מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי [ויצא]

דין ההבדל בין תיבה שהיא מלעיל או מלרע, ושינוי המשמעות בקריאתה.

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, מוצש"ק בראשית התשע"ה

ישנה שאלה קשה, בנושא דלעיל, שברצוני לעמוד עליה בס"ד.

כידוע, רש"י כותב בכמה מקומות, כי ישנן מלים, אשר ההבדל בין מלעיל למלרע, משנה את המשמעות. הדבר המפורסם, כגון 'בָּֽאָה' ו'בָּאָֽה'. 'באה' מלעיל, זהו בלשון עבר, כגון הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים [בראשית מ"ו, כ"ז]. ו'באה' מלרע, זהו בלשון עתיד. א"כ, עי"כ נשתנתה המשמעות.

הבאנו בשו"ת עולת יצחק [ח"א סימן כ"ה], כי דנים בכך כמה וכמה פוסקים, ושנראה לפי דברי כולם, כי גם דבר זה, נחשב כשינוי משמעות. למשל, בעל ערוך השלחן כותב לגבי קריאת המגילה, בנוגע לפסוק בָּעֶ֣רֶב׀ הִ֣יא בָאָ֗ה וּ֠בַבֹּקֶר הִ֣יא שָׁבָ֞ה [אסתר ב', י"ד], כי הדבר מעכב, לקרוא זאת - 'באה', 'שבה' - במלרע, כיון שזהו שינוי בעניין. והבאנו עוד ראיות רבות לכך.

הבאנו שם כי גם בעל קהילות יעקב, הגר"י קנייבסקי זצ"ל, כותב בספרו קריינא דאיגרתא [סימן קל"ט] כך, אם כלל זה הוא מגדולי הפוסקים, דכשהנגינה מלרע משמעותו על העתיד, לכאורה הוא שינוי בעניין. מי שאינו בקי בדקדוק, אינו יודע את זאת. אבל, זהו כלל מוסכם.

הרד"ק כותב בספר מכלול [שער דקדוק הטעמים דף ו' ע"ב'] כך, וכשתיכנס עליהם וא"ו השימוש, ישובו מלרע ברוב. דהיינו, ישנם פעלים, שלפניהם האות וא"ו, והם מלעיל, לשון עבר. ואם זהו מלשון עתיד, אזי הטעם הוא מלרע. הרי מהו ההבדל, בין המלה 'ודיברתי', שבפסוק וְדִבַּ֙רְתִּי֙ עַל־הַנְּבִיאִ֔ים [הושע י"ב, י"א], לבין המלה 'ודיברתי' שבפסוק וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת [שמות כ"ה, כ"ב]? 'ודיברתי' מלעיל, זהו לשון עבר. 'ודיברתי' מלרע, זהו לשון עתיד. וכן 'ושמרת' מלעיל, זהו לשון עבר, וְשָֽׁמַרְתָּ֞ אֶת־חֻקָּ֣יו [דברים ד', מ']. וכן המלה 'וְשַׁבְתָּ', וכגון בפסוק שַׁ֤בְתִּי לִירוּשָׁלַ‍ִ֙ם֙ [זכריה א', ט"ז], זהו לשון עבר.

וכן כתב רש"י בספר נחמיה [ט',ז'], לגבי הפסוק וְשַׂ֥מְתָּ שְּׁמ֖וֹ אַבְרָהָֽם, אומר רש"י, ושמת, טעמו למעלה בשׂי"ן, לפי שמשמעותו בלשון עבר. מאידך ישנו פסוק, וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת [שמות י"ח, כ"א]. מה ההבדל ביניהם? 'ושמת' מלעיל, זהו לשון עבר. 'ושמת' במלרע, זהו לשון עתיד.

השאלה היא, מה הדין בדיעבד? אם הקורא טעה בכך, האם הדבר מעכב, או שלא?

על כך כתב בקריינא דאיגרתא שהבאנו לעיל, אם כלל זה הוא מגדולי הפוסקים, דכשהנגינה מלרע משמעותו על העתיד, לכאורה הוא שינוי בעניין. אבל הוא אומר, דמכל מקום צריך עיון, דמתוך דברי הפרשה מוכח, דקאי על העתיד. הוא טוען, כי לפי הנושא אתה מבין, שהמדובר על העתיד.

כתבנו ע"ז כאן, בשו"ת עולת יצחק צייננו, כי הטענה הזאת איננה מובנת. משום שאם נדבר מצד 'לפי העניין', אזי ירדו הרבה דברים של־שינוי משמעות המוזכרים בפוסקים, כיון שהרי ישנם הרבה דברים אשר הם מובנים 'לפי העניין'. אלא מאי, ישנו דין בקריאה, לקרוא כך. אפילו שלפי העניין, מובן מה היא הכוונה, אבל ישנו דין בהלכה לגבי אופן הקריאה.

דרך אגב, הבאנו כאן מהספר קריינא דאיגרתא, חידוש יפה ומעניין, אשר אפשר לאמצו להלכה ולמעשה. מה הדין, כאשר הקורא עשה שגיאה, אבל לא בטוח אם הוא שגה. דהיינו, הוא אמר משהו לא ברור, לא ידוע האם הוא טעה, או שלא? הוא כותב, כי אכן צריכים להעיר על כך בַּמקום. אבל אחר כך, גם אם אולי היה שינוי במשמעות, אפשר להקל. והסיבה לכך, הוא אומר, כי נסמוך על דעת הב"ח, שפסק כפי שאמרנו מקודם, בשם ספר המנהיג. המעניין, שהב"ח כתב כי כך המנהג. אינני יודע, כיון שהפוסקים האשכנזים לא פסקו כך. [כנראה מנהג זה היה רק בזמנו ובמקומו של הב"ח. ועי' ביאור הלכה סי' קמ"ב ד"ה מחזירין]. אבל הוא כותב בסוף, הכי נהוג, כבעל המנהיג דלא כרמב"ם. לדעתם, אפילו אם ישנו שינוי במשמעות, הדבר אינו מעכב. סובר הקריינא דאיגרתא כך, כיון שיש לנו את שיטת בעל המנהיג והב"ח, שהם סוברים שאפילו בדיעבד השינוי משמעות לא מעכב, אזי לפחות באופן שלא ברור מה הקורא אמר, הוא אמר משהו שלא יודעים מה בדיוק הוציא מפיו, אם כבר עברנו הלאה, יש על מה לסמוך.

הבאנו כאן חידוש נוסף, בשם חכם אחד שאמר, כי לגבי טעיות בקריאה, אפשר לסמוך בשעת הדוחק או בדיעבד, על מה שכותב הבן איש חי [פרשת כי תשא שנה א' סעיף ו'], כי אפילו אם בבית הכנסת הזה היתה טעות בקריאת התורה, מ"מ כיון שבכל בתי כנסת האחרים לא טעו, אזי הקריאה של־כולם מתקנת את קריאת הציבור הזה.

הבא"ח אומר כך, כתב מהרח"ו ז"ל בשער הכוונות בדרושי הס"ת וז"ל, זמן הרבה התפלל מורי ז"ל בביתו בעשרה, ולא חשש שיהיה שם ספר תורה לקרות בו, בין בחול בין בשבת עכ"ל. היה זמן, שהאר"י לא התפלל בבית הכנסת, מאיזו שהיא סיבה, התפללו איתו ציבור בביתו, אבל ספר תורה הוא לא הביא לשם. כיון שעפ"י הזוהר הקדוש, אם מביאים ס"ת, זאת גלות רח"ל לספר התורה. לכן, לא הביאו ס"ת. א"כ שואל הבא"ח, ואיך תהיה תפילתו של־רבינו נר ישראל חסרה ח"ו, מן הֶאָרוֹת סוד פתיחת ההיכל וס"ת, וקריאת ס"ת? וכי לרבינו האר"י, יהיה חסר את כל הפעולות שדברים אלו עושים בעולמות העליונים? אלא מוכרח לומר, שסמך בזה על שאר קהילות, שמוציאים ס"ת באותם הימים. דמה שעושים בשאר קהילות, יועיל גם לקהילה שלו, כי הכל נכלל יחד. אלו הם דבריו. והוא כותב זאת, גם לגבי עניינים אחרים. כגון, אם בבית כנסת מסויים, לא עשו נפילת פנים, בגלל שישנו חתן, או שישנה ברית מילה, אזי בתי הכנסת האחרים, משלימים את הציבור הזה, למרות שמאיזו סיבה פרטית הם אינם עושים נפילת פנים. וכדומה לזה.

אולם, לא נראית לי הסברא הזאת. דהיינו, מה שהבן איש חי עצמו אומר, הדבר יכול להיות. אבל לא נראה שאפשר לסמוך על כך, גם לנדון דידן לגבי כאשר היתה טעות בקריאה. כלומר, אין ללמוד מדברי הבא"ח, שאם טעו בקריאה בבית כנסת מסויים, שהדבר יועיל מה שקראו בבתי הכנסת האחרים. כאשר טעו בקריאה, הדבר גרע טפי מאשר אם לא קראו בכלל. כאשר לא קראו בכלל, אזי בתי הכנסת האחרים, משלימים להם את קריאתם. אבל כאשר קראנו בטעות, הדבר גרע טפי.

כלל זה למדנו, בדברים אחרים רבים. כגון, לגבי התגין שבספר תורה, אנחנו פוסקים כי הדבר אינו מעכב, כדעת הרמב"ם, ודלא כרבינו תם. דהיינו, אם לא עשו תגים באותיות שעטנ"ז ג"ץ בספר התורה, הדבר אינו מעכב. אבל אם עשו תגין, בצורה שאינה נכונה, כגון שעשו את התגים בצורת אותיות, שאזי נראה כי ישנן אותיות ע"ג הכתב, ורבים פוסלים זאת. לכאורה, הרי אם אתה פוסק, שהתגין אינם מעכבים, א"כ מה מפריע לך, שהתגין הללו הם בצורת האותיות? הדבר לא גרע, מאשר אם לא עשו בכלל? אלא התשובה היא, לא. כאשר אין תגין, אזי הדבר בסדר. אבל כאשר ישנם תגין, אולם הם אינם נכונים, אזי הדבר יותר גרוע מאשר אין בכלל. הסברא מובנת.

אותו הדבר בנ"ד, כאשר הציבור הזה, לא קרא בס"ת משום מה, אזי קריאות כלל ישראל, ישלימו זאת עבור הציבור הזה. אבל כאשר הציבור קרא בס"ת, אולם הקריאה היתה מוטעית, א"כ הדבר לא יועיל.

והראיה לכך, ממה שהבאנו בעבר [שיעור מוצש"ק ואתחנן ה'תשע"ג], כי ח"ו כאשר ישנה טעות בקריאה, היא תלויה ועומדת עד שיתקנו זאת בשנה הבאה. א"כ רואים, כי פגם זה אינו ניתקן מאליו. אולי הכוונה שיש פגם במלאך הממונה על אותה פרשה, כנודע.

להלכה למעשה, רוב הפוסקים אומרים, כי ההבדל בין מלעיל למלרע, הוא אכן מעכב. כגון במלים 'באה', 'מתה'. הרי ישנו הבדל, בין מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי [בראשית ל', א'] מלרע, לבין 'מתה' מלעיל. וכן במלים 'ושמעתי', 'והצלתי', 'והעתרתי', 'והסתרתי', 'והאבדתי', 'ואהבת'.

לצערינו, יש טועים בקרית שמע, במקום להגיד 'ואהבת' מלרע, הם אומרים 'ואהבת' מלעיל. והרי ישנו הבדל במשמעות. כאשר אומרים 'ואהבת' מלרע, פירושו לשון עבר. והרי זהו לשון ציווי, 'ואהבת את י"י', תאהב את ה'. אבל כאשר אתה אומר 'ואהבת' מלרע, פירושו כעין סיפור שאתה מספר. הכוונה שלא להרים את האות ה"א של 'ואהַבת', כי הטעם הוא בסוף המלה, שזה נחשב מלרע. מה שמרימים את האל"ף [בגלל שיש בה שופר הולך] זה לא הופך למלעיל, העיקר הוא הטעם זקף קטן שעל התי"ו, ודי בזה למבינים ויודעים. ואל תאמר, כי מובן לפי העניין, שהכוונה היא לצוות. הדבר לא יעזור. כיון שישנו צורך, שהקריאה תהיה כפי הדין. וכן לגבי הפסוק, וְזָֽבַחְתָּ֞ וגו' כַּאֲשֶׁ֖ר צִוִּיתִ֑ךָ [דברים י"ב, כ"א]. אם אתה אומר 'וזבחת' במלעיל, זהו מלשון עבר. וכן 'והשקית', 'ואכלת', וכדומה.

שאלה מהקהל: ואם ישנו הבדל בנוסחאות?

תשובת מרן שליט"א: אזי הדבר בסדר.

שאלה מהקהל: כך גם לגבי המלה 'וַיָּבֵא' או 'וַיָּבֹא'? שיש מלעיל ויש מלרע, ויש שינויי נוסחאות בין הספרים, ומוזכר גם לפעמים בחלק הדקדוק?

תשובת מרן שליט"א: אינני חושב כי הדבר משנה את המשמעות, זהו רק מהטעם נסוג אחור, משום כך המלה 'ויבא' נהיתה מלעיל. אבל כאשר יש מחלוקת בנוסחאות בדברים האלה, ודומיהם, אזי לפחות ניתן לסמוך על דעה מסויימת. אבל כל אחד, ינהג לפי השיטה שלו, כפי מה שצריך להיות לכתחילה.

בכל אופן, כאשר המדובר במלעיל או במלרע, המשנים את המשמעות, אזי אנחנו אומרים, כי אפילו בדיעבד, הדבר מעכב.

שאלה מהקהל: לפעמים ישנם יוצאים מן הכלל, כגון בפסוק וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח [דברים ט"ז, ב'].

תשובת מרן שליט"א: יפה. אכן, ישנם יוצאים מן הכלל. אבל אם נביא ראיה מהם, אזי נפל כל הדין של־שינוי משמעות. למשל בפסוק, אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל [במדבר כ', י"ג]. הרי היה צ"ל 'רבו' מלעיל, כי זהו לשון מריבה, ובכל זאת בפסוק הנז' היא במלרע, שמשמעו מלשון ריבוי. אלא מאי, אין מביאים ראיה מהיוצאים מן הכלל, אלא הולכים לפי הכלל.

הכלל הוא, לפי המשמעות, לפי הרוב. מה שישנם יוצאים מן הכלל, אזי באותם המקומות, ישנה מסורת שהדבר שונה. אבל אין להביא ראיה, מהיוצאים מן הכלל, שנצא ידי חובה גם במקומות האחרים, דאם כן נפל כל דין שינוי משמעות, כיון שתמיד ישנם יוצאים מן הכלל.

אבל יוצא מכך חידוש, נפק"מ הפוכה. למשל, בפסוק 'וזבחת פסח', היה צריך להיות 'וזבחת' מלעיל, וכן בפסוק 'אשר רבו בני ישראל', היה צריך להיות 'רבו' מלעיל, מלשון מריבה. אבל בעניין זה, הדבר יוצא ההיפך מן האמור לעיל. דהיינו, אם מישהו יקרא 'וזבחת' במלעיל, לא כפי המסורת, אזי אדרבה, הוא לא שינה את המשמעות, אלא קרא כפי המשמעות. לכן בעניין זה, הדבר לא מעכב בדיעבד.

שאלה מהקהל: כמו בפסוק 'וישב'?

תשובת מרן שליט"א: נכון, שם המשמעות היא מלשון שביה, ובכל זאת הולכים לפי הדקדוק, שזה מלשון לשוב, דהיינו לחזור.

כתבנו בס"ד את מסקנת הדברים הללו, בשו"ת עולת יצחק, והבאנו פוסקים רבים האומרים כך.

היחידי שאינו אומר כך, זהו הגרש"ז אוירבך זצ"ל, בספר הליכות שלמה [ח"א פרק י"ב סעיף כ"ד דף קנ"ב] וז"ל, בתיבות כמו ואהבת, אע"פ שהמשמעות משתנה, אם אומר לשון עתיד לשון עבר, מכל מקום אין צריך לתקן את הקורא אם טעה בכך. כך הוא כותב, וכותבים כאן בהערה שזאת תשובה בכתב יד. הוא לא נימק את הדבר, וקשה לדעת מהו טעמו.

בזמנו כתב לי גם אחד מידידי בארה"ב, הגרש"ז ברנבלוט (שליט"א) [זצ"ל] ראש ישיבת בניין דוד בארצות הברית ניו־יארק, הוא ראה את מה שכתבתי בתשובה הנז', וכתב לי כך, מה שהאריך בסי' כ"ה, בעניין שינוי מלעיל ומלרע, האמת שעניין זה מכאיב את הלב. והנני ברוך ה' קורא בתורה מזה שנים רבות, וכיון שלא הרגילוני לכך מנעורי, קשה עלי הדבר מאד. ושמעתי מקצת מתחכמים, שרוצים לדקדק בכך, ומקלקלים התיבה לגמרי, עד שאין לה הבנה בכלל.

הדבר נכון. מי שאינו מבין בדקדוק, מי שלא הורגל לכך, כאשר הוא מנסה לתקן, הוא עושה זאת יותר גרוע. זאת בעיא נוספת.

הוא ממשיך, כי לכן נראה, דכל שלפי הרגל הלשון אין הכוונה משתנה, שפיר יוצאים בזה. כיון דאנן לדידן, יש לתיבה זו שני פירושים. והראיה שאין לפירוש דבר מוחלט, שהרי במוסרה נמסר כמה פעמים היפוך המובן. הוא טוען, כי לפעמים הפירוש יוצא ההיפך. אולי הוא מתכווין, למה שדיברנו מקודם. ועל כרחנו, שסובל גם את הפירוש הלז, דלעולם לא יבוא במוסרה לומר נקודות או תיבות הפוכות, זולת בקרי וכתיב. ואם כן, על כרחנו שהתיבה הזאת סובלת שני פירושים, וא"כ שפיר יוצאים לדידן. ועיין אשל אברהם תניינא סי' קמ"ב, שדן בשינוי בין קמץ קטן לגדול, וכתב שהמנהג הפשוט יש בו כח להכריע בכזה. ויותר מזה כתב שם, דאף אם אמר שינוי גמור, כל שהשומעים לא הרגישו בכך, אין בכך כלום. דהשינוי פוסל רק מצד השומעים, וכאן שהם הבינו העניין כהוגן, שפיר יוצאים. ורואה אני שהדברים קל וחומר. כך הוא טוען.

הבאתי את הדברים שהוא שלח לי בזמנו במכתב בצירוף עניינים נוספים למשמרת, כי לשעבר זה לא נדפס על־ידינו במלואו [מצורף להסכמתי לספר אם למקרא], ושיהיו דברים הללו לעילוי נשמתו הטהורה, מנוחתו בגן עדן, תנצב"ה. אבל לגופו של־עניין, אינני מסכים לכך, ואפשר לענות תשובות על כל הטענות הללו.

אולם, יש לנו נפק"מ נוספת וחשובה מאד מהעניין הזה.

פעמים רבות שואלים אותי את השאלה הזאת, וגם השנה הזכיר לי זאת ידידנו הרב אבישי מהאצרי הלוי נר"ו, ועורר על כך בזמנו בעל הספר אֵם למקרא, להרה"ג ניסן שרוני שליט"א. הוא כותב [בדף 487], כי בפיוט 'לך אלי תשוקתי', אשר נוהגים לאמרו בליל יום הכיפורים, אנו אומרים בוידוי הנכלל בו, 'ואשמתִּֽי וארבתִּֽי ובגדתִּֽי ובזיתִֽי', וקוראים זאת מלרע. פירושו ח"ו, לפי הדקדוק, שהאדם אומר, שהוא יאשם עוד, ויארוב עוד וכו'. הרי היה צריך להיות, 'ואשַֽׁמתי' מלעיל, וכן 'וארַֽבתי', 'ובגַֽדתּי', 'ובזִֽיתי'. הרי לכאורה, זאת טעות נוראה, הדבר משנה ממש את המשמעות.

אבל למה כל החזנים, כל שלוחי הציבור, קוראים כך? כיון שזהו המשקל של־פיוט. אם תגיד 'ואשַֽׁמתי' מלעיל, הרי שזה אינו המשקל. כפי שאומרים, 'לך אלִֽי תשוקתִֽי', וכן השאר, כך אומרים גם 'ואשמתִּֽי וארבתִּֽי', כך הוא לפי המשקל, שהפיוט מסודר כולו מתחילתו ועד סופו.

אבל הוא טוען כך, תיבות אלו חייבות להיות בהטעמה מלעיל דוקא, שמשמעותן בעבר. והרבה מהן, כשהן בהטעמה מלרע, משתנית משמעותן לעתיד. כאילו אומר 'אאשום', 'אארוב', 'אבגוד' ח"ו. ולכן צריך להקפיד לנגן תיבות אלו בהטעמה מלעיל דוקא. וכבר כתב המשנ"ב [סי' תקפ"ב ס"ק ט"ז] וז"ל, ובימים האלו שהם ימי דין, צריך לדקדק ולפרט היטב תפילתו עכ"ל. ועיין בספר מחברת הערוך לרבי שלמה פרחון [חלק א' דף ה'], שכתב שרבו, רבי' יהודה הלוי, עשה תשובה לפני מותו, שלא יפייט לעולם, בשל שינויי הטעמת המלים שנגרמים מן הפיוט. רבי' יהודה הלוי, ראש המשוררים והפייטנים, עשה תשובה לפני מותו, והתחרט על כך שטעה, ועשה הרבה פיוטים, אשר משנים את הטעמת המלים.

והוא מעיר זאת עוד לגבי דברים אחרים, כגון לגבי ק"ש, 'ואהבת', 'ודיברתָּֽ', 'ונתתִּֽי'. דהיינו, אם אדם יגיד 'ונתתי' מלרע, הרי הוא משנה את המשמעות. וכן לגבי המלה 'ואספת', 'ואמרת', צ"ל מלרע, שאם לא כן הדבר משנה את המשמעות, ובודאי שהדבר חמור. [זה ודאי נכון ומקובל גם אצלינו, ואין בקהילותינו מי שעושה אחרת, כי הרי קוראים כולם יחד את קִרְיַת שמע כאיש אחד בקֶצֶב אחד]. אולם הוא מחדש כאן, כי רואים שרבי שלמה פרחון אומר זאת, אפילו לגבי הפיוטים.

ואכן עיקר הדבר נכון, וריה"ל לא אמר זאת רק לפני מותו, אלא כבר בספר הכוזרי [מאמר שני אות ע"ד], הוא כתב זאת. שאל אותו מלך כוזר, אבל אני רואה אתכם קהל היהודים, שאתם טורחים להגיע אל מעלת הסידור, ולחקות זולתכם מהאומות, ותכניסו העברית במשקליהם. עונה לו ריה"ל, אמר החבר, וזה מִתְּעוּתֵנו ומִרְיֵינו. לא די לנו הנחתנו המעלה הזאת, אלא שאנחנו מפסידים תוכן לשוננו, שהוא מושם לחברה, ונשיבהו למחלוקת וכו', הוא מאריך על כך, ובהמשך הוא כותב כך, ותחילת מה שיפסיד במקצב השיר, ענין אלה השני נחים, ויניח המלעיל והמלרע, וישוב 'אוֹכלה' ו'אָכלה' שוה. 'ואָמרוּ' 'ואָמְרוּ', שוה במשקל 'אוֹמֶר' ו'אוֹמֵר'. אינו מבדיל בינהם, יש 'אֽוֹמֶר', מלעיל. ויש 'אוֹמֵֽר' מלרע. וכן 'שַֽׁבתי', ו'שׁבתִּֽי', יש הפרש ביניהם, עבר ועתיד. וכן יהיה 'שַׁבְתִּי' 'וְשַׁבְתִּי' שוה, על מה שיש ביניהם מן ההפרש העבר והעתיד. וכבר היה לנו רוחב בדרכי הפיוט, אשר איננו מפסיד לשון, כשנשמר החרוז. אבל השיגנו באמירת המחובר, מה שהשיג את אבותינו, במה שנאמר עליהם [תהלים ק"ו, ל"ה] ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם. פירושו, שעניין המשקלים בפיוטים, הגיע ונכנס אלינו מן הגויים. הרי הפיוטים בנויים, מיתדות ותנועות.

לא ניכנס לכל הדברים האלה [עיין שירה כשירה עמ' ע"ח], מי שמכיר את העניינים האלה מקרוב, יודע במה המדובר, אולם נֹאמר כעת רק באופן כללי. כל הפיוטים בנויים, לפי יתדות ותנועות. וכל בית, חייב להיות מקביל, עם הבית השני. וזאת, בגלל משקל הפיוט, בכדי להתאים את האחד עם השני. דבר זה, לא היה מקובל בעבר בעם ישראל. הדבר למעשה הגיע אלינו, מן הערבים, אשר היו מפותחים מאד אז בנושא השירה, והיהודים למדו זאת מהם. הראשון שהתחיל בכך, זהו דונש בן לברט, שהיה תלמיד רס"ג. הוא הראשון שעשה שירים כמו אומות העולם, כיון שהדבר יפה מאד, מבחינת משקל השיר, שהדבר מתאים האחד עם השני. אבל על ידי זה, צריכים לפעמים לשנות את הדקדוק.

למשל, למה אומרים בשירה, 'חתני מה מאד יקְרה מנתו'? מדוע הקו"ף שבמלה 'יקרה' היא בשוא נח? התשובה, כיון שהמשקל מחייב זאת. אמנם היה צריך להיות 'יָקְרה' בשוא נע. וכן 'ושפְרה נחלתו', המלה 'שפְרה' היתה צריכה להיות בשוא נע. א"כ, מדוע מניחים את הפ"א, שזהו יוצא לשון ציווי? אבל, זהו מה שגורם את השינוי.

א"כ, הטענה היא, מה עושים עכשיו? הרי ח"ו יוצא, כי בליל יום הכיפורים, לא פחות ולא יותר, במקום להגיד את הוידוי, להתחרט על מעשינו הרעים, אנו עושים טעות, ואומרים דבר, שהוא ח"ו בדיוק ההיפך מן הכוונה. בשלמא כאשר אומרים בוידוי הרגיל, הקבוע והידוע, 'אשמנו' 'בגדנו', שישנם אנשים רבים בקהילותינו האומרים זאת מלרע, הדבר אינו נורא, כיון שזאת אותה המשמעות. אבל כאשר אומרים זאת בצירוף האות וא"ו, דהיינו 'וְאשמתי' 'וּבגדתי', אזי אדרבה, וא"ו ההיפוך משנה את המשמעות, מהפכת את העבר לעתיד. כאשר אתה עושה זאת מלעיל, אזי מובן שאני מדבר על העבר. אולם כאשר אתה אומר 'ואשמתי' מלרע, פירושו שזהו על העתיד. א"כ, כיצד אנחנו אומרים כך מלרע? זאת הטענה שלו. בזמן האחרון, כמעט בכל שנה, שואלים אותי את השאלה הזאת. לכאורה, זאת טענה חזקה. היינו נבוכים בזה.

אבל נראה לי, כעת זה מקרוב ממש, האיר המקום ברוך הוא את עיני, כי אין צורך להתייחס לכך. תשמעו טוב את הסברא. קַלְקָלָתָם, היא תַּקָּנָתָם. דהיינו, מה שהפייטנים כפופים למשקל, זה בעצמו אומר, כי הדבר אינו מפריע. כפי שלגבי הקריאה, ישנם יוצאים מן הכלל, ואין לנו טענה על היוצאים מן הכלל, כך לגבי הפייטנים, שהמשקל הוא הקובע. א"כ, מלכתחילה הפייטן הולך, שלא בהכרח לפי הדקדוק. ממילא הדבר לא מחייב, שכאשר אני אומר שלא לפי הדקדוק, הרי אני נחשב משנה את המשמעות, כיון שמלכתחילה אני יודע, כי כאן הקובע הוא המשקל, וממילא אי אפשר להגיד שיש לכך משמעות אחרת. כאן הולכים לפי ההבנה, ולא לפי הדקדוק. מעיקרא ומתוך ידיעה, הפייטנים אינם מתייחסים לדקדוק.

אמנם אכן ריה"ל הצטער והתחרט על כך, אבל הוא היה היחיד, וכל הפיוטים שלו בעצמו נשארו בעם ישראל, בזמנו ואף לאחריו. עד זמנינו, כל גדולי ישראל, המשיכו את הפיוטים שלו, ולקחו גם פיוטים של כל הפייטנים האחרים, וחיברו ג"כ פיוטים נוספים בשיטה זו, והדבר לא הפריע להם. כנראה הסיבה היא, כיון שהם רצו, שהיהודים לא יימשכו אחרי אומות העולם. היה להם שיקול, כי אולי אם היהודים יראו ששירי אומות העולם יפים יותר, משוקלים יותר, אזי הם יימשכו אחריהם. לכן העדיפו, שהדבר יהיה גם אצלינו, בתוך עם ישראל, בכדי שלא תהיה להם נטייה ללמוד מן הגויים ממש, שאז המצב יהא גרוע מאד.

ולפעמים, על ידי משקל היתדות והתנועות, אנו מגלים אם ישנן טעיות בפיוט. דהיינו, אפשר למצוא אם ישנה שגיאה בפיוט, לפי המשקל שלו. ואם ישנן שתי נוסחאות, אתה יכול לדעת לפי המשקל, מי הוא הצודק. כי בודאי שהפייטן כתב זאת, לפי המשקל. ואם ישנו משהו שאיננו מתאים למשקל, אזי הדבר מוכיח כי זאת טעות. בקיצור, יש בכך תועלת.

אפילו רבינו האר"י, חיבר פיוטים על פי המשקל, א"כ 'אין בודקים מן המזבח ולמעלה'. הרי למשל הפיוט 'אזמר בשבחין', הוא משוקל לפי יתדות ותנועות. וכן לגבי רבינו שלום שבזי זיע"א, כל הפיוטים שלו הולכים לפי המשקל. א"כ רואים, כי גדולי ישראל במשך כל הדורות הלכו לפי המשקל, ולא התייחסו לדקדוק. כי לגבי פיוט, אני יודע מראש, שהוא אינו הולך לפי הדקדוק. אם כן, כאשר אומרים 'ואשמתי' 'וארבתי' במלרע, לפי המשקל של־פיוט, אין בכך שום בעיא, כיון שידוע כי כך היא דרך הפייטנים.

כמדומה אני בס"ד שבסברתנו זו, שעניין הפייטנים בנ"ד היא בבחינת קלקלתם זוהי תקנתם, יסתם פי השטן שלא לקטרג עלינו בטענה זו.

שאלה מהקהל: א"כ מדוע בברכת 'אמת ויציב', אנו אומרים מלעיל, 'בדבר הרַֽגת, ובכורך גאַֽלת, וים סוף בקַֽעת, וזדים טִבַּֽעת'?

תשובת מרן שליט"א: זה מצויין, כי הם לשון עבר. אך בלאו הכי כבר אמרנו כי כל הבעיא היא, רק כאשר ישנה תוספת האות וא"ו. אמנם לכאורה הפייטן יכל לכתוב 'אשמתי' 'ארבתי', אבל המשקל חִייב אותו להוסיף וא"ו, כיון שהיה צריך להתחיל עם שוא, כמו במלים 'לְך אלי', שיש שוא באות למ"ד. הוא חייב להתאים את הפיוט, ולכן הוא היה מוכרח לכתוב בוא"ו. מישהו אמר לי, טוב, אולי נוריד את האות וא"ו, ובכף נפתור את הבעיא? אבל הדבר לא יתכן. זה מוכרח לצורך ה"יתד" אשר בתחילת הבתים. לכן, אם היה כתוב 'וְהרגת' 'ובקעת', בוא"ו, אכן יש שינוי בין מלעיל ומלרע. אבל כאשר כתוב 'בקעת', בלא וא"ו, אין הבדל במשמעות בין אם תאמר זאת מלעיל או מלרע. הדבר אינו מפריע, אף כי צריך להיות לכתחילה מלעיל. אבל לדוגמא, במלים 'כאשר רצית ואמרת לברכנו', בתפילת העמידה בשלושת הרגלים, אם האדם יגיד 'ואמרתָּֽ לברכנו', מלרע, אזי הדבר אינו מדוייק. המשמעות היא, שכביכול הוא מצוֶה אותו לומר. אבל אם תגיד 'ואמַֽרת לברכנו' במלעיל, זהו הנכון.