וְרָחֵ֣ל׀ בָּ֗אָה עִם־הַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔יהָ [ויצא]

התייחסות מרן שליט"א ל"ערכה להלכות צניעות" לנשים ודחיית דברים הכתובים בה, כגון בעניין חצאית ובישום.

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק מקץ התשע"ה

ברצוני לעבור לנושא חשוב אחר, אשר אולי פגשתם אותו. הפיצו בציבור, 'ערכה ללימוד הלכות צניעות'. אינני יודע, מדוע זה נקרא 'עֶרְכָּה'? דברים ערוכים. מודרני? אך מה לעשות. נתנו את השם הזה. אבל כך הוא השם. 'ארבעים יום של־לימוד עצמי'. ישנם שם דברים רבים, אשר צריכים להעיר עליהם. למרות שכוונתם היא טובה, באופן כללי, אבל ישנם דברים, אשר בודאי אינם רצויים.

כתבתי השבוע, לאלו שפנו אלי בעניין ערכה זו, מכתב בנושא הזה. [והוא מופיע במלואו לקמן דף 26], וכעת בעל־פה ארחיב קצת בס"ד. וכמובן זה לא הכֹל, אין זמן. וגם ישנם עוד דברים שאינני מסכים, אבל מעדיף כעת לא להיכנס אליהם.

למשל, בעמוד 20, הם מדברים לגבי רוחב החצאית. לצערינו, בדור שלנו, הנשים אינן מבינות את הדברים הללו, את ענייני הצניעות, את הרבה מהם, באופן טבעי. היה צריך להיות, שהדברים הללו יהיו 'בדם'. בחינוך מגיל ילְדוּת. לא היו צריכים לכתוב, כמה ס"מ החצאית, ועוד כל מיני דברים. אבל בעוה"ר, הגם שמפרטים כל־כך הרבה, גם את זה, בקושי מקיימים.

בכל אופן, לפני כן בעמוד 19 הם כותבים כך, מחובת החצאית, לכסות את צורת הירכיים, בכל מצב ותנועה. לבישת חצאית המסתירה במצב של־עמידה, ואילו במצב של־הליכה או עלייה במדרגות וכו', עדיין ניכרת צורת הירכיים, מנוגדת לכללי הצניעות הבסיסיים, וגם יש בה משום החטאת הרבים. טוב.

חצאית אשר אינה מסוה את צורת הירכיים בשעת הליכה, ועלייה במדרגות, וכל תנועה מצויה, הרי היא בכלל בגד פרוץ, אף אם תיזהר שלא לעלות במדרגות לעיני אנשים. לעומת זאת, חצאית רחבה יותר המסוה את צורת הירכיים בשעת הליכה ועלייה במדרגות, ואינה מסתירה כראוי בשעת עליה לאוטובוס, אינה נקראת בשם בגד פרוץ, אך עליה להיזהר מאד שלא לעלות לאוטובוס לעיני גברים.

ישנו כאן חילוק, מה נקרא 'בגד פרוץ'. אם המדובר 'בהליכה מצויה', דהיינו כגון במדרגות, אזי זה נחשב כבגד פרוץ. אבל אם זה לא במדרגות, אלא רק בעלייה לאוטובוס, כנראה בגלל שהדבר אינו כל־כך שכיח, לכן זה לא נחשב בגד פרוץ. אבל, ש'היא תיזהר ולא תעלה לאוטובוס לעיני גברים'. חושבני כי אסור להגיד ולכתוב דבר כזה. הדבר נראה לי בגדר ליצנות. וכי מה היא תעשה? תחכה לאוטובוס הבא? ואם שָעָתה דחוקה, ממהרת? תסתכל קודם לכל הצדדים ותראה, שהגברים אינם רואים אותה? אינני מבין, כיצד מפרסמים דבר כזה.

אם הם היו כותבים זאת בהערה למטה, בכדי להסביר הגדרות, אשה חכמה שתרצה להתעמק מה נקרא פרוץ ומה לא, אזי הייתי מבין. בכדי להסביר, שזה אינו נקרא 'פרוץ'. בדבר זה, יהיה לה גיהנם של מאה שנה. ובדבר זה, יהיה לה גיהנם של חמשים שנה. בסדר. אבל הרי הדבר הוא אסור. א"כ, למה הם נכנסים כאן להגדרות, ויוצרים בלבול כזה. זה טוב ללמדנים, להסביר חילוקים. אבל הלכה למעשה, צריך לכתוב ברור.

ועדיין לא דיברתי, על מה שהם כותבים כאן, בעניין כיסוי הרגל, השוֹק, ועל אורך החצאית. ראיתי כי ממש התווכחו רבנים בעניין זה, עד כמה תכסה החצאית? האם רק עד חצי השוק? או צריך עד הקרסול? או עשר ס"מ מעל הקרסול? ויכוחים רבים. ורב אחד אמר, לא, אל תגיד שצריכים לכסות עד הקרסול, כי אז הן יהיו כמו ערביות ונזירות.

ישנם כאלה החושבים, שאם עושים דברים כאלה, כביכול הדבר הוא כמו אצל אומות העולם. מתדמים אליהם. אבל ברצוני להגיד, כי לצערינו הדבר בדיוק ההיפך.

כתוב אצל רחל אמנו, וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן [בראשית כ"ט, ו']. מה הפירוש 'באה עם הצאן'? תשמעו פירוש הפלא ופלא. כותב הגאון רבי' יוסף חיים, בספרו עוד יוסף חי, תיבת 'עִם' דייקא, דהיינו הולכת בתוך הצאן, ואינה הולכת אחרי הצאן. שמעתם? הרי היא היתה רועה צאן. והרי הרועים בד"כ הולכים מאחורי הצאן, בכדי להשגיח על הצאן. אבל רחל אמנו, הלכה בפנים, דהיינו באמצע.

לפני כן הוא אומר כך, דרך הרועה שילך אחרי הצאן, כדי שיהיו כל הצאן לנגד עיניו, ולא יוכל אדם לחטוף מן הצאן כלום, שבזה תהיה עין השגחתו עליהם בטוב. אך רחל אע"ה, לא היתה נוהגת כשאר רועים, ללכת אחרי הצאן, אלא היתה הולכת בתוך הצאן, באופן שתהיה מוקפת מן הצאן מכל צדדיה, כדי שיתכסו פסיעות הנאות שלה בצאן מכל צד, ולא יהיה נראה חצי התחתון של־גופה לעוברים ולשבים וההולכים במדבר, והיא היתה מתכוונת בזה משום צניעות.

במִלים 'פסיעות נאות', הוא רומז למה שמוזכר בגמ' מס' ע"ז [דף י"ח ע"א], כי בתו של־רבי חנינא בן תורדיון נענשה על כך, שאמרו עליה גדולי רומי, 'כמה נאות פסיעותיה של־ריבה זו'.

והרי מסתבר, כי בזמנם בלא"ה הלכו מכוסים עד למטה, כי הדבר מפורש בגמ' מס' שבת [דף צ"ח סוף ע"ב], על הכתוב חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן [שמות כ"ו, י"ב]. הגמ' אומרת, כי המשכן דומה לאשה שמהלכת בשוק, ושפוליה מהלכין אחריה. מפרש רש"י, שולי בגדיה. כך היתה יריעה של אחריו נגררת בארץ.

חושבני, כי אולי עלולים לטעות כאן. דהיינו, אין פירושו, כי כל הזמן הן הלכו, כאשר הבגד נגרר על הארץ. אלא הכוונה היא, כי בגלל שהבגד היה כ"כ ארוך, על כן לפעמים קרה שהוא נגרר בארץ. אבל בכל אופן, הוא היה ארוך עד למטה. א"כ, בזמן רחל אמנו, כך הנשים הלכו. מסתמא הדבר כך. כיון שהדבר כתוב, על זמן המשכן.

ולרחל אמנו, הדבר לא הספיק, והיא הלכה בתוך הצאן, בכדי שלא יראו לגמרי את רגליה. רחל אמנו הקדושה והצדקת, שאין לנו בכלל השגה במדרגות שלה. שכינתא קדישתא. וישנם עוד מקורות רבים לכך שזהו מנהג בנות ישראל מאז ומקדם. כיצד כיום באים ואומרים לציבור, כי רק אלו ערביות הולכות כך, ושאסור שחרדיות כך ילכו, רח"ל? מהיכן הקשקושים הללו?

הגמ' אומרת [במס' זבחים דף י"ח] לגבי בגדי כהונה, כי אם בגדי הכהן היו מרושלין מסולקין משוחקים ועבד, עבודתו כשירה. מה הפירוש 'מרושלים'? נגררים בקרקע. א"כ, גם הבגד של הכהן היה ארוך. וגם אח"כ כתוב בגמרא, וסילקן על ידי אבנט, פירש רש"י, כדרך שהנשים עושות. הדבר מובן, כי לפעמים עלול להיות, שהבגד יהיה מרושל, ונגרר בקרקע.

ישנו דבר נוסף, אין כעת זמן לדבר בהרחבה על הנושא הזה, אבל ישנם כיום כאלה החושבים, כי הרעלה, דהיינו כיסוי הפנים, באה כביכול מן הערביות. חס ושלום. אולי בהזדמנות ארחיב יותר על כך, אינני רוצה לומר דברים אשר יקלטו בצורה שאיננה נכונה. [ועיין מה שכבר אמרנו בס"ד בהרחבה בשיעור מוצש"ק כי תצא ה'תש"ע].

תשמעו כיצד הבן איש חי, שהיה גדול מגדולי ישראל, אשר חי בארצות שבהם היתה הצניעות, איך הוא הבין בדיוק ההיפך, מן המושגים שהם חושבים כיום.

כעת אינני מדבר על כך, שישנם מקורות לכיסוי הפנים, כבר בנביאים. כגון בספר ישעיה, ובשיר השירים, לפי המפרשים שהבאתי והסברתי בס"ד בעיני יצחק [על ש"ע המקוצר חלק ו' הל' מלבושי הנשים וצניעותן סי' ר"ב אות ט' דף ר"נ רנ"א].

בכל אופן, שואל הבין איש חי, בספרו עוד יוסף חי [שם על הפסוק ורחל באה עם הצאן אשר לאביה], כיצד יכול להיות, שרחל אמנו היתה רועה? היכן הצניעות? שרחל תהיה רועה? שתגיע למקום שמתאספים שם כל הרועים לגלגל את האבן מעל פי הבאר? איך יתכן דבר כזה? וז"ל, קשה על רחל אמנו ע"ה, שהיתה צנועה מאד, כי תקבל להיות רועה צאן? כיצד היא הסכימה לכך?

תשמעו מה הוא עונה, ונ"ל בס"ד, כי רחל אע"ה היתה לובשת על פניה פרגוד, שהוא סודר מנוקב נקבים קטנים, שקורין בערבי כיליי, שהיא רואה ואינה נראית. והוא מביא אסמכתא לדבר. הרי כתוב, וְרָחֵ֣ל׀ בָּ֗אָה עִם־הַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔יהָ [בראשית כ"ט, ט']. מדוע ישנו פסיק, בין המלה 'ורחל', למלה 'באה'? היה אפשר לומר, 'ורחל באה', בלי פסיק, כפי שישנו פסוק למשל, וְהַשֶּׁ֣מֶשׁ בָּ֔אָה [שמואל ב' ב', כ"ד]. א"כ, למה כאן ישנו פסיק? אומר הבא"ח, כי הדבר בא להגיד, שהיה הפסק, בין הפנים שלה, לבין מראה עיניהם של־אנשים. וז"ל, ובזה טעם נכון, שיש בכתוב הזה הפסק, בין תיבות ורחל, ובין תיבת באה. לומר שהיה דבר מפסיק בין פניה, ובין מראה עינים של האנשים.

לצערינו, ישנם כיום כאלה החושבים, שהדבר איננו מתאים. כי הדברים הללו באו כביכול מאומות העולם, ושזאת אינה התרבות של־עם ישראל. אבל צריכים לדעת, כי בעוונותינו הרבים, הדבר בדיוק ההיפך. הם למדו את הצניעות מאיתנו. ובעוה"ר בארצות אירופה, הדורות ירדו והתקלקלו. יש לדעת את האמת, כי אותן ההולכות כך, הן הממשיכות את המסורת של־עם ישראל מדורי דורות, והם למדו זאת מאיתנו. כפי שישנם הרבה דברים, שהם לקחו מעם ישראל. אוי לנו על אלו הדברים וכיוצא בהם, אשר נשתכחו מאיתנו.

אולי רק עוד נקודה אחת, לגבי מה שהם כותבים בעמוד 35. מי שיש לו את הערכה הזאת, חושבני כי הוא חייב לתקן זאת. בבחינת וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה [איוב י"א, י"ד]. יש צורך להתריע על כך. הם כותבים כך, היוצאת מבושמת לרשות הרבים. אך מה ההמשך? עלולה מאד להכשיל בני אדם באיסור זה, ואין די מלים לתאר את גודל הנזק הטמון בכך. יפה מאד. עד כאן, הדבר טוב. אסור לאשה לצאת מבושמת, כל דבר העשוי להפיץ ריח נעים, יש להשתמש בו זמן מה, כרבע שעה, לפני היציאה מהבית, וק"ו שאין להשתמש בו בקרבת זרים. כגון קרם ידיים. ישנן נשים שהבינו מכך, כי רבע שעה לפני שהיא עומדת לצאת מן הבית, היא תשים את הבושם, ואח"כ הריח כבר יתנדף.

שאלה מהקהל: ואם אחרי שעה או שעתיים, הריח אינו מתנדף?

תשובת מרן שליט"א: יפה מאד. בודאי שלא מתנדף. אולי אחרי כמה שעות, כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף [תהלים ס"ח, ג']. זאת הטעיה. אני מקווה, שהדבר אינו מכֻוון, אלא בטעות. כנראה הם לא התכוונו לכך, אבל הם נתנו כאן פתח ומכשול, להכשיל את הרבים. הם כתבו רק לגבי הבושם, שזהו דבר מזיק. ואח"כ הם כתבו, 'כל דבר העשוי להפיץ ריח', כנראה הם מתכוונים לדאודורנט, שמפו וכדומה. או לקרם ידים, כפי מה שהם כתבו בסוף. דהיינו לגבי דברים, אשר אין להם ריח חזק כ"כ. או לגבי סבון מסויים, שאולי אין לו ריח חזק, וגם לגבי זה, אינני יודע האם הדבר נכון. לא בטוח. צריך לבדוק זאת. אבל לא כמו שרבים הבינו כי זה כולל גם בושם.

שאלה מהקהל: ישנם ריחות שהם חזקים, המחזיקים שעה או שעתיים.

תשובת מרן שליט"א: אם זה חזק, אתה צודק. אבל לגבי בושם, שמעתי כי ריחו יכול להישאר, אפילו כמה שעות. הדבר חמור מאד.

אבל לזכותם יֵאמר, אמנם אינני יודע מי כתב את הדברים הללו, שבערכה הזאת. אבל מי שקשור לנושא הזה, זהו הרב אהרון ראז שליט"א, רב בית החולים 'ביקור חולים' בירושלם עיקו"ת, והוא כתב לי מכתב (כתשובה למכתבי הנז' לעיל) בנושא הזה. ראשית, נקדים כי שמחתי לראות כי הוא כבר כותב, כי בעניין הערכה לצניעות, הוצאנו כמה וכמה מהדורות, ונכתבו הרבה תיקוני הלכות ותיקוני לשון. ולכן הנני שולח בזה את המהדורא האחרונה שהוצאנו. הוא שלח לי כעת, את המהדורא האחרונה שהוא הוציא, וברוך יהיה. אולם עדיין לא הספקתי לראות אותה [כיון שקיבלתי אותה רק ביום ששי הזה בשעות לפנה"צ. הערת העורך]. אני מקווה, כי הדברים הללו תוקנו, וכל כיוצ"ב.

בקשר לחצאית, לגבי מה שאמרתי מקודם, תשובתו כאן על כך איננה מובנת.

אבל לגבי הבושם, הוא כותב כי במהדורא שתצא בימים הקרובים לאור בשפת האידיש, לא הוזכר כלל רבע שעה, ונכתב שיש איסור חמור למי שיוצאת לרשות הרבים מבושמת, ומכשילה בזאת את הרבים. ואין מלים להסביר את האיסור החמור שהיא עוברת בזה, כל דבר שיש בו ריח כגון קרם ידים, יש להימנע מלשים זאת לפני יציאה לרחוב. נו, ברוך ה'. אבל זהו רק במהדורא באידיש. אתם יודעים למה זה רק באידיש? כיון שזה מיועד לציבור בעיר ירושלם עיקו"ת, ביישוב הישן. א"כ ההלכה הזאת, תהיה כביכול רק למחמירים. אבל זהו דבר, אשר צריך לכתבו לכולם, לכלל ישראל, כיון שברור שזהו מכשול גדול.

בעניין פאה נכרית של זמנינו.

אבל רבותי, ברצוני להגיד לכם דבר חשוב, אשר כדאי לדעת אותו. הוא כתב לי כאן כך, הנה בנושא הנידוש מאד בקרב הציבור החרדי, הוא עניין הפאה הנכרית. אני כתבתי במכתב, לאותם שפנו אלי בעניין הערכה הזאת, כי בעמוד 33 ניכר, שהם אינם מעודדים את לבישת המטפחת. הם כתבו על המטפחת, בשפה רפה ובכובד ראש. הם מדגישים, שלא יגרום הכיסוי למשיכת עין ולתשומת־לב. דהיינו שהמטפחת לא תהיה צבעונית מדאי. וכן בעמוד 32 אריכות שלא יצאו אפילו מעט מן השערות, וכדומה. הכל נכון. אבל הרושם הוא שכביכול, ישנן עבירות ומכשולים במטפחת. ומאידך, הפאה הנכרית, היא כביכול מצוה. ומה לעשות, שישנם המתירים זאת. אבל בעוה"ר, היצה"ר התלבש על העניין הזה, וכעת  תשמעו טוב מה שהוא כותב.

הוא כותב בעניין זה כך, זה נכון שיש גדולי ישראל זצוק"ל ויבלח"ט שחיים איתנו לאורך ימים ושנים, שאסרו את הפאה מכל וכל, וכך היה ידוע שדעת מרן הגרי"ש אלישיב לא היתה נוחה מהפיאות, כי בצעירותו כמעט והוא לא ראה כָּהֵנָּה. כוונתו בגלל שהוא היה בעיקר בירושלם עיקו"ת, ולא כמו הרבה רבנים ליטאים שגרו ברוסיה, שם נפרץ כבר העניין אז.

כעת הוא מוסיף עוד משהו, היו אנשים שתמיד אמרו לי, שהרבנית מלצר, אשת הגאון רבי איסר זלמן מלצר, הוא שחיבר ס' אבן האזל על הרמב"ם כידוע, הלכה עם פאה, ובפאה כמו שהולכים היום. ומי לנו גדול ממנו, ואנחנו תלמידי "עץ חיים" והולכים בדרכיו. תלמידי ישיבת "עץ חיים" בעיר ירושלם עיקו"ת, זאת הישיבה הותיקה של הירושלמים. הוא היה ראש הישיבה. טוב, א"כ הוא לא יכל להתמודד מול הטענה הזאת. עד שנזדמן לי לאחרונה באחד הספרים שיצאו בחֳדשים אלו לאור, ושם הופיעה תמונת הרבנית לבושה אכן פאה. הוא כנראה מתכווין לספר 'רבן של־כל בני הגולה', זהו ספר על תולדות הגר"ח הלוי מבריסק, שזכיתי לעיין בו בזכות ידידנו הרב מירון כהן יצ"ו הנמצא כאן, חושבני כי על כך הוא מדבר.

בכל אופן, הוא אומר כך, אבל, כהנה, פאה כזאת, כבר לא ראיתי זה עשרות בשנים. עשרות שנים, היא כבר אינה קיימת. היא לא נראית כלל כפֵּאות של היום. ואלו ההולכות בפאות של היום, זהו משהו חדש, שלא היו כמותן בדורות הקודמים.

בקיצור, זהו שקר וכזב. אנשים מביאים סיפורים, כי אשתו של הרב ההוא, הלכה כך. אבל זאת היתה פאה של־קש, כפי שהיה בדורות ההם, כאשר הם באו מרוסיה. שם היה אסור ללכת עם מטפחת, השלטונות אסרו. השוטרים הסירו לנשים את המטפחת מעל הראש רח"ל. לכן הם אמרו, טוב, בדיעבד שתהיה פאה, הדבר לא נורא.

והוא ממשיך וכותב כך, לפני עשור, כשהייתי בחו"ל ונכנסתי אצל הרבנים המשפיעים תורה ויראת שמים, ודיברנו על ענין הפאה, נענתה אשתו ואמרה, אני שומע את הרבנית אומרת כך, אם הרבנים יגידו להוריד את הפאה, אוריד... שמעתם - הֵבַנְתֶּם - מה היא אמרה? אם הרבנים יגידו להוריד את הפאה, אנחנו נוריד אותה. דהיינו, נישאר בלי כלום. כך ממש. אם הרבנים יגידו להוריד את הפאה, אזי נוריד אותה, נישאר בגילוי ראש, רח"ל. הוא אומר, ולכן הבנתי מדוע הרב אלישיב, לא רצה לאסור את הפאות לגמרי. הוא ידע, שיש הרבה נשים מודרניות ברחבי העולם, שיורידו עי"ז את הפאות לגמרי. אבל לא אליכם, לא ילבשו כיסוי אחר כלל. רח"ל. ומכאן האחריות לנושא זה. עוד צד למטבע. זה רק בכדי להבין, את חומרת הנושא הזה בזמנינו.

לצערינו, ישנם כאלה, שעניין הפאה אצלם הוא הגבול. על ידה, הם עדיין משתייכים לציבור החרדי. כנראה, אם היא לא תלך עם פאה, היא כבר תלך ותידרדר ח"ו. את המטפחת, היא לא תשים בשום פנים ואופן. אם כן ח"ו, היא כבר תצא מן המחנה החרדי, ומי יודע כעת להיכן היא תגיע. לאחד ממדורי גיהנם, עד שאול תחתית. לכן, אולי הם רוצים ע"י כך, לשמור על המסגרת, פחות או יותר. אבל צריכים להבין, כי אין לאף אחד ללמוד היתר מכך. שלא יגידו, כי התירו פרושים את הדבר, כיון שהדבר נעשה שלא ברצון חכמים ויראי שמים. דברים ברוח זו, ידועים לנו ממקורות נוספים מגדולי הדור ששתקו ושותקים.

וכפי שרמזנו בזמנו [בשיעור מוצש"ק ויצא ה'תשע"ה], כי כל מי שמבין בעצמו שהדבר הוא אסור, זה לא יעזור לו אם הוא יתלה זאת באחרים המתירים, כיון שהוא מבין שזהו אינו רצון ה'. ורצון ה' הוא, שהשיער יהיה מכוסה.