ביאור דברי מהרי"ץ זיע"א בעניין עליית קטן לששי של־תוכחת פרשת כי תבוא, ותוכחת מוסר ממהרי"ץ על המשנים ממנהגי אבותינו

ביאור דברי מהרי"ץ זיע"א בעניין עליית קטן לששי של־תוכחת פרשת כי תבוא, ותוכחת מוסר ממהרי"ץ על המשנים ממנהגי אבותינו.

מתוך "שערי יצחק" – השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק שמיני התשע"ד.

מהרי"ץ זיע"א [עץ חיים ח"א דף קל"ח ע"א] כותב יסוד חשוב בהנהגה, כיצד לראות את הדברים שנהגו אבותינו, כי לפעמים איננו יודעים על סמך מה הדבר נעשה, וחושבים שאפשר לשנות זאת.

הדבר קשור, לעניין של־יוסף הצדיק, כפי שדיברנו מקודם, שיוסף הוא 'צדיק יסוד עולם'.

הוא מדבר על העניין של־תוכחה, וכותב כך, נהגו בפרשת כי תבוא, להעמיד הששי לקריאת התוכחה, ומתחיל מפסוק יִפְתַּח יְ"יָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם וגו' [דברים כ"ח, י"ב]. ומנהג זה נשתרבב מימות ראשונים דראשונים, ובכוונה יקרה נהגו כך.

בהמשך הוא מסביר, מדוע הוא מדגיש זאת. בזמנו, היו כאלה אשר שינו את המנהג. אמנם בזמננו, שינוי זה כבר אינו קיים, בעיקבות כך שמהרי"ץ גדר את הדבר, והסביר את שורש הדברים, ממילא כבר אף אחד לא פרץ גדר יותר.

הרי אנו נוהגים, כי ילדים קטנים עולים למברך ששי, אבל ילד קטן אינו יכול לעלות לתוכחה, והפסוקים 'יפתח י"י לך וגו', אלו שלשה פסוקים לפני התוכחה, שהרי אי אפשר להתחיל ישר את התוכחה, וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע וגו' [שם שם, ט"ו]. לכן מקדימים לפני התוכחה, שלושה פסוקים. א"כ, מפני שאי אפשר להעלות ילד קטן לתוכחה, אמרו כמה חזנים, נעשה את התוכחה למברך שביעי, והפסוקים יְקִימְךָ יְ"יָ לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ וגו' [שם שם, ט'], יהיו מברך ששי, בכדי שילד קטן יוכל לעלות ששי. יוצא א"כ, כי התוכחה, תהיה מברך שביעי. בא מהרי"ץ ואומר, לא, הדבר אינו נכון. התוכחה צריכה להיות 'מברך ששי' בדוקא, כיון שהששי זהו מדת יסוד. הרי לפני כן הוא מביא, מאן דסליק לס"ת למקרי, אצטריך צדיק וכו', ולכן עולים הקטנים לעליית ששי. וכמו שכבר הזכרנו בס"ד בֶּעָבַר.

ממשיך מהרי"ץ וכותב כך, בכוונה יקרה נהגו כך, ע"פ מה שכתוב בזוהר הק' פרשת ויקרא [דף ז' ע"א] וגם בזוהר ואתחנן [דף רס"ו ע"א] וז"ל, קללות שבמשנה תורה, משה מפי עצמו אמרם. 'מעצמו' לא תנינן, אלא 'מפי עצמו', מפי ההוא קול דאחיד ביה וכו'. ופירש בו הרב מקדש מלך, מפי ההוא קול, היינו יסוד וכו', הרי דהתוכחה שבמשנה תורה, מפי יסוד נאמרו. ישנו עניין, כי דוקא מברך ששי, יקרא את התוכחה.

וכשם שהקללות נאמרו מהיסוד צדיק יסוד עולם, כמו כן צריכים אנו לעשות כדרך שעשה משה רבינו ע"ה. הרי משרע"ה ויוסף הצדיק, קשורים האחד לשני. כי משרע"ה הוא מדת תפארת, ויוסף הוא מדת יסוד. לכן הם בעצם מחוברים האחד עם השני, ומשפיע האחד על השני.

וכל זה, כדי להקל ביסורי התוכחה. כלומר, בכדי שהדבר לא יזיק ח"ו, לכן ע"י שהתוכחה נאמרת על ידי יסוד, דהיינו צדיק יסוד עולם, א"כ הדבר הוא יותר קל, מאשר אם זה ייאמר על ידי מברך שביעי. הרי ישנם שבעה מברכים, ו'שביעי' זה מדת מלכות. ומלכות היינו, 'דינא דמלכותא דינא'. זהו דין. ואילו מדת יסוד, היא יותר רחמים וחסד.

ולזה התקינו קריאת קללות אלו מפי הששי, הרומז על היסוד, מעין הברכה. כדאיתא בזוהר ויחי [דף רל"ה ע"ב] ובכמה דוכתי, להמתיק שם הקללות. ולא תיקנוהו לקרותו השביעי, כי השביעי הוא רומז דינא דמלכותא דינא. ואם יקראהו שביעי, יהיה מוסיף בחמת הקללות. נהיה ח"ו יותר גרוע. כנראה, שהשפעת הצרות של־גלות, נובעת מהקריאה של־מברכים. הרי בקריאת התורה, ישנה השפעה על הציבור, לטוב או למוטב. כבר דיברנו על כך בעבר, אולי לא הזכרתי זאת במסגרת השיעור הזה, אבל בקריאה שהאדם קורא, לפעמים יש בה רמזים לאדם לעצמו, וממילא גם לציבור. מה זה משנה, האם הס"ת הוא כשר, או שהוא פסול? הפירוש הוא, כי האורות של־קריאה, באים מס"ת שהוא כשר, והדבר משפיע לטובה. אבל אם הס"ת אינו כשר, אזי הם אינם כך ח"ו, כמו שמסביר הרמח"ל.

ממשיך מהרי"ץ ואומר, שוב מצאתי עוד בזוהר פרשת בחקותי [דף קט"ו ע"א] וז"ל, 'אלה דברי הברית', דברי גבורה מבעי ליה וכו', הללו מפי הגבורה והללו מפי עצמו וכו'. ואל רמז זה פתח בו, 'יפתח י"י לך את אוצרו הטוב', היינו יסוד, משך הוא"ו, והיינו 'את השמים' ודו"ק.

כעת תשמעו טוב, כי כן הוא בכל ספרי התיגאן, ששם פיסקו קריאת הפרשיות לשבעה מברכים. כידוע, החלוקה של־מברכים בתיגאן, היא מסודרת לפי הבנת העניין, מבלי להסתכל האם המברך קצר או ארוך, כפי שדיברנו כבר פעמים רבות [עיין שיעור מוצש"ק משפטים ה'תשע"ד]. כלומר, החלוקה אינה לפי מספר הפסוקים, כביכול העיקר לחלק את הקריאה לשבע מברכים. אלא, שכל עניין יתקבל בהבנת הקוראים, בצורה שדעתם תהיה מיושבת. לא לערבב נושא בנושא, אלא שכל נושא יהיה בפני עצמו, ככל האפשר.

וכשהגיעו לפרשת כי תבוא, עשו הקללות לקריאת ששי, וזה באמת לכוונה זו, או לכוונה נעלמת יותר מזה. אומר מהרי"ץ, אני אומר לך איזה הסבר בכך, אבל יכול להיות שישנם עוד עניינים נסתרים, שאני בעצמי לא יודע אותם. אבל לפחות ההסבר הזה, נכלל בודאי בכוונה שלהם, לעשות את התוכחה 'עליית ששי' בדוקא.

לא כמו שחשבו קצת חזנים מקרוב, לקרות התוכחה שביעי, ולעשות ששי פסוקים 'יקימך י"י לו לעם קדוש וגו', וזה אינו, וכי קצרה יד עיון התיגאן לעשות ששי 'יקימך וגו'? והלא הם עשו פסקי המברכים מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל', וכאן קצרה יד עיונם ח"ו? אלא מה אית לך למימר, שהכל עשו בכוונה, לא בהזדמן, כאשר קרה לדורנו זה, לעשות הכל כפי מה שיעריך וישקול אותו עת בדעתו. ואין לסור ממה שיסדו הם ז"ל.

מהרי"ץ רומז כאן תוכחת מוסר, מורה לנו דרך על ההסתכלות בעניין. הוא אומר, כי בדורנו האנשים עושים דברים, בלי הרבה מחשבה. 'נראה לי כך', או 'אני חושב כך'. במקום שיקחו את הדברים בהבנה, בהסתכלות עמוקה ורחבה יותר, לדעת את שרשי הדברים, כי הם לא נעשו ע"י הראשונים כפי שהזדמן להם, אלא הכל היה מתוך מחשבה ועיון וידיעה בפנימיות הדברים. ואפילו דבר שאתה חושב שהוא פשוט, כי אה"נ, מבחינה הלכתית הדבר אינו משנה, תעשה את מברך ששי כך או כך, אבל 'אין לזוז ממה שיסדו הם ז"ל'. ואם ריק הוא, ממנו הוא ריק. ובפרט כאשר אנו יודעים ומבינים קצת, מה היתה כוונתם.

זהו כלל, שיש לדעת אותו, לגבי הרבה דברים. לפעמים האדם חושב בצורה שטחית, ואינו מתעמק להבין מהיכן ולאיפה הדברים מגיעים. אתם תפגשו זאת בעוד כמה וכמה עניינים.