה טוב יותר שאנו נמות במקומו, עדיף שהוא זה שיחיה. משה רבינו ראה שהם מצטערים מאד. ריחם עליהם משה, ונתפלל על המת, והחיהו במטה. אמר משה לזקן, משביעך אני במי שהחיה את המת, שלא שלחת יד בכיכר. ראית כבר נס שלישי. נשבע הזקן שבועה חמורה, שלא שלח בו לא יד ולא פה. אמר משה, שזה מ'דור עשירי'. כבר ארבע פעמים נשבע הזקן, שלא נגע בכיכר. בהתחלה על הצבאיים, אח"כ על המים, ואח"כ על הזקן, שהוא רואה ממש תחית המתים. א"כ זהו בודאי אחד מ'דור עשירי'.

עד שהלכו במדבר, נפנה משה לעסקיו. אמר לו לזקן, אניח המטה אצלך, עד שאלך ואטהר את עצמי בזו הבאר. הוא ידע שהזקן עלול עכשיו לגנוב את המטה. אבל הוא רצה לנסות אותו. עד שהלך משה מעמו, נתייעץ אותו האיש בעצמו ואמר, זה המטה שעשה משה כל הנסים האלו, אלך ואקחנו ואחיה בו את המתים. יש לי הזדמנות לעשות בו נסים ונפלאות. כך אומר הזקן הרשע הזה. עד שהגיע לכפר אחד, הזקן הזה הלך, עזב את משה שם שיטבול. והיה שם תינוק, שיש לו ממון הרבה. מצא תינוק שיש לו הרבה כסף, כנראה קיבל ירושה או מצא מציאה. בא אותו זקן, והרג לו לתינוק. הוא גם היה רוצח. רח"ל. ולקח את ממונו. הוא לא רצה שיראה שלקח לו את הכסף. לקח את המטה, והניחו על התינוק, והיה סבור שיעשה כמשה. חשב שזהו מטה קסמים, ישים אותו על המת ויחיה. ולא ידע, כי לא לחנם אמרו, ולא כל היצורים שוים. ראו האנשים, שהזקן מתעסק עם התינוק ומנסה להחיותו, והבינו שהוא זה שהרגו. תפשוהו, והיו מכים אותו, מבקשים ממנו את נפשו. ורדף משה אחריו, ומצאו בצער גדול ומבקשים להָרגו, על דרך נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ [שמות כ"א, כ"ג]. אבל תראו איזו רחמנות היתה למשה רבינו, אפילו שהזקן הזה היה רשע, אבל בכדי שלא יצערו אותו, נתפלל משה והחיה את התינוק, והצילו מן המות. לפי שאמרו רז"ל, כל ההולך הוא וחבירו ארבע אמות, הקב"ה מעביר עליהם את הדין. איזה חסד ורחמים. לזקן ישנה זכות, כי הוא ליווה אותי. הקב"ה מעביר אתו את הדין, ואינו נוהג אתו במדת הדין, גם אני אתנהג עמו בחסד וברחמים.

עד שהלכו, מצאו שם נחל. ועשה משה בתפילתו שלש כְּרָיוֹת מן העפר. שלש ערמות, מלשון כרי. ובתפלתו נהפכו ונעשו זהב. ערמות העפר, נעשו לזהב. אמר משה לאותו זקן, ראה מה עשה הקב"ה לנו. תראה איזה נס, מהעפר נהיה זהב. אמר לו, מי יטול זה הזהב? משה רבינו מנסה לעורר אותו, תראה איזה פלאים וכו', והזקן הזה, לא מעניין אותו הקב"ה ולא שום דבר, אלא מי יקח את הכסף, ואינו משבח כלל ועיקר את ה'.

כעת תשמעו איזה פקחות, אמר לו משה, מי שאכל את הכיכר, יקח שנים. ואחד למי שלא אכלו. עכשיו הזקן הסתבך. מה יאמר? הרי מי שלא אכל, יקבל רק אחד. ומי שאכל, יקבל שנים, א"כ לא כדאי לו להפסיד את השני. אמר לו הזקן, אני הוא שאכלתי את זה, והודה אחר שנשבע כמה שְבועות. אמר לו משה, בבקשה ממך, טול הכל. קח בשבילך, אינני צריך זאת. משה רבינו התייאש ממנו, כמה שניסה לתקן אותו, אינו מצליח. הוא השאיר להקב"ה, שיטפל בו.

והלך משה ונעלם ממנו, ולא ידע אותו הזקן היכן הלך משה. אח"כ נצטער אותו זקן על הזהב, עד שעברו אנשים ערביים ועמהם גמלים. הזקן לא ידע מה לעשות, איך יקח את כל הזהב הזה? הגיעו ערבים עם גמלים, אמר להם הזקן, בואו שאו הזהב, ונחלק אותו בישוב, ואני אטול שני שלישים ואתם שליש. אמרו לו, אנחנו רעבים, אלא לך ותן לנו סעודה מזאת העיר, ונשיב את נפשנו. מיד הלך ותיקן להם סעודה, ועשה להם סם המות בתוך הפת. הרי הזקן אינו צריך אותם, אלא את הגמלים, לכן הביא להם אוכל שבתוכו סם המות. הריני עושה סם המות, כדי שימותו. ואני אטול את הגמלים, ואשא את הזהב עליהם, ולא יטלו הם את הממון. זאת היתה התכנית שלו. אבל גם להם היו תכניות, והם חשבו, אחרי שיביא להם את הסעודה, העיקר שיביא להם אוכל, יהרגוהו ויטלו את הממון. אינם צריכים אותו, אלא את הממון. כיון שבא, התיזו את ראשו, קיבל את גמולו. וגם הם אכלו את הפת ומתו. בסוף מה נשאר? נשאר הממון והגמלים למי שבראם.

וכל זה כדי שתדע, מעשה 'דור עשירי', שהם שבענים, כפרנים, כחשנים. ה' יתברך יצילנו מהם ומכיוצא בהן למען שמו, אמן כן יהי רצון.

לצערנו, אנו בדור של־שקר, דור שמבחינת האמת הוא גרוע מאד. בני אדם מאד רחוקים ממדת האמת.

חושבני שזהו הפירוש 'דור עשירי', הכוונה דרך משל, כמו שכתוב בתורה 'גם דור עשירי'. למה התורה אומרת בממזר 'גם דור עשירי לא יבוא'? מדוע 'עמוני' ולא עמונית, 'מואבי' ולא מואבית, מדוע הנקיבות מותרות מיד? אלא הטעם, מפני שאצלן לא שייך הטעם 'על דבר אשר לא קידמו אתכם וגו'. הגברים לא גמלו חסד, וכו'. כמו־כן הממזרים אסורים לבא בקהל ה', אך פה ה"ה לנקבות. וכיון שהממזרים הם כל כך מושחתים, הם נוצרו בעבירה חמורה, לכן את פגם הממזרות א"א לתקנו אחרי דור או שתים או שלש. וכן העמוני והמואבי, מדותיהם מושחתות, כמו שנאמר עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם [שם פסוק ה']. ואפילו מאה ואלף דורות, 'עד עולם' הם אסורים, משום שהדבר נשאר בשרש שלהם.

וכן הרשעים האלה, נקראים 'דור עשירי', כי הם אנשים מושחתים עד היסוד. רואים כמה משה רבינו עשה לו אותות ומופתים, אנו לא זכינו לראות אותות ומופתים כאלו, ואילו הזקן הזה, אף שהוא כבר זקן, וכנראה בשביל זה מדגישים שהיה זקן, ולא עוזר לו כלום. כמה שמשה רבינו מנסה לעוררו, מחיה מתים וכו', אעפ"כ הוא נשאר במקומו. זהו קלקול עד היסוד, השחתה עד הסוף. זהו המושג מושאל 'דור עשירי'. ה' ברוך הוא יצילנו מהם, כפי שהבאנו.