דקדוקי קריאה בפסוק "ויבך אותו אביו" (פר' וישב) [שני שוואים בסוף מילה], ובפסוק "שלמים הם אתנו" (פר' וישלח)

דקדוקי קריאה בפסוק "ויבך אותו אביו" (פר' וישב), ובפסוק "שלמים הם אתנו" (פר' וישלח), והתייחסות למש"כ היפ"ה בתאג תורהקדומה.

מתוך "שערי יצחק" – השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק וישב התשע"ד

רציתי לדבר על נושא נוסף, ומאידך אני רואה שכבר אין זמן. אבל כיון שכבר הבטחתי, לכן לכל הפחות אזכיר זאת. הרבה שואלים על העניין הזה בזמן האחרון, על כן בל"נ נדבר על כך בשבוע הבא. רבים שואלים על כך, ואני מבין שבזמן האחרון נהיה קצת רעש בנושא הזה.

קראנו בפרשת השבוע [וישב] את הפסוק וַיָּקֻמוּ֩ כָל־בָּנָ֨יו וְכָל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וגו' וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו[בראשית ל"ז, ל"ה].כאן הרביפ"ה, מעיר הערה.

ברצוני להקדים ולומר לכם, כי הספר הזה, תאג תורה קדומה, הוא הכי מדוייק שקיים. אינני מכיר ספר יותר מדוייק מזה בתורה. ודוקא בגלל כך, מחובתי להעיר, על דברים שאני רואה כי הם עלולים לגרום מחלוקות ובלבולים בציבור.

ידידנו היפ"ה שליט"א כותב כך, לשיטת מהרי"ץ יש לקרות וַיֵּבְ־כְּאֹתוֹ'. כמובן שזהו דבר שאף אחד לא שמע ולא ראה. וכך הם רוצים לקרוא בפסוק, הִנָּ֥ךְ הָרָ֖ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֑ן[בראשית ט"ז, י"א]. הם רוצים לקרוא, 'וְיוֹלַדְ־תְּבֵּן'. וכן וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ [בראשית נ', א'], הם רוצים לקרוא 'וַיֵּבְ־כְּעָלָיו', וזה כבר משנה את המשמעות. [עיין בהרחבה שיעור מוצש"ק משפטים ה'תש"ע, ושיעור מוצש"ק מקץ ה'תשע"ד].

אין לי זמן כעת להסביר זאת, אבל ברצוני לומר, כי זאת אינה 'שיטת מהרי"ץ', נכון שמהרי"ץ כותב זאת במגילת רות [וטבלתְ פתך] וגם בתהלים [אמרתְּ לי"י], אבל בפרשת חוקת [וישְבְּ ממנו שבי] הוא מביא בשם מהר"י בשירי זצ"ל, שהוא הולך לפי שיטת אבן עזרא, שגם השוא בסוף נח. זאת אינה השיטה של מהרי"ץ, כך נהגו בסביבתו, ולכן בכל אופן הדבר אינו מחייב אותנו כלל, כי זה אינו קשור לקדמונים. גם אם נאמר שבבית הכנסת של מהרי"ץ קראו כך, בסדר, אנחנו מכבדים אותם, אבל אין שום ראיה כי כך הקדמונים קראו. זאת לא שיטה של מהרי"ץ, דהיינו הדרך והשיטה להחזיק במנהג קדמון, שבגלל נוסח שאמי הדבר השתנה מקרוב, או שקרה משהו, אלא הכי הרבה, שהיה מנהג כזה בעבר אצל כמה. אמרתי זאת רק 'בראשי פרקים'.

נקודה נוספת שרציתי להסביר, גם על נושא זה רבים המדברים, לכן בל"נ ארחיב על כך בשיעור הבא. בעניין הפסוק הָאֲנָשִׁ֨ים הָאֵ֜לֶּה שְֽׁלֵמִ֧ים הֵ֣ם אִתָּ֗נוּ[בראשית ל"ד, כ"א], כותב כאן היפ"ה, השי"ן געי, וקריאת השוא כפתח בלבד, כאילו נכתבה שַׁלמים, ולא כפתח וגעיא, והרבה טועים בזה.

הערה מהקהל: כבוד הרב כבר דיבר על כך.

תשובת מרן שליט"א: אכן, דיברתי על כך. אבל פשוט אני רואה כי שואלים ושואלים על עניין זה, והדבר אינו עוזר. כנראה ה'שערי יצחק' לא מופץ מספיק... צריך להפיץ זאת. אכן כבר כתבתי על כך, ובכל זאת כל הזמן שואלים על כך, א"כ כנראה שהדבר לא מפורסם מספיק.

ברצוני לומר לכם, רק את המסקנא.

אמרתי כבר [שיעור מוצש"ק שלח־לך ה'תשע"ג] כי בעצם אני מצטער, כיון שהדבר הזה יצא ממני, ולכן אני מרגיש כי מחובתי לתקן זאת. אני התחלתי עם כך, ולצערי הדבר נפוץ בציבור, בגללי. לכן, אני רק יכול לומר, שאינני מסכים כעת עם זאת. חזרתי בי. דהיינו, זאת לא טעות. זהו כמו שהאדם יגיד געיא, במקום שלא צריך. כגון, יאריך הרבה באל"ף של תיבת אָֽנֹכִ֖י֙ י"י אֱלֹהֶ֑֔יךָ[שמות כ', ב'],  וכי זאת שגיאה? זאת אינה שגיאה. נכון שלא צריך, אבל זאת אינה שגיאה. אולם ברצוני רק להסביר לכם את שורש העניין. הנקודה היא, ששוא זאת תנועה חטופה, והגעיא מוסיפה עוד. א"כ, נכון שאין צורך בכך, אבל הדבר אינו משנה. הטעות תהיה, השיבוש הוא כאשר אתה הופך ניקוד לניקוד אחר. כגון וֶ֝אֱמֽוּנָתְךָ֗ בַּלֵּילֽוֹת[תהלים צ"ב, ג'], אם תגיד 'ואמונתֶך' בסגול, אזי זאת טעות, זהו שיבוש. אם אתה הופך את השוא, לפתח. אבל אם אתה עושה מלה, שהיא בלאו הכי בפתח, ואתה מושך אותה, כגון מִזְמ֥וֹר שִׁ֗יר לְי֣וֹם הַֽשַּֽׁבָּת[שם צ"ב, א'], אכן אין געיא, לא בה"א ולא בשי"ן. אבל בסדר, הציבור עושה. הדבר לא נורא. זהו בגלל המנגינה. אין לי זמן להסביר זאת כעת, אפשר לדבר על כך חצי שעה ויותר, ובל"נ אם תהיה אפשרות, בשיעור הבא נרחיב על כך.

בכל אופן, העניין הוא, שאם יעשו זאת באופן מצומצם, אזי הדבר יישכח. ההבלטה הזאת באה, בכדי שאם מישהו יאמר 'האנשים האלה שְׁלמים הם אתנו' בלי הבלטת הגעיא, אזי לא יידעו אם הוא עשה או שלא עשה. ובסופו של דבר, הדור הבא ישכח זאת. זהו כפי שהאשכנזים והספרדים שכחו מכך, נעלם אצלם הגעיות האלה, אעפ"י שזה היה אצלם בעבר. ראיתי בספר עץ חיים, שחיברו אחיו של מהר"ל מפראג, והוא כותב על כך, שאומרים 'שלמים' בגעיא, וזה צריך להיות כמו פתח. כמו כן זכור לי, כי הדבר נכתב בעוד ספר. והיום בזמננו, הם שכחו מכך, והדבר נעלם מהם. לכן, אם אנחנו לא נבליט זאת בקריאה, הדבר עלול להישכח.

כפי שאמרתי לכם, זהו רק התמצית שבתמצית, כיון שהנושא סובל אריכות, ואם יעזרנו ה', בשיעור הבא בלי שום נדר. וגם בנושא הקודם, של שני שואים בסוף מלה, גם על כך צריך להרחיב, ה' ברוך הוא יזכנו.

*****

המשך בעניין קריאת הפסוק "שלמים הם אתנו" (פר' וישלח), והאם אות שהיא בשוא וגעיא אמירתה כפתח.

מתוך "שערי יצחק" – השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק מקץ התשע"ד

נתחיל בעזרת הי"ת במה שסיימנו בשיעור הקודם, לא היה לנו אז פנאי להאריך, אולם זהו נושא שיש בו מבוכה בזמן האחרון, למרות שבעבר הנושא כמעט ולא נידון. וזהו עניין שני שוואים נחים, בסוף התיבה.

אבל אולי נקדים את העניין השני, הברור יותר, וכבר דיברנו עליו בעבר [שיעור מוצש"ק וישב ה'תשע"ד], זאת בכדי לדעת את מסורת הקריאה בצורה הברורה והנכונה, באופן בריא.

דיברנו על אופן קריאת הפסוק הָאֲנָשִׁ֨ים הָאֵ֜לֶּה שְֽׁלֵמִ֧ים הֵ֣ם אִתָּ֗נוּ [בראשית ל"ד, כ"א], כדאי אולי להביא תחילה את מה שכתב על כך בספר בניין שלמה, להר"ר שלמה הכהן, מדקדק אשכנזי שמפורסם היה בזמן היעב"ץ, מכנים אותו בשם רבי זלמן הנא, לכן מזכירים אותו בשם הרז"ה. הוא שגרם, כי הגעיות הללו יתבטלו אצל האשכנזים, ונשכח זכרם מכל וכל. כיון שהוא חלק על כל הענין הזה, ולפענ"ד זה אינו בצדק.

הוא כותב [בניין שלמה חדר ראשון דף י"ט] כך, אמרו המדקדקים ובייחוד רבי אליהו בחור בספר טוב טעם פרק ז' וז"ל, קריאת השוא שאצל געיא, על שלשה אופנים. הרז"ה, חיבר הרבה ספרי דקדוק, כגון צוהר התיבה, ויסוד הניקוד, ושערי תפילה ועוד. היעב"ץ, היה בר פלוגתא חזק שלו. היעב"ץ דיבר כנגדו קשות בספריו, גם בלי להזכיר את שמו, אבל מובן שהוא מדבר על מישהו חכם וגדול בדורו, אשר חידש בפלפולו ועיונו כמה עניינים, וגם שינה הרבה דברים מן הקדמונים, וגרם להרבה טעיות. האחד, כשאחריו אחת מאותיות אחה"ע, קריאתו כקריאת אות אחה"ע שאחריו, כמו תְּֽחי נפשי [תהלים קי"ט], דְּֽעוּ איפה [איוב י"ט], יש שם געיא, קוראים אותם כאילו כתוב תִּחִי, דּוּעוּ. ואם יבוא לפני יו"ד, קריאתו כחיר"ק ממש, כמו וְֽיֵדְעוּ כי אלד'ים [תהלים כ"ה], בְּֽיַד משה ואהרן [שם ע"ח], קוראים אותם 'וִיֵדְעוּ' 'בִּיַד'. ואם יבוא לפני שאר אותיות, קריאתו כקריאת פתח ממש, כמו שְֽׁלֵמִים הם [בראשית ל"ד], לְֽבַב אנוש [תהלים ק"ד], אליך וְֽנָשוּבָה [איכה ה'], קוראים אותם 'שַׁלֵמִים' 'לַבַב' 'וַנָשׁוּבָה', עכ"ל. והוא מודה, וכן דעת רוב המדקדקים, וכל האנשים הקוראים בדקדוק, אשר ראיתי בזמננו זה.

בשיעור מוצש"ק שלח לך התשע"ג, דיברנו על העניין הזה, שעלה בדעתנו בעבר, כי הארכה יותר מדאי במלה 'שלמים', לכאורה זה אינו כדין, כיון שעל ידי הגעיא, השוא רק נהיה פתח, אבל לא פתח עם געיא. דהיינו, צריך להיות 'שַלמים', בהארכה קלה מאד בשי"ן, אבל לא בהארכה רבה בגעיא, כי אם כן, עשית גם פתח וגם געיא. כך חשבנו בעבר, וישנם כאלה שקלטו זאת, ומפיצים את הדבר בזמן האחרון.

ולמעשה, כבר פירסמנו, שחזרנו בנו מהעניין הזה. לא שהדבר אינו מוצדק, הוא אכן נכון, אבל לאמיתו של־דבר צריכים לדעת, כי כל העניין הזה של געיא, האם זה עושה את האות מלעיל או שלא, יש בכך מחלוקת גדולה בין המדקדקים. מי שיראה במאמר המאריך לבעל מנחת שי, בחקירה הראשונה, האם המאריך עושה מלעיל, הוא מביא כך, בספר דקדוק ישן כת"י מצאתי כתוב בשם מחברים רבים זה הלשון, המאריך, זהו מה שנקרא אצלנו בשם געיא, אינו בכלל הטעמים, לא מהמפסיקים ולא משאינן מפסיקים, לבד הוא נעשה להאריך ולהמשיך הטעם מעט, ולהעמיד התנועה ההיא מעט מזער. הוא מביא כי רבים הסוברים כך. כגון, ספר הדקדוק הכותב כי המתג אינו עושה מלעיל. וכן נראה בפשיטות מדברי בעל טוב טעם, וכו', וכן מנראה בבירור מדברי בעל מקנה אברהם בחיבורו בעניין משפטי הגעיות.

אבל מדברי רד"ק בספר מכלול, שער אותיות אהו"י, ונמשכו אחריו מדקדקים אחרים, נראה בפירוש שהמאריך עושה מלעיל. שהביא בדין אתי מרחיק, כגון בפסוק 'וּמִֽשְׁנֶה־כֶּסֶף', תיבת 'ומשנה' מלעיל, בגלל הגעיא, שהרי אין פה שופר הולך, ולא שום דבר אחר.וכו'. וכתב עוד על מלת 'קְעָֽרוֹתָיו', שהעי"ן קריאתה מלעיל. כמו סמ"ך 'סִֽירוֹתָיו'. ע"כ. וכ"כ בשקל פָעַל, על מה שקראנו בפרשתנו, 'שָׁאֹל שָֽׁאַל־האיש', שהוא מלעיל, שלא כמנהג, וכו', הוא מביא עוד הרבה דוגמאות.

אם כן, זאת מחלוקת, וכך הרד"ק סובר. ומסקנת בעל מנחת שי בעצמו, כדעה הראשונה, שזהו אינו ממש מלעיל, אלא הרמה מועטת, ולא עד הסוף ממש. אולם המנהג שלנו, שאנו עושים זאת מלעיל ממש. דהיינו, על אף שהגעיא היא אינה טעם, בכל אופן מחשיבים זאת מלעיל, כדעת הרד"ק.

ממילא אפשר כי הוא הדין בנ"ד, כך זה לפי המסורת שלנו. וגם אם ישנה טענה על הדבר, אין לנו מה לעשות, כי זהו מה שמקובל. וכבר אמרתי, שבלעדי ההרמה הזאת, יישכח הדבר בכלל, כפי שקרה אצל האשכנזים והספרדים בדורותינו.

טוען על כך בעל בניין שלמה [שם], והנני להפליא הפלא ופלא, שהוא עצמו כתב בספר טוב טעם פרק ז', שהגעיא דומה לטעם, ואינו טעם ממש עכ"ל. וכו'. איך יתכן זה שיבוא הגעיא שאינו טעם ממש אצל השו"א, ויעלהו לתנועה גדולה שהיא מדרגה שלישית, לומר שהקריאה במלה 'דְּֽעוּ''וְֽיֵדְעוּ' כאילו כתוב 'דּוּעוּ' 'וִיֵדְעוּ'. ותו, מה שאמרו 'שְֽׁלֵמִים' 'לְֽבַב' 'וְֽנָשוּבָה' קוראים אותם כפתח ממש, וכאילו כתוב 'שַׁלֵמִים' 'לַבַב' 'וַנָשׁוּבָה', והנה אשאלה ממנו מענה לשון, למה לא יבוא אחריו דגש כדין כל פתח. הרי אחרי הפתח, בא דגש. א"כ למה הלמ"ד רפה בתיבת 'שלמים'? תגיד 'שלּמים', 'לבּב', 'ונּשובה'. ועוד, אם כח הגעיא ככח תנועה, איך נמנע זה שלא נמצא בכל המקרא תיבה שלימה ממנו לבדו, כאשר מצאנו לרוב תיבה בת תנועה אחת. לכך אני אומר, שאין כח שו"א געיא, ככח התנועה, והוא אומר חידוש, ויכון בעיני קריאת שו"א געיא בהרמת הקול שלא יובן ממנו שום טעם תנועה גדולה או קטנה. ומטעם נקרא געיא, מלשון 'אם יגעה שור על בלילו' [איוב ו'], והוא עניין צעקה שנופל על בעל חי בלתי מדבר אשר לא יוכל להוציא שום טעם תנועה וכו'. מחבר ספר בניין שלמה זה, היה בעל סברא, והוא המציא כאן משהו, שהגעיא אינה עושה את האות מלעיל, אלא שבסה"כ צריך להרים את הקול. זאת המצאה שלו, וכמובן שאין לו כח לחלוק על המסורת המקובלת בכל עם ישראל, ועל כל הראשונים, ואת כל טענותיו אפשר ליישב בקלות. נראה לקוצר שכלי, כי כל מי שמבין, יודע שקושיותיו אינם קושיות.

בכל אופן, מה שנוגע אלינו, אין לנו ספק במסורת של־קדמונים, כבר מאות ואלפי שנים, אין טענות על כך, כיון שזהו דבר שהתקבל למשה רבינו מהר סיני, ואף אחד לא יכול לבוא ולחלוק על זאת מכח סברות או כל מיני קושיות. הכי הרבה, שישאל את השאלות, ויקבל את התירוצים עליהם.

אבל הנקודה המיוחדת אצלינו, זהו העניין דלעיל, שעושים זאת כמו פתח עם געיא. וזהו מה שהסברנו בזמנו בשיעור, כי למרות שלפי הדקדוק אין בכך צורך, אבל מאידך גיסא, אם הוא יעשה זאת במהירות, דהיינו רק פתח ובלי געיא, הרי שהדבר עלול להיעלם, כיון שזה אינו מורגש בקריאה. לכן העדיפו להאריך בזאת. והרי כל געיא, בעצם היא לא היתה צריכה להיות ארוכה.

מהרי"ץ אומר [בחה"ד פ' וירא], שישנן שתי מקומות, שכתוב בהם 'אמלטה נא'. האחד אצל לוט, אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה[בראשית י"ט, כ']. והשני אצל דוד המלך עם יהונתן, אִמָּ֥לְטָה נָּ֖א וְאֶרְאֶ֣ה אֶת־אֶחָ֑י[שמואל א' כ', כ"ט]. זאת שבתורה, היא מלרע. ובספר שמואל, היא מלעיל. אבל הציבור, אינו מבדיל ביניהם. הרי קוראים בתורה 'אמלטה', עם געיא, וכך גם אצל דוד המלך, כי יש שם טעם מארכה. מי מבדיל? רק מי שמבין בדקדוק, רואה שלאמיתו של־דבר צריך להיות הבדל. במלה 'אמלטה' אצל לוט, הטעם הוא על האות טי"ת. ואצל דוד, הטעם הוא באות מי"ם. א"כ אומר מהרי"ץ, שאצל לוט, זהו מלרע, כיון שאין געיא, וא"כ צריך לקצר בכך. אבל הציבור אינו מבדיל, ועושה גם זאת במלעיל. א"כ מה נפשך?

בקיצור, המסקנא היא כך. הראוי הוא, שלא להאריך יותר מדאי. דהיינו, לעשות משהו שיהיה מורגש וניכר, אולם לא להבליט זאת בהרחבה יתירה. העיקר הוא, שיהיה לכך היכר, שעושים זאת בהארכה. אבל לא "מלעיל" יותר מדאי. לא להפוך את זו כאילו הוא ממש מלעיל.

הרחבה בעניין שני שואים בסוף מלה, ומדוע לא עושים כפי שכתב מהרי"ץ בחלק הדקדוק.

בעניין שני שוואים נחים בסוף התיבה, זהו נושא מביך מאד, אבל בהתחלה נביא את המקורות, בכדי שהדברים יהיו ברורים.

מהרי"ץ זיע"א מדבר על כך, בשלשה מקומות. נתחיל במגילת רות, כי זהו המקום המפורסם ביותר שהוא מדבר על כך, כיון שזה נמצא בכל מהדורות ספר חלק הדקדוק, ובכל ההעתקות.

לגבי הפסוק וְטָבַ֥לְתְּ פִּתֵּ֖ךְ בַּחֹ֑מֶץ[רות ב', י"ד], אומר זאת בועז לרות, כותב מהרי"ץ כך, הפ"א דגש, ושוא שבתי"ו ד'וטבלת' נע, כאילו קורא וטבל תפִתך. ואין להקשות מדגשות הפ"א, כי השוא נע לא ירפה אותיות אהו"י, כי אם כשהוא באמצע התיבה, ועיין ערוגת הבושם. אומר מהרי"ץ, הרי הכלל הוא, שאחרי שוא נח, בא רפה. א"כ, כך היה צריך להיות הפ"א רפה, במלה 'פתך'. אולם הוא אומר, הכלל הזה נכון, רק באמצע התיבה, אבל לא בתחילתה. פה כתוב 'אותיות אהו"י' בטעות, אולם כבר העירו על כך, שזאת שגיאה, וצ"ל 'לא ירפה אותיות בג"ד כפ"ת', וסיים מהרי"ץ 'לעיין בספר ערוגת הבושם'. זהו מקום אחד.

המקום השני, בו הוא כותב על כך, וזאת לא ידעו, אבל כבר לפני הרבה שנים ראינו זאת בכת"י קדשו של מהרי"ץ עצמו בחלק הדקדוק על ספר תהלים, יש לו מהדורא אחרת, מצורפת עם ספרו מעיל קטון, וכעת הדפיסו אותה בסוף תאג חזון שמעון. על הפסוק בתהלים, אָמַ֣רְתְּ לַֽ֭י"י אֲדֹנָ֣י אָ֑תָּה[תהלים ט"ז, ב'], אומר מהרי"ץ זיע"א, הקריאה המקובלת בידינו, שהשוא שבתי"ו מתנועע, כאילו אתה אומר אמר־תְּלַי"י. בעינינו הדבר פלא. כי לעולם כשיש שני שואים, השוא השני נע, וכן כתבו הרבה מהמדקדקים. ודכותה, 'ויבך עליו' והדומים לה. וכבר האריך בזה בספר ערוגת הבושם ז"ל. א"כ, לפ"ז את הפסוק וַיֵּ֥בְךְּ עָלָ֖יו וַיִּשַּׁק־לֽוֹ[בראשית נ', א'], צריך לקרוא 'ויב־כעליו'.

מקום שלישי המתאים לעניין זה, כותב זאת מארי חיים קורח זצ"ל, שהוא תלמיד תלמידו של מהרי"ץ. הרי כמהר"ר יוסף קארה זצ"ל, היה תלמידו המובהק של מהרי"ץ, א"כ מהר"ח קורח היה תלמיד תלמידו של מהרי"ץ. מי ששם לב, לפעמים בספר חלק הדקדוק ישנן הערות בשמו, המסתיימות במלה 'ר"ח', או שישנם כיום אשר כבר כותבים זאת באופן מלא, 'ר"ח קורח'. הוא העתיק את תמצית חלק הדקדוק, והוסיף הערות משלו, פה ושם. הוא כתב את ההערות על חומש מכתב אלד'ים דפוס ליוורנו, וכמובן שבחומשים ישנם שינויים מנוסח ק"ק תימן, לכן הוא כתב בגליונות הערות. באחת ההערות, הוא כתב על הנושא הזה, בפרשת נח על הפסוק, וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר [בראשית ט', כ"א], השוא שבתי"ו נע, כאילו קורא ויש־תמן. בטוחני כי אף אחד מהיושבים פה, לא שמע את הקריאה הזאת. לא מזקן, ולא מצעיר, גם לא מאשכנזים, ולא מספרדים, ולא מאף יהודי. אבל כך הוא כותב במפורש. וכן, 'יפת אלד'ים ליפת', כאילו קורא יפ־תְּאֱלד'ים. אם אנחנו היינו שומעים קריאה כזו, היינו מעירים על כך. מה אתה קורא? כמעט כמו 'פן יִפְתֶּה לבבכם'? מה קרה פה? ועיין בחלק הדקדוק מגילת רות, על הפסוק וטבלת פתך. רבי חיים קורח. זאת ההערה שלו.

אם כן, אין לנו ברירה, ואנו חייבים לומר שהיתה שיטה כזאת, היו כאלה שקראו כך. אבל כמה שניסינו לברר מתלמידי חכמים, מצאנו אולי בודדים, אחד או שניים, שאכן כך קראו. עוד ישנו פה בעיר ב"ב זקן אחד, שמו רבי חיים לוי, והוא אומר, אכן, כך קראו בבית הכנסת של מהרי"ץ. מצד שני, בזמנו שאלתי את הר"ר שמעון צאלח זצ"ל, המו"ל של תכלאל עץ חיים מהדורא בתרא, הוא היה ממתפללי בית הכנסת מהרי"ץ, והוא אמר שאינו מכיר את הקריאה הזאת. 'לא שמענו'. אלא הקריאה היא כרגיל, 'וישת מן היין', 'וטבלת פתך', הכל בשוא נח, כפי המקובל אצל כולם.

ברוך ה', מצאנו מקום אחד, שבו כותב מהרי"ץ אחרת מכך. בפרשת חוקת, על הפסוק וַיִּ֥שְׁבְּ׀ מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי[במדבר כ"א, א']. הרי לפי השיטה הזאת, איך היה צריך לקרוא? 'ויש־בממנו'. כותב ע"ז מהרי"ץ כך, 'וישב ממנו שבי', בדפוסים יש כאן פסיק, וכן הוא בפסיקתא. ישנו ספר פסיקתא, זוהי 'מוסרה'. דהיינו, הוא מוסר את כל המקומות, שבהם ישנו פסיק בתורה. הדבר רשום, הוא מציין זאת. אם ישנו פסוק מסויים, אשר יש בו מחלוקת, אתה יכול לברר האם יש בו פסיק, ע"י בדיקה האם הוא מביא אותו ברשימה. אם אינו מביא אותו, סימן והוכחה שזה אינו נכון, לפי שיטתו בכל אופן, כיון שאינו מזכיר זאת. לכן מהרי"ץ מביא, שבדפוסים יש פסיק, וכן בפסיקתא. וברוב התיגאן אינו. ישנו מיעוט שכן. ומהר"י בשירי כתב, 'וישב' בפסיק, ואם כן אינו נקשר עם 'ממנו'. שאם היה נקשר, לא היה בו פסיק, אלא נקרא בעצמו משני השואים נחים, כמו שהם בכל מלות ההפסק נחים, עכ"ל. תשמעו היטב מה אומר מהרי"ב. הרי ישנה מחלוקת על הפסוק 'וישב ממנו', האם יש בו פסיק, או שלא. אומר מהר"י בשירי, כי יש פסיק. דהיינו, הוא נוקט כהספרים שכתבו כך. הרי גם מהרי"ץ כותב, שיש מעט תיגאן, שיש בהם פסיק, ממילא שייך שגם מהרי"ב יסבור כך. אם כן, המלה 'וישב' אינה מתחברת עם המלה 'ממנו', 'שאם היה נקשר, לא היה בו פסיק'. כלומר, הוא מביא הוכחה, לא יכול להיות שתקרא 'ויש־בממנו', הבי"ת בשוא נע, דא"כ איך יכול להיות שיבואו ויעשו פסיק ביניהם? וכי אני אקרא 'וישבֶּה'? הרי אינני יכול להפסיק בין המלים. שהרי שוא נע, חייב תמיד להתחבר עם תנועה אחרת. אמנם לומר 'בְּמִמנו', הדבר יכול להיות. אבל 'וישבה', זהו סגול או פתח, א"כ אין אפשרות לכך. 'אלא נקרא בעצמו בשני השואים נחים, כמו שהם בכל מלות ההפסק נחים, עכ"ל'. על כך מוסיף מהרי"ץ זיע"א שלוש מלים, וזוהי שיטת הראב"ע. דהיינו, הרב רבי אברהם אבן עזרא.

כאן הוא שורש העניין. דהיינו, בעניין הזה, ישנה מחלוקת גדולה בין המדקדקים הקדמונים. הראשון הידוע לנו שאומר כי זהו שוא נע, זה רבי יהודה חיוגּ. והאבן עזרא חולק עליו, אינו מסכים איתו.

הראב"ע בספר צחות [בהתחלת הספר אות ב'] כותב כך, השוא יתחלק לשני חלקים. האחת, שתהיה תחילת המבטא בראש המלה או בתוכה, בשי"ן 'שְׁמַע', ומי"ם 'תִּשְׁמְעוּן', כי השוא איננו נקרא בעצמו, רק עבור תנועה אחריו או לפניו. ואם התנועה אחריו, הינו שוא מתנועע. ואם התנועה לפניו, הינו שוא נח, ואינו נראה במבטא. כי אין רי"ש 'שָׁמַר' כה"א 'עָשָׂה' במבטא. על כן יקראו ה"א 'עָשַָׂה' נח נעלם. ובסוף המלה, יתחברו שני שואים, כמו 'וישת מן היין', 'יפת אלד'ים'. ואמר רבי יהודה המדקדק, כי ראוי לקרוא תי"ו 'וישת מן היין', שוא מתנועע, דבוק עם מלת 'מן'. וכו'. אחרי כמה עניינים שהוא מסכים בהם לדברי ר' יהודה, מסיים הראב"ע בזה"ל, רק בתנועת השוא שהיא אחר שוא, לא תאבה לו ולא תשמע אליו, כי הנה העברים הוצרכו, כאשר התחברו שני שואים מתנועעים, להניח השני, והניעו גם הראשון בהיכנס אחת מאותיות בוכ"ל וכו' יעו"ש.

כמו־כן כתב הראב"ע בספר מאזנים, והוסיף שם עוד ראיה, שאילו היה זה אמת, להניע שוא שני שבסוף המלה, לא היה בעל הטעמים מפסיק באתנח ובסוף פסוק במלת וַיִּשָּׂ֥א עֵשָׂ֛ו קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ[בראשית כ"ז, ל"ח],וַיִּפֹּ֛ל עַל־צַוְּארֵ֥י בִנְיָֽמִֽן־אָחִ֖יו וַיֵּ֑בְךְּ[בראשית מ"ה, י"ד], עכ"ל. הדבר מובא גם בפירוש קול יהודה [להר"י מוסקאטו] על ספר הכוזרי מאמר שני דף קס"ו יעוש"ב.

אקרא לכם גם מתוך ספר ערוגת הבושם, זהו הספר שמהרי"ץ מציין, בדבר שני שואים שבאים בסוף תיבה, הרב יהודה חיוג ראש המדקדקים כתב, שאם יתחבר שוא עם שוא באמצע המלה או בסופה, הראשון נח והשני נע, חוץ ממקום ההפסקה, כמו 'ישְׁמְרו' 'ילְמְדו', זוהי דוגמא של שני שואים, ושהשני נח, וַיֵּ֥בְךְּ עַל־צַוָּארָ֖יו [בראשית מ"ו, כ"ט], יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת [בראשית ט', כ"ז], וַיִּ֣פְתְּ בַּסֵּ֣תֶר לִבִּ֑י [איוב ל"א, כ"ז], נֵ֣רְדְּ׀ וְכַרְכֹּ֗ם [שה"ד ד', י"ד],[דוגמא זו תמוהה, כי פסיק מפריד בינתיים. יב"ן]. אַל־יֵ֣שְׂטְ אֶל־דְּרָכֶ֣יהָ לִבֶּ֑ךָ [משלי ז', כ"ה], וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֑ן [בראשית ט"ז, י"א], עַ֣ד לֹא־שַׂ֥מְתְּ אֵ֙לֶּה֙ [ישעיהו מ"ז, ז']. בכל אלה, השוא השני נע, בעבור הִסָמכם עם שיש אחריהם, ובמקום ההפסקה ישכנו וינוחו. כמו 'וישא עשו קולו ויבְךְּ', כאן אין מה לעשות, במלה 'ויבך' ישנם שני שואים, ואין אפשרות לקרוא 'וַיֵּבְכֶּה'. והראב"ע השיג עליו בספר צחות וז"ל, ויאמר רבי יהודה המדקדק, כי ראוי לקרוא תי"ו 'וישת מן היין', שוא מתנועע, דבק עם מלת 'מן'. והנה מה יעשה במלה 'יפת אלד'ים', כי אין כח בלשון לחבר שני שוואים מתנועעים, כי ניקוד 'אלד'ים' שוא עם פתח קטן וכו'. זה מה שכותב הראב"ע בספר צחות שהבאנו, הוא מעתיק כאן את דבריו. א"כ טענתו היא, מה הוא יעשה עם המלים הללו? ובסופו של דבר מסיים הראב"ע, כי שני שואים בסוף תיבה, שניהם נחים בכל מקום. זוהי שיטת ראב"ע, כפי שאמרנו בשם מהרי"ץ.

הרד"ק בספר המכלול [בשער השוא], עושה בנ"ד פשרה. הוא אומר כך, כי שני שוואים נעים בסוף התיבה, הדבקה אל אשר בצדה, השני נע. אמנם, אם ראשית התיבה שבצד תיבת השני שואים היא אות שואית או דגושה, אז השני שואים נחים. וזה מפני שאין שני שואים נעים זה אחר זה, ואין דגש אחרי שוא נע. מה טוען הראב"ע? מה נעשה כאשר ישנם שני שואים נעים? בסדר, שם אתה צודק, ואכן נקרא 'יפת'. גם התי"ו, בשוא נח. יש לך קושיא נוספת עליו? איך תקרא 'ויפת בסתר לבי', וכי רצונך שיקרא 'ויפתה בסתר'? והרי אחרי שוא נע צריך לבוא רפה, ולמעשה בספרים המדוייקים זהו דגוש, א"כ משמע שזה שוא נח? אומר הרד"ק כי לדעתו, אכן שם זהו 'ויפת'. דהיינו, היכן שישנו קושי, אומר הרד"ק, טוב, שם נעשה שוא נע. אבל היכן שאין קושי, נשאר השוא נע.

בא ספר ערוגת הבושם, לרבי שמואל ארקיוולטי, וכותב על זאת שם כך, אם הותר לי לדבר במקום גדולים, הייתי אומר, שכל שני שואים בסוף תיבה, השני נע כבאמצע התיבה. וזה מפני היות תמיד אות השוא השני, בסוף תיבה דגושה. והדגש הוא מכשיר השוא להתנועע, כאשר נבאר בסמוך. ואין להקשות מ'יפת אלד'ים', מפני שהשני שואים נעים הם בשתי תיבות. ולא אמרו שלא להניע שני שואים זה אחר זה, אלא כשהם בתיבה אחת. הוא לא מסכים קושיית האבן עזרא. אכן ישנו כלל, שלא קוראים שני שואים נעים, אבל זהו רק באמצע התיבה. אולם אם זה בסוף התיבה, אכן כן קוראים. ומטעם זה אין להקשות מן 'ויפת בסתר לבי' ומן 'ויולדת בן' שהביתי"ן דגושות אחר שוא נע, כי גם הם, היינו השוא והדגש, בשתי תיבות. ולא הוגבל סדר וכלל מסוף תיבה אחת לראשית תיבה שלאחריה, כי אם בבג"ד כפ"ת דסמיך לאהו"י. ומהן ראיה, שאין להקפיד לשני שואין נעים או לדגש, אחר שבא כשהם בשתי תיבות, כי כן אין מקפידין לדגש אחר אהו"י אם הם בשתי תיבות, כגון 'ואתה תצוה' 'ארצה כנען' ודומיהם. ועוד, מאחר שעיקר גבולים אלה אינו אלא לתקן הקריאה שלא תהיה קשה לבטא בשפתים, יעמדו נא הקוראים ויעידו, כמה מהקושי תשמע האזן במוצא שני שואים נחים. כיצד אפשר לקרוא, שני שוואים נחים? הרי ישנו כלל, למה אומרים 'ישמעו', 'ילמדו', כיון שקשה להגיד שני שוואים נחים. א"כ, קשה מאד להגיד 'וישת'.

אבל תשמעו מה הוא כותב במפורש, לא כן בהניע השני, הרי 'יֵשְׁתְּ' יהיה קרוי ל'יֵשְׁתֶּה', הוא כותב זאת עם האות ה"א, 'ויבךְ' ל'ויבכֶּה', 'וישׂטְ' ל'ישטֶה'. ואחר שוא נע, יבוא לעולם רפה, חוץ מ'שתים' ומ'שתי', אולי להבדילם מ'שתה אדוני' לשון שתיה. ואח"כ הוא עובר לנושא אחר.

כעת ברצוני לומר כך, בעל תורה קדומה, כפי שכבר דיברנו בשיעור הקודם ובהזדמנויות אחרות, הרב יפ"ה, הינו מדקדק גדול, ויישר חיליה לאורייתא. כן ירבה וכן יפרוץ אכי"ר. אבל חושבני שבנושא הזה, עדיף היה שלא להזכיר את 'שיטת מהרי"ץ'. כפי מה שנראה מכל המקורות, ואולי תכף נוכיח זאת, בעניין זה של שני שואים בסוף תיבה, אין לנו ראיה מספרי קדמונינו כיצד הם היו גורסים.

וכבר שני דורות לאחר מהרי"ץ, היה ויכוח גדול בנושא זה. מי שיראה בספר שו"ת חן טוב החדש, שהדפיסו בזמן האחרון, יש שם תשובות חדשות, שכבר בזמנו ראיתי אותם בכת"י, וכבר אז שני רבנים ידועים בעיר צנעא התווכחו על עניין זה ויכוח קשה, ובתשובות חן טוב החדשות [סימן נ"ט] כתוב כך, תשובה שהשיב הרב, לאחד מן החברים, בעניין שני שואים בסוף תיבה. דהיינו, מחבר ספר חן טוב, מהר"י בדיחי זצ"ל, שהיה ראש הישיבה הכללית בבית הכנסת של מהרי"ץ, שם התקיימה הישיבה, הוא כותב תשובה לאחד מהרבנים בעיר צנעא. מה שכתבת בעניין שני שואים בסוף התיבה, אמת שהמדקדקים חלוקים בזה. ומן התימה, למה העלים הרב עין מדברי הרד"ק ראש המדקדקים, מה שאעלה בחלק הדקדוק וזכר שתי הסברות. מדוע אתה כותב בחומרא כ"כ על הנושא הזה? הרד"ק מביא, שישנן שתי דעות, ישנם אומרים כך וישנם האומרים אחרת, והוא עשה פשרה כנז"ל. אבל הרד"ק לא ייחס טעות על אחת משתי הסברות, ולא חירף מי שקורא נע או נח, כי אין בזה איסור והיתר לייחס בו טעות. למה אתה מחרף ומגדף, את אלה שקוראים את השוא השני נע? הרד"ק הביא, כי יש אומרים כך ויש אומרים כך, ולא עשה מזה עניין. נהרא נהרא ופשטיה, כל אחד יחזיק במנהג מקומו, כי יש סמך לשתי הסברות, ואין בזה שגיאה וטעות, וכולם דברי אלד'ים חיים.

ואין ראיה ממחברות התיגאן, לקבלת קריאתנו ולדעת התיגאן. שכמה דברים, מצינו דפלגי התיגאן על דברי המחברת וכו'. גם אין ראיה מכרעת משלישי בקודש, כבוד מורנו הרב רבי אברהם הלוי. דהיינו, דעת שתי מחברות התיגאן, ששני השואים הם נחים, גם בסוף תיבה, כפי שמקובל בד"כ גם אצלינו לקרוא. כך בשתי המחברות, במחברת העברית בודאי, אך גם במחברת הערבית מוכח כך. החולק הביא שלישי בקודש, את רבי אברהם הלוי, ומסתייע ממנו שגם כן קרא שני שואים שבסוף המלה נחים. ועל כך ענה לו מהר"י בדיחי, שאין זה מכריע, כי מצאנו דפליג בכמה דברים על מהרי"ץ בחלק הדקדוק וכו'. מי יתן ועיינת בטוב בדברי מהרי"ץ, אשר היה בקי במנהגי אבותינו הקדושים, ומקובל מפי זקנו הגאון המפורסם כמהר"ר צאלח זצ"ל, שהחזיק מנהגי אבות בכל דבר, וכמעט שלא היית מעיד שקבלת קריאתנו מאבותינו שלא להניע השוא השני, ולא היית מחזיק לגאוני עולם הסוברים כן לטועים ושוגים. דהיינו, הוא מתרעם על החכם השני אשר כתב, כי מסורת הקריאה היא, לקרוא את שני השואים נחים. ושמי שקורא אחרת, הוא טועה ושוגה. והביא ראיות ממחברות התיגאן, ומראב"ע. אבל מהר"י בדיחי, עונה לו על כך.

רציתי לדון ולהרחיב יותר על עניין זה, אבל לא נראה לי שזהו הזמן המתאים [מסיבת חנוכה] להתעמק בפרטים הללו, ואני רואה כעת שעלי לדחות את הנושא לשיעור אחר. הדבר אינו מתאים לציבור כ"כ רחב, שהגיע לבית המדרש. כי הדברים הללו הינם דברים מאד דקים, אינם שווים לכל נפש, ואין מתאים לאמרם אלא ביותר יישוב הדעת. לכן, אגיד לכם רק את המסקנא, את תמצית הדברים.

אך ראשית, מי שיראה בתאג 'תורה קדומה' בפרשה הבאה, פרשת ויגש, על הפסוק וַיְנַשֵּׁ֥ק לְכָל־אֶחָ֖יו וַיֵּ֣בְךְּ עֲלֵיהֶ֑ם[בראשית מ"ה, ט"ו], כותב היפ"ה כך, השוא השני שבכא"ף נשאר נח, אף לשיטת מהרי"ץ, לפי שבא העא"ן בשוא פתח, ואי אפשר לשני שואים נעים שיבואו כאחד.

הרי תמיד, בעל תורה קדומה הולך באותה הדרך, מה שהוא כותב כ'שיטת מהרי"ץ', שבשני שואים בסוף תיבה, השוא השני הוא נע. לכן הוא כותב, כי בנ"ד קוראים 'ויבך עליהם', השוא השני הוא נח, גם לפי 'שיטת מהרי"ץ'.

לפענ"ד, במחכ"ת הדבר אינו נכון. לפי מהרי"ץ, גם כאן צריך להיות 'ויב־כעליהם', שהרי מהרי"ץ סמך על בעל ערוגת הבושם, והוא בעצמו אומר במפורש, כי גם באופן הזה, קוראים בשני שואים, כגון בפסוק 'יפ־תאלדים'.

מה שטוען על כך רבי אברהם אבן עזרא, שאין אפשרות לקרוא שני שואים נעים אחד אחרי השני, ברצוני להשמיע לכם מה היא כוונתו, ואתם תשמעו ותגידו. כי חושבני, שטענתו אינה מוכרחת. אני אקרא לכם, ואתם תגידו האם אני קורא שני שואים, או שלא. [מרן שליט"א קורא] 'יפתְּ אֱלדים ליפת', אמרתי נכון? לפי שיטתם, זה בסדר, הוצאתי את התי"ו בשוא נע, וגם את האל"ף בשוא נע. אמנם נכון שהדבר קשה, הדבר צריך להיות במהירות ובמומחיות, אבל לא שאין אפשרות לבטא זאת. ובגלל שזה קשה, דעת הראב"ע שא"א לתת זאת לציבור. אך לדעת ר"י חיוג ומהרי"ץ וסיעתם, גם בנ"ד, בפסוק 'ויבךְּ עֲליהם', זהו שוא נע ועוד שוא נע. אמנם זה קשה, אבל כך צריך לקרוא לפי דעתם.

סותר את עצמו בעל תורה קדומה, מיניה וביה. כי בפרשת נח, הוא הביא את הר"ר חיים קורח, שהולך בדרך הזאת, והוא כתב במפורש, 'ויש־תמן היין', וכן 'יפ־תאלד'ים'. א"כ, מה נפשך? הם אכן קראו כך. ומהרי"ץ זיע"א, סומך על ערוגת הבושם, ולפי ערוגת הבושם כך זה לאורך כל הדרך, תמיד ובכל מקרה.

בעל תורה קדומה, מציין זאת תמיד, לאורך כל חמשת חומשי התורה וההפטרות, אבל בפרשת מקץ, בפרשה שקראנו, הוא שכח לכתוב זאת בפסוק וַיְמַהֵ֣ר יוֹסֵ֗ף כִּֽי־נִכְמְר֤וּ רַחֲמָיו֙ אֶל־אָחִ֔יו וַיְבַקֵּ֖שׁ לִבְכּ֑וֹת וַיָּבֹ֥א הַחַ֖דְרָה וַיֵּ֥בְךְּ שָֽׁמָּה[בראשית מ"ג, ל']. מה צריך להיות? חיפשתי פה הערה בתורה קדומה. למה לא כתוב 'לפי שיטת מהרי"ץ צ"ל ויב־כְּשָׁמה'? שכחו להעיר זאת כאן.

אבל אני אומר, כי בכל מקום, צריך שלא להעיר זאת. והסיבה היא, כי אין ראיה ששיטת מהרי"ץ לקרוא כך, בתורת שזהו מנהג קדמונינו. צריכים לדעת, הסברתי זאת כבר כמה פעמים, אכן מהרי"ץ הוא מאריה דאתרין, והדבר מקובל על כל חכמי תימן, בין בלדי בין שאמי, אשר קיבלו את הוראות מהרי"ץ בתורת מאריה דאתרא, שפסקיו מחייבים. כמו שהיה לנו בזמנו את הרמב"ם, וכמו שיש לנו את מרן השו"ע, גם מהרי"ץ הוא לנו מאריה דאתרין. לכן, כל גדולי החכמים בתימן, כגון בעל שושנת המלך, ובעל תורת חכם, ובעל מקור חיים, כולם הביאו את פסקיו, בתורת הפסק הסופי. הוא גדול הדור, ומאריה דאתרין, הוא היה רב המקום. זהו הדבר הראשון.

בנוסף, 'שיטת מהרי"ץ' היא, להעמיד את נוסחאות הקדמונים. דהיינו, התכלאל והתיגאן, לדעת איך קוראים. אולם ישנם דברים, שמהרי"ץ כותבם, בגלל שהוא חי בעיר מסויימת, ובעיר שלו, או בבית הכנסת שלו, או במשפחה שלו, כך נהגו. אבל מה שאביו של מהרי"ץ נהג, וכדומה, אינו מחייב אותנו, בכדי שננהג כפי שאביו נהג, או כפי שנהגו בעיר שלו, או בבית הכנסת שלו. כיון שמהרי"ץ, לא ייסד זאת בתורת 'שיטה', אלא שהוא אומר, כך אנחנו נוהגים כאן. ואילו מהרי"ץ בעצמו היה בעיר אחרת, או במשפחה אחרת, הוא לא היה נוהג כן.

מאחר ואין פה איזה 'פסק', או 'להעמיד את מנהגי הקדמונים, אשר השתנו בדורות האחרונים'. הנקודה הזאת, האם שייך שוא נע בסוף תיבה, זוהי מחלוקת בין המדקדקים, ולא ידוע אם זהו היה מנהג הקדמונים, או שלא. ולפי כל הסימנים נראה, כי הקדמונים לא נהגו כך. ויתכן, שכאשר ראו שישנה שיטה כזאת, הם הלכו אחריה, אבל רובם ככולם לא קיבלו זאת. בכל אופן, אין לנו ראיה מספרי הקדמונים, לדבר הזה.

ישנם כמה וכמה דברים, אשר מהרי"ץ כותבם, אולם הם לא היו נהוגים. לדוגמא, אינני יודע אם יש כאן מישהו, שבבית הכנסת שלו נוהגים כך, אדרבה שיגיד לי. אני מתאר לעצמי, כי רובם ככולם, לא שמו לב לכך. לאחר קריאת ההפטרה בשבת, כותב מהרי"ץ בעץ חיים [ח"א דף ק"מ ע"א] כך, אחרי שמשלים המפטיר הברכה וכו', ואח"כ מתחיל ואומר י"י הושיעה וכו'. ואח"כ עומדים הקהל, ואומרים בעמידה, 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך'. מישהו שמע דבר כזה? שאומרים מה רב טובך בעמידה? לא נשמע דבר כזה. אבל אכן ישנם בתי כנסת, שנהגו כך. בכניס בית צאלח, בעיר צנעא, כך נהגו. ודוקא כניס בית אלאוסטא, שהם שאמי, גם הם נהגו כך. שניהם נהגו את המנהג הזה, לעמוד ולומר זאת. אבל, בכל בתי הכנסת, ובכל ערי תימן וכפריה, לא נהגו זאת. א"כ מה נגיד? הרי מהרי"ץ כתב לעמוד, וא"כ צריכים אנחנו לעמוד כפי הוראתו? אלא התשובה, וכי מהרי"ץ אמר כי כך נהגו הקדמונים? ובכלל, מאימתי התחילו להגיד 'מה רב טובך'? הקדמונים בכלל לא הזכירו זאת.

דוגמא נוספת, מהרי"ץ כותב [ח"א דף קס"ד ע"ב] לגבי חג פורים, ולאחר הקריאה מברך בא"י האל הרב את ריבנו והדן את דיננו וכו', ונהגו הציבור לענות אמן על כל פרט ופרט מהברכה, ואין להזחיחם, כי מנהג קדמונים הוא. היה מנהג כזה, ואולי עד היום ישנו בית כנסת אחד או שנים שנוהגים כך, שאחרי שגומרים את מגילת אסתר, כשאומרים 'האל הרב את ריבנו', הציבור עונים אמן. והדן את דיננו אמן, הציבור עונים אמן. מהרי"ץ כותב שזה מנהג קדמונים, אבל לא מוזכר בספרים. לא נהגו. [עיין "שערי יצחק" ח"א שיעור מוצש"ק משפטים ה'תש"ע].

הערה מהקהל: העדנים נוהגים כך.

תשובת מרן שליט"א: אכן גם הם, זה מובא אצלם בספר נחלת יוסף ח"ב דף י' ע"ב.

עוד דוגמא, מהרי"ץ כותב [שם שם ע"א], ונהגו לומר ארבעה פסוקים של גאולה, תחילה אומרם שליח ציבור ממגילה כשירה שבידו, ואח"כ כופלים אותם הציבור אחריו בקול רם, והם 'איש יהודי' וכו', וכן לגבי כל הפסוקים אשר חוזרים עליהם, מי אומר אותם קודם? הקהל או הציבור? בעיר צנעא נוהגים, כי מי שמתחיל הראשון, זהו הש"צ, ואח"כ חוזרים הקהל אחריו. אבל בכל ערי תימן וכפריה, המנהג הוא שהציבור מתחיל, ואח"כ חוזרם הש"צ. בין בלדי בין שאמי. בכל הפוסקים כתוב את המנהג הזה, ולא כפי מנהג צנעא. אבל מהרי"ץ מעיד, על מנהג עירו צנעא, בנוסח בלדי, וגם בעל שת"ז שהוא שאמי אומר, 'אנחנו מנהגינו כך'. למה נהגו כן? אין לכך מקור מפורש, אפשר אולי להסביר טעם לזאת, אבל לא כעת הוא המקום. בכל אופן, זהו המנהג. א"כ, וכי מישהו יבוא ויגיד, כי כיון שמהרי"ץ כך כתב, אנו חייבים לנהוג כך? מהרי"ץ כתב, כפי מה שנהגו בעיר שלו. אם הוא היה במקום אחר, הוא היה כותב ועושה מה שנהגו במקום האחר. אין לו עניין, 'להעמיד' את המנהג הזה. כנראה מהרי"ץ סבר, שכך נוהגים בכל המקומות, הוא לא הלך לברר זאת, לכן הוא כתב שכך 'נהגו', הוא לא כתב במפורש היכן נהגו, ויכול להיות שהוא סבר מן הסתם שכך הדבר נפוץ בכל הקהילות בתימן. אבל אם התברר, שלא נהגו כך, אכן הדבר אינו מחייב. [עיין "שערי יצחק" כנז"ל].

ישנם עוד דברים נוספים רבים, כגון פיוט 'יגדל' שאנו אומרים בליל שבת לפני עלינו לשבח, ובעץ חיים כתוב לפני כן, והוא עצמו כתב כך במהדורא קמא דקמא כת"י קדשו. וכן י"י הושיעה וגו' אשרי וגו' בשבת, שבעץ חיים כתוב לומר זאת לפני מי שבירך, ובדר"כ לא נוהגים כך, ובזה מהרי"ץ עצמו כתב בשו"ת פעו"צ שזהו מנהג "בית הכנסת שלנו". אכמ"ל לפרט ולהסביר שרשי ונימוקי כל עניין, אבל היסוד מובן. זהו דבר אחד.

דבר שני, הרי מהרי"ץ בעצמו, בפסוק 'וישב ממנו שבי', מביא את מהר"י בשירי, האומר כי 'שני השואים נחים'. אם כן אתה רואה, שאחד מגדולי חכמי תימן המפורסמים, פשוט לו כי שני השואים נחים, ומהרי"ץ לא העיר על כך שום דבר נגדו. א"כ יכול להיות, שכאשר מהרי"ץ ראה את דברי מהר"י בשירי אלו, נודע לו אז כי ישנה מחלוקת בנושא הזה, ולכן הוא לא כתב שאנחנו נוהגים אחרת וכדומה. בכל אופן, יש לנו את מהר"י בשירי שכותב זאת, הוא חי מאה שנה מלפני מהרי"ץ, והוא כותב כי שני השואים נחים. אותו הדבר, יש בידי תאג מדוייק כת"י של הר"ר יהודה חאזי, שהוא ג"כ מעתיק את לשון מהר"י בשירי, ולא מעיר על כך כלום. משמע שהיה פשוט להם, שהשוא הוא נח. אם כן, כבר יש לנו פה שתי סיבות, למה הדבר צריך להיות ולהישאר כך.

דבר שלישי, יש לי ראייה מעניינת, כי הקדמונים קראו זאת בשוא נח, כפי שאנחנו קוראים. הרי בעצם, איך אפשר להוכיח, האם השוא הוא נח, או שהוא נע? אמנם על ידי הניקוד שלנו כיום, אין ראיה, כי הכל מסומן אותו הדבר. בין שוא נח בין שוא נע. אבל ב'תרגום', הרי עושים אצלינו בספרים כת"י ניקוד עליון. ובניקוד העליון, היכן שישנו שוא נח, לא עושים שם כלום.

בדקתי בכמה וכמה מקומות, כגון בפסוק בפרשת בלק, 'התעללת בי', התרגום הוא 'ארי חייכְתְּ בי'. אני מסתכל, כיצד הקדמונים ניקדו את המלה 'חייכת'? הרי יש כאן שני שואים? ואני רואה, שהם עשו רק פתח על החי"ת, וצירי על היו"ד, אבל לא עשו כלום על שתי האותיות האחרונות. מוכח, כי הם קראו זאת בשוא נח. אותו הדבר בפסוק 'אשר רכבת עלי', שהתרגום 'דרכבְתְּ עלי'. וכן בפסוק 'עשית לי', שהתרגום הוא 'עבדְתְּ לי'. אמרתי, אחפש בספרים יותר קדמונים, למשל בתאג של הר"ר דוד בן בניה, בהפטרת 'זכור' בפסוק 'ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל', התרגום הוא 'ואת עבדת טיבו', ולא 'עבד־תְּטיבו'. הוא לא ניקד את הדל"ת ואת התי"ו, סימן שזהו 'עבדת', בשוא נח. כך גם הם קראו בזמנם.

והמעניין הוא, אמרתי לעצמי, נראה כיצד מהרי"ץ זיע"א ניקד ב'בריך שמיה', בהוצאת ס"ת, ישנה שם מלה, שעל ידה אפשר לבחון זאת. זוהי מלה בארמית, 'אנת', 'אנת הוא זן לכולא'. ואני מסתכל ורואה, כי מהרי"ץ בעצמו, מנקד זאת רק בפתח באל"ף. למה לא עשית 'אנ־תְּהוּא'? סימן שגם מהרי"ץ קרא זאת בשוא נח.

ואם תגידו, כי 'לשון ארמי שאני', על כך אין לי תשובה. אבל לדעתי, אין טעם להבדיל בין לשה"ק לבין ארמית בכל כגון דא.

יש פה עוד להאריך על הנושא הזה, אולם בכל אופן, מה שברצוני להגיד ולהדגיש לסיכומם של דברים הוא, כי לפי עניות דעתי, רצוי שלא לכתוב את ההערה הזאת בשום מקום. ראשית, אי אפשר לומר כי זוהי 'שיטת מהרי"ץ', כיון שזה לא שיטת מהרי"ץ. אפשר להגיד, שכך מהרי"ץ נהג, בביהכ"נ שלו, בסביבה שלו, כך נהגו. אבל אני רואה, כי גם בעיר צנעא בעצמה, נחלקו בזה החכמים. וכפי שהסברתי, זאת אינה 'שיטה' שלו. דהיינו, זהו אינו דבר, שמהרי"ץ 'העמיד' אותו, אלא בתורת שכך הוא המנהג, וגם מצאנו במקום אחר בדבריו, שהוא בעצמו כותב אחרת. דבר שני, ישנן ראיות מהקדמונים, שהם לא נהגו כך.

לכן חושבני, כי לא כדאי לשים את ההערה הזאת. כיון שמצד אחד, רוב ככל הציבור, לא נהגו כך. ומצד שני, הרי כל מה שמהרי"ץ כותב בחלק הדקדוק, הדבר מחייב אותנו, בתורת המסורת של־תימנים. א"כ, אם ישנם דברים מסויימים, שבהם לא נלך כמוהו, יגידו האנשים, טוב, אם דבר זה לא נוהגים, א"כ גם דברים אחרים לא ננהג. 'מדהא ליתא, הני נמי ליתא'. למה אני חייב לעשות את השאר? אם המארי של אותו אדם לימד אותו אחרת, מחוסר ידיעה או מכל סיבה אחרת, א"כ הוא יגיד, את זאת לא נהגתי, וגם את זאת לא נהגתי, ואין לדבר סוף. לכן, עדיף שלא לשים דבר, שהוא בעצם אמור שלא להתקבל, או שיכול ח"ו לעורר מחלוקת. כך נראה לפענ"ד.