וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר [ויצא]

הבנת דברי הרמב"ם באיגרת תימן כי אין בכל העולם מחלוקת באותיות התורה או במלים, התייחסות לתיבת "אמתה" ותיבת "יששכר".

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, מוצש"ק ויקהל התשע"ד

נחזור לעניינינו, יש לנו כאן שאלה קשה. הרמב"ם אומר, שאין בכל העולם מחלוקת בתורה באותיות ובמלים. אין חילופי גרסאות בתורה. ומה שבמציאות אנחנו רואים, כי אכן ישנם שינויים, באו ותירצו, כי השינויים הללו נעשו לאחר הרמב"ם.

אולם לפענ"ד, גם לפני הרמב"ם, היו שינויים. ונביא שתי דוגמאות לכך.

כתוב אצל משה רבינו, וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ [שמות ב', ה']. מה הפירוש 'אמתה'? ישנה מחלוקת בגמ' במס' סוטה [דף יב ע"ב], בין רב יהודה, לרב נחמיה. חד אמר, ידה. השתרבבה ידה כמה אמות. וחד אמר, שפחתה. לפי זה, חד אמר אֲמָתָה, וחד אומר אַמָּתָה. ישנה כאן מחלוקת, כיצד לפרש את המלה הזאת. יש מי שמפרש את המלה אֲמָתָה, כמו אַמָּתָה. אבל אפשר להגיד, שזה כמו 'אל תקרי'. אלא תקרי אֲמָתָה, אלא אַמָּתָה. אולם למשל בתרגום אונקלוס, התרגום הוא 'אַמְּתַה'. דהיינו, כך התרגום מפרש את הפשט, שהכוונה ליד שלה. ישנם כמה דעות, איך לפרש זאת. כמו שימצא המעיין בספרים. אבל עכ"פ רבינו האיי גאון כותב במפורש, מי שקורא אמתה בלא דגש, הוא נקרא מלשון אמה. ומי שקורא בדגש, הוא נגזר מלשון 'והאמה מזה'. כך מובא בספר הזכרון, פירוש לפירושו של רש"י. הוא אומר במפורש, כי ישנו מי שקורא כך, וישנו מי שקורא אחרת. לדבריו זה לא שישנה כאן מחלוקת, כיצד לדרוש. אלא ישנה מחלוקת, איך לקרוא זאת. יש מאן דאמר שקורא אַמָּתה, מי"ם דגושה, וזהו מלשון 'והאַמָּה מזה והאמה מזה', דהיינו יד. ויש מי שאומר אֲמָתה, והוא מפרש דהיינו שפחתה, הוא גורס זאת ברפה. יש פה שני הבדלים. א' אין דגש במי"ם. ב' שבאל"ף זה לא פתח, אלא שוא פתח, הנקרא חטף פתח. א"כ זה מלשון, וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה [שמואל ב' ו', כ"ב], שפחות. מלשון אָמָה. אם כן רבינו האיי גאון מעיד במפורש, שישנן פה שתי נוסחאות. ורבינו האיי גאון היה כ-200 שנה, מלפני הרמב"ם. זהו מקום אחד.

דבר נוסף, המלה 'יששכר', שהזכרנו מקודם, הרי ישנה מחלוקת של בן־אשר לבן־נפתלי, כיצד לקרוא את המלה 'יששכר'. זה לא מחלוקת שנולדה לפני 200 שנה, רק בתקופה האחרונה, אלא כבר אז היתה מחלוקת בכך.

באוצר הגאונים [מס' נדרים סימן ק"ה], מובאת תשובת הגאונים כדלקמן, אשר שאלתם, מה טעם יכתב יששכר, בשתי שיני"ן? הרי מספיק היה לכתוב, 'יִשָּׂכר'? וכי כותבים 'ישא י"י פניו אליך', בשתי שיני"ן? יששא? כותבים 'ישא', בשי"ן אחת. א"כ למה יששכר, צריך שתים.

עונה הגאון, דעו, כי שני פנים קוראים אותו. תשמעו דבר חדש, שלא שמעה אזנכם. יש קוראים יִשְׁשָׂכָר, כנראה פירושו כמו 'יֵשׁ שָׂכָר', אחד שי"ן ואחד סמ"ך. כתוב כך במפורש, המלה מנוקדת פה. ויש שקוראים יששכר, סמ"ך בלבד. ואלה מנקדים אותו, שתי דרכים. יש מנקדים את שניהם, כתורת מָסָך, כך ישׂשכר, אע"פ שאין מוציאים בלשון אלא אחת. וזה, בן נפתלי וסיעתו. ויש שמנקדים על הראשון, כתורת סמ"ך, וסימן הקמץ תחת הראשון. והשני, אין מנקדים אותו, לא מלמעלה ולא מלמטה. וזה הוא מעשה בן אשר וסיעתו.

אינני יודע, מדוע הוא השוה זאת דוקא למלה 'מָסָך'? כנראה הוא רצה להביא מלה, שיש בה סמ"ך, וכמו שבפסוק כתוב 'ועשית מָסָך', 'ויעש מָסָך'. אבל לכאו' היה יותר טוב, אם הוא היה מביא את המלה 'יִשָּׂא', אז הדבר היה ברור יותר.

כעת נסביר בס"ד, למה נקרא שמו יששכר? משום שנאמר, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי [בראשית ל', ט"ז], זהו פירוש אחד. הפסוק הזה, כתוב בהתחלה. אבל אח"כ, ישנו פסוק נוסף, וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר [שם שם י"ח]. א"כ, יש פה שני 'שכרים'. יש את 'שכרתיך', ויש 'נתן אלד'ים שכרי'.

כמו כן, כותב רבי' מאיר הלוי, דאיתא במוסרה יששכר כתוב בתרין שיני"ן, אחד נקרא בקמ"ץ ודגוש, ואחד אינו נקרא ע"כ. דהיינו, בחילופים שבין בן־אשר ובן־נפתלי, שנדפסו במוסרה הגדולה, בן אשר קרא יִשָּׂכָר, כאילו יש רק שי"ן אחת, ובן נפתלי קרא יִשָׂשְכָר.

א"כ כבר שמעתם לבינתיים, שלש גירסאות. יִשְׁשָׂכָר, יִשָּׂכָר, יִשָּׂשְכָר. ואנו כבן אשר נוהגים. דהיינו למסקנא, איננו צריכים להסתבך בכך, כיון שיש לנו את מה שאומר בן אשר. כידוע, כותבים ומסכימים כל הקדמונים, שכאשר ישנה מחלוקת בין בן־אשר לבן־נפתלי, עושים כדעת בן אשר. ולשון מהר"ם לונזאנו בס' אור תורה, כאילו יצאה בת קול מן השמים ואמרה, הלכה כבן אשר.

הרי אפילו בחסרות ויתרות, אנו סומכים על המסורת של בן אשר. מה שאומר בן אשר, הוא המקובל. ואצלינו התימנים, מעולם לא נשמע שום חילוק, במלה הזאת. אנו קוראים את תיבת 'יִשָׂשכָר', כביכול השי"ן השנייה אינה נמצאת. ואכן בדקתי בתיגאן, ובכל המקומות זה כך. רק השי"ן הראשונה מנוקדת, והשי"ן השנייה אינה מנוקדת.

רק שאני קצת מתפלא, למה הם עשו בכל זאת שי"ן שמאלית? מצד אחד, הם לא נקדו את האות שי"ן השנייה בכלל. ומאידך, הם עשו שי"ן שמאלית. אינני יודע למה? הרי מה נפשך, אם אתה מתעלם מהאות הזאת, כביכול אינה קיימת, א"כ למה עשית שי"ן שמאלית? ולהגיד שהם מתכוונים, כי זהו שוא נח, הדבר אינו יכול להיות, כי הם הרי מסמנים בתורה בכל מקום גם את השוא נח. בתאג הם מסמנים זאת במקרא.

עלינו להבין, מה הסיבה שבשם יששכר, כתוב שתי שיני"ן, וקוראים רק אחד?

הרד"ק בדבה"י, ואבן עזרא בר"פ שמות, אומרים, שישנה מלה דומה בספר דברי הימים [א' ט"ו, כ"ד], והיא 'מחצרים', כתוב מחצצרים, וקוראים רק אחד. א"כ ישנו דבר כזה, מצאנו כי כתוב שתי אותיות, וקוראים רק אחד. אמנם קצת לא כ"כ ברורה ההשואה הזאת, כי שם סו"ס ישנו 'כתיב וקרי', אולם בנ"ד אין 'כתיב וקרי'.

כעת תשמעו דבר מעניין, שכותבים כמה קדמונים, כגון ספר שכל טוב, ועוד כמה ראשונים.

לאה אמנו, התכונה לשני שכרים. גם ל'שכר שכרתיך', וגם ל'נתן אלד֗ים שכרי'. אבל את 'שכר שכרתיך בדודאי בני', לא נעים להגיד. זה אינו כבוד, זהו גנאי. לכן, מורידים אחד. היא אמנם התכוונה לשתי הסיבות, אבל אחד מהם צריך להשמיט. שכר שכרתיך, הוא לשון גנאי, ולכן אינו נקרא.

ישנה עוד סיבה, שכותבים רבותינו בעלי התוספות, מביא זאת בעל דבק טוב, גם החיד"א מביא בנחל קדומים, כי ליששכר היה בן, הנקרא בשם יוב. וכאשר הם באו למצרים, נודע להם כי ישנה ע"ז, הנקראת בשם יוב. אז הוא בא בקובלנא לאביו יששכר, למה קראת לי כך, יוב? הרי זהו שם של־ע"ז? אמר לו אביו, אתה יודע מה, אני אוריד שי"ן אחת מהשם שלי, אתן לך אות משמי, ונקרא לך ישוב. זהו, לְיָשׁוּב מִשְׁפַּחַת הַיָּשׁוּבִי [בראשית כ"ו, כ"ד]. מעיקרא השם שלו היה יוב, כמו שנאמר, וְיוֹב וְשִׁמְרוֹן [בראשית מ"ו, י"ג], אבל אח"כ כבר כתוב 'ישוב'. אביו יששכר, נתן לו את האות שי"ן.

ממילא לפי זה, אין הכי נמי, בהתחלה כך קראו את השם, יששכר בשתי שיני"ן, ואח"כ נמחקה וירדה השי"ן השנייה.

שאלה מהקהל: א"כ למה לא קראו לו יָשׂוּב? בשי"ן שמאלית?

תשובת מרן שליט"א: כי אין לזה משמעות. חיפשו מִלה, שתהיה לה משמעות. 'ישוב', זה כמו שחז"ל דורשים, שהיה יושב בישיבה, 'מבני יששכר יודעי בינה לעתים'. אכן ישנם כאלה, שאינם מסכימים עם הטעם דלעיל. ישנו חכם אחד שכתב, הטעם הזה, יש לו טעם כְּרִיר חַלָמוּת. לא מצא חן בעיניו הטעם הזה. אבל ישנם כאלה, שדוקא זה מצא חן בעיניהם. אולי מה ששאלת, זהו מה שהיה קשה לו. אבל חושבני פשוט, כי לא מתאים להגיד ישׂוב, מאחר ואין לכך משמעות.

בספר מקור חיים [מובא בפסקי תשובות ח"ב סימן קמ"א אות ז' הערה 38] לבעל חוות יאיר, הוא כותב כך, נוהגים החזנים, שאין קוראים בשם יששכר, רק שי"ן אחת. למה? מה עם השי"ן השנייה? וי"ל רמז, מפני שצריך לחלק שכר תורתו עם זבולון אחיו, כדברי רז"ל שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך. הרי זבולון יוצא לפרוק פרקמטיא, ויששכר עוסק בתורה, כמו שנאמר וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים [דה"י א' י"ב, ל"ג]. הם מתחלקים ביניהם. א"כ, יששכר נותן לזבולון חלק, בשכר של לימוד התורה, שזבולון מפרנס את יששכר, שיוכל לעסוק בתורה. וממילא יוצא כי נשאר לו רק שי"ן אחת. לכן, שי"ן אחת נקראת, ושי"ן אחת לא נקראת. נמצא שיש בכך ארבעה עניינים ורמזים.

ומפני כך, נהיו כמה מנהגים. ישנם כאלה, הקוראים תמיד רק שי"ן אחת, וכך המנהג שלנו. וישנם כאלה, מהחסידים תלמידי הבעש"ט וכו', שעשו חילוק. בפעם הראשונה, בספר בראשית הם קוראים ישְׂשְׂכר, כי כך היא קראה לו, לפי הפירוש הזה. דהיינו, בכדי להגיד, למה היא קראה לו כך, ושלזה היא התכוונה. אבל אח"כ, גם הם משמיטים זאת, מפני הגנאי, כי הדבר אינו מכובד. וישנם כאלה, שעשו חילוק אחר. עד פרשת פינחס, הם קוראים יששְכר. ומשם והלאה, כשכבר כתוב השם 'ישוב', א"כ כבר יש לו חליפין, ומשם הם משנים זאת, וקוראים בשי"ן אחת.

בסוף ספר אבן ספיר, כותב ההיפך. דהיינו, בן אשר קרא יִשְׂשָׂכָר, ובן נפתלי קרא יִשָׂשְׂכָר. שמעתם? זהו שם נוסף, יִשְׂשָׂכָר. יכול להיות, שזה כמו המלה 'גִּסְסַיָּא' [תרגום תיבת 'כְּסָלִים', ויקרא ג', ד'], הנשמעת כמו גִּיסִּיָּא. ויש אומרים, שהבבלים היו קוראים נקודת יששכר, יִשְׁשָׂכָר. וכעת תשמעו גירסא חדשה, מפליאה יותר, יש אומרים שלבן נפתלי, יִשָּׂשָׂכָר. שני השיני"ן בקמץ. יִשָּׂא שָׂכָר. עיין בכל זה, בתו"ש פרשת וישב דף תתשצ"ז, אות ס"ד, ובשאר ספרים.

ועוד חידוש בספר ארחות רבינו [חלק א' עמ' ק"כ] על הסטייפלר זצ"ל, כותב הר"א הורביץ כך, מלת יששכר, הנזכר פעם ראשונה בפרשת בראשית, אמר מורי ורבי (הגר"י קנייבסקי) זצ"ל, שיקראו ישכר (קרי עם שי"ן אחת), ולחזור ולקרוא 'ותקרא שמו יששכר' וכו'. וכן הנהיג בבית הכנסת לדרמן, וכן קראו במניינו בביתו. ואמר מו"ר, שבילדותו שמע מחסידים זקנים, שקראו היששכר הראשון ישָשְכר, ולכן הנהיג כנ"ל, וכן נהג החת"ס זצ"ל וכו'. בקיצור, הדבר אינו פשוט.

אם כן, כיצד אפשר לבוא ולהגיד, שאין מחלוקת בקריאה בספר תורה? ובכל אופן, זאת ברצוננו להדגיש, כי המחלוקת הזאת היתה מימי קדם, עוד הרבה זמן מלפני הרמב"ם. א"כ כיצד הרמב"ם בא ואומר לנו, שאין בזה שום חילוק?

הייתי נבוך זמן רב, בנושא הזה. והתירוץ הזה, שהשינויים החלו רק מלאחר זמנו של־הרמב"ם, אינו נכון. לכן אמרתי, אבדוק זאת ברמב"ם בעצמו במקור. וברוך ה', אסתייעא מילתא.

ראשית, לגבי מה שהוא כותב, כי הרמב"ם אומר כי אין שינויים 'אפילו בין קמץ־חטף לשורק', אכן זהו הלשון הקיים בנוסחאות הרגילות של איגרת תימן, אבל דבר זה אינו נמצא כלל במקור בלשון הערבית. אקרא לכם את לשון הרמב"ם, באיגרת תימן. אתם יודעים, הרי היה מישהו בזמנו בתימן, שעשה את עצמו משיח שקר. והדבר נכנס להם לראש. הוא התחיל להביא להם ראיות, שישנם בתורה רמזים למשוגע של־ערבים. כגון בפסוק וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד [בראשית י"ז, ב'], המלים 'במאד מאד', יוצא הגימטריא של השם שלו. א"כ יש שהתבלבלו וחשבו, שאולי אכן יש בכך משהו, שכביכול התורה רומזת אליו.

כותב על זאת רבינו הרמב"ם כך, ומה שזכרת מדבר הפושע, דהיינו הפושע הזה, שהביא בני אדם לחשוב, ש'במאד מאד', זהו המשוגע שלהם, שהכניס בליבות העם שמִלת 'במאד מאד' [בראשית י"ז כ'], הוא נאמר על האיש משוגע. וכן מה שאמר 'הופיע מהר פארן' [דברים ל"ג, ב'], רומז עליו. וכן מה שנאמר 'נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך י"י' [דברים י"ח, ט"ו]. וכן הבטחתו וְיֵעודו לישמעאל, 'ונתתיו לגוי גדול' [בראשית י"ז, כ']. אלו הם עניינים מאוסים מאד ממי שאמרם. דברים אלו כבר נדחו ונסתרו, מרוב הרגלתם בפי הכל. ולא נאמר בהם שהם בתכלית החלישות בלבד, אבל אומרים שצחוק הוא והיתול, לעג גמור, לקחת מהם ראיה. והם דברים שאינם מביאים ספק בשום פנים, ואפי' בלב ההמון עמי הארץ והבורים. והפושעים בעצמם אשר יטעו בדברים האלו, אין דעתם שכן הוא. גם אין להם מסתפקים להם. אבל כוונתם באלה הדברים, להתפאר בהם בפני הגויים, ולהראות להם שהם מאמינים. מה שכתוב בקלון, כי המשוגע כתוב בתורה.

מי שעוד לא יודע, 'קלון' זהו כינוי לקוראן. אומרים אצלינו 'קורען', או 'קלון'. כשרצו שלא יבינו מה אנחנו היהודים אומרים, אמרו 'קלון'. זה ספר הקלון של־ישמעאלים. אתם יודעים למה קוראים לזה 'ספר קלון'? כי זהו ספר מלא שטויות. אמנם רוב הספר לקוח מהתורה שלנו, אלא שהמשוגע שלהם, "הנביא" שלהם, היה כ"כ בוּר, שהוא התבלבל וטעה אפילו בהיסטוריה. אתם יודעים, הרי האיסלאם, התחיל אחרי הנצרות. א"כ האמונה ביש"ו, ימח שמו וזכרו, ובאמא שלו מרים, גם הם כבר היו מאמינים בכך. לפי "דעתם", לוט (אחי אברהם אבינו) והגר ויש"ו, הם כביכול נביאים. אבל הוא התבלבל. הרי אמא של יש"ו, שמה היה מריה בלשונם, דהיינו מרים בלשון הקודש. וגם לאחות של משרע"ה, קראו מרים. א"כ הוא חשב, שזאת אחותו של משרע"ה... טעות של 1000 שנה, הוא התבלבל. הוא בור גם בהיסטוריה. ממש לעג וקלס. וכפי שכבר כתב על כך הרשב"ץ בספרו מגן אבות, בחֵלֶק שוסינו. איך כתב האבן ספיר, מי יקרא את הספר הזה, את הקורען, ולא יבין שזה הבלים? אבל הערבים, אין להם שכל, חסרי דיעה. 'ערבים הטיפשים', כמו שהרמב"ם כתב עליהם בהל' תשובה. אין להם בינה.

וכבר המליצו עליו את הפסוק, אֱוִיל הַנָּבִיא, מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ וגו' [הושע ט', ז'], כדאיתא בליקוטי תורה לרבינו האר"י שם.

אומר הרמב"ם, והישמעאלים עצמם אינם מאמינים בראיות אלו, ואינם מקבלים אותם, ואינם לוקחים אותם לראיה, לפי שביטולה מבואר.

כעת הוא אומר כך, מה הישמעאלים אמרו עלינו? שאנחנו שינינו את התורה? שהיה כתוב את שמו בתורה, ואנחנו היהודים מחקנו אותו? אומר הרמב"ם כך, ומפני שלא מצאו להם טענה בשום פנים בפסוק מפסוקי התורה, ולא בסברא ולא בדמיון כדי שיתלו ממנו, הוצרכו לומר שהחלפנו את התורה ושינינו אותה, ושגררנו שם פלוני מן התורה. ולא מצאו להם שום טענה טובה להינצל יותר קרובה מזו, ואף על פי שהיא בתכלית הגנות והפחיתות ההריסה, וביטולה גלוי אפי' להמון, כל שכן ליחידים, הואיל והתורה העתיקוה ללשון הסוריאן - ארמית, וללשון פרס, ולשון יון, ולשון לעז, קודם שעמד הפסול כמה מאות מן השנים. איך אתם יכולים להגיד, שאנחנו שינינו דברים בתורה? הרי התורה כבר מתורגמת לכמה שפות, עוד לפני שהמשוגע שלכם נולד. תבדקו שם ותראו, כי הכל כתוב כמו שאצלינו. 'לשון הסוריאן', זאת לשון ארמית, וכן פרסית, ויוונית, ולועזית, ולטינית. בכולם אין את המלים הללו. א"כ, אינכם יכולים להגיד, שאנחנו מחקנו דברים בתורה.

ממשיך הרמב"ם ואומר כך, ועוד, שהיא מקובלת דור מפי דור, ממזרח העולם ועד מערבו, ולא נמצא בכל זה שום חילוף כלל, ואפי' בנקודה ובמקומה, לא נמצא בה שום חילוף. דהיינו, אפילו בנקודות, אין חילופין. ק"ו במלים שלימות, או בנושא שלם. לכן, אל תדברו שטויות. ולא הוצרכו לטענה זו החלושה, אלא שלא מצאו העדר פסוק מדמה בתורה.

כאן הם גרסו תוספת לשון, כי 'אפילו בין קמץ חטף לשורק', אין חילוף כלל. אבל כפי שאמרנו, הדבר לא נמצא במקור. אבל בכל זאת, מה שאכן כתוב הוא, 'ואפילו בנקודה ובמקומה'. 'בנקודות', ו'במקום', לא נמצא שום חילוף. דהיינו, שאין הבדלים בנקודות.

אבל בדקתי את המקור, בלשון ערבית. יש לי פה את איגרות הרמב"ם, כרך א' הוצאת שילת, שנדפסו בשנת תשנ"ה, בלשון ערבית, וכתוב שם בדף צ"ג כך, אלכאפה מן אלכאפה מן משריק אלארץ', דהיינו קבלה רבים מרבים ממזרח הארץ, ומג'ריבהא, דהיינו מערבה, וליס יוגד פי גמיע ד'אלך כולה כ'לאף, לא נמצא בכלל שום חילוף. אצלא, היינו בכלל, ולו פי נקטה אפילו נקודה, לאנהם צ'בטוהא. א"כ כתוב פה, כי אין הבדל, אפילו בנקודה, בגלל שהם חיזקו אותה ודקדקו בה.

אני מסתכל בשינויי נוסחאות, ואכן אני רואה כי ישנן נוסחאות, שהפיסקא הזאת אינה קיימת. כל הפיסקא, מהמלה 'אצלא וכו' שאין אפילו נקודה וכו', כל זה, בנוסחאות אחרות ליתא.

אם כן, אחת מן השתים. או שמישהו הוסיף זאת, או שהרמב"ם בעצמו מחק זאת אח"כ. בכל אופן, הדבר אינו ברור. דהיינו, כבר אין קושיא מהרמב"ם, כי יכול להיות שהרמב"ם בכלל לא כתב את המלים הללו.

ואפשר להגיד דבר נוסף, כי הרמב"ם לא ידע שישנה את המחלוקת הזאת, מה שאמרנו מקודם, לגבי תיבת 'אמתה'. הרמב"ם הסביר את הגמ', שאין בזה הבדל בניקוד. אולי הוא הסביר אחרת. אולי הוא לא ראה את דברי רב האיי גאון שהבאנו, אשר הסביר כך. וכן לגבי תיבת 'יששכר'. שמא הוא לא ראה את ההבדלים הללו. א"כ יש לנו תירוצים, בכמה כיוונים.