וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא [פרשת תולדות]

הערבים הישמעאלים וספרם קוראן [קורען], ההשקפה הנכונה ודעת־תורתנו הקדושה בהתייחסות לערבים בזמנינו, 'ומשמע ודומה ומשא'.

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק חיי שרה התשע"ו.

ברצוני לדבר כעת, בעניין השקפתי, לגבי מצבנו כיום בארץ ישראל. בעוה"ר, כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ [תהלים פ"ג, ג'-ד']. אולם נקדים מספר הקדמות.

בעל ספר אבן ספיר [חלק ראשון דף מ"א] מספר על כך, שהוא נסע באניה ביחד עם ערבים. יהודי בודד בין המון שונאים. הר"ר יעקב ספיר, היה ת"ח חשוב, וגם בעל עין בוחנת מאד. והוא כותב כך, פה ירדו כמה מהנוסעים, ללכת שלשה ימים ביבשה, עד עיר רבתי אל מדינה, היא ספרה. כאשר תירגם הרס"ג, מִמֵּשָׁא בֹּאֲכָה סְפָרָה [בראשית י', ל'], 'מן מַכַּהּ אלי מדינה'. מקום שם קבר נביאם, ומחוקק דתם הקורען - כך אנחנו מכנים שמו בעי"ן לגנאי, לשון קריעה, במקום קוראן באל"ף לשון קריאה - מחמד, ומשנהו ע[ו]מאר, וחותנו אבובאכר. [אומרים שהיה יהודי באגדאדי, לפנים שמו בישראל בכור, ומעלתו גדולה אצלם, כידוע מספריהם]. היא קרית מלך רב, מושל החיים והמתים, אשר בידו היה גם נפשות הראשון. אדם, חנוך, נח, והאבות יוסף ישי דוד ושלמה, ומשיח, אשר בעלותו חיים לשמי מרום, הושיבם אצלו לכסא כבוד בגן עדן.

הערבים מוכנים למות, להתפוצץ במסירות נפש, כיון שמבטיחים להם, כי בגן עדן יהיה להם את כל התענוגות שבעולם. תשמעו מהיכן שורש הדבר. זאת האמונה המטופשת של־ערבים, והם מוכנים למות למענה. הרי אין להם הרבה שכל. להתעדן על כל טוב תענוגי בני האדם, שהם בהמה המה להם. אלף נשים, עלמות ופילגשים אין מספר וכו' וכו', כידוע מהבליהם.

כעת הוא כותב, דבר מעניין. ואולם לא אכחד, כי אמונתם אמונת (אימון) [אומן], לא יסוגו מפני כל ויכוח, וכל חקר לא ידיחום ממקום. ולא אכחד תחת לשוני, כי כאשר בנתי על כל ענייניהם, ראיתי כי בכל שגעונותיו, הועיל להם הַפְּרָאִי הזה, תועלת רבות, ומדות נכבדות, בתתו להם אמונת היחוד בשלימות (וכאשר העיד הרמב"ם באגרותיו). גם נתן להם חוקים טובים, ומשפטים ישרים, אם ישמרום כראוי.

הרמב"ם כותב עוד בהלכות מלכים, כי זאת הדרך לבוא המשיח, לקרב אותם לתורה ולמצוות. גם כתוב בספרים, כי עם ישראל נמצא בגלות בין ישמעאל ועשו, כיון שהדת שלהם היא קצת קרובה לדת שלנו. אם היינו בין אומות הרחוקות מכך, כגון בין עובדי עבודה זרה, אזי הדבר היה קשה לנו ביותר. לכל הפחות, האומות אשר אנו בגלות בתוכם, הם קרובים לאמונה שלנו, שהרי הם קיבלו את התורה מאיתנו.

אף גדר בעדם דרך החקירה והעיון, ואסר בפניהם כל חכמה, וכל לימוד תבונה בתבנית העולם. אצל הישמעאלים, אסור לחקור שום דבר. הם לא מבינים כלום, למשל בענייני השמש והירח, ומהלכי הכוכבים, וכדומה. על הקורען ישענו, ועל מפרשיו יסמכו. בו כל דעת וכל לקח, בו כל מעינם, וזולתו הכל הבל.

הם יאמינו, כי כל הקורא בהקורען, יהיה מאיזה דת ואומה, ידבק ויתקדש באמונתם ודתם. הם חסרי דעה, אין להם שכל. הם חושבים, כי אם מישהו רק יקרא בספר שלהם, הוא מיד יאמין בו. הפעם סיפרתי להם דבר מהקורען, ואמרתי שקראתיו וידעתי כולו. לא האמינו. היתכן, אמרו, איש יקרא הקורען, ולא יאמין בו אמונת אימון? תשמעו מה הוא ענה להם. גם בעיני יפלא, איש יקרא הקורען, ולא יבין...? הוא לועג להם ואומר, שהוא מתפלא ההיפך. איך יכול להיות? הרי מי שיקרא את הספר שלהם, יבין כי הכל שטויות, מההתחלה ועד הסוף. הדברים הטובים שיש שם, הם לקוחים ומועתקים מתורתנו הקדושה, ואפילו ממדרשי חז"ל. שבעים אחוז מן הקורען, גנוב הוא מאתנו. והיתר דברים בטלים משלהם.

אתם יודעים, ישנם שם דברים, אשר לא ייאמנו. הם משוגעים, אינם יודעים בין ימינם לשמאלם. הרי המשוגע שלהם, לא ידע היסטוריה. הוא ידע, כי יש את משה רבינו, ואת אהרון, ואת מרים. הוא שמע על כך. והוא שמע על יש"ו, כי שם אמו היה מרים. זה נכון. אבל הוא התבלבל. הוא חשב, כי האמא של יש"ו, היא האחות של משה רבינו. וכך הוא כתב בספר שלהם. עד כדי כך הם מטומטמים. זאת טעות, של אלף שנה ביניהם.

הערה מהקהל: גם אני שמעתי כך ממישהו ערבי בעבודה.

תשובת מרן שליט"א: וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ [ירמיהו ב', ה'].

כמו־כן, יש אצלם הלכה נוספת. הם חושבים, כי אשה יכולה להרות, אפילו לאחר שבע שנים, מאז שבעלה עזב אותה. כביכול נמצא באיזה שהוא מקום בגוף, התחבא וישן, ולאחר שבע שנים הדבר התעורר, והיא עדיין יכולה להיות הרה ממנו.

זה מה שבעל אבן ספיר אומר, 'שְׁהֶם בְּהֵמָּה הֵמָּה לָהֶם'. כך המשפט שלהם. לא ניכנס כעת, לכל הסיפורים שקרו בעניין זה.

בכל אופן, הם לא מתעסקים בחכמות. הם לא מבינים. יש להם הרבה שטיות והרבה טעיות.

שאלה מהקהל: א"כ איך הם ידעו את כל החשבון של האלגברה.

תשובת מרן שליט"א: זהו דבר פשוט יותר, ולמעשה התחיל לפניהם. זאת לא 'חכמה'. גם חשבון האצבעות, במקום לוח הכפל, כבר קדם להם. הדבר מובא במדרש איכה רבה, שמסר אותו ר' צדוק לאספסיינוס. [ביתר הרחבה, בשיעור הבא בל"נ].

רבינו הרמב"ם, כותב בהלכות תשובה [פרק ח' הלכה ב'], בעניין העולם הבא. וז"ל, העולם הבא, אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף, כמלאכי השרת. הואיל ואין בו גויות, אין בו לא אכילה, ולא שתייה, ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה וכו'.

ובהלכה ו' כותב הרמב"ם כך, שמא תֵקַל בעיניך טובה זו, ותְדַמה שאין שכר המצוות, והיות האדם שלם בדרכי האמת, אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות. אולי כך יחשוב האדם, כי זהו השכר הטוב שהוא יקבל עבור המצוות שעשה, את כל המאכלים והמשקים הטובים והטעימים ביותר. ובועל צורות נאות, ולובש בגדי שש ורקמה, ושוכן באהלי שן, ומשתמש בכלי כסף וזהב, ודברים הדומים לאלו, כמו שמדמין אלו הערביים הטפשים האוילים השטופים בזמה.

רבינו הרמב"ם, ידע בדיוק את דעותיהם ואמונותיהם, שהרי הוא היה ביניהם, וקרא את ספריהם. והרמב"ם אומר, כי בגלל הטיפשות שלהם, ומפני שהם שטופים בתאוות, ממילא הם חושבים, כי זהו השכר שהם יקבלו בגן עדן.

אבל החכמים ובעלי דעה ידעו, שכל הדברים האלו, דברי הבאי והבל הם, ואין בהם תועלת. ואינה טובה גדולה אצלנו בעולם הזה, אלא מפני שאנו בעלי גוף וגויה, וכל הדברים האלו צרכי הגוף הם. ואין הנפש מתאוה להם ומחמדתן, אלא מפני צורך הגוף. בעולם הזה, אנחנו חושבים כי הדברים הללו טובים, כיון שאנחנו מגושמים. בעלי גוף. הנפש מתאוה לכך, כיון שזהו צורך הגוף. אבל כאשר אין את הגוף, הרי בעולם הבא ישנן רק הנשמות, ממילא כל התענוגות הללו הם שטויות.

הטובה הגדולה, שתהיה בה הנפש בעולם הבא, אין שום דרך בעולם הזה להשיגה ולידע אותה. שאין אנו יודעים בעולם הזה, אלא טובת הגוף, ולה אנו מתאוין. אבל אותה הטובה גדולה עד מאד, ואין לה ערך בטובות העולם הזה, אלא דרך משל. אבל בדרך האמת, שנערוך טובת הנפש בעולם הבא, בטובות הגוף בעולם הזה במאכל ובמשתה, אינו כן. אלא אותה הטובה גדולה, עד אין חקר, ואין לה ערך ודמיון. הוא שאמר דוד, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. אי אפשר להבין, את גודל תענוג הנשמה בעולם הבא, כיון שזהו דבר רוחני. לא שייך לתפוס זאת, במושגים שלנו. אין לנו את הכלים לכך. הרמב"ם כותב בפירוש המשניות [סנהדרין ריש פרק העשירי, הוא פרק חֵלֶק], כי זהו כמו אדם עיוור מלידה, אשר אי אפשר להסביר לו, מה הם גווני הצבעים. הדבר לא נתפס אצלו, לא שייך לתאר שיבין, כיון שזה לא במושגים שלו.

באיגרת תימן, כותב הרמב"ם כך, ואתם אחינו, ידוע לכם שהקב"ה הִפִּילָּנו במהמורות עונותינו בתוך אומה זו שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו, כמו שגזר עלינו יתברך "ואויבינו פלילים". ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה, ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם. שאפילו דוד המלך ע"ה, כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות לישראל, התחיל לצעוק ולקונן בלשון האומר מרעת בני ישמעאל ואמר תהלים [ק"כ, ה'] "אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר". וראו איך זכר "קדר" משאר בני ישמעאל, לפי שהמשוגע הוא מבני קדר, כמו שהוא מפורסם מייחוסו וכו'. דהיינו, דוד המלך מזכיר דוקא את 'אהלי קידר', כיון שהמשוגע שלהם, הוא מיוחס לקידר, שהם עיקר מלכות ישמעאל. מכך פחד דוד המלך, כי עם ישראל יהיה בגלות הקשה הזאת ביניהם.

לכאורה, מה נאמר על המלים, 'כי גרתי משך'? הרי משמע, כי זה לא רק 'קידר'? מדוע הרמב"ם אומר, כי דוד המלך ע"ה, צועק רק לגבי ישמעאל?

רואים מכאן, כך היגעתי למסקנא, כי הרמב"ם מפרש את הפסוק, כדעת הרד"ק האומר, כי 'משך' זאת אינה אומה. אמנם בפרשת נח, מוזכר גם 'משך', בין בני יפת. כמו שנאמר, בְּנֵי יֶפֶת, גֹּמֶר וּמָגוֹג, וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל, וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס [בראשית י', ב']. ואכן, כך רש"י מסביר [בספר תהלים פרק ק"כ פסוק ה']. אבל הרד"ק [שם] מסביר, כי 'משך' היינו, שהגלות נמשכה. וז"ל, אויה לי כי גרתי משך, גרתי בגלות משך. כלומר, שנמשכה גלותי מאד. ו'שכנתי' עם רעים, עם 'אהלי קדר'. וזכר הגלות אשר בישמעאל, ולא זכר אשר באדום, כי רוב גלות ישראל בין הישמעאלים. וזכר קדר, כי הם המשפחות המיוחסות אשר בישמעאל, והם ראשי המלכות. כמו־כן, תרגום המלה 'משך' הוא, משכנא דְּעַרְבָּאֵי. א"כ יוצא, כי 'משך' זאת רק דוגמא, והכוונה היא על כולם. ומזכירים את 'קידר', כיון שזהו העיקר שלהם.

ממשיך רבינו הרמב"ם ואומר, ואנחנו בעודנו סובלים שעבודם, וכזביהם ושיקרותם, למעלה מיכָלתנו, אין ביכוֹלת האדם כוח לסבול. א"כ, מה עלינו לעשות? ויהי כמו שאמר דוד ע"ה [תהלים ל"ח, י"ד] "ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו". וכמו שהוכיחונו רבותינו, לשאת כזבי ישמעאל ושקרו לשתוק ממנו. וסמכו זה לפסוק, שכתוב בשם בניו, "ומשמע ודומה ומשא", שמע דום ושא.

'ומשמע ודומה ומשא' היינו, תשמע ותידום ותישא, דהיינו תסבול. הרמב"ם כותב, כי כך לימדונו חז"ל. היה לו מדרש כזה. המאמר הזה, מובא גם במדרש הגדול. בקיצור, אנחנו צריכים לסבול את כל ההתפרצויות שלהם.

דרך אגב, צריך לכאורה להבין, הלא המדובר בשמות בניו של ישמעאל. א"כ, כיצד אפשר לדרוש זאת כך? אלא חושבני, כי חז"ל דייקו זאת, מכך שזהו בפסוק נפרד. לכאורה, מדוע לא חיברו זאת לפסוק שלפניו? היה יכול להיות כתוב כך, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם, בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת, וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם, וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא [בראשית כ"ה, י"ג-י"ד]. מדוע הדבר צריך להיות, בפסוק נפרד? בפסוק קטן, בן שלש מלים? לכן, מכיון שהדבר אינו מחובר אל הפסוק שלפני כן, או אל הפסוק שלאחרי כן, א"כ ישנו כאן רמז, שהוא 'שמע ודום ושא'.

כעת אומר הרמב"ם, דבר חשוב. וכבר הסכמנו כולנו, גדולים וקטנים, לסבול שעבודם, שכן אמר ישעיהו ע"ה [ישעיה ג', וי"ו] "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים פני לא הסתרתי מכלימות ורוק". ועם כל זה, לא נוכל להינצל מרוב רעתם ופחזותם בכל זמן. וכל זמן שאנו רודפים שלומם, הם רודפים אחרינו בחרום ובמלחמה. הדבר פלא עצום. הרמב"ם כותב דברים, אשר אנו רואים אותם גם כיום. כמה שאנחנו רוצים לחיות עמם בשלום, עושים איתם כיום כל מיני הסכמים, הדבר לא מועיל. צריכים לדעת, הפלסטינאים הם על שם פלשתים. זהו השורש שלהם. במחוז העיר עַזָּה. כך כתב רס"ג בתפסיר. והם קראו כך, לכל ארץ ישראל. לא משנה. בכל אופן, אי אפשר לעשות איתם שלום. כמו שאמר דוד המלך ע"ה [תהלים ק"כ, ז'] "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה".

אומר הרמב"ם, כל שכן אם נעורר עלינו, ונקרא במלכות בדברים בטלים ושקר, הלא נסכן בנפשותינו ונבוא לידי מיתה.

הרי אז בזמנו, היה משיח שקר בארץ תימן, והם רצו כביכול להקים כעת את מלכות בית דוד וכו'. לכן הרמב"ם כתב להם, תזהרו שהערבים לא ישתגעו. אם אתם תתפארו במלוכה בשטות ובכזב, פירושו שאתם מוסרים את עצמכם למיתה רח"ל.

איסור התגרות באומות ואיסור עלייה להר הבית, וצורך החיזוק בענייני קדושה וצניעות.

למה אני אומר זאת? כיון שאני שומע, כי ישנם כיום שתי מחנות. האמת היא, כי אינני קורא עיתונים, ואינני שומע חדשות וכדומה, רק קולט את הדברים מפה ומשם, ראשי תיבות וסופי תיבות, וכך אני מבין פחות או יותר. אני מקוה, כי אני מדייק. ואם לא דייקתי, לא נורא. אשמח אם מישהו יתקן אותי. בכל אופן, כך אני מבין, פחות או יותר.

ישנן כיום שתי דעות. שתי מחנות. ישנה את הדעה, של גדולי התורה, בני התורה, עולם התורה, אשר אוחז כי במצבים הללו צריך להתאפק. כמובן, צריכים להישמר וכו', אבל לא להילחם כנגד הערבים, לא להתגבר נגדם. אלא, צריכים לדעת כי הכל הוא בעוונותינו הרבים, ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. ויש מחנה שני, האומר כי צריך להתגבר ולהראות שאנחנו חזקים, צריך לעלות להר הבית, להראות כי אדרבה, אנחנו השולטים. לעורר מלחמה כנגדם. אלו פחות או יותר, שתי הכיוונים.

צריכים לדעת, אסור לעלות להר הבית, לפי דעת רוב הפוסקים. כך דעת הרמב"ם [בהלכות בית הבחירה פרק ו' הלכה י"ד], וכך דעת הרא"ש [בתוספותיו ליבמות דף פ"ב ע"ב]. כמעט כל הפוסקים סוברים, כי הדבר באיסור כרת רח"ל. אפשר לראות בקול סיני דף שע"ד שע"ו. להלכה למעשה, רוב ככל הפוסקים סוברים, כי הדבר אסור. ואלה הסומכים על הראב"ד בהשגותיו שם ועוד מיעוט פוסקים, זה לא יועיל ולא יציל מצד אחר, כי סוף סוף הם מתגרים בכך באומות העולם. זה בדיוק מה שהבאנו מקודם בשם הרמב"ם, כי צריך לעשות ההיפך, עלינו לסבול זאת, 'ומשמע ודומה ומשא'.

לפני כמה שנים, דיברתי בעניין ביצת היענה, אשר יש הנוהגים לתלותה בבית הכנסת. כתבתי בס"ד על כך, בספר נפלאות מתורתך, כמעט חמשים טעמים למנהג זה, וזהו הטעם הארבעים ושתים בערך. הבאתי שם את דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל, ואמרתי כי לכן נהגו לתלות את ביצת היענה, בתורת סימן. כי כאשר מכים את היענה, היא שותקת. לא מפני שהיא חלשה. והראיה, כי כאשר רוצים לקחת לה את הביצים, היא מתנפלת ותוקפת. היא דוקא אמיצה, אבל היא סובלת ושותקת. לכן, עניין תליית ביצת בת היענה, היה מצוי דוקא בארצות ישמעאל, כמובא בספרים. בעל מדרש תלפיות מביא זאת, וכן בעל שפתי כהן, וכן היעב"ץ מזכיר כי זהו המנהג בארצות תוגרמה, וכך נהגו גם בארץ תימן, בבתי כנסת רבים, לתלות ביצת יענה בבית הכנסת. זהו אחד הטעמים לכך. בארצות אשכנז, לא היה נהוג עניין זה, אלא רק בארצות ישמעאל.

כתבתי [שם] כך, אפשר לומר, כי בארצות ישמעאל הניחו ביצת בת יענה בבית הכנסת, לרמוז על כך שהיא שותקת אפילו שמכים אותה, כמו שכתב הרמב"ן. וחוץ מזה, לביצה אין פה. עלינו לשתוק ולסבול בדומיה. ולא תחשוב כי רק בגלות, אלא גם היום שהקב"ה החזיר אותנו לאדמתנו, בני ישמעאל זוממים תמיד להשמיד אותנו, בטענה כי גירשנו אותם מהארץ. ולא זו בלבד, כל זמן שישנו יישוב יהודי בארץ ישראל, הדבר הוא כנגד הדת שלהם. הם לא יכולים לסבול זאת. אם עם ישראל חוזר לתקומה, הדבר מוציא אותם מדתם ומדעתם, זה סותר אותם.

לכן צריך לדעת, כי הכל הוא בעוה"ר, וכמובן שצריך לעשות את מה שצריך בכדי להתגונן ולהילחם, אבל לא להתפאר ולהראות שאנחנו יותר חזקים. כי אדרבה, אם נראה להם שאנו מתגברים עליהם, אזי הדבר יקומם את כולם עלינו. זאת היא הנקודה.

ראיתי השבוע בספר 'ממעמקים' [בראשית, עמ' 114], להרה"ג משה שפירא מעיקו"ת ירושלם ת"ו, הוא אחד מגדולי בעלי המחשבה והמור וההשקפה התורנית בדורנו, בירושלם עיקו"ת, שהביא את דברי הרמב"ם הללו לעניינינו, לפני שנים רבות, וכתב כך, שתי אפשרויות עומדות בפנינו. מצד אחד, אפשר להגיב באופן נמרץ למצב, ולהנהיג את עצמנו בעזות רוח נגד הקמים עלינו. ומצד שני, אפשר לנהוג באיפוק, ולכוון את מגמת פנינו לתשובה ותפילה לבורא העולם, כמו שנהגו היהודים בימי מרדכי ואסתר. אומת ישמעאל, משליטה אימה ופחד, מצירים מאד, מכים מכה אחרי מכה. איך צריכים להתייחס לזה, מבחינת חובת הלבבות?

הרמב"ם מורה לנו באופן חד משמעי, כיצד עלינו לנהוג כלפי הישמעאלים. הוא מביא את דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל, כי צריכים לנהוג כך, 'ומשמע ודומה ומשא'.

הרי גילה לנו הרמב"ם, שהנהגה של כלל ישראל בעת צרת ישמעאל צריכה להיות, שנסבול שקרי הישמעאלים ונשמע ונידום.

בהמשך דבריו, הוא אומר איזה רעיון. הרי אמרנו מקודם, כי לישמעאלים ישנה אמונה חזקה מאד.

דיברתי על עניין זה, כאן בביהמ"ד, בליל שבת. ומישהו שאל אותי, כי אם יש להם אמונה כ"כ חזקה, אזי לכאורה הם צריכים לקבל שכר על כך? עניתי לו, כי הם כמו בהמות, ואינם צריכים לקבל כל שכר. וכי בגלל שהם טפשים כבהמות, ומאמינים בצורה עיוורת באיזה דבר, אם הם מוכנים למסור עצמם למיתה, בשביל לקבל את כל התאוות שלהם, וכי על זאת מגיע להם שכר? בודאי שלא. דהיינו, אם הם מאמינים בכך, בלי שום שכל, כמו פתי המאמין לכל דבר, אמנם זה לא פלא, אבל לא מגיע להם כלום על כך.

ואם תאמר, הרי כתוב בפסוק, וְהֶאֱמִן בַּי"יָ, וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה [בראשית ט"ו, ו']? התשובה היא, כי זהו רק לגבי יהודי, אשר מאידך יש לו הבנה, ומאידך בכל זאת יש לו אמונה, אפילו אם הוא מאמין בתמימות.

רק תדעו לכם, האמונה שהיתה אצל אבותינו בתימן, אינה כפי האמונה שישנה כיום. גם את הדבר הזה, הרגיש בעל אבן ספיר. הוא כותב [בחלק ב' פרק ט"ו], כי האמונה של יהודי תימן, היא חזקה מאד. ומי שהכיר את הדור הקודם, אכן ראה את זאת.

כאשר בעל אבן ספיר הגיע לארץ הודו, וראה שם את הכת הנקראים בני ישראל, הוא חקר על מוצאם והגיע למסקנא, ולדעתו, ראשית בואם מארץ תימן, מזה כאלף ושש מאות שנה. ועדות לההגדה שבאו מתימן היא, כי במראה ודמות פניהם ומנהגיהם, שווים הם לאנשי תימן. כמוהם, פניהם ארוכים ושחרחורת, וכן מבנה גופם דומה ישוו למו. מניחים פאותי שערות הצדעים, כדת היהודים, ארוכות כהתימנים. וחיזוק האמונה בעניינים הרוחניים, ג"כ כמוהם. מובן, כי הוא הבחין בכך.

אבל המדובר הוא, לגבי יהודי עם שכל, אשר מאמין. דהיינו, ישנה אמונה, וישנה אמונה. ישנו אדם המאמין, כאברהם אבינו ע"ה, אשר קיבל שכר על אמונתו, כמו שנאמר 'ויחשבה לו צדקה'. והסיבה היא, כיון שאברהם אבינו, היה בעל מחקר. דיברנו מקודם, בעניין החקירות. כלומר, אדם החוקר והמבין, הוא נאבק במשהו נגדי. וכאשר הוא בכל זאת מאמין, אזי מגיע לו שכר, כיון שהוא התאמץ בכך. אבל אין המדובר, כאשר האדם מאמין סתם, כמו טיפש, בגלל שכך אמרו לו, והוא לא חושב כי ישנו בכלל צד אחר.

מסבירים זאת על הפסוק, בחלק 'עניינים' [מובא בחומשים כגון רב פנינים, כתר תורה עם חמשים פירושים, על יד דעת זקנים מבעלי התוספות], אברהם אבינו היה חוקר ופילוסוף ואיצטגנין. ואמרו חז"ל (יומא כ"ח), אברהם אמר להקב"ה, המזל דוחקני, שרואה אני במזלי שאיני מוליד וכו'. שלא יהיו לי ילדים. ואתה עכשיו אומר לי שכן? דרך החוקרים, לילך אחרי מראה עיניהם ושכלותם. ואמר לנו הכתוב, כי מעתה השליך אברהם אבינו כל חקירותיו, ועזב עצמו רק על האמונה. והאמין בה'. והקב"ה חשב זאת לאברהם לצדקה, כמו שאמר הכתוב 'ומצאת את לבבו נאמן לפניך'. על אמונה כזאת, אכן מגיע השכר.

ממשיך הרב שפירא [בס' ממעמקים שם] ואומר כך, משמעות הדבר היא כך. הדבר ידוע, שאין אומה יכולה לשעבד את כלל ישראל, אלא אם כן ישראל פגומים באותה מִדה שהאומה ההיא מייצגת. ובכן, מאחר שעניינם של ישמעאל הוא האמונה הפגומה, שאומרים ישמעאל שרצונם הוא רצון ה' כמו שהתבאר, הרי האופן להתגבר על אותה מדה, הוא ההתעצמות במדת ביטול הרצון, והקרבתו כלפי רצון ה'. והן הן דברי הרמב"ם, שקבע לנו במסמרות, לידום בעת צרת ישמעאל. כי אמנם בהנהגה זו גופא, טמון סוד הניצחון של עם ישראל על ישמעאל. דווקא באי נקיטת צעדים נגדם, נזכה לנצחם. שהרי הדרך להתרומם מתפיסת ישמעאל היא, לעקוד את רצוננו על מזבח רצונו יתברך, ולהתמסר לגזירתו, ולקבל עלינו את הנהגתו, ורק באופן זה ננצח את קליפת ישמעאל. והקב"ה ישמע בקולנו, כשם ששמענו בקולו, וקיבלנו את גזירתו כמ"ש. הרי כתוב בפסוק, יִשְׁמַע אֵל וְיַעֲנֵם [תהלים נ"ה, כ']. כתוב בפרקי דרבי אליעזר [פרק ל'], חמשה עשר דברים עתידין ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים וכו'. מסיים הרב שפירא, והקב"ה עתיד לשמוע את נאקת העם, ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים.

הוא הכניס בדברי הרמב"ם, איזה רעיון. אולם הרמב"ם לא אמר זאת. דהיינו, הוא אמנם הוסיף כאן, נקודה חשובה. לפי דבריו, כיון שהדבר בא אצלם מחמת האמונה שלהם, אזי בכך הם מצליחים להתגבר עלינו, על אף שהאמונה שלהם היא שטות. והתיקון לכך הוא, שאנחנו צריכים להתחזק באמונה, ולהאמין שסוד הנצחון שלנו הוא דוקא ע"י שנסבול, למרות שהדבר נראה ההיפך מן השכל. כי לכאורה, וכי ע"י שנשתוק, ננצח אותם? אלא, צריך להאמין בכך, וממילא עי"כ נתגבר עליהם.

זהו רעיון טוב. אך אין לכך מקור, בדברי הרמב"ם. אבל חושבני, כי הרעיון אינו במקום. כיון שהרמב"ם כתב את הדברים הללו, עבור יהודי תימן, אשר לא היו פגומים בענייני האמונה, כמו שאמרנו. אכן, לדור שלנו, לכלל הציבור, הרעיון שלו הוא רעיון טוב, אבל הדבר לא שייך כלפי הדור ההוא. לפענ"ד אי אפשר להכניס זאת בדבריו.

בכל אופן, צריכים לדעת כך. הרי הרמב"ם כותב [בהלכות מלכים פרק י' הלכה ו'], כי רק על שבע מצוות בני נח, הם מקבלים שכר. אבל אסור להם להוסיף מצוות, אשר אינם כתובים בתורה.

מהר"ץ חיות מביא בספרו מנחת קנאות [סוף כרך שני, קונטריס אחרון, דף תתרל"ו], כי בדתות החדשות, דהיינו אצל הנצרים ואצל הישמעאלים, ישנן גם שבע מצות בני נח. אינני יודע אם הם מקיימים אותן, אבל זהו מה שקיים בדת שלהם. אולם הוא אומר כך, מ"מ, יש להם מצוות חדשות. כגון אצל הנצרים, אכילת הלחם והיין בפסח שלהם. והישמעאלים, באיסור אכילת החזיר ושתיית היין. הרי בן נח, אינו מצווה שלא לאכול חזיר. פתאום יש להם איסור כזה? ומדוע אסור להם לשתות יין?

דרך אגב, טוב שאמרו להם שלא לשתות יין, כיון שהם חמומים גם בלי היין, ואם הם עוד ישתו יין, הם בכלל יהיו 'מגּאנין' לגמרי. בכל אופן, אצלם זהו איסור מן הדין. והרי הרמב"ם כותב, כי אין להם לחדש דת, או לעשות מצוות לעצמם. א"כ, אינם בגדר 'גר תושב'.

גם הרשב"ץ כותב [בשו"ת התשב"ץ חלק ג' סימן קל"ג], כי אסור לישראלי, לשחוט לישמעאלים כבש לפסח, לפי שזו מצוה קבועה להם, ואין מניחים לבני נח להוסיף על שבע מצוות שלהם. אסור להם להוסיף, על שבע מצוות בני נח.

צריכים לדעת, כי דוקא השיגעון הזה שלהם, הנובע מן האמונה הטיפשית שלהם, עָם הדומה לחמור, זהו הדבר שצריך לעורר אותנו, ושעלינו לתקן זאת. דהיינו, בעבר הערבים חיו עם היהודים, באהבה ואחוה ושלום ורעות. כל השנאה אשר התעוררה אצלם כלפינו, זה הכל בעוונותינו הרבים. הבאתי בספר נפלאות מתורתך [הפטרת מסעי] בשם המגיד הירושלמי, הרב"צ ידלר, כי מאז שהתחילה הפריצות ברחובות בעיר חברון, כאשר התחילו אנשי השמאל ללכת בחוסר צניעות, מאז הקב"ה הכניס שנאה כבושה בליבם, ומאז התחילו כל הפרעות, כגון בשנת תרפ"ט בעיר חברון.

אם־כן, אנחנו צריכים לעשות ההיפך מהם. הרי אצלם, כל התאוות הגופניות השפלות, אלו הם הדברים, אשר גורמים להם למסור את הנפש. הם מוכנים למות ולהתפוצץ, כיון שהם מקווים, כי הם יקבלו זאת בשפע, ו"בהיתר" כביכול. לכן, אצלינו צריך להיות בדיוק ההיפך, עלינו לחזק את הקדושה והצניעות, בכדי להראות כי אדרבה, אנחנו רחוקים מכל התאוות הללו. עלינו לחזק את האמונה האמיתית. זהו הדבר, אשר צריך לעורר אותנו, להרחיק מעלינו את כל התאוות. כגון, כל המכשירים המכשילים, אשר נכנסו אלינו, ושהאנשים נופלים בהם. עלינו להיות, ההיפך מהם. ואם נעשה את הדבר הזה, יתקיים בנו בע"ה, מה שכתוב בסוף פרשתנו, עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל [בראשית כ"ה, י"ח]. אומר בעל הטורים, כי סמיך ליה, וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק [שם שם, י"ט]. דהיינו, אחרי שישמעאל יפול, או אז מתחילים 'תולדות יצחק'.

גם בעל ספר ממעמקים, שהבאנו את דבריו לעיל, מביא זאת בסוף דבריו בזה"ל, ננעוץ סוף דברינו בתחילתם, ונסיים בדברי בעל הטורים [בראשית כ"ה, י"ח] שצוטטו בתחילת המאמר, 'על פני כל אחיו נפל', וסמיך ליה 'ואלה תולדות יצחק', לומר כשיפול ישמעאל באחרית הימים, אז יצמח בן דוד, שהוא מתולדת יצחק. והדברים מדוייקים מאד.