חשיבות הנקודות והטעמים שבתורה, כיצד ראוי לתקן את העולה הטועה בקריאת בתורה, וחשיבות גירסא דינקותא. נחיצות התארגנות בני הישיבות הקדושות ללימוד "שנים מקרא ואחד תרגום" בצוותא.

חשיבות הנקודות והטעמים שבתורה, כיצד ראוי לתקן את העולה הטועה בקריאת בתורה, וחשיבות גירסא דינקותא. נחיצות התארגנות בני הישיבות הקדושות ללימוד "שנים מקרא ואחד תרגום" בצוותא.

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק בחוקותי שנת ה'תשע"ד.

כפי שדיברנו, תכף נראה בעז"ה, את חשיבות עניין הנקודות והטעמים. הנושא הזה, נחלש קצת בעדה שלנו, בתקופה האחרונה. ברוך ה', בדור שעבר, כולם, מקטנם ועד גדולם, היו בקיאים בקריאת התורה בצורה מדוייקת. אבל הדור שלנו, נחלש בכך, ובפרט בזמן האחרון, בכל רחבי ארצה"ק. אנו רואים, כי ישנם הרבה אנשים, אשר אינם בקיאים בקריאת התורה, ואינם קוראים כפי שצריך. פנו אלי בעניין זה, מכמה וכמה מקומות. הם אומרים, כי רואים שישנם כבר הרבה אנשים בציבור, שאינם קוראים בתורה כראוי. ובכלל, החולשא היא, בעוד כמה וכמה דברים אחרים. אבל בפרט, בעניין קריאת התורה, הדבר בולט מאד. עד שבהרבה מקומות, אפי' החזן בעצמו, איננו יודע. הוא צריך מישהו שיעזור לו, או שהוא פותח לידו את החומש, ואינו בקי בכלל בקריאה. וכמובן, שגם הציבור שכח הרבה דברים.

למשל הזכירו לי, כי הרבה אנשים כיום קוראים, אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר [שמות ל"א, א'], [מבלי להפריד בין המלה 'משה', למלה 'לאמר']. וזאת, כיון שיש שם טעם מארכה. כך הם חושבים, וטוענים. אבל לדור שעבר (יוצאי עי"ת צנעא, וכל המחוזות במרכז תימן), היתה לכולם המסורת לקרוא כך, 'אל משה, לאמר'. כך היה מקובל. אבל הדור הזה, אין לו מסורת, נשכחה מפי חֵלק מהם, ממילא הם קוראים לפי מה שכתוב, לפי הבנתם, ולא כפי המסורת שהיתה. וכן לדוגמא בפסוק, כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ [שמות י"ז, ט"ז]. אם היו לומדים כפי שצריך, היו יודעים שישנה קבלה, להפריד בין המלה 'כס', למלה 'יה'. כמו־כן בשירת הים, מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ [שמות ט"ו, י"א], שיש קהילות נוהגים לעשות ניגון מיוחד המפסיק בין תיבת 'מִי' לבין תיבת 'כָּמֹכָה' שאחריה, מפני שהכא"ף דגושה באופן יוצא מהכלל כנודע.

משתמשים בנוגע לשגיאות בקריאת התורה, במלה 'יְדַכִּרוּ'. מובן המלה בלשה"ק, יַזְכִּירו. אבל שמעתי, כי כיום ישנם כאלה, שכבר אינם יודעים מה פירוש המלה הזאת בשפה התימנית, לכן הם מבינים, עלה בדמיונם, כי הכוונה היא שדוקרים אותם. הם חושבים, כי 'ידקרו', פירושו דקירה. כביכול, נועצים בהם סכין. וכמובן הם לא מבדילים בין אות כא"ף לבין אות קו"ף. אבל הדבר הגיע אליהם בטעות, כיון שאינם מבינים את השפה. הם הבינו מעצמם, כי כך פירוש המלה.

לצערינו, אכן הדבר צריך תיקון. ישנם אנשים, אשר אינם מגיעים לבית הכנסת של־תימנים, או שאינם רוצים לעלות שם לספר תורה, בכדי שלא יתקנו אותם בקריאת התורה, כיון שעושים זאת בצורה שהיא מעליבה אותם. חושבני, כי אם היו עושים זאת בצורה מכובדת, לא כי ח"ו רוצים להכשיל אותם, אלא אדרבה, בכדי שידייקו בקריאה, צריך לעשות זאת בעדינות. ואם רואים, כי הקורא אינו יודע, א"כ תעזוב אותו, וצריך למצוא פתרון אחר.

אבל כמדומני, כי בעצם, צריכים לתקן את השרשים. דהיינו, ראשית, שתהיה לילדים גירסא דינקותא, שמקטנותם יהיו להם את היסודות ואת השרשים, לקריאה הנכונה. וגם הגדולים, דהיינו בחורים הלומדים בישיבות, וכמובן שגם האברכים, אבל אפילו בני הישיבות התימנים, הנמצאים במסגרת של־ישיבה, חושבני כי הם צריכים להתארגן ולהתקבץ בכל ליל שבת, למשל, ולקרוא ביחד שנים מקרא ואחד תרגום. וכן את ההפטרה. לא יועיל שכל אחד יקרא לבדו. כי אם הוא אינו יודע לקרוא, לא יהיה מי שיתקן אותו. אלא, ללמוד זאת בקבוצה. ומי שיודע, ילמד את מי שאינו יודע. על ידי כך, איש את רעהו יעזורו. לכן אני אומר, כי יש לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, פרשה והפטרה, אפילו במסגרת הישיבה. כיון שאח"כ לצערינו, הם מגיעים לביהכ"נ כשהם כבר אברכים, ובסוף אתה רואה אותם כיצד הם עילגים בקריאתם משובשת. שבע למעלה ואחת למטה, או ההיפך. מרגישים כי הקריאה כבר נהיתה, בצורה שאינה מתאימה. הלכך נחוץ מאד ללמוד בצוותא, ויפה שעה אחת קודם.

והדבר גם מביא לחולשא, בדברים האחרים. אפילו לאמירת אשמורות, הם כבר אינם מגיעים. נהיינו יותר גרועים, מן האשכנזים. האשכנזים לפחות מגיעים בעשרת ימי תשובה, וקצת לפני ר"ה, לאמירת סליחות. אבל כיום ישנם תימנים, שאפילו בעשי"ת אינם באים. כיון שאם אינו בא מתחילת חודש אלול, הוא כבר התרגל שלא לבוא, וממילא גם בעשי"ת אינו מגיע. ישנם כאלה האומרים, שיש להם את האשמורות בהקלטה. יש להם תירוץ, שלא צריך לבוא לבית הכנסת, כי הוא כבר יגיד זאת ביחד עם ההקלטה. יותר נכון ישמע. אבל כמובן, שהדבר אינו דומה.

נושא הדיוק בקריאה, זהו עניין חשוב מאד, וכן הטעמים. הדברים נשגבים. תכף נקרא זאת (כל הציבור יחד) במאמר שבספר הזוהר הק'. בזוהר חדש שיר השירים.