האם פסיעת "עושה שלום" בסיום התפילה דינה כעובר לפני המתפלל?

נחזור לנושא שהתחלנו לדון לפני כמה שיעורים בעניין שלש פסיעות שבסיום התפילה, נרחיב במה שנספיק ואת השאר נשלים בשיעור הבא בע"ה. [תחילת הנושא בשיעור מוצש"ק שמות התש"ע] 

יש הלכה בשו"ע סימן ק"ב ס"א, אסור לישב בתוך ארבע אמות של מתפלל, בין מלפניו בין מן הצדדין ובין מלאחריו צריך להרחיק ארבע אמות. אדם שמתפלל שמונה עשרה, אסור לשבת בתוך ארבע אמות שלו. כל המקום מתקדש, ארבע אמות בעיגול, לא מרובעות. לפי שיטתנו זה יוצא מטר תשעים ושתים, ולפי החזו"א שני מטר וחצי. לשיטתנו, כל אמה 48 ס"מ וביחד יוצא 192 ס"מ. אפשר למדוד לפי הרצפות. כל זה לגבי איסור ישיבה בתוך ד' אמות של המתפלל.  

יש עוד איסור שכתוב בסעיף ד', אסור לעבור כנגד המתפללים בתוך ארבע אמות.  ודוקא לפניהם, אבל בצדיהם, מותר לעבור ולעמוד.  

כידוע, אבותינו לא נהגו להחמיר בזה. מעולם לא הסתובבו בסיום התפילה לראות אם זה שמאחוריו סיים את התפילה. לכאורה זה נגד הלכה מפורשת בשו"ע, מרן בסעיף ה' כותב, אם השלים תפילתו, והיה אדם אחר מתפלל אחריו, אסור לפסוע שלש פסיעות עד שיגמור מי שאחריו את תפילתו, שאם יעשה זה הרי הוא כעובר כנגד המתפלל. וצריך לדקדק בזה אפילו אם האחרון התחיל להתפלל אחריו מאחר שכבר התחיל. כתוב במפורש, שאדם שסיים את התפילה לא יפסע, כי אסור לעבור לפני המתפלל.  

מקור הדין בגמרא מפורשת מסכת ברכות דף כ"ז עמוד ראשון. הגמ' אומרת, רב איקלע לבי גניבא, וצלי של שבת בערב שבת, והוה מצלי רבי ירמיה בר אבא לאחוריה דרב, וסיים רב ולא פסקיה לצלותיה דרבי ירמיה. רב הזדמן למקום שנקרא בי גניבא, והתפלל מוקדם בערב שבת. רבי ירמיה בר אבא שהיה תלמידו, התפלל לאחוריו. רב גמר את התפילה ומאחוריו היה ר' ירמיה בר אבא, ורב לא פסקיה לצלותיה דר' ירמיה. יש מפרשים, שהכוונה היא שהוא לא פסע לאחוריו. כך סובר מרן, ומביא את האורחות חיים ורבינו יונה והמאירי והרא"ה, ר' אהרון הלוי בפקודת הלויים. הם סוברים, שכשם שאסור לעבור לפני המתפלל ולחתוך את הדרך לפניו, כך אסור גם לפסוע בסיום התפילה אם זה כנגד המתפלל.  

כבר כתבנו בשלחן ערוך המקוצר, שמנהג אבותינו לא כדעת השלחן ערוך, וכידוע מנהגי אבותינו הם עוד מלפני השו"ע. המנהג שלנו הולך לפי שיטת רש"י, כי לדעת רש"י זה מותר. רש"י שם מסביר, אין הפירוש שרב לא פסע, לפסוע הוא פסע, רק שלא הלך לשבת במקומו. הרי זה היה בתפילת ערבית, שם אין חזרה, א"כ בגמר התפילה רצה לשבת במקומו אבל בגלל שר' ירמיה עמד עדיין בתפילה, לכן רב פסע ונשאר עומד במקומו. כותב רש"י, ולא פסקיה לצלותיה: כלומר, לא הפסיק בין רבי ירמיה ולכותל לעבור לפניו ולישב במקומו, אלא עמד על עמדו. א"כ לרש"י ועוד כמה ראשונים שמפרשים כמוהו, לא הפסיק אין הכוונה שלא הפסיק בפסיעות, כפי פשטות הגמרא, כי בפשטות הגמ' הפירוש הוא כמו שהם אומרים. כשכתוב ברש"י כלומר, פירושו כאילו אמר, דהיינו פשטות המלים לא כך, אבל רש"י מסביר שזו הכוונה. והכוונה היא, שלא עבר וישב במקומו. והמגן אברהם מדייק ממנו, שלפסוע מותר. והחילוק בין לעבור לפני המתפלל שאסור, ללפסוע שזה מותר, כי הפסיעות הן של מצוה. אבל לעבור לשבת במקומך זה רק עניין שכך נוח לך, לכן זה אסור.  

דברנו בזמנו, שיש כמה היתרים בדין של לעבור לפני המתפלל, אם אדם צריך לנקביו, משום אל תשקצו הוא לא חייב להישאר. או אם יש לאדם מצוה עוברת, רוצה לעבור וללכת כי יש לו מנין במקום אחר והמתפלל חוסם לו את הדרך, ובכך יפסיד תפילה בצבור. או אם כהן רוצה לעלות לדוכן ומישהוא מאחוריו מאריך בתפילה, אלו סיבות להתיר לעבור לפני המתפלל בד' אמותיו. כל מצוה עוברת מותר. מאידך ישנם מחמירים, שכשיש שורה ארוכה, דהיינו יש אדם בסוף השורה שלא גמר את התפילה וזה שלפניו רוצה לפסוע אבל לא יכול, האחרון מאריך טרחא, ויוצא שיש שורה שלמה כמו רכבת, שכולם לא יכולים לפסוע בגלל האחרון שמעכב את כולם. ישראל מעוכבים לך. אבל כל זה רק לפי שיטת מרן השו"ע. אבל לשיטתנו מותר לפסוע, וזה מה שכתבתי בשלחן ערוך המקוצר.  

הדבר שהתפלאתי לראות, בעצם יותר נכון שמחתי לראות, שהרב מאזוז כותב בהסכמה לספר אשי ה', שגם מנהגם כך כמו שהבאנו בשלחן ערוך המקוצר. גם המנהג שלנו מעולם, הוא אומר, בחו"ל, לא ראינו מישהו שהסתכל אחורה. ובעצם אם הם היו בודקים, היו מוצאים שהרבה מהמנהגים שלהם בעצם כמו המנהגים שלנו. עטיפת הטלית שלהם היתה כמו שלנו, רק שהיום לצערנו הם כבר לא שמים לב. גם ענין הניקור. גם מה שדברנו על החגבים, זאת היתה גם המסורת שלהם, רק הם הסתבכו ולא ידעו את המקורות של הדברים, ולכן הדבר התחיל להתערער אצלם. התערערה קצת המסורת, כי לא היה להם דבר מבוסס. גם במרוקו היה ויכוח גדול על ענין הניקור. הרב ר' חיים בן עטר נלחם נגד הענין הזה, ובכל זאת כל חכמי מרוקו לא קיבלו את דבריו. אגב נזכרתי, בספרו של מהרי"ץ זבח תודה, מובא גם ענין הסרכות, ואבא מארי סיפר לי, למה הוא קנה את ספר זבח תודה של מהרי"ץ. יש למהרי"ץ ספר זבח תודה, ספר עיוני על הלכות נדה, והמקור חיים כותב שספר זבח תודה הביא את כל הראיות של רבי חיים בן עטר ודחה אותם. ובגלל שמהרי"ץ סתר את כל הראיות, אבא מארי רצה לראות מה כתוב וללמוד את הנושא, להבין את כל הויכוח. בכל אופן בהרבה דברים יש מסורות ומנהגים שהיו בדורות שעברו גם בעדות אחרות ונשכחו. או בגלל שהיו כאלה שהתנגדו והיו כאלה שבעד, ולכן הכל הסתבך. אבל אצלנו נשמרה המסורת הכי הרבה, יותר מכל העדות.  

על כל פנים, כותב הרב מאזוז בהסכמה לספר אשי ה', אם אדם מתפלל שמונה עשרה, ובא חברו ועמד מאחוריו להתפלל בתוך ארבע אמותיו, רשאי המתפלל הראשון לפסוע שלש פסיעות בסיום תפלתו, כיון שכבר הוא נמצא בתוך ד' אמותיו ואינו נקרא עובר כנגד המתפלל. וכן המנהג פשוט בחו"ל, שמעולם לא ראינו לא רב ולא חכם ולא דיין שהסתכלו בסיום תפילתם לראות אם יש מישהו עומד מאחוריהם בתפילה שימתינו ולא יפסעו שלש פסיעות.  

אבל הוא נותן הסבר וטעם אחר. הוא טוען, שלפי שבתי הכנסת היו צפופים, ובד"כ תמיד התפללו בתוך ארבע אמות של חבירו, דהיינו בלאו הכי הוא נמצא בתוך ארבע אמות, לכן כשפוסע אינו נקרא שנכנס בתוך ד' אמותיו. כך הוא טוען.  

לכאורה מי אמר שיש חילוק כזה. למעשה הפוסקים כותבים, בכף החיים ושתילי זתים ומשנה ברורה, כל הפוסקים אומרים שאין הבדל. דהיינו, לפי שיטת שולחן ערוך, תמיד אדם לא יכול לפסוע אם יש מישהוא מתפלל לאחוריו, בין אם התפלל בתוך ארבע אמותיו ובין אם מחוץ לארבע אמות. הם כותבים כך במפורש. הם מביאים את עולת תמיד שאומר כך, וכולם מסכימים איתו. וכף החיים כותב בדעת השו"ע, דפשוט דמיירי בתוך הארבע אמות או שיבוא לתוך ארבע אמות ע"י פסיעות שיפסע לאחוריו... דהיינו, בין אם הוא מתפלל בתוך ד"א של השני ובסיום תפילתו רוצה לפסוע, ובין אם הוא מתפלל רחוק ורק ע"י הפסיעות לאחוריו יכנס בתוך ד' אמותיו, בשני האופנים אסור.  

אולי להבנת הענין נקדים במה שצריך לפסוע שלש פסיעות, למה דווקא שלש פסיעות. מהרי"ץ מביא כבר את הטעמים שכתובים בחז"ל, שזה כנגד שלשה מילין שהתרחקו מהר סיני, או כנגד חושך ענן וערפל. מביא הרבה טעמים. ובסוף הוא מביא שכתוב במדרש רבה, שהמזלות שנמצאים ברקיע, אף אחד לא רואה את מי שלפניו רק את מי שאחריו. כי אם יראה את מי שלפניו הדבר יסבב קנאה, כי הוא יאמר בטח השני חשוב יותר ממני, הוא קרוב יותר לקב"ה והוא מרומם יותר ממני. לכן כל אחד רואה את זה שאחריו, ואז הוא אומר בטח אני במדרגה יותר גבוהה, והוא שמח שהגיע למדרגה כזאת. לכן פוסעים שלש פסיעות לאחור, לומר לך אל תסתכל על אלה שלפניך, תסתכל על אלה שמאחוריך. אם כן, עושה שלום במרומיו, הקב"ה הטביע אצל מלאכי מרום שאף אחד לא יראה את מי שלפניו אלא רק את אלה שמאחוריו, גם איתנו יעשה הקב"ה שלום, שאף אחד ח"ו לא יקנא בשני, ושאף אחד ח"ו לא ירצה איש את רעהו חיים בלעו.  

כמה שיעור שלש פסיעות, יש אומרים כל פסיעה היא אמה, זה פסיעה בינונית. יש אומרים שהשיעור הוא עקב בצד אגודל, וכך אנחנו עושים. מרן השו"ע כותב, לא פחות מעקב בצד אגודל, משמע שמרן סובר שאם תעשה יותר הרי זה משובח, רק שהכי פחות זה עקב בצד אגודל. הרמ"א חולק על מרן ואומר, לא לפסוע יותר מהשיעור הזה, כי אם אדם יעשה פסיעות גדולות, נראה כאילו הוא רוצה לברוח, זה לא ראוי. פחות מעקב בצד אגודל, זה רק בשעת הדחק. הרשב"א סובר שאין שיעור לפסיעות, ולא נאמר שיעור לפסיעות, ואפילו פחות מעקב בצד אגודל אפשר. אחרים סוברים שרק בשעת הדוחק. במצב של דוחק שאין מקום לפסוע,  אפשר לעשות פסיעות קלות. וגם אם אין בכלל מקום לפסוע, זה לא נורא, כי הפסיעות אינם לעיכובא. דהיינו, אם אין לאדם מקום לפסוע, יפסע כמה שיכול, כי זה לא מהדברים שמעכבים את התפילה.  

בכל אופן, הרמ"מ מביא שתי ראיות לחילוק שאמר, שאם ע"י הפסיעות הוא נכנס לתוך ארבע אמות של השני זה אסור, אבל אם בלאו הכי הוא מתפלל בתוך ארבע אמותיו, כמו במצב שהבתי כנסת צפופים בד"כ, באופן הזה מותר. ראיה ראשונה מהפרי חדש. הרי מה הדין אם אדם יושב בביהכ"נ, או יותר מדויק להגיד יושב בבית או במקום שאינו ציבורי ולא מיועד לתפילה, ובא מישהוא להתפלל לידו, הלכה בשו"ע שאינו חייב לעמוד מפני המתפלל, משום שהמתפלל הוא שבא בגבולו. יש אומרים שכל זה בבית או במקומות דומים, אבל בבית הכנסת שהמקום מיועד לתפילה, הדבר לא נקרא שהוא בא בגבולו. יש בזה נידון ולא ניכנס לנושא הזה, כי בכל מקרה עדיף לעמוד. אפילו אם מישהוא עשה שלא בסדר ובא לעמוד להתפלל לידך, בכל מקרה עדיף שתעמוד. אלא אם כן אתה עוסק בענייני תפילה, אומר מזמורים, פיטום הקטורת, או משהו אחר שקשור לתפילה, ויש אומרים אפילו אם הוא עוסק בתלמוד תורה.  

בא הפרי חדש ואומר, מה ההבדל בין סעיף ג' לסעיף ה',  למה בסעיף ה' אמרנו שאם גמר את התפילה אסור לו לפסוע אפילו אם התחיל השני להתפלל אחריו, משום שאני בא בגבולו, ואילו בסעיף ג' לגבי היושב כנגד המתפלל אמרנו שאם היושב כבר ישב והשני עמד בצדו להתפלל אינו צריך לקום. מתרץ הפרי חדש, יש הבדל. בסעיף ה', ברגע שהוא התחיל להתפלל הוא לא בא בגבולך, וכשאתה פוסע אתה בא בגבולו, אבל בסעיף ג', כאשר אדם יושב ומישהוא בא ונעמד על ידו להתפלל, נמצא שהשני הוא זה שבא בגבולו. כותב הפר"ח, ולא דמי לההיא דסעיף ג', דשאני הכא דכשפוסע ג' פסיעות, הוא מתקרב ובא בגבולו של זה שהתפלל אחריו. 

מדייק מזה הרמ"מ, ומדלא כתב בקצרה דשאני הכא שהוא פוסע בפועל, וכתב שהוא מתקרב ובא בגבולו וכו', מוכח להדיא דמיירי שלא היה בגבולו, ועכשיו ע"י הפסיעות בא לגבולו, אבל אם מתחילה היה כבר בגבולו, לית לן בה, דלא מיקרי עובר לפני המתפלל, שהרי לפני כן היה כנגדו בתוך ד"א ועכשיו כנגדו, ומה נשתנה אז מעתה. אם כן רואים, שדוקא אם בא בגבולו ונכנס לתוך הארבע אמות שלו, אבל אם בלאו הכי הוא נמצא בתוך ארבע אמות שלו, זה לא נקרא שאני עובר כנגד המתפלל. 

אלו שתי ראיותיו של הר"מ מאזוז. אולם נלענ"ד שאינן ראיות. אבל מקוצר הזמן, ומאחר שצריך להסביר את הדברים בצורה מדויקת, אולי נפסיק פה כעת ונמשיך בשיעור הבא בל"נ, כדי שהדברים יובנו כראוי.  

ההמשך ממוצש"ק יתרו:

בסוף השיעור שעבר המשכנו לדבר על נושא שלש פסיעות, לא גמרנו את הנושא ונשארנו באמצע מחוסר זמן, אולי נסביר זאת כעת בצורה יותר ברורה.  

דיברנו שבשו"ע יש הלכה, שאם אדם בא לפסוע שלש פסיעות בסיום תפילתו ורואה שמישהוא מתפלל אחוריו, לא משנה אם התחיל להתפלל איתו ביחד, או שהתחיל להתפלל אחריו, ההלכה בשו"ע שאסור לפסוע. כך כותב מרן בסימן ק"ב סעיף ה'. והשאלה היא, שאבותינו לא נהגו ככה. אנחנו מדברים על ת"ח, ות"ח גדולים, פה לא מדברים על המון העם. מעולם לא החמירו בזה אבותינו, ואף פעם לא הסתכלו לאחוריהם לראות אם הוא גמר את התפילה. למרות שזו הלכה מפורשת בשו"ע.  

ואמרנו שדבר זה נוהג לא רק אצלנו, אלא זה קיים גם בקהילות אחרות, בתוניס ובמרוקו, ויכול להיות שבעוד ארצות. וכמובן מנהג ישראל תורה הוא. צריך ליישב את זה, וללמד עליהם זכות.  

והבאנו, שיש מי שרוצה להגיד, אחד מחכמי זמנינו, [הרב מאזוז בהסכמתו לספר אשי ה'] שההלכה הזאת הכתובה בשו"ע מדברת רק באופן שהמתפלל נמצא בריחוק ארבע אמות מהמתפלל שלאחוריו, וע"י שהוא פוסע הוא נכנס לתוך ארבע אמותיו, לכן זה אסור. אבל מאחר ובתי הכנסת בד"כ צפופים והמקום דחוק, ויוצא שמתפללים אחד בתוך ד' אמותיו של השני, א"כ בלאו הכי הוא נמצא בתוך ד' אמותיו, א"כ ברגע שיפסע לא ישתנה שום דבר, הייתי כנגדו וגם עכשיו אני כנגדו. וזו הסברא להתיר. ככה הוא אומר.  

למעשה זה הפוך מכל האחרונים. נכון שזה לא נגד השו"ע, אבל זה נגד כל האחרונים. כולם אומרים, שההלכה בשו"ע מדברת גם במקרה הזה, ואין שום הבדל. לפי מה שפסק מרן בשו"ע, והמקור שלו מספר ארחות חיים, ומקור הארחות חיים מהגמרא, שבגמרא ברכות דף כ"ז עמוד ראשון כתוב, רב לא פסקיה לצלותיה דר' ירמיה, ומפרש הארחות חיים, לא פסק היינו לא פסע. כי הפסיעות נחשבות כעובר לפני המתפלל. והאחרונים אומרים שלא משנה אם היה ר' ירמיה בר אבא בתוך ד' אמותיו, או שע"י הפסיעות הגיע לד' אמותיו. הדבר מפורש בכל האחרונים. מביאים את זה בשם העולת תמיד, גם השתילי זיתים, וגם המשנה ברורה וכף החיים, כולם מביאים את זה, ואף אחד לא חולק או מערער על כך. אין פוצה פה ומצפצף. אבל לפי דבריו מה שנוהגים, המנהג כאילו חולק על זה.  

כעת נעמוד במה שהפסקנו, הראיות שהביא אותו חכם למנהג זה. ראיה אחת מהפרי חדש, והשניה משיירי כנסת הגדולה. הבאנו בשיעור שעבר את מש"כ הפרי חדש, שיש הבדל בין מי שישב כבר ועמד זה להתפלל בצדו, שאז אינו צריך לקום, לבין כשפוסע ג' פסיעות אפילו אם האחרון התחיל להתפלל אחריו, שזה אסור לדעת מרן. ואותו חכם כותב, ומדלא כתב בקצרה דשאני הכא שהוא פוסע בפועל, וכתב שהוא מתקרב ובא בגבולו וכו', מוכח להדיא דמיירי שלא היה בגבולו, ועכשיו ע"י הפסיעות בא לגבולו, אבל אם מתחילה היה כבר בגבולו, לית לן בה, דלא מיקרי עובר לפני המתפלל, שהרי לפני כן היה כנגדו בתוך ד"א ועכשיו כנגדו, ומה נשתנה אז מעתה. זו ראיה אחת.  

ראיה שניה הוא מביא, משיירי כנסת הגדולה בסי' קכ"ג, שאומר שהמנהג עכשיו שאם מסיים התפילה ואחריו אדם אחר מתפלל, שאינו יכול לפסוע ג"פ וכו' עד שישלים האחר תפילתו. ותמה על דבריו כף החיים, שהרי מדינא הוא דאסור, מפני שעובר כנגד המתפלל, ולמה כתב זה מצד המנהג. אז אומר אותו חכם, לפי האמור לק"מ, דכיון שהוא תוך ארבע אמותיו, מעיקר הדין יכול לפסוע ואינו נראה עובר לפני המתפלל, ומצד שלש פסיעות יכול לפסוע פסיעות קטנות, וכמש"כ הרשב"א והב"ח שאין שיעור לפסיעות, ואפ"ה נהגו להמתין לעשות ג' פסיעות עקב בצד אגודל כהלכתן. דהיינו, הרי אם המקום דחוק הוא לא יוכל לפסוע ג' פסיעות, מחוסר מקום. אי אפשר הרי לעשות בביהכ"נ במידה מסוימת, לפי כמה אנשים יכולים להתפלל בה, ולבדוק לפי המרצפות של ביהכ"נ. ואמרנו שבשיעור הפסיעות יש שלש דעות. יש אומרים ששלש פסיעות זה ד' אמות, ואנחנו לא פוסקים כך. יש אומרים, וכך נפסק להלכה, שהשיעור הוא עקב בצד אגודל. ויש את דעת הרשב"א שאין שיעור לפסיעות, אפילו פסיעות קטנטנות מספיק, העיקר שפסע. אבל להלכה, מה שנפסק בשו"ע, לכל הפחות עקב בצד אגודל. לפי מרן משמע שעדיף קצת יותר. אבל מקובל, כמו הכהנים בבית המקדש, שלא פסעו פסיעות גדולות. עקב בצד אגודל, זה פסיעות ממוצעות. זה מה שמכובד, גם בבית המקדש וגם למי שעומד לפני המלך. אם הוא יעשה פסיעות גדולות, נראה שהוא בורח. צריך להיות מכובד. אבל אם המקום דחוק, אם הוא יעשה עקב בצד אגודל יצא שהוא יעמוד לו מול הפרצוף, אומרים הפוסקים כיון שהמצב דחוק, נסמוך בשעת הדחק על הרשב"א שהשיעור הוא קטן. א"כ מסיק אותו חכם, שכל ההיתר מדובר כשהוא כבר מתפלל בתוך ארבע אמותיו, לכן מותר גם לפסוע. ורק מצד מנהג מחמירים להמתין.  

לפי עניות דעתי, שתי ההוכחות שלו, אינם הוכחות, ואין מהם ראיה.  

ידוע, שישנם שני טעמים מדוע אסור לעבור לפני המתפלל. טעם אחד, מפני שהוא מטריד אותו בתפילתו. אם אדם מתפלל ואתה עובר לפניו, אתה מבלבל אותו. ולפי טעם זה, גם בפסיעות ישנה הטרדה ובלבול. גם אם יעצום עינים ויסתכל בסידור, זה יפריע לו שמישהו מתקרב אליו, לכן תישאר במקומך. סיבה שניה, משום שמפסיק בינו לבין השכינה. אל תעבור, וגם אל תפסע לפי שיטתם, כי אתה מפסיק בינו לבין השכינה. אדם שמתפלל השכינה כנגדו, ואסור לך לפסוע. ממילא, מתי יש יותר את החששות האלה, כשהוא רחוק ממנו ורק כשפוסע נכנס לתוך ד' אמותיו, או כשהוא כבר בתוך ד' אמותיו. מה יותר מבלבל? מה שיותר קרוב או מה שיותר רחוק? בודאי שמה שיותר קרוב יותר מבלבל. אם כן, ק"ו שזה צריך להיות אסור. מסברא לא יכול להיות החילוק הזה. וגם מבחינת שמפסיק בינו לבין השכינה, נכון שבלאו הכי הוא מפסיק אבל לפחות שלא יגרום ליותר הפסק בינו לבין השכינה.  

ואין ראיה מהפרי חדש כי הוא נקט דוגמא אחת, שאפילו באופן הזה הוא בא בגבולו. וגם משיירי כנסת הגדולה אין ראיה, דבשני המקרים אסור. והשאלה על שיירי כנסת הגדולה למה הוא אומר שמצד מנהג מחמירים, הביאור בזה הוא שבעצם מצד הדין אדם שגמר את תפילתו ומישהוא מתפלל מאחוריו, יש לו שתי אפשריות, או לעשות פסיעות קטנות ולסמוך על דעת הרשב"א שדי בכך, או לחכות עד שהוא יגמור ואז יעשה פסיעות כמו שצריך עקב בצד אגודל. ועל זה בא שיירי כנסת הגדולה ואומר שכיון שסיים את התפילה הוא יכול לפסוע פסיעות קטנות, אבל המנהג הוא לחכות עד שיגמור כדי שיעשה פסיעות כמו שצריך עקב בצד אגודל. זה המנהג. המנהג רק מצד זה, אבל לא בגלל שדוקא באופן שכתב אותו חכם. א"כ יוצא שהמהלך הזה לא מתקבל.  

מה שנשאר הוא רק התירוץ כמו שאמרנו, שנהגו כך על פי דעת רש"י. כי כל מה שמרן פסק בשו"ע, זה לשיטת ארחות חיים ורבינו יונה ועוד כמה ראשונים. אבל רש"י וסיעתו מפרשים אחרת. לפי רש"י וסיעתו מה שכתוב בגמרא זה רק לעבור לפני המתפלל, אבל לפסוע בסיום התפילה כשמישהוא מתפלל אחוריך מותר. ורב שלא פסע, אין פירושו שלא פסע שלש פסיעות, רש"י אומר לא הפסיק בינו לכותל לעבור לשבת במקומו. כך רש"י ועוד כמה ראשונים מפרשים, וע"פ זה המנהג שלנו מיושב. אני חושב שיותר טוב ליישב ע"פ רש"י מפורש, מאשר ליישב ע"פ כל מיני סברות שהם נגד האחרונים, ודברים שלא מתקבלים מצד עצמם.  

אבל יש פה עוד חידוש. יש ראיה מרב סעדיה גאון למנהג שלנו. רבינו סעדיה גאון הביא בסידורו את ההלכה הזאת, בסגנון קצת מחדש. לשון רבינו סעדיה גאון בסידור דף ל"ב, אם מישהו עובר לפני המתפלל, אין זה נוגע לו כלום, ותפילתו אינה נפסקת כמי שחושב המון העם. אבל זאת מידה גרועה מצד העובר, וכאילו זלזל בתפילתו ע"כ. רב סעדיה גאון אומר חידוש גדול. לפי דבריו נראה, שאין איסור מן הדין לעבור לפני המתפלל, זה רק ענין של מידות, של דרך ארץ. הוא אומר זאת מידה גרועה, כאילו אתה מזלזל בתפילה שלו. משמע שהוא מפרש את מה שהגמרא אומרת אסור לעבור כנגד המתפלל, שזה לא איסור ממש. יש לפעמים לשונות אסור, שהם לאו דוקא. כמו שכתוב, אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה, זה לא ממש אסור. וכן יש עוד כמה מקומות כאלה, שלשון איסור הוא לאו דוקא. זה כתוב במפורש בראשונים. מאיזו שהיא סיבה, היה לו הוכחה לר' סעדיה גאון, אינני יודע מנין לו אבל אנחנו סומכים עליו, שהיתה לו איזו ראיה שזה לא איסור. והסיבה, לא מפני שמפסיק בינו לבין השכינה, ולא מפני שמבלבל אותו בתפילה, אלא מצד שמזלזל בתפילה שלו. א"כ לפי דבריו יוצא, שבפסיעות שפוסעים אחר התפילה, פשיטא שמותר. אין מה לדון על הפסיעות האלו, מאחר והן פסיעות של מצוה, ודאי שזה לא זלזול.