הרואה קשת מברך ברוך אתה ה' אלד'נו מלך העולם זוכר הברית, נאמן בבריתו וקיים במאמרו. ואסור להסתכל הרבה בקשת בהתבוננות, מפני שהוא מראה דמות כבוד השם יתברך{ז}:

הערות עיני יצחק

{ז} סימן רכ"ט סעיף א'. ועיין לקמן סימן ע"ט הערה כ"ג לגבי הסתכלות בלבנה. [ויש להעיר כי חידוש יש ברבי' חננאל חגיגה דף ט"ז ע"א שכתב זה המסתכל בקשת ואומר כגון זה דמות ה' יעו"ש, דמוכח לכאורה דבלא שיאמר זאת שרי, ואכמ"ל].

בספר ברית כהונה ח"א מערכת קו"ף אות ג' כתב שהמנהג פשוט במקומו דכל מי שרואה הקשת, אומר לחבירו או לחביריו לברך על זה. ומה שכתב הכה"ח סק"א בשם החיי אדם (כלל ס"ג סעיף ד') וא"ח דאין להגיד לחבירו משום מוציא דבה, אינו נראה דאדרבה אנחנו שמחים ונותנים תודה וברכה לה' אשר בחסדו כרת הברית הזאת שלא להשחית את עולמו וכו'. ועוד דאדרבה וכו' ישימו לב לשוב אל ה' וכו' ע"כ. ולפי זה אף אנו נאמר שהמנהג במקומותינו גם כן הוא כמנהגם לומר לאחרים שיש קשת. אלא שמסופקני אם עניין כזה הוא בגדר מנהג, ומסתמא גם בעל חיי אדם שכתב זאת לא כך היה המנהג במקומו. ובפרט שכתב העניין בסגנון זה, "מצאתי בספר אחד שמו נעלם ממני", שאין להגיד לחברו שיש קשת מטעם מוציא דבה ע"כ. אם כן זוהי דרך הנהגה, ומדמי לה להא דקיימ"ל בפסחים דף ג: ד. וביורה דעה סימן ת"ב סעיף י"ב שלא להודיע על מת יעו"ש, ובדברינו לעיל סימן מ"ה שלהי הערה י"ג, ולהלן בחלק יורה דעה הלכות שמועה קרובה סעיף י"א. והמשנ"ב סק"א כתב בלשון אין "כדאי" להגיד לחבירו שיש קשת וכו'. הלכך דל מהכא מנהגא, רק בעצם העניין יש לדון מהטעמים שנתן הברית כהונה, וכבר מהר"ם אלשיך בביאורו לפרשת נח כתב דנתינת הקשת בענן למען שיחזרו בתשובה יעו"ש, וצ"ע.