מנהג קדמונינו להנמכת הקול בפסוקי ויסע וגו' ויבא וגו' ויט וגו' (בשלח)

מתוך השיעור השבועי של מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א שנמסר במוצש"ק חוה"מ פסח ה'תש"ע

לפני שאני ממשיך, לכבוד היום והציבור, אגיד לכם דבר מעניין. ישנו איזה מנהג, שאולי נשתכח, ואני חושב שבעזרת ה' יתברך אנחנו צריכים להחזיר אותו. ככה נראה לי. יש דבר שכותבים אותו חכמי תימן הקדמונים, בנוגע לשביעי של פסח וכן לפרשת בשלח. כותב אותו גם בעל מדרש הביאור וגם בעל אור האפילה. ויש לנו גם חידוש בנושא הזה. נאמר לכם את העניין, ומי שמכיר את המנהג הזה שיגיד לי. בדרך כלל לא פגשתי את המנהג הזה.

בעל מדרש הביאור, שזה ר' סעדיה בן דוד דמארי, ויש אומרים תעיזי, כותב את המנהג הזה, שכשקוראים את הפסוקים ויסע מלאך האלד'ים ההולך לפני מחנה ישראל וגו', קוראים את הפסוקים האלו בקול נמוך. מישהו שמע את המנהג הזה? לא שמעתם. חכו, לאט לאט אנחנו נברר את זה. כותב רבינו סעדיה בן דוד בספר מדרש הביאור פרשת בשלח, למה אומרים פסוקי ויסע מלאך האלד'ים בקול נמוך? אמרו חכמים זכרונם לברכה לפי שיש בו שם בן ע"ב אותיות בתחבולות, והוא מתחילת ויסע ומסוף ויבא ומתחילת ויט. הרי כידוע יש שבעים ושתים אותיות בשם של הקב"ה. בשם הקדוש שבו בקע משה רבינו את הים. השם הקדוש הזה, יוצא מהפסוקים האלה ויסע ויבא ויט, אבל בתחבולות, לא ישר. דהיינו, לוקחים את האות הראשונה מהפסוק ויסע, את האות האחרונה מהפסוק השני ויבא, סוף הפסוק השני את הלילה, לוקחים את האות ה', ומהפסוק השלישי מתחילים, ויט משה את ידו על הים, יוצא ו' ה' ו'. אח"כ המילה השניה זה י' ל' י'. ויסע י' האות השניה, אח"כ הלילה יש ל', ואחרי כן ויט יש את האות י'. וכך על זה הדרך. כך כותב בעל מדרש  הביאור.

אותו דבר כותב בעל מדרש נור אלצ'אלם, אבל הוא אומר הסבר אחר. כותב אור האפילה, נהגו האנשים להנמיך קולם בשלושת הפסוקים הללו בעת הקריאה בספר תורה. למה? שהמתקן הראשון יאמר, שיש בפסוקים הללו סוד מן הסודות. דהיינו, מי שתיקן את זה, הוא לא אמר מי תיקן אבל המתקן הראשון יאמר, כנראה שהוא יפרש ככה, שיש פה סוד. כי הענן שכתוב פה זה הענן הנזכר במקומות הנבואה והמלאך שנזכר כאן זה השכל הנבדל, וזה יפה ונפלא. או אולי שהוא יאמר כי זה דבר נסתר כלומר נס.

בכל אופן שניים מחכמי תימן, לפני בערך שש מאות שנה, ואור האפילה מאה שנה לפני כן, אומרים כי המנהג, שהפסוקים האלו אומרים אותם בקול נמוך. ונותנים שני הסברים. בעל מדרש הביאור אומר שיש פה ענין של שם בן ע"ב, וכנראה שהכוונה היא לעורר כי זה דבר של סוד, כמו שאחז"ל (חגיגה י"ד ע"א), ונבון לחש אלו סתרי תורה שנמסרים בלחישה. לא נאמרים בפרהסיא אלא נמסרים בלחש. ובעל אור האפילה אומר את הטעם, כנראה מעצמו, שהכוונה פה לרמוז, שלא תבין שהפסוקים האלו כפשוטם, שענן לקח אותם כמו שהיו שבעת ענני כבוד. אלא מה שרמוז פה, בא להגיד שהענן הזה הוא סוד. אל תחשוב שזהו ענן רגיל, כמו עננים שמורידים גשם.

מה שכתוב פה שהמלאך הוא השכל הנבדל, ידוע שלמלה מלאך יש לפחות ארבעה פירושים. לפעמים כתוב, וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. משה רבינו גם נקרא מלאך. מלאך נקרא שליח. נביא גם נקרא מלאך, ויעל מלאך ה' מן הגלגל. אם כן המלה מלאך, לא מחייב שהכוונה לדבר שהוא ממוצע בין הקב"ה לביננו. היינו יכולים לפרש, והרלב"ג כך מפרש, ויסע מלאך האלד'ים, זה משה רבינו. במקום שילך בהתחלה הוא הלך בסוף, מראה להם על ביטחון, על גבורה, שהוא לא מפחד מהמצרים. לכן היה הולך בין המצרים לבין בני ישראל. בכל אופן, ככה שני קדמונינו אומרים.

עד היום, בדרך כלל בכל הספרים שהביאו את זה, וראיתי לפחות בשלשה ספרים, כולם אומרים שהמנהג הזה נשתכח. לדבריהם המנהג הזה היה בתימן בימי קדם, ועכשיו בזמנינו לא נשמע המנהג הזה בשום מקום.

לפני כמה שבועות, בחודש אדר, באו אצלי אנשים לרגל הוצאת סידור של החבאנים. ופתאום הם אומרים לי שיש להם את המנהג הזה, והוא קיים אצלם עד היום. אשרינו מה טוב חלקנו. לא ידענו, חשבנו שכבר נשכח הדבר הזה, שנעלם וכבר לא קיים. אבל אם אצל החבאנים זה עוד קיים, התחלתי לחשוב שאולי כדאי שגם אנחנו ניקח את זה. אבל הם אמרו לי עוד חידוש. הם נוהגים כך, כשמגיעים לפסוק ויסע מנמיכים את הקול, גם בויבא בין מחנה מצרים מורידים את הקול, בפסוק ויט משה גם מנמיכים, ודרך אגב לא רק הקורא אלא גם המתרגם, המתורגמן גם מנמיך את הקול, וזו ההלכה, שהמתורגמן אסור לו להגביה את  הקול יותר מהקורא, זו גמרא מפורשת בברכות דף נ"ה וברמב"ם ובשלחן ערוך. בכל אופן, עכשיו כשהגיע לויט משה את ידו על הים ויולך וכו' וישם את הים לחרבה, אומר נמוך, וכשמגיע בסוף הפסוק למילים "ויבקעו המים" צועק. צעקה זו לא הזכירו חכמי תימן הקדמונים. אצלם הכל היה בקול נמוך. פה לפי מנהגם, ויבקעו המים הוא צועק, אחר כך חוזרים לרגיל. זה שאמר לי את המנהג הזה, אמר שהשבעים ושתים שמות הם בלי המלים ויבקעו המים. לא יתכן מה שהוא אמר, כי כל אחד יכול לבדוק שזה כן ממניין שבעים ושתים שמות. ממילא זאת לא התשובה.

אני חושב שיש פה בעצם דבר מאד מענין. המנהג הזה נשמר אצלם, והם לא ידעו בעבר מה המקור לזה. מאידך אצלנו המנהג נשתכח. למה נשתכח המנהג? כנראה מפני שלפעמים מישהוא קורא בספר תורה, מנמיך פתאום את הקול. סתם מנמיך בדרך קריאה. ממילא לא שמו לב שפה בכוונה הנמיכו את הקול. אבל אצלם הסיבה שהמנהג נשמר דווקא בגלל זה, שעושים את הכל נמוך, ובויבקעו המים צועקים. יש פה איזה משהו שמורגש וניכר.

ונלענ"ד שמנהגם של ישראל תורה הוא. לא לחינם הם צועקים בויבקעו המים. יש לזה מקור במכילתא. ויבקעו המים אומרים חז"ל שלא נבקעו רק מי ים סוף, אלא כל המים שבעולם נבקעו. אפילו מים שבצלוחיות, הקב"ה בקע, כדי שהנס הזה יתפרסם בכל העולם. כל מי שהיה לו אפילו צלחת מים, כוס מים, נבקע. שכל העולם ישתומם מה קרה, וחקרו עד שנודע להם על קריאת ים סוף, והיה קידוש השם גדול בכל קצוי תבל. חז"ל מדייקים מזה שכתוב ויבקעו המים ולא כתוב ויבקע הים, שנבקעו כל המים שבעולם. וכן הוא אומר, זורמו מים עבות קול נתנו שחקים, אלו מים העליונים, תהום אל תהום קורא, חז"ל אומרים שהיה קול. אח"כ ראיתי עוד מפרשים, מובא במעם לועז, שכשנבקע הים היה קול חזק שהרעיש את כל העולם. עכשיו מובן למה בויבקעו המים הם צועקים. גם בפרשת בשלח וגם בשביעי של הפסח. כתוב שם כך, קולו של ים כשנבקע היה חזק כל כך, כי היתה סערה גדולה כל כך, הים היה נוהם כנהמת הארי בקצפו עד שבשרם נעשה חידודין חידודין, לכן נאמר שמעו עמים ירגזון.

טוב, בסדר. כששמעתי את זה, אמרתי אשריהם ישראל. השבוע ביום חמישי פגשתי את מארי שלמה שִׁרְוִי, ודברנו דברי תורה. מיד שהזכרתי לו, ויסע ויבוא ויט, הוא אמר לי, אתה יודע? זקני היה אומר, שכשמגיעים למברך הזה, שיש בו את הפסוקים האלו, לא  קוראים אותו אנשים סתם, הוא היה מכבד רק אדם מיוחד שיקרא את המברך הזה, ושיגיד ויסע ויבא ויט בקול נמוך. השתוממתי. אמרתי לו תשמע, אני מתפלא. אם כן המנהג הזה לא השתכח ממש. הוא בא ממחוז בצפון תימן ממקום שנקרא צ'ולימה, ליד מהאצר, והוא אומר שאצלם זה כך. ושסבו כך היה אומר, שצריך להעמיד אדם נכבד מתוך הקהל שיעלה למברך הזה, ושיאמר את הפסוקים האלו בקול נמוך.

אמרתי לו, מה עם ויבקעו המים? אמר לי שאצלם זה ממשיך בקול נמוך. דהיינו לא כמו החבאנים שאומר ויבקעו המים בקול גבוה. חכמי תימן לא הזכירו את זה. כנראה מה שחבאנים נוהגים יש להם מקור אחר, שעוד לא גילינו, עוד לא ידוע לנו.

אבל תראו, לא אלמן ישראל. אם נלך לקצה אחר, מצאתי בסדר טרויש, אתם יודעים מה זה טרויש? איפה זה טרויש? בצרפת, העיר של רש"י. יש ספר שנקרא סדר טרויש. תראו מה כתוב שם, הוא אומר את המנהג שלהם, אין להפריד פסוקי ויסע ויבא ויט זה מזה כי שם המפורש יוצא משלושתם. וראיתי קוראים אותם בקול רם בניגון באורך כמו עשרת הדברות. אצלם היה המנהג בדיוק הפוך. אצלנו קוראים בקול נמוך ואצלם בקול רם. כנראה עשו פשרה, חלק בקול רם חלק בקול נמוך. או שלא זכרו, אז עשו בקול רם.

בכל אופן רואים שיש בתפוצות ישראל זכר ושריד למנהג הזה. גם בספרים אחרים, בספר שולחן הקריאה, אומר שבמברך הזה, יש מקומות שנוהגים לעמוד בפסוקים האלה. ויש כאלו שאת המברך הזה מוכרים. בקיצור, ייחסו חשיבות מיוחדת לכך.

אם כן, הדברים האלו לא נשתכחו, וכיון שקדמונינו כתבו אותם ונתנו בזה רמזים, אני חושב שכדאי וזה דבר נכון וראוי לנהוג אותו. בבחינת אין קפידא. אז מה אם יקראו בקול נמוך? זה משנה? זה אומר משהו? לא.

המשך ממוצש"ק שמיני ה'תש"ע

הזכרתם לי בענין של השמות. דברתי במוצש"ק חוהמ"פ, על ענין פסוקי ויסע ויבא ויט. אמרו שלא היה כ"כ ברור. אולי קצת דברנו במהירות, ולא הבינו מה בדיוק המסקנא. בכל אופן, הדברים יותר התחזקו. אמרתי לכם, אני מקבל האמת ממי שאמרה. לא משנה לי מה נהגו פה מה נהגו שם, זה דבר שנראה מבוסס מקדמונים, אין בזה שום גריעותא, זה דבר טוב ואפשר לקבל אותו. כמובן תמיד צריך שיקול דעת, אי אפשר לעשות כללים. אבל פה, זה נראה דבר טוב. פסוקי ויסע ויבא ויט, לקרוא בקול נמוך. הסברנו את המנהג של החבאנים. ומה שחכמי תימן כותבים, ששלשת פסוקים אלו, קוראים בכל נמוך עד הסוף. ואילו החבאנים, יש להם מנהג מיוחד, שכשמגיעים לויבקעו המים צועקים. מתחילים ויסע ויבא ויט בקול נמוך, ויבקעו המים צועקים. גם המתרגם מנמיך את הקול ואח"כ צועק. ובפסוק הבא חוזרים לקול רגיל. בזכות זה המנהג נשאר אצלם. אצלנו המנהג הזה כנראה נשכח, כי לפעמים הקורא מנמיך את הקול, עולה ויורד, לא שמו לב, לא התייחסו, ושכחו מזה. הספרים לא היו במציאות, אור האפילה ומדרש הביאור לא היו במציאות כנראה, וזה נשכח.

הסברנו את מנהגם למה לצעוק? בגלל שכתוב שבשעה שנבקעו המים, נבקעו כל מימות שבעולם. וכתוב שהיה קול גדול וחזק שנשמע בכל העולם. הצעקה במילים האלו, ויבקעו המים, זה כנראה זכר. בכל אופן, זה לא מחייב. לא אמרתי שצריך לעשות כמו החבאנים. החבאנים צריכים להמשיך את המנהג שלהם, זה ברור. זה מנהג מצויין. יפה מאד. יש לזה טעם נחמד. אבל מה שכתוב בספרי קדמונינו שהבאנו, הם אומרים שצריך עד הסוף לעשות בקול נמוך. זה מה שהתכוונתי. ז"א אפשר לעשות אחד משתי הדברים. מי שרוצה לעשות בקול רם, אדרבה, אבל זה דבר שעלול לגרור מחלוקת ח"ו, זה משהו משונה. כי לא מקובל, להגביה את הקול ולהנמיך. עלול להיות שיש אנשים שלא יסכימו. יש אנשים שקשה להם לשנות מה שהם רגילים, ועלול להיות שיהיה לזה התנגדות, ח"ו שלא יווצר מזה מחלוקת. אבל להנמיך עד הסוף, עד ויבקעו המים, זה נראה לי אמת.

יש דבר דומה לזה, שמהרי"ץ מדבר עליו, לגבי אנא בכח. הרי בפסוקי ויסע ויבא ויט, זה שם בן ע"ב. אנא בכח, זה שם בן מ"ב. ואל נא קרב תשועת מצפיך, שם בן כ"ב. שם בן כ"ב שיוצא מפסוקי ברכת כהנים. שם בן מ"ב יוצא מבראשית ברא אלד'ים, מבריאת העולם. ואכמ"ל. עכשיו, כשמגיעים לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, מהרי"ץ מביא בשם סדר היום, להנמיך את הקול. וכתב סדה"י ויש נוהגין לאומרו בלחש מפני קדושת השם שרמוז בראשי אותיותיו. ואנו נוהגין לאמרו בקול רם. וכשתתבונן בטעם השם הזה שכתבנו בק"ש, תבין שאין מקום לאמרו בלחש, הן לפי הסוד והן לפי הפשט. ואין מקום להאריך בדבר פשוט.

זה בדיוק דומה לנושא שלנו, ויסע ויבוא ויט. אמרנו, ויסע ויבוא ויט, ישר הפוך וישר. הרי השם הראשון זה וה"ו.  ויסע, הלילההה' מהסוף, ויט. אני והו, מה שאומרים בהושענות. רש"י אומר את זה במסכת סוכה, על המשנה הזו, שאני והו הושיעה נא זה שם בן ע"ב.

לגבי אנא בכח, זה גם שמות קדושים, מ"ב שמות וזה יוצא מפסוק בראשית. יש בפסוקים של אל נא קרב תשועת מצפיך שם בן כ"ב, שיוצא מברכת כהנים, בחילופים, בתחבולות, לא בצורה מפורשת. אבל מהרי"ץ אומר, לא. אנחנו אומרים את זה בקול רם. למה? כי תתבונן בטעמים של קרית שמע. הרי למה אומרים בשכמל"ו בלחש? כי משה רבינו לא אמר בשכמל"ו. מי אמר? יעקב אבינו. והגמרא בפסחים אומרת, נימריה? משה רבינו לא אמר. לא נימריה? יעקב אמר. התקינו לומר בחשאי. בכל אופן, נראה למהרי"ץ שפה צריך להגיד בקול רם.