תשובות לטענות מח"ס "אמרי לשון" אודות שיטת מהרי"ץ בעניין פשטא אחת ומלרע. ובעניין תיבה מוקפת, שאינה נקראת קצת מלעיל, אלא אם כן יש בה ניקוד סגול.

תשובות לטענות מח"ס "אמרי לשון" אודות שיטת מהרי"ץ בעניין פשטא אחת ומלרע.

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן

שנמסר במוצש"ק ראה ה'תשע"ג

לדברים קודמים נוספים בעניין זה - לחץ כאן

בספר "אמרי לשון" שחיברו רבי אליהו גמליאלי הי"ו, הוא כותב [מדף 162] באריכות על נושא זה. ברצוני לומר תשובות על כל טענותיו, ואני מקווה שהאמת תצא לאור. הוא כותב כך, לפי האמור נמצא, שלפי ספרי ספרד, אם אין אות בין הפשטא לאות המוטעמת, תהא התיבה מסומנת בפשטא אחת. כגון, 'מזבח 'נח' 'לזבוח' 'יהושע'. ועל תיבות אלו ראיתי למהרי"ץ שאמר, כי תיבות אלו וכיוצ"ב, הבאות בפשטא אחת, הן מלרע. והאמת אתו. אך רבות שמעתי מפי אנשים בקריאתם, אשר מטעימים את האות הגנובה, וגורמים לעוות משקל המלה צחות הנעימה ויָפיה. ואנוכי הקל והצעיר ראיתי להאיר ולהוכיח, כי מחזיקים הם בטעותם ומשרישים אותה עמוק וכו'.

טענתו היא, שהם לא הבינו את דברי מהרי"ץ אל נכון. כי אין כוונת מהרי"ץ לקרוא 'מזבח' מלרע, או 'לזבוח' מלרע, אלא אדרבה לקרוא מלעיל, וקריאה זו נחשבת מלרע. משום שהיה הוה אמינא, שנקרא מזבח בהטעמת המי"ם, ע"ז אומר מהרי"ץ, לקרוא מזבח בהטעמת הבי"ת. כך הוא טוען לאורך כל הדרך. אבל צריך להבין לפי דבריו, מה מהרי"ץ בא לחדש בזה?

שאלה מהקהל: ומה הוא יאמר על תיבת 'נח'?

תשובת מרן שליט"א: נכון, זה בודאי פירכא. שם מהרי"ץ כותב במפורש, שהיא נקראת במלרע, א"כ מה ההו"א שם? וכמו שהסברנו בס"ד בשיעור הקודם.

תראו, ר"א גמליאלי הי"ו, בלעה"ר הוא בקי ועסק בדקדוק הרבה שנים, והוא מבין את שורש הנקודה, לכן אין להתעלם מדבריו. אלא רק יש להסביר, מה בכל זאת אינו נכון, למרות שגישתו בריאה. לכן ניגש עם שכל והבנה לנושא הזה.

ראשית, כל תלמידי מהרי"ץ מעולם, קראו וקוראים זאת מלרע ממש, כפי שאנו קוראים, וכך הם הבינו את דבריו. אבל הוא טוען, שאין זאת ההבנה בדברי מהריץ. לכן, אנו צריכים להוכיח זאת. קשה לקרוא כאן לפניכם את כל אריכות הדברים, ע"כ אקרא את הנקודה העיקרית בדבריו. מִזְבֵּחַ, היה ראוי להיות מִזְבֵּחְ, כי משקלה מִפְעֵל, ומשקל זה הוא מלרע. רק הפתח הגנוב בא להרחבה בעבור האות הגרונית. ופתח גנוב אינו תנועה עצמית, אלא תנועה טפלה נוספת המצטרפת אל התנועה הגדולה שלפניה. או במלים אחרות, הפתח הגנוב, הוא תנועת בת קול, הבאה מכח המֶּשֶךְ של התנועה הגדולה שלפניה, ואינו תנועה בפני עצמה, אלא הוא חלק מהתנועה הגדולה. הוא טוען, שהרי בעצם הפתח הגנוב אינו עומד בפני עצמו, אלא הוא נמשך עם התנועה הגדולה, וא"א להטעים את הפתח הגנובה. מבחינה הגיונית צדקו דבריו. ועוד, שהפתח הגנוב אינו שייך לאות הגרונית, כי מקום משכנו אינו מתחת לאות הגרונית, כמו שהרבה נקדנים עושים. והביא שם אחר־כך את ספר "מקנה אברהם".

ועוד הביא דוגמא מעניינת, שצריך להוכיח שקושיא זאת אין לה מקור. דברי המאירי בקרית ספר, על הפסוק אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ [בראשית כ"א, כ"ד], שאומר כי תיבת 'אשבע' מלרע, עכ"ל. והטעם שם סילוק ומקומו תחת הצירי שבבי"ת ולא תחת הפתח הגנוב. ולכן הנכון ביותר לומר שתיבות אלו הטעמתן מלרע. אם־כן לדבריו כוונת מהרי"ץ, לקרוא מזבח בהטעמת הבי"ת. אכן עם טענתו מדברי המאירי, אנו צריכים להתמודד, כי הנה המאירי קורא לקריאת 'אשבע' בהטעמת הבי"ת, מלרע.

אבל בואו ונראה יחד את דברי המאירי, ונבדוק מה האמת. דברי המאירי הם בהקדמתו לקרית ספר [חלק ב' דף ג' ע"א], זהו ספר ישן נדיר, דפוס איזמיר, זכיתי בו והתגלגל לידי מאוצר הספרים של הגאון רבי ירוחם פישר פרלא, מחבר ביאור ארוך ורחב על ספר המצוות לרס"ג, שהיה חריף ובקי בכל ספרי הראשונים. נמצאת כאן החותמת שלו על הספר.

וכך הוא כותב, כל ציווי או מקור מבניין נפעל, כמו 'הפקד' ודוגמתו, פעם תבוא קריאתו מלעיל, ותבוא עי"ן הפועל בסגול, כמו 'השמר לך'. ופעם מלרע, ועי"ן הפועל בצירי, הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן [דברים ד', כ"ו], והעתיד ממנו אל"ף האיתן כתוב בסגול. ויבוא לפעמים בחירק, 'אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ', 'אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה' [שמות כ"ט מ"ב], ושניהם קריאתן מלרע. כאן במפורש 'אשבע' במלרע. אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה [בראשית י"ט כ'] מלרע, שלא כמשפט. אבל אִקָּרֶה כֹּה [במדבר כ"ג ט"ו] מלעיל.

כעת מובן, מה המאירי בא לאפוקי, במה שאמר 'אשבע' מלרע. אין כוונתו לאפוקי קריאת 'אשבע' בהטעמת האל"ף, אלא לפעמים מופיעה מלה זו שאינה בצירי, ואז קריאתה מלעיל. השבע לך ועבור בבריתך, מזה הדבר אתא לאפוקי, אבל זה אינו נוגע כלל לנושא שלנו.

והמאירי ממשיך ומביא עוד כמה מלים כעין זה. וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו [בראשית כ"ה, ח'], מלעיל. וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל [שם כ"א, ח'], מלרע. וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר [שמות ל"ד, י"ט], שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ [שם ל"א י"ז].

תיבה מוקפת אינה נקראת קצת מלעיל, אלא אם כן יש בה ניקוד סגול.

דרך אגב, בהמשך דברי המאירי שם, ישנה מציאה חשובה, שעליה בניתי בס"ד את היסוד, שמה שעושים רוב העולם בקהילותינו מלעיל כשישנו מקף, הדבר אינו נכון, אלא אם כן ישנו סגול. [לא נמצא לדבר זה שום מקור מוסמך. ומה שכתבו בפסק ב"ד צנעא שכך יצא להם מחה"ד למהרי"ץ, המעיין ימצא שאין הוכחה רק כשזה גם בסגול, ואכמ"ל].

כך כתב המאירי, ובדגוש הציווי והעתיד בהסמכם למלה זעירא נקודה בסגול וקריאתה קצרה, דַּבֶּר־נָא בְּאָזְנֵי הָעָם [שם י"א, ב'], יְדַבֶּר־נָא עַבְדְּךָ דָבָר [בראשית מ"ד, י"ח]. וכן בהיות המלה מלעיל, וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם [שם ג' כ"ד]. במלים אלו, האיר לנו המאירי את העיניים. דהיינו, ישנן מלים במלעיל, כמו 'ויגרש את האדם', 'ויגרש' מלעיל, כי יש שם טעם. ואם המלה זעירא, היינו בת שתי אותיות, והניקוד שלה בסגול, כמו דַּבֶּר־נָא בְּאָזְנֵי הָעָם [שמות י"א, ב'], או קַדֶּשׁ־לִי כָל בְּכוֹר [שמות י"ג, ב'], היא נקראת מלעיל, וכמו שנבאר. אבל זהו דוקא אם הניקוד בסגול, ולא בפתח. למשל, בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר־בָּהּ [שה"ש ח' ח']. העולם חושב, שזהו כמו 'דבר נא'. והדבר אינו נכון, משום ששם הוא מנוקד בפתח. וכן כל מיני מלים אחרות, כמו מִקְנֵה־לוֹט [בראשית י"ג, ז'], תִּגְמְלוּ־זֹאת [דברים ל"ב, ו']. דוקא אם הניקוד בסגול, זה נקרא מלעיל. וגם אין כוונתו למלעיל ממש, אלא 'קריאתה קצרה', פירושו חצי מלעיל. אבל העולם אינו מבחין בדקות זו. אם ישנה געיא, הקריאה היא כמו מלעיל ממש. אבל כאשר ישנם מלים במקף וסגול, העולם חושב שקריאתן כמו געיא. אבל הסיבה שאין שם געיא, מפני שאין קריאתה כגעיא ממש, אלא חצי געיא, חצי מלעיל. וזהו שאומר המאירי, 'קריאתה קצרה'. אבל ל'עולם', קשה להיתפס לדקויות. הוא אשר אמרתי בדברים דומים, שאין לסמוך על מסורת האנשים, כמו שהעולם לא עושים 'מזבח' מלרע, כי קשה להם לתפוס את הדבר. ואמרנו גם, שלפעמים באותו הפסוק, יש תיבת 'נח' במלעיל ובמלרע. תיבת 'שומע', במלעיל ובמלרע. פעם כך ופעם כך. זהו דבר, שקשה לתפוס אותו. לכן חוץ מהמדקדקים, הציבור אינו קולט זאת.

אח"כ מביא ר"א גמליאלי, מה שכתב מהרי"ץ בפרשת עקב [דברים ט', כ"ג], מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ, תיבת ברנע בפשטא אחת בעי"ן לבד בכל התיגאן כמשפט, וכן הוא בירושלמיים. ומהרי"ץ לא הוסיף שהיא 'מלרע'. אבל דבר זה כמובן פשוט מאד, נכון שמהרי"ץ לא כתב כאן שהיא מלרע, אבל הדבר פשוט שהוא סמך על עשרות פעמים במקומות דומים בהם כתב שהיא מלרע, ואינו חייב לכתוב בכל פעם שהיא מלרע.

אחר־כך [בדף 165], הוא טוען עוד שתי טענות. והא לך דוגמאות נוספות, שבהן ההטעמה מלעיל כפי משפט התיבה, גם לשיטת המנקדים שמסמנים בהם פשטא אחת. הוא מביא מספר פסוקים, שאפילו שלפעמים יש בהם פשטא אחת, בכל זאת לפעמים עשו בהם שתי פשטין. מוכח לכאורה, כי גם כשישנה פשטא אחת, אין הכוונה שנקראת מלרע, אלא שאין צורך לעשות עוד פשטא בכתב.

הנה בסוף פרשתנו [דברים ט"ז, י"ד] נאמר, וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּ֨ךָ֨. 'בתך' בתרין פשטין. והלא הם תרין פשטין הסמוכות, ולשיטת מהרי"ץ זה צריך להיות מלרע. כמו בפרשת תזריע [ויקרא י"ג, כ'], בפסוק וְהִנֵּה מַרְאֶהָ, כתב מהרי"ץ שקריאתה מלרע. אבל יש לידע, כי בכדי שקריאתה לא תיראה כשוא פתח, צריכים לקרוא באמצע. לא מלעיל ממש, ולא מלרע ממש. אבל טענתו היא, מדוע ישנן תרין פשטין הסמוכות זו לזו? ומה החילוק בין תיבת 'מראה' לתיבת 'ובתך'?

קודם לכן בפרשתינו [שם י"א], בפסוק אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ֘ וְעַבְדְּךָ, תיבת 'ובתך' בזרקא מעל הכ"ף פשוטה, ובכל אופן היא נקראת מלעיל, כיון שה'זרקא לא תטעים', לכן צריך להבין לבד היכן היא ההטעמה. אם־כן לכאורה גם בפשטא, מספיק שתהיה פשטא אחת בסוף, ואנו נצטרך להבין לבד היכן היא ההטעמה. אלא מה נאמר, שדוקא בזרקא אומרים כן, אבל לא בפשטא. א"כ למה עשו בתיבת 'ובתך' תרין פשטין?

ענינו על הטענה הזאת, כי מכיון שבמלים שישנה תי"ו בקמץ בסוף התיבה, זהו כאילו יש שם אות ה"א. שהרי לפי כללי הדקדוק, אם לא היתה פשטא, והיתה אחרי־כן אות אחת מאותיות בג"ד כפ"ת, הרי שהיא רפויה. כי תיבת 'בתך', כאילו כתוב 'בתכה'. אם־כן הפשטא כאן, כאילו היא על האות ה"א, נמצא שישנו מרחק של אות ביניהם.

שאלה מהקהל: בתיבת 'מראֶהָ', זה לא נחשב כאילו ישנה עוד ה"א?

תשובת מרן שליט"א: חושבני שאין זה מתאים שתהיה ה"א אחרי ה"א. בתיבת 'כֵּהָה' כן, אבל לא כאן.

שאלה מהקהל: במהדורת 'תורה קדומה' שמצורף אליה פירוש רש"י, כותב היפ"ה תירוץ בפרשתנו על תיבת ובתֶּ֨ך֨ [ט"ז, י"ד], כי אף שאין דרך התיגאן לציין תרין פשטין בשתי אותיות רצופות, כאן זה שונה, כדי שלא יקראו ובתְּך בשוא.

תשובת מרן שליט"א: נכון, צריך למשוך קצת את התי"ו, בגלל הסגול. אבל תירוץ זה עדיין אינו מספיק, כי מה לענות עדיין לתיבת 'הרע֨תָ֨' ששם אין חשש זה, והרי בתיבת 'מראֶהָ' בפ' תזריע יש ג"כ חשש כזה, שע"י המלרע עלול שתיקרא 'מראֱהָ', בשוא־סגול. וגם יגיד עליו רעו, לעיל בפסוק י"א 'ובִתֶּךָ֘' בטעם זרקא, שכפי הכללים מקומה בסוף התיבה אעפ"י שההטעמה בתי"ו, ואם תהא מלרע עלולים ג"כ לקרוא ובִתְּך, ולא חששו, לפי שהכללים ידועים. כמו־כן בנ"ד אם לפי הכללים צריך להיות רק פשטא אחת, אין חשש להחלפת הסגול בשוא, והקורא מאליו יבין שצריך למשוך הסגול קצת, כמו בתיבת מראֶהָ.

ואלו אינן הדוגמאות היחידות שהוא הביא שם, הוא מצא עוד מלים אחרות, המנוקדות בתרין פשטין סמוכות. כגון, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ [דברים ו', ז']. הַמַּפְתֵּחַ [שופטים ג', כ"ה]. וַיִּקָּחֶהָ [שם י"ט, כ"ח] וַיְנַתְּחֶהָ [שם שם, כ"ט]. חַיֶּךָ [שמואל ב' י"א, י"א]. וַיְבִיאֶהָ [מלכים א' ג', א']. מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ [שם ח', ט"ל]. וַיְסִרֶהָ מִגְּבִירָה [שם ט"ו, י"ג]. הֱטִיבֹתָ [מלכים ב' י', ל']. ודומיהן הרבה. כולן מסומנות בשתי פשטות, אפילו בספרי ספרד, על אף שאין ביניהם אות חוצצת.

א"כ הוא קבע, כי גם אלה העושים פשטא אחת, במקומות האלה הם עשו שתי פשטות. אינני יודע על מה הוא סמך. בדקתי חלק מהפסוקים בתאג של מרנא בניה הסופר, ולאחר שבדקתי חלק מהדוגמאות שהוא הביא, התייאשתי. כי ראיתי, שמה שכתב אינו נכון. אמנם בניה כתב 'בביתך', בשתי פשטות, כמו שכתוב כאן. אבל מה שהביא מספר שמואל, תיבת 'חייך' בתרין פשטין, ראיתי שם שזה בפשטא אחת. וכן 'מכון שבתך', שהביא וכתב שאפילו לפי התיגאן הוא בתרין פשטין, אך ראיתי שם שהיא בפשטא אחת. א"כ אמרתי, כי על טענה זו אין צורך לענות, כיון שגם אם המקור נכון, אבל התשובה היא, שהפשטא מושכת אחריה תנועה.

הטענה העיקרית, היא הטענה השלישית. אבל קודם שאמשיך, אקרא מכתב שמישהו מידידנו שלח לי בקשר לעניין הקודם, שמובא שם בעמוד 164. לא אקרא את כל המכתב, הוא כותב שהוא מאד נהנה מהשיעורים, מהעיון ומהסברות. ואפילו שמהרי"ץ קיצר בדברים האלה, אבל הדברים ממש 'נפלאות מתורתך'. ובהמשך הוא כותב כך, בעניין מה שדיבר מו"ר בשיעורים האחרונים במאמר הפשטא ובדעת מהרי"ץ בזה, וכו', בעל ספר "אמרי לשון" כתב בספרו בדף 164, שאם אות נחה, לא תקבל הטעמה, אז ברור וק"ו שאות שאינה קיימת, והכוונה לאות הגנובה, לא תקבל הטעמה. וכאן רציתי להעלות, שבמכתב ששלח בעל אמרי לשון למו"ר בענין הוא"ו השרוקה בראש מלה, הוא טען שמבטאים אל"ף ולא וא"ו. דיברנו אז [שיעור מוצש"ק ויקרא ה'תשע"א] בעניין הוא"ו השרוקה, כגון 'ובשכבך', 'ובקומך', האם קוראין אוּ או ווּ. ויש הסוברים, שהיא נקראת אל"ף גנובה. הקושיא היוצאת מדבריו, אם סברתו אכן סברא, שאות שאינה קיימת או גנובה לא תקבל הטעמה, אם כן מה הוא יטען לגבי כל אותן תיבות שמתחילות בוא"ו ומוטעמות שם בגעיא? יוצא מדבריו, שהדבר אינו יתכן. אם אתה אומר שבתיבת 'ובקומך' ישנה אל"ף גנובה, א"כ איך ישנם מלים שיש בוא"ו געיא, כגון וּֽזְהַב [בראשית ב', י"ד], והלא היא אות גנובה? ולפי דבריו, באות גנובה אי אפשר לעשות הטעמה. כגון בתיבת 'מזבח', או 'ניחוח'?

ולכן הוא אינו יכול לקרוא אף תיבה שכזאת בגעיא, ושהדבר טעות בספרים שציינו געיא. אף אם יחזור ויטען, שגעיא זאת אינו טעם, הרי שלעניין זה בודאי שזה אותו הדבר, כי לא ניתן לציין או להדגיש דבר שאינו קיים. קיימת סתירה בדבריו, והוא צריך להחליט לשיטתו, האם אות גנובה יכולה לקבל הטעמה, או לא? לשיטתנו, בודאי שאין אנו מסכימים אתו ע"ז, וכל התיבות שמתחילות בוא"ו, ודינם להיות בגעיא, אנחנו קוראים אותם בגעיא, ומוציאים מבטא וא"ו עדין, כפי שמו"ר העלה. וזכורני בילדותי, ששמעתי זקנים שקראו מבטא וא"ו חלש, ולא הבנתי פשר דבר. וחשבתי לתומי, שהדבר טעות, ושלשונם נתבלבלה ח"ו. גדלותם של־אבותינו, שלא שינו את לשונם.

זוהי נקודה חשובה נוספת, וצריכים לדעת זאת. הסברנו שאנו קוראים וא"ו שרוקה בראש מלה כמו וא"ו, אבל לא וא"ו ממש, אלא במבטא עדין. אפשר לקרוא לה וא"ו 'גנובה', זהו וא"ו קל. וגם לשיטתם, שהיא נקראת כמו אל"ף, זהו במבטא קל. אמרנו שיש לכך מקור בקדמונים. וכמ"ש בס"ד בנפל"מ פ' בלק ע"פ קום בלק ושמע, בשם ספר הרקמה. ולכן, אין הדבר כפי שהם חושבים, אפילו שבכל ספרי הדקדוק לא הביאו זאת. הם פשוט לא ידעו זאת. כמו שאמרנו, זוהי מסורת של בני בבל, ואין ראיה שבן אשר חולק עליו.

דרך אגב נזכיר איך יתכן אליבא דידיה, כעין דבריו, בתיבת וַנְּ֨סַפֶּר־ל֔וֹ [בראשית מ"א, י"ב] ר"פ מקץ, שיהא דרְבָּן על הנו"ן אף שהיא בשוא (ולא על הסמ"ך) וכפי שמקובל למדקדקים הבקיאים? וכפי שהוא בכל התיגּאן המדוקדקות כת"י?

טענתו העיקרית היא השלישית וז"ל, ועוד ראיה מוצקה, שההטעמה לא תהא בפתח גנוב, מהפסוק [ישעיה נ"ד ט', הפטרת נח וכי־תצא] כִּימֵי נֹחַ זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ.

לפני שאקרא מה שהוא כתב, התבוננו בעצמכם, מהו המשרת שמגיע קודם הפשטא. כאן בפסוק כִּימֵ֥י נֹחַ֙, הוא מארכה. וכן בפסוק הקודם, הִסְתַּרְתִּי פָנַ֥י רֶ֨גַע֨. אבל בפסוק א', פִּצְחִ֨י רִנָּ֤ה וְצַהֲלִי֙, המשרת לפניה הוא שופר הפוך. וכן בפסוק ה', כִּ֤י בֹעֲלַ֙יִךְ֙ עֹשַׂ֔יִךְ. מה ההבדל ביניהם?

הדבר מפורש בספרים רבים, ונביא מה שכתב על זה במחברת התיגאן [דף צ"ד], כבר אמרנו, שהמשרת הסמוך ליתיב, ישתנה. פעם שופר הפוך, ופעם מארכה. ודרך ידיעתו, אם היה היתיב על המלך הראשון שבתיבה, יהיה משרת, והסמוך לו לעולם מארכה. כמו וְהָכֵן לִי בָּזֶה [במדבר כ"ג, א'], לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים [דברים ו', כ"ד], ודומה. ואם יהיה היתיב על המלך השני, יהיה משרתו שופר הפוך. ההבדל הוא, שהמלה הזאת מלעיל, כיון שאם הטעם הוא על תיבת 'רגע', והוא באות הראשונה, א"כ המשרת שלו הוא מארכה. אבל בפסוק 'פצחי רנה וצהלי', וכן בפסוק 'כי בעליך', הטעם אינו באות הראשונה, ולכן המשרת הוא שופר הפוך.

טוען בעל אמרי לשון, 'כימי נח', אם קריאתו מלרע, למה המשרת 'מארכה'? היה צריך להיות 'שופר הפוך'? זאת הקושיא. וע"ז הוא אמר, 'ראיה מוצקה'.

ראשית יש להעיר, שהוא כתב כאן 'כי מי נח', לא כפי הספרים שלנו, אלא כהדפוסים, דהיינו בשתי מלים, במקום לעשות 'כימי' במלה אחת. והוא חזר כן כמה פעמים. צריך לתקן זאת, ולכתוב כפי הנוסחא שלנו, 'כימי' במלה אחת.

בכל אופן, זאת טענתו, כי כלל מוסד במשרתי הפשטא, אם התיבה שלפני הפשטא ראויה לטעם משרת, ואין בין המשרת לפשטא תנועה או שוא נע, כלומר המשרת סמוך לפשטא ללא תנועה או שוא נע שיחצוץ ביניהם, אז המשרת יהיה מארכה. אבל אם בין המשרת לפשטא יש תנועה או שוא נע, יהא המשרת שופר הפוך ולא מארכה. ובתיבת כימי המשרת מארכה מכיון שהוא סמוך לפשטא, ואם־כן סתירה לשיטת אלו המטעימים בפתח הגנוב.

דרך אגב, מי שהתבונן ברש"י בפרשתנו, הוא לכאורה נגד הכלל הזה. כתוב בפסוק [דברים י"א, ל'], הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי֨ דֶּ֤רֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ. אומר רש"י, וטעם המקרא מוכיח, שהם שני דברים, שננקדו בשני טעמים, 'אחרי' נקוד בפִשְׁטָא, ו'דרך' נקוד בְּמַשְׁפֵּל, זהו מה שאנו קוראים 'יתיב מוקדם', והוא דגוש. ואם היה 'אחרי דרך' דיבור אחד, היה נקוד 'אחרי' במשרת בשופר הפוך, ו'דרך' בפשטא ורפה.

רש"י אומר, שפירוש הפסוק כך הוא. 'הלא המה', היינו הר גריזים והר עיבל. 'אחרי', דהיינו אנחנו עכשיו בעבר הירדן המזרחי, ומקום הר גריזים והר עיבל הוא בעבר הירדן, אבל 'אחרי', כלומר רחוק מאד, ואינו קרוב לירדן. 'דרך מבוא השמש', התרחק הרבה, והכיוון הולך למבוא השמש, היכן שהשמש שוקעת, לצד מערב. והראיה, כי אם פירושו אחר, אין צריך להפריד בין 'אחרי' ל'דרך מבוא השמש', אלא בלא הפסק ביניהם. והיתה תיבת 'אחרי' בשופר הפוך, ובתיבת 'דרך' הדל"ת היה רפה מפני הסמיכות, ובמשפל. ויש להעיר על רש"י, שלפי כללי הדקדוק, זהו אינו שופר הפוך, אלא מארכה, כיון שתיבת 'דרך' היא מלעיל, באות הראשונה שלה.

עכ"פ נחזור לקושיית בעל אמרי לשון, ושלש תשובות נֹאמר בס"ד על כך.

ראשית, נכון שזהו הכלל, אבל ישנם יוצאים מן הכלל. וזכורני שכתוב כן בהדיא בספר מסורת הקריאה. אתן עכ"פ דוגמא מן דבר הדומה לזה. בפרשת כי תצא [דברים כ"ד, ד'] נאמר, לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ. אומר מהרי"ץ, תיבת 'הראשון' ברביע בתיגאן הקדמוניות, לא בשופר. דהיינו, בדפוסים תיבת 'הראשון' היא בשופר הולך, אבל לפי התיגאן, תיבת 'הראשון' היא במעמיד, דהיינו רביע. אבל ישנה כאן בעיא. הרי הכלל הוא, שאם ישנן קודם התלשא כמה משרתים, כולם שופר הולך. וכשיש לרביע שני משרתים, הראשון הוא דרגא, והשני שופר הולך. תמצאו כן בהרבה פסוקים. א"כ נמצא, שהדבר כאן הוא נגד הכללים.

אלא התשובה היא, שישנם יוצאים מן הכלל. וע"כ אי אפשר להוכיח מכך.

יתרה מכך, אמרנו שקריאת בני בבל, אינה נֹחַ, אלא נֹחְ. עד היום אנו קוראים כך, בתורה שבעל־פה. וישנם ספרים עתיקים, הן מתימן, והן מארצות המזרח האחרות, שעדיין מנוקדים בניקוד הבבלי, דהיינו שהניקוד מעל האותיות. ובמלים הללו, אינם מנקדים נֹחַ, אלא עושים רק חולם, נֹח. וכן אנו קוראין עד היום בתורה שבעל־פה, כגון וְנִתּוּח וכליל לאשים [מס' זבחים פרק ה' משנה ד', ובתיקון שחרית שבת]. וכן במסכת שבת [פרק ו' משנה ח'], 'הַקִּטֵעְ' יוצא בקב שלו. וכן בשירה, 'המשפִּיעְ' עלי בכל ספקי, וכדומה. תיבות השגורות מהמקרא בפתח גנובה, כגון נֹחַ יהשֻׁעַ, גם כשקראו אותם בתושבע"פ עשו פתח גנובה. [וכן בשיר אילת חן, בעת רצון 'תצחצֵח' אֶת גרוני. רבינו שלום שבזי זיע"א כתב כך בכתי"ק כמו שראיתי, דהיינו שהוסיף את מלת 'את', להשלים את המשקל. והיה יכול לכתוב 'תצחצֵחַ גרוני', כמו שמקובל בזמנינו. אבל בגלל שאז הורידו את הפתח הגנובה, הוא הוסיף את המלה 'את']. וכן מהרי"ץ בניקודו למשניות, בדרך כלל הוא לא מנקד את האות הגנובה. וזוהי קריאת בני בבל בימי קדם.

אבל העניין הוא, שמסורת בני טבריה היא שונה, והם ניקדו פתח גנובה בתיבות מעין אלו. וזאת, מפני שהם ראו, כי האות הגרונית צריכה תמיכה, כיון שקשה לבטא אותה. כמו שכתוב אצל דוד המלך, הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן־חַגִּית [מלכים א' א', י"א]. או בפסוק, וַיֹּאמֶר אַתְּ יָדַעַתְּ [שם ב', ט"ו]. למה לא אומרים שמעְת? ידעְת? משום שקשה לבטא אות גרונית עם שוא. לכן ניקדוה כך, שָׁמַעַתְּ, בכדי לתת לה ביטוי. וכן בפסוק וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ [בראשית מ"ז, כ"א]. הרי בתורה שבעל־פה אנו אומרים, מעְביר, או העְביר, הרי זהו משקל הִפְעִיל. כמו הִשְׁחִית, הִשְׁמִיד. היה צ"ל הִעְבִיר. אלא בגלל שהיא אות גרונית, צריך לתת לה תמיכה.

הפלא הוא, שלאשכנזים התמיכה הזאת לא עזרה, התימנים אינם צריכים זאת, והספרדים נשארו באמצע... אנו איננו צריכים זאת, כי יש לנו צחות בלשון, והרי אפילו באות גרונית אנו יכולים לעשות דגש, כמו 'לְמַחּות' בדגש בחי"ת. במקרא כמעט ואין אותיות גרוניות עם דגש באות אל"ף, אבל ישנם ארבעה בודדים היוצאים מן הכלל. וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה [בראשית מ"ג, כ"ו]. תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה [ויקרא כ"ג, י"ז]. וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ [איוב ל"ג, כ"א]. וַיָּבִיאּוּ לָנוּ [עזרא ח', י"ח], ואנו יכולים לבטא כך בקלות. לאחרים קשה לבטא זאת. גם באות חי"ת, אין דגש במקרא, ואפילו בדניאל דִּֽי־יְמַחֵ֣א בִידֵ֔הּ  [ד', ל"ב], משום שהיא אות גרונית. איננו אומרים 'יחֵּד לבבנו' בדגש בחי"ת. אבל ישנם תימנים, שאינם מהאיזורים שלנו, שהם שמרו את המסורת הזאת, והם עדיין אומרים גם כיום  "יחֵּד" בדגש. יִחּוּד. [במקום מה שאנו אומרים יֵחוד]. וכדומה. זוהי המסורת הישנה. אבל בהרבה מלים, אנו אומרים אות גרונית בדגש. כגון 'למחּות'. ואפילו באות עא"ן, שהיא האות הגרונית והעמוקה ביותר, ישנן מלים שאנו אומרים בדגש בעא"ן, אעפ"י שזהו קושי על גבי קושי, כמו לא 'מִעַּצְרֵי' [במס' תענית]. ברוך ה', יש לנו צחות לשון, ואיננו צריכים את התמיכות האלו לאותיות הגרוניות. אבל קיבלנו זאת מהמסורת של־בני טבריה.

אינני יודע איך היה הדבר, האם בני טבריה חידשו זאת נגד מה שהיה מקודם, וא"כ מי נתן להם רשות לשנות זאת. אלא אולי הם סברו, כי מעיקרא כך זה ניתן למשה מסיני. אבל עכ"פ הדבר נתקבל בכל ישראל.

שאלה מהקהל: אולי במקרה לא ניקדו את האות הגנובה?

תשובת מרן שליט"א: מנקדים את הכל, פתאום את האות הזאת שכחו? הדבר לא יתכן. מה־גם, שכן ראינו במסורת שלנו להלכה למעשה, שמבטאים בלא להוציא במבטא את האות הגרונית.

אינני יודע אם בני ארץ ישראל ובני בבל היו חלוקים כיצד המסורת מעיקרא, או ששינו זאת, בבחינת עֵת לַעֲשׂוֹת לי"י הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ [תהלים קי"ט, קכ"ו], כיון שהאותיות הגרוניות עלולות להשתכח מפי חלק מישראל, לכן הם עשו להם תמיכה והוסיפו ניקוד, בכדי לעזור להם ושלא יקרה מצב שלא יבטאו אותם כלל.

נמצא א"כ, שהיה צריך לכתוב 'כימי נֹחְ זאת לי', או בגלל שזוהי קריאת בני בבל, או בגלל שזוהי הקריאה האמיתית, בלא צורך לתיקון. אבל לאמיתו של־דבר, התיבה 'נח' היא מלעיל. והטעמים היו, כפי מה שהם היו צריכים להיות.

או שנאמר, שכך הטעמים היו, ואחר־כך הוסיפו את הניקוד שהוסיפו בני טבריה. רק את מה שמוכרח לשנות, הם שינו, ולכן הם הוסיפו פתח. אבל את הטעמים, לא היה צריך לשנות. א"כ מה שמקשה בעל אמרי לשון, שזאת סתירה מיניה וביה, התשובה היא, שאין כאן סתירה, כי את הטעמים השארנו כפי שהם היו מעיקרא. זהו התירוץ השני.

תירוץ שלישי, הרי לאמיתו של־דבר אנו מודים, שהמלים 'נח' ו'מזבח' הם מלעיל, רק במקום שישנה פשטא אחת, זה משתנה. השינוי בא מאיזו סיבה, אבל זה אינו כפי מה שהיה צריך להיות. והסברנו [בשיעור הקודם] שישנו טעם על דרך הדרש, ש'תרין פשטין' רומזות לגוג ומגוג, וכשהגויים מתקרבים אחד לשני, הם מפילים אחד את השני. א"כ כיון שלאמיתו של־דבר זהו מה שהיה צריך להיות, ממילא נשארו הטעמים כפי מה שהיו ראויים להיות. רק נשאר היכר, שהתיקון הוא מסיבה מסויימת, שבגללה הפשטא השנייה 'נפלה', אבל למעשה היא היתה ראויה להיות.

אני מקווה שהדברים ברורים, אם־כי היה צריך להקיף יותר את הנושא, כי לא נגעתי בהרבה נקודות השייכות לעניין זה. עוד חזון למועד בעזרתו יתברך. ישנה גם שאלה נוספת ששאלוני, לגבי המלה 'שמעו שמוע' [ישעיהו נ"ה, ב'], שיש בה וא"ו, והיא נקראת במלרע. בעז"ה נצליח לתרץ גם שאלה זאת, בכדי שהדברים יהיו מחוורים ומלובנים כצמר צחר. ה' ברוך הוא יזכנו על דבר כבוד שמו, שהאמת תצא לאור, בעגלא ובזמן קריב.

לסיום, רק בכדי שהנושא לא יהיה חסר, ברצוני ליישב עוד מה שהביא בעל אמרי לשון כראיה מבעל מנחת שי, ועוד עיין במנחת שי על הפסוק 'למה הרעת', שם אומר גם לשיטת הנקדנים שעשאוה בפשטא אחת, מכל מקום המלה היא מלעיל כמשפטה, עכ"ל.

אולם, מבעל מנחת שי, אין ראיה. כי במלים כגון מִֽשְׁכוּ [שמות י"ב, כ"א], וכן תִּֽבְחַר [תהלים ס"ה, ה'] המנחת שי מודה שיש בהם געיא, אבל לשיטתו השו"א נח, וזהו כפי שקוראים השרעבים וכיוצא בהם, שנטו אחריו כנראה בעניין זה. אבל לדידן, השוא הוא נע. כידוע. א"כ מה נפשך, לבעל מנחת שי יש את המסורת שלו, את הכללים שלו, ובמאמר המאריך הוא מדבר על כך באריכות, אבל בעל מנחת שי אינו מחייב אותנו, כי זאת היא המסורת שלו.

צריכים עוד לדעת, כי אף שבעל מנחת שי היה ספרדי, אבל אנחנו אלו ששמרנו על המסורת הישנה שהיתה בעבר גם אצל הספרדים. זהו דבר מעניין. והראיה, בעל מנחת שי מביא בכללי טעמי אמ"ת, בהקדמתו לתהלים, את הכלל של שני שופרות, בשם ספר קדמון האומר שאם ישנם שני גלגלים, עושים בשני הפסקה. ועל זה מהרי"ץ כבר כותב [בחה"ד תהלים ט"ז], שכך קיבלנו. מהרי"ץ לא ראה את המנחת שי. אבל הוסיף לנו מהרי"ץ לפי קבלתנו עוד כלל, שזהו גם כשיש טפחא אחרי שופר. ואת זאת, גם המנחת שי לא ידע. א"כ ה"נ בנד"ד, הבאנו מקורות מחכמי תימן, שכתבו לפי המחזור הירושלמי, שהכלל הוא כי בכל מקום שישנה פשטא אחת, התיבה היא מלרע. ובעל מנחת שי, לא ידע גם את זאת.

נמצא שהדבר נשכח, ואנו היחידים ששמרנו על המסורת הזאת מדורי דורות, כנתינתה מסיני. ובעז"ה מי שיחזיק בזה, השם ב"ה יחזק את ידיו, ויגאלנו גאולה שלימה בקרוב, אכי"ר.