בירור הלכתי בדין אמן יתומה, וכשבאים לדון על מנהגי ק"ק תימן צריך ללבוש משקפיים מתאימות

בירור הלכתי בדין אמן יתומה, וכשבאים לדון על מנהגי ק"ק תימן צריך ללבוש משקפיים מתאימות

מתוך שערי יצחק השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א במוצש"ק במדבר התש"ע

דיברתי בעבר על העניין של אמן יתומה, ויש דבר חשוב שצריך לדעת הלכה למעשה. שאלו על זה, ואמרו שהנושא קצת עמום, לכן נחדש משהו בנושא הזה, אבל נשתדל לקצר.

ב"ה יש פה אנשים ת"ח, לפעמים יש כאלו ששומעים את השיעור וטוענים שיש דברים שהם לא מבינים. ראשית, כמובן מי שלא מבין שישאל. אבל הם אומרים, יש אנשים ששומעים את השיעור במקומות אחרים, בעמנואל, ברכסים, ובעוד מקומות, או כאלה ששומעים את השיעור באופן פרטי, ולא מבינים. אינני יודע. אני רואה את הציבור שלפניי, אני מדבר וב"ה אני רואה שהכל מובן. לפעמים אני אפילו עוצר באמצע הדיבור, כי אני רואה ומרגיש שאפילו אין צורך להמשיך. אולי לפעמים יש דברים שאמנם אינם מובנים, בהחלט אפשר לשאול, אבל אני חושב כי מי שרוצה להבין, צריך הוא לשמוע את השיעור עוד הפעם. כשאני קורא את השיעור אחרי שמדפיסים אותו בכתב, הנני נהנה. אני קורא את זה אחר כך, והדברים עוד יותר מתחזקים. ואם אני ככה, ק"ו אחרים. אם ישמעו את זה עוד פעם או יקראו, ודאי שירגישו כל מיני עניינים, חידושים שנכנסו בין הדברים, הפוך בה והפוך בה. אני משתדל לקצר אבל להכניס יותר פרטים, ויותר עמקות. לכן לא נביא את כל המקורות ואת כל הספרים, רק ממש בקצרה.

הגמרא בברכות דף מ"ז ע"א אומרת, ת"ר אין עונין לא אמן חטופה, ולא אמן קטופה, ולא אמן יתומה, ולא יזרוק ברכה מפיו. בן עזאי אומר כל העונה אמן יתומה, יהיו בניו יתומים. חטופה, יתחטפו ימיו. קטופה, יתקטפו ימיו. וכל המאריך באמן, מאריכין לו ימיו ושנותיו. לכאורה דין זה מובא בגמ' רק בשם בן עזאי, אבל שמתי לב שהרי"ף מעתיק זאת, וגם הרא"ש. הרמב"ם לא העתיק זאת, אבל מהרמב"ם אין זה דיוק, כי הרמב"ם לא מעתיק דברים מסוג זה. הרמב"ם דרכו להביא הלכות. אבל נראה מכל הפוסקים שדברי בן עזאי מוסכמים, אפילו שזה מובא רק בשמו.

בשו"ע או"ח סימן קכ"ד נפסק, לא יענה אמן חטופה דהיינו כאילו האל"ף נקודה בחטף, וכן שלא יחטוף וימהר לענות אותו קודם שיסיים המברך. וכן לא יענה אמן קטופה דהיינו שמחסר קריאת הנו"ן ואינו מוציאה בפה שתהא ניכרת, וכן לא יפסיק באמצע המלה. ולא יענה אמן יתומה, דהיינו שהוא חייב בברכה אחת וש"צ מברך אותה וזה אינו שומעה אע"פ שיודע איזו ברכה מברך הש"צ, מאחר שלא שמעה לא יענה אחריו אמן, דהוי אמן יתומה. הגהה, ויש מחמירין דאפילו אינו מחוייב באותה ברכה לא יענה אמן אם אינו יודע באיזה ברכה קאי הש"צ דזה נמי מיקרי אמן יתומה. יש כמה שיטות מהי אמן יתומה. אמן חטופה השו"ע אומר אל"ף נקודה בחטף, הוא כאילו חוטף אותה. וגם, לתת לשני לגמור את הברכה, ורק אחרי שהוא גומר את הברכה תענה אמן. אמן קטופה, שאומר אמ... ולא אמר את הנו"ן. קטף אותה. וגם, לא להפסיק באמצע המלה. לאמר אמן בשלמות. מה זה אמן יתומה, יש שלשה פירושים בשו"ע, כמדומני שדיברתי על זה. אם לא, אולי בהזדמנות נדבר על הנושא הזה. כנראה דיברתי על הנושא הזה בשיעור של בחורי הישיבות בליל ששי. בכל אופן הרמ"א מוסיף, ולא ימתין עם עניית האמן אלא מיד שכלה הברכה יענה אמן (אבודרהם). זה פירוש שלישי לאמן יתומה, לפי דעת אבודרהם, אם אתה לא עונה אמן מיד בסיום הברכה, אלא מחכה, ורק אחרי כמה שניות אומר אמן, זו אמן יתומה, כי היא לא מתקשרת עם הברכה. לכן צריך לענות מיד. כמה זמן המתנה שייחשב אמן יתומה, תוך כדי דיבור. כך מביא המשנ"ב בשם הפרי מגדים. הוא קצת מתווכח עם זה, אבל הוא נשאר עם זה כך.

דרך אגב, חושבני שיש בזמנינו משהו חדש, עוד סוג אמן. אמן דגושה. מכירים? יש אנשים כשרוצים לכוין, אז הם אומרים אמן חזק, במלוא הכוונה, מדגישים את המי"ם. אמן דגושה. משהו חדש. אינני יודע אם יש לנו רשות להגיד, אבל כיון שכתוב בגמ' כל העונה אמן קטופה יתקטפו ימיו, חטופה יתחטפו ימיו וכו', כמו שאמרנו, אולי אפשר להוסיף, כל העונה אמן דגושה יהיו לו ח"ו חיים קשים. אם הוא מקשה את האמן, יהיה לו קשה. על משקל שאר האמנים. אינני יודע מאיפה הדבר נכנס לאנשים כיום כדבר שבשגרה. אמן צריך להיות רפוי.

בכל אופן יש בהלכה הזאת חידוש גדול במשנה ברורה. הרמ"א כותב לא ימתין עם עניית אמן, אלא מיד שכלה הברכה יענה אמן. אבודרהם. מרן לא מביא את זה, וגם מהרי"ץ בעץ חיים לא מעתיק זאת. אבל אני חושב שלא בגלל שהם חולקים וסוברים שזו לא אמן יתומה, אלא שדין זה פשוט להם, כי אם אתה מחכה זה לא אמן. הויכוח הוא האם לקרוא לזה אמן יתומה או לא, האם זה בכלל מה שמוזכר בגמרא אמן יתומה. אבל ברור שאם אתה לא עונה מיד, אלא אחרי הרבה זמן, הדבר אסור. השאלה היא רק אם יש בזה את החומרא של אמן יתומה.

על דין זה אומר המשנה ברורה כך, ואם הש"צ מאריך בניגון של ואמרו אמן, יאמרו הקהל אמן מיד, כי הניגון הוי הפסק. ודוקא אם מאריך הרבה בניגון. ודוקא לעניין קדיש שכבר כלה עצם הבקשה אחר תיבת בזמן קריב, או אחר תיבת דאמירן בעלמא. אבל אם הש"צ מאריך בשאר ברכה בסופה באיזה ניגון, לא יענה אמן כל זמן שלא סיים את עצם התיבה של הברכה. הוא מעתיק את הדין שמובא במגן אברהם. אין פה חידוש, אולי הוא קצת הסביר את עומק העניין וביאר יותר את המג"א, אבל דין זה כתוב במגן אברהם, ומביאו גם בשתילי זתים. זה דין מוסכם. מה כתוב פה בעצם? אם הש"צ מאריך בואמרו אמן, הוא מנגן, א"כ שהקהל לא יחכה אלא יאמר אמן מיד. והסיבה היא, כי הניגון והסלסולים שהוא עושה הם הפסק. אבל הוא אומר חילוק, ודוקא לעניין קדיש שכבר כלה עצם הבקשה וכו'. דהיינו, הרי יש פעמיים בקדיש ואמרו אמן. הראשון, בעלמא די ברא וכו' בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן. יתגדל ויתקדש שמיה רבא, לא אומרים ואמרו אמן. שמיה דקודשא בריך הוא, לא אומרים ואמרו אמן. כי שם לאמיתו של דבר עניית האמן אינה מעיקר הדין, אלא רק מנהג. עיקר עניית אמן בקדיש היא בשני המקומות האלו, בעגלא ובזמן קריב, ואמרו אמן. ואחרי דאמירן בעלמא, ואמרו אמן. שם זה עיקר התקנה. והדבר בא כדי לעורר את הציבור לענות אמן, אבל זה לא עצם הבקשה. ממילא אם הש"צ מתחיל לנגן, ואמרו אמן, אומר המשנ"ב זה הפסק. יענו הציבור אמן, ולא יחכו לסלסולים שלו. אבל אם למשל ביוצר המאורות הוא יעשה סלסול, כמה שיסלסל, צריך לחכות. אין מה לעשות, כי הוא עוד לא גמר את המלה המאורות. חייבים לחכות עד שיגיד המאורות. אבל פה, אפילו שמסלסל בואמרו אמן, ועוד לא שמעת את הנו"ן, מה איכפת לך? שלא יגיד. כי עצם הבקשה כבר נגמרה. ואותו הדבר בואמרו אמן השני, לעילא לעילא מכל ברכתא שירתא ותושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא, זו התפילה, הבקשה. לכן אם הוא מסלסל ומאריך יותר מדי בואמרו אמן, זה הפסק, ותענה אפילו שהוא עוד לא סיים.

ת"ח אחד שלח לי מכתב, הוא שואל, הרי אנחנו התימנים בימים נוראים מסלסלים הרבה, ואמרו אמן. הרי לכאורה זה נגד המגן אברהם הזה, נגד המשנ"ב. שכתבו כי הדבר הוא הפסק.

ראשית צריך לדעת, לפני שאנחנו בודקים את מנהגי אבותינו, תדעו לכם כלל, אין מנהג אחד של התימנים שהוא לא כפי ההלכה. עוד לא נמצא מנהג אחד אצל יהדות תימן שאינו מבוסס על פי ההלכה. לא תמיד על פי כל הפוסקים, אבל ודאי שלפי ההלכה.

זכורני פעם ראש ישיבה אחד אמר לי, תגיד, למה התימנים עושים כך וכך. אמרתי לו, תשמע ידידי, לפני שאתה שואל על התימנים, אתה צריך קודם להחליף את המשקפיים. הוא הביט בי בתמיהה. הסברתי לו, אתה מסתכל על התימנים במשקפיים של המשנ"ב. עכשיו אם תיקח משקפיים אחרות, לדוגמא של הרמב"ם, אם תבדוק את המנהגים שלנו לפי הרמב"ם, תראה איך אנחנו מצויינים. מאה אחוז. מה הקושיא שלך, למה התימנים יושבים בסוכה תחת דופן עקומה? נכון שבשו"ע כתוב שזה אסור, אבל ברמב"ם לא מופיע דבר כזה, ולפי הרבה ראשונים זה מותר. לא ניכנס כעת לכל הדברים הללו, אבל רק לדוגמא, הבן איש חי כותב, אצלנו בבגדאד הנשים לא מברכות ברכת המזון. א"כ זה לא בסדר, זו טעות. אין דבר כזה אצל התימנים שיש להם איזה מנהג שאינו כהלכה. אינני מדבר על אנשים יחידים, או מקומות מסויימים, ודאי שיש, לא יחדל אביון מקרב הארץ. אבל באופן כללי אין דבר כזה שהיתה הנהגה שאינה לפי ההלכה. איך יכול להיות שבעיר ואם בישראל, בגדאד, נשים לא מברכות ברהמ"ז. אצל התימנים גם נשים שלא בירכו ברכת המזון, שלא היו יודעות לברך, היו אומרות ברכה ושבח בלשונן, שמדאורייתא יוצאים בזה ידי חובה, כי מן התורה אין נוסח לברכת המזון. לכן צריך לדעת שכל המנהגים שלנו הם כדת וכהלכה, והכל מיוסד על אדני פז. עכשיו אני מבין, כיון שהם רואים אצלם מנהגים שבלאו הכי אינם כהלכה, שאין להם על מה לסמוך לפי שום שיטה בפוסקים, ממילא הם יכולים לערער על הרבה מנהגים, כי הם רואים אצלם הרבה דברים לא כהלכה, א"כ זו טעות, לכן נראה להם שגם אצלנו יכול להיות מנהג בטעות. אבל אצלנו לא מצאנו דבר אחד שהוא לא כהלכה. ממילא אנחנו מביאים הוכחות בדברים שלא נתפרשו בפוסקים, עניינים שלא ברור בהם מה הדין, כיון שיש לנו מסורת ומנהג. אנחנו מוכיחים מהמנהג, כי אצלנו הכל מיוסד על אדני פז.

נחזור לענייננו, פה לכאורה היתה שאלה, מה עם הסלסול הזה? הרי הוא הפסק לפי אותם דעות? אז ראשית, זו בכלל לא שאלה. כי גם אם מסלסלים בואמרו אמן, הסלסול אינו יותר מתוך כדי דיבור. אולי כדי שיובן, נדייק יותר. הרי אם הוא אומר ואמרו אמן, זה שתי תיבות, ובתוספת קצת סלסול אין בעיא. הבעיא מתחילה לכאורה כשמאריכים בניגון הרבה. לדוגמא בימים נוראים כשמסלסלים בניגון, עושים את ואמרו אמן כמו יתגדל ויתקדש שמיה רבא, א"כ לכאורה הסלסול הוא יותר משלש מלים בעלמא. פה לכאורה תהיה בעיא. אבל למעשה זה תלוי בהבנה של הדין תוך כדי דיבור כדיבור דמי. האם השיעור של תוך כדי דיבור שקבעו, זה מתאים את עצמו כל פעם לפי הקצב של אותו דיבור שמדברים עכשיו, או לא. לפי ר"ת הדין של תוך כדי דיבור כדיבור דמי, מובא בתוספות בכמה מקומות, למה קבעו תוך כדי דיבור כדיבור, כדי שאם אדם קבע עם מישהו איזה דבר, סיכם איתו איזו עיסקא, נותנים לו אפשרות לחזור בו תוך כדי דיבור, כי אם הרב שלו יעבור בדיוק באותו רגע, זה לא יהיה דרך ארץ אם הוא לא יוכל לומר לו שלום עליך רבי, לכן נתנו לו אפשרות להגיד שלום עליך רבי. ויש אומרים ארבע תיבות, שלום עליך רבי ומורי. אחרי זה הוא יכול לומר לחבירו, אני חוזר בי ממה שאמרתי. ממילא אם זה כך, יוצא שהשיעור לא יהיה תלוי לפי קצב הדיבור של עכשיו, אלא סתם אמירת שלום עליך רבי. לפי זה אכן תהיה בעיא עם הארכת הניגון. אבל כל זה רק לפי ר"ת שהרבה ראשונים חולקים עליו.

אבל נלענ"ד שיש תשובה אחרת מעניינת לנושא הזה. הרי מקור הדין שכתב המגן אברהם, הוא מבעל תרומת הדשן. את תרומת הדשן מביא המגן אברהם בסימן קכ"ד ס"ק י"ד, ואם החזן מאריך בניגון של ואמרו אמן, יאמרו אמן מיד, כי הניגון הוי הפסק (יש נוחלין). ועיין מה שכתבתי בסוף סימן קכ"ח דהארכת הניגון מכלל הברכה היא. ומכל מקום נראה לי דאם מאריך הרבה, הוי הפסק. בתרומת הדשן הוא מדבר על עניין של ברכת כהנים. הכהנים נוהגים להאריך הרבה, וישמרך, ויחנך, אבל אצלם היו מאריכים מאד מאד. כותב בתרומת הדשן בסימן כ"ז שאלה, הא דאמרינן פ' הרואה בברכות (נה,ב) האי מאן דחזי חלמא דליקום קמי כהנים ולומר רבון העולמים וכו', וכתב בהגה"ה במיימון (פי"ד מתפילה אות ה') שמהר"ם היה רגיל, מהר"ם מרוטנבורג כנראה, היה רגיל לומר בשעה שהכהנים מסיימים הברכה בסוף כל פסוק ופסוק, וכו'. אתם יודעים, יש הרי תפילה רבון העולמים על חלום, רבש"ע אני שלך וחלומותי שלך חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא וכו'. מתי יש להגיד את זה, הוא אומר שמהר"ם היה אומר בסוף, בסיום כל פסוק, בסוף וישמרך כשהכהנים מאריכים בכ"ף. אבל לא לפני כן, כי אם הוא אומר רק וישמר... ועוד לא אמר את הכ"ף, אין עדיין את משמעות המלה. אבל אחרי שאמר את הכ"ף של וישמרך, כמה שתסלסל בכ"ף, המלה כבר נגמרה. אותו הדבר ויחונך, כמה שתסלסל את הכ"ף, כבר יש את המשמעות. אבל הוא מתחיל פה לפלפל, מה נפשך, הרי צריך לומר את רבון העולמים בזמן ברכת כהנים. א"כ תחליט, הברכה כבר נגמרה או לא? אם אתה אומר שבסלסול אפשר להגיד רבון העולמים כי המלה כבר נגמרה, א"כ זה כבר בכלל לא בברכת כהנים. לכן הוא אומר, לא, לגבי רבון העולמים עדיין זה נחשב ברכת כהנים, אבל לגבי זה שהוא מקשיב לברכה כיון שזה רק סלסול, זה נחשב שנגמרה משמעות המלה. כך הוא אומר. והוא מביא ראיה, ממה שמאריכים בדל"ת של אחד. הרי בקרית שמע במלה אחד, בא' לא מאריכים, בח' מאריכים קצת, רש"י אומר שאם אתה מאריך בחי"ת אין לזה שום משמעות, אבל בדל"ת מאריכים. כמה שתמשוך את הדל"ת זה לא מפריע, אפילו שיאריך כמה שיאריך. נכון שלא צריך להאריך הרבה, אלא רק כדי שימליך בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם, אבל הוא יכול להאריך יותר כי פה בעצם כבר נגמרה המלה. יש לה כבר את המשמעות, אחד. אותו הדבר וישמרך, ויחונך, גם בזה נגמרה כבר המלה.

לפי זה בא המגן אברהם ואומר, נראה לי שאם מאריך הרבה, הוי הפסק. בואו נבדוק כמה מאריכים בוישמרך. כמה שיעור הזמן של אמירת רבון העולמים אני שלך וחלומותי שלך וכו'? הרי מהר"ם היה אומר את כל רבון העולמים בזמן שהכהנים היו מסלסלים. יש שלש נוסחאות, בבלי, ירושלמי, ובסידורים. הנוסח הכי קצר של רבון העולמים, הוא ששים מלים. זה גמרא ערוכה בברכות דף נ"ה עמוד ב'. ששים מלים הכי פחות. אם כן יוצא שאין פה בכלל קושיא. מה שאומר המגן אברהם, זה רק אם מאריכים הרבה, יותר מהאריכות של הזמן שאפשר לומר בו את כל רבון העולמים. לזה הוא קורא אריכות הרבה. אבל ששים מלים לפחות זה עדיין לא נקרא הרבה. יוצא א"כ שאנחנו מסודרים טוב עם הניגון של ימים נוראים, מאחר שזה לא נקרא בכלל הארכה הרבה. גם המשנ"ב מעתיק את המלים, מאריך הרבה את הניגון. אנחנו ודאי לא מאריכים שיעור אמירת ששים מלים.