"ואף גם" זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים וגו' (בחוקותי, ויקרא כ"ו, מ"ד)

מעשה שאירע לפני כמאתיים שנה, במהר"ר אברהם הלוי זצוק"ל מעי"ת צנעא המכונה בשם אלשיך שלא זו בלבד שהיה רב מובהק בתורה, הלכה ומדרשים, דקדוק קבלה ומפרשים, אלא זכה לשני שולחנות, תורה וגדולה במקום אחד. יען כי חנן אותו ה' גם בעושר ונכסים וכבוד, ואף שדות וכרמים היו לו, ובכללם זכה בכרם נחמד במקום ידוע הנקרא עד היום בשם ואדי צהר הסמוך לצנעא, שמגדלים שם פירות ומיני-ירק.

סמוך לכרמו היה כרם של-גוי אחד, אך אשכלות-ענביו היו כחושות וגרועות, באופן שהבדל גדול וניכר היה ביניהם, לעיני כל רואיהם:

ויהי היום הגיע לשם איש צר ואויב, הוא המשנה למלך תימן, אשר נקרא חוץ מכבודכם בשם אלקידאסי שר"י. בראות אלקידסי את הענבים המשובחים של-מה"ר אברהם, הנחמדים למראה וטובים למאכל, שהיו מקצתם משתלשלים ויורדים לתוך כרמו של-אותו גוי, כי לא הבדילה ביניהם אלא גדר, פתח פיו בשבח ותהילה לבורא יתברך. העומדים שם שידעו כי עינו צרה ורעה בישראל, העירו לו, דע לך אדונינו, כי זה האשכול שאתה רואה, הוא של-יהודי אחד. שאל, מי הוא זה ואיזה הוא. אמרו לו, מרי אברהם אלשיך. בתמיהה ופליאה אמר המשנה, וכי יש ליהודים בארצנו כרמים. ענו לו, יש ויש, הרבה אמר. לזה כאן, ולזה במקום פלוני, ולזה במקום פלוני וכו'. חקר אחריהם ורשם שמותיהם, וחזר לביתו סר וזעף, כשהוא מבקש להתעולל על היהודים עלילות ברשע. את מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים, הגיש לפני המלך, באמרו לו שאין ראוי ליהודים להיות חשובים ובעלי שדות וכרמים כערבים פן יגבה ליבם וימרדו בנו. הבה נתחכמה להם. לכן עצתי המלך תיטב עליך, נבוא עליהם בטענה שהם מפקיעים את המס הראוי למלכות ("בית אלמאל"), כיון שאינם נותנים את המעשר משדותיהם וכרמיהם כדרך שנותנים הערבים, נמצא שגורמים לנו הפסד גדול. על כן אין מנוס אלא להטיל עליהם תשלומים וקנסות מיום שקנו אותם ועד עתה. ועוד הוסיף שקרים וערבובי דברים כהנה וכהנה, עד שהמלך נתפתה וקיבל דבריו, ויען ויאמר לו, עשה כטוב בעיניך. אך הזהירו כי למהק"ר אברהם אלשיך עצמו, לא יעשה מאומה, יען שהוא היה ממונה על יציקת המטבעות של-מלכות:

מיד אותו היום שלח המשנה להביא לפניו מי שנמצאו מבעלי הכרמים, ובבואם נזף בהם, והעמיד פנים כאילו הם גנבים וחמסנים, וכה אמר, מדוע לא שילמתם עד היום חוק המס הקבוע. זה עתה נודע לי שיש לכם כרמים כחשובי הישמעאלים, אבל זו ארצנו ונחלת אבותינו, ואין לכם חלק ונחלה בתוכינו. אך בזאת ניאות לכם, אם תשלמו עד פרוטה אחרונה. והנה החשבון לפניכם. הם הסתכלו והבינו ערמתו של-אותו רשע, שכוונתו בטענה בדויה זו אינה אלא לנשל אותם מרכושם, יען כי התשלום שבא לחדש עליהם עתה, הוא יותר משוויים של-כרמים עצמם, ולפי החוק הם פטורים מכלום. אך מי יאמר למשנה-למלך מה-תעשה, באשר דבר מלך שלטון על-כן ענו ואמרו לו, הואיל ועתה אין פנאי, כי כעת יום ששי שהוא אצלכם קודש ["גמעה"], ואצלינו מחר שבת-קודש ולא יתכן לעמוד בדין, אלא ביום ראשון הננו מוכנים ומזומנים לפניך למשפט וניתן דין וחשבון על כל העניינים. קבעו השעה, ויצאו מאתו, כשפניהם מועדות אל ביתו של-מה"ר אברהם שהיה עוסק בצרכי ציבור באמונה, ליטול ממנו עצה ותושיה. בבואם, אמרו להם בני-הבית שהוא נמצא בבית הכנסת, והלכו שמה ועמדו כנגדו בחצר. כשראה אותם הבין כי רצונם לדבר אתו. יצא הוא אליהם, ויספרו לא את כל הקורות אותם. השיב להם, כעת ערב שבת, היזהרו שלא לספר דבר לאחרים, פן יהיו ביגון וצער בשבת. אלא שבתו בשלום וכמו שנאמר (ישעיה נ"ח, י"ק) וקראת לשבת עונג, ובעזר האל אראה מה לעשות לבטל הגזירה הרעה הזאת:

ביום שבת-קודש מיד כשהוציא החזן ספר תורה והעמידו על התיבה, התקרב הרב אצל הספר ואמר לקהל, הואיל ויש מאן-דהו מיצר לישראל, ואין השעה מתאימה לפרט, על כן רק תכוונו דעתכם לדעתי, ותענו אמן בכוונה. הקהל נענעו בראשיהם לאות הסכמה, ואז פתח הרב ואמר ברתת ובזיע, כדברים האלה, כל האלות הכתובות בספר התורה הזה יחולו על ראשו: בעגלא תהא מפלתו: באסכרה תהא מיתתו. יהי דרכו חושך וחלקלקות ומלאך ה' רודפו: יהיה כמוץ לפני רוח ומלאך ה' דוחה: ועם ה' בשלום. הקהל ענו אמן על כל פרט ופרט, ולאחר מכן פתח החזן הספר קראו שבעה  מברכים והמשיכו כל הסדר כרגיל. [כנוסח דלעיל, מקובל אצל חכמי תימן לבטל גזירות האויבים הקמים על ישראל ומבקשים לפשוט ידיהם בהם או בממונם, והעתקתיו מתוך כת"י בעצה ותושיה]:

באותה שעה ממש, דהיינו שחרית של-שבת-קודש, נכנסה במשנה אלקידאסי שר"י רוח תזזית, רכב בפראות על פרדו והריץ אותו כמשוגע אל ואדי צהר. בהגיעו לשם ראה ערבים בוצרים את כרמיהם. אמר להם, רצוני לאכול ענבים. הגישו לפניו ואמרו לו, אכול אדונינו כנפשך שבעך. אמר להם, לא באלה חפצתי, כי אם מאותם שעדיין מחוברים בעץ. אמרו לו, טוב הדבר, מיד נבצור ונגיש לפניך. אמר להם, לא, רצוני הוא לאכול כשהענבים מחוברים בעץ עצמו. אמרו לו, מדוע יטריח אדוננו את עצמו, אנחנו נתלוש וניתן מיד לפיך. הפצירו בו ולא אבה. ניגש אותו טמא וחיפש בין הכרמים את האשכול אשר ישא חן בעיניו, וכשמצא הפיל את עצמו עליו כבהמה והתחיל לנשוך ממנו ברעבתנות, ולא הרגיש בעץ [כפי הנראה של-אפיפירות, שהגפן מודלה עליהן] אשר נתקע ונקב את בטנו, ושם נפל שדוד. שכל מדותיו של-הקב"ה מדה כנגד מדה. הוא נתקנא על דבר כרמי-היהודים, ונפרע ממנו הקב"ה על ידי כרם. ובכך נתקיימה בו קללתו של-אותו צדיק. הרצים יצאו דחופים להגיד למלך בצנעא כי כך וכך אירע למשנהו, והוא הבין מיד כי הושב גמולו בראשו על אשר ביקש לשלוח ידו ברכוש היהודים. על כן גם הוא התחרט ומשך ידו מן הגזירה, פן תדבקהו הרעה:

היהודים בעלי הכרמים שהיו כארבעים איש, נתקבצו והלכו ביום ראשון לפי תומם לבוא אל המשנה, למועד אשר דיברו אתו. בלכתם בדרך, פגשום גויים וישאלו אותם, אנה אתם הולכים כל השיירה הזאת. סיפרו להם כל המאורע, שהמשנה למלך תובע אותם סך גדול על לא עוול בכפם, ועתה הם הולכים אליו לעמוד במשפט. אמרו להם, אין לכם צורך כבר שופט כל-הארץ דם דינכם, יש לכם "אפגם" [כך שגור בפי רבים מן הגויים בתימן לומר ליהודים בלשון ערב מעאכם אפגם, והכוונה להבטחת הקב"ה לנו (ויקרא כ"ו, מ"ד) "ואף גם" זאת בהיותם  בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים וגו', כי יש מן היהודים שהיו מפחידים אותם בכך]. וסחו להם כל פרטי העניין שאירע למשנה בכרם. פתחו פיהם ונתנו שבח והודאה למקום ברוך הוא, כי נגף צורר היהודים. מיד נטו מן הדרך, והלכו אל השוק ויקנו משם שני גדיי עזים טובים, להוליכם אל בית הרב לעשות אותו יום משתה ושמחה על הנס המופלא שנעשה להם:

בהגיע זמן הסעודה, לעת אכילה ה"געלה" ומשתה היין, היה מקדים השותה לומר ארור הטמא אלקידאסי ויתר המסובים עונים, ברוך רבינו אברהם. וחבירו אחריו פותח ואומר, ישחקו עצמות אלוזיר בגיהנם, והם עונים, ברוך מגן אברהם. וכן ארורים אויבים, ברוכים ישראל. מעין שעושים ביום פורים שמקדימים הלכות פורים סימן קכ"ג סוף סעיף ה'].

(מתוך הספר נפלאות מתורתך אשר עודנו בכתובים באדיבות ר' ישעיהו שלמה אכלופי הי"ו. פורסם בעלון פעולת צדיק מס' 40)