מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי [ויצא]

בעניין ההטעמה בקריאת התורה במקומות בהם ישנה לשון תמיהה או תחינה ובקשה וכדומה.

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק ראה התשע"ח

בספר שבט מוסר [פרק ל"ד, דף ע"ר] כתוב כך, כשקורא הפרשה בתורה, ידמה בעיניו כאלו התיבה שעומד בה הוא הר סיני. תחשוב ותדמיין, שהתיבה בבית הכנסת זה כמו הר סיני. וכאלו אותה שעה מתקבלת מהר סיני. וכאלו הקב"ה ופמליא שלו עומדים שם, כשם שהיה בשעת מתן תורה. כל עם ישראל, שומעים את המעמד. וכאלו הוא משרע"ה האומרה. וכל הקהל העומדים סביב לסיני, לשמוע מפיו תורה. ובהיותו מושרש בדבר וזה, נכנס מורא בלבו, ומכוין בקריאתו שלא להבליע תיבה או אות. אם הוא חושב ומרגיש, את גודל המעמד. בהיותו חושב שהוא כמתורגמן בין המקום ובין העם. ואל יהיה כוונתו בקריאתו להודיע את העם שהוא בקי בניגון הטעמים ובעריבות הקריאה, דמה מועיל לו זה, כי אם לאבד שכר קריאתו. אך יעשה לשם שמים, ודברים אלו מאליו באים.

ובדף ער"ב הוא כותב דבר מעניין, ואני שמעתי משארי החכם המרומם כמהר"ר אברהם אפומאד"ו ז"ל, שהיה בעיר ברוסה בשנים קדמונים ש"ץ אחד מופלג בזקנה, כשהיה קורא בספר תורה היה עושה תנועות בידו לרמוז מאורעת הקריאה, ונהג כן שנים הרבה. הוא היה עושה סימנים, תנועות בידיים, כביכול מצייר זאת. כנראה האנשים, אינני יודע, בזמנם לא היו מסתכלים בחומש, אלא מקשיבים אל הקורא, כפי שהיה בדורות הקודמים, בזמן חז"ל. הוא היה מצייר זאת, מדמיין, כך מרגישים זאת באופן יותר מוחשי. כמו אדם הדורש, ועושה כל מיני תנועות. פעם אחת נכנס שם רב אחד ומנעו מזה, שנראה הדברים בעיניו דרך בזיון. אמר לו, סליחה, מה אתה עושה צחוק? וביעתוהו בחלום ואמרו לו, איש אחד שהיה מכבד להקב"ה, והיה משמח בו, מנעתו מלשמחו. האדם הזה, הקב"ה היה שמח בו שהוא עושה כך, מרגיש זאת באופן מוחשי. מיד בשחר השכים הרב לפתחו של ש"צ, לשאול ממנו מחילה, ולבקש ממש שיחזור לתנועותיו ע"כ. הרי שהכל הולך אחר הכוונה.

מכך אמרתי, כי אמנם לעשות תנועות זה לא מקובל, בטח זה יהיה מוזר אצלינו, גם אצלם זה היה מוזר אבל אולי הם כבר התרגלו לכך, אבל לכל הפחות, נלמד מכך, שאפשר לעשות בצורת הקריאה בתורה, שהיא לא תהיה קריאה מונוטונית [בעל גוון או טון אחיד, לא משתנה, חסר גיוון], רק לפי סגנון הטעמים, אתנחא ופשטא וזרקא, אלא לפי העניין. אם זהו עניין של תמיהה, אפשר לשלב ולהוסיף בקריאה, שתהיה מורגשת התמיהה.

וכדומה דיברנו על כך בזמנו [שיעור מוצש"ק נח ה'תשע"ח], הבאנו את מה שכתב הרה"ג נתנאל אלשיך שליט"א בהקדמתו לתאג תורת אבות, על אביו מהר"י אלשיך זצוק"ל, והוא כותב בזה"ל, מלבד ההטעמה בטעמים מסויימים שכתבתי לעיל שא"מ זלה"ה היה מטעים בהם, היה עוד מטעים לפי התוכן, אם זוהי שאלה, ואם זוהי תשובה, או אם זוהי תוכחה, וכגון הוכחת יעקב ללבן בסוף פרשת ויצא באמרו 'מה פשעי מה חטאתי' וכדומה.

אפשר להגיד, מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי [בראשית ל"א, ל"ו], בקריאה רגילה, ואפשר לומר זאת בניגון, שאתה מרגיש את הדבר [מרן שליט"א מדגים זאת]. ואמר שכך שמע בשם אביו כמוהר"ר נתנאל, [מרן שליט"א פונה לנכדו ה"ה נתנאל הי"ו בן הרה"ג משה שליט"א: אתה שומע? גם אתה תמשיך בכך. אתה נקרא על שמו], שיש לקרוא ההטעמה לפי התוכן, ולא כל הקריאה באותה נעימה, כך שאדם חי ומרגיש את הדברים.

לכל הפחות, יש לנו מכאן סייעתא לכך. בקל וחומר. ושלא נחשוב אדרבה צריך לקרוא רק לפי הניגון הקבוע.

בזמנו הבאנו מקור אחר, הזכרתי זאת כבר לפני הרבה שיעורים [שם], הבאנו את מחברת הערוך להר"ר שלמה פרחון, האומר כי בניגון הטעמים בעצמם, אפשר להרגיש את התחינה ואת הבקשה. הוא מדבר שם לגבי 'תרי טעמי'.

הערה מהקהל: המשורר יהודה דהרי, הוא אכן מדגיש את הדברים הללו, והוא קורא בסגנון שגדרי.

תשובת מרן שליט"א: מרגישים לפעמים לפי העניין? אם זהו עניין עצוב, מרגישים עצוב, ואם שמח אז שמח? טוב.