מחבר הספר "מנחת מרחשת" הרה"ג אורן צדוק שליט"א הביע את מחאתו בספרו על דברי חוצפה ועזות מצח שנכתבו כנגד מרן שליט"א בספר "כל כתבי בעל ענף חיים" שיצ"ל ע"י אברך צעיר חצוף שלא קרא ולא שנה [ישראל מאיר אלנדאף מב"ב].

וז"ל במחאתו: "כעת סמוך לאדפוס'י האיי ספרא, בינותי שנית בהוצאה מיוחדת ומפוארת זו, ונחמץ לבי בקרבי וכליותיי אשתונן. בהיות שראיתי ביטויים חמורים מאוד על מאור עינינו מורינו ורבינו שליט"א למרות שלא נזכר בשמו. וודאי החיוב למחות בכל עוז ובכל תוקף על כך, ויעויין שיירי המנחה או' ב' וצרף לכאן, שאין טעם לכפול הדבר פעמים. ובכלל לא ידעתי מהיכן נמצא החֹסן והעוז, לכתוב בצורה כזו על אישיות שכולה ספוגה בתורה ויראת שמים טהורה. ובשלמא אנשים ריקים מחכמה ומדע שלא זכו לטעום מצוף אמריה להשחיר פניהם עליה, איך יביאו במשקל ומאזנים, גדלות בתורה מול רֵיקוּת פעמיִם, וקטן וגדול שם הוא. אולם בני ציון היקרים המסולאים בפז בעלי תורה בעלי תלמוד. ועל אחת כמה וכמה בני קהילותינו שמצויינים בעדינות ובכל מידה נאצלה כידוע, איך מגיעים לדיוטא זו להתבטאות בכזו מאיסות מחפירה על גאון בתורה הממית עצמו עליה, כיצד לא חשו על נפשם. ולואי פליטת קולמוס ושגגת מדפיס, היתה זאת ."

התייחסות מרן שליט"א בשיעורו השבועי במוצש"ק וירא ה'תשע"ח לדברי החוצפה הנ"ל

דברי חוצפה ועזות מצח של אברך צעיר שלא קרא ולא שנה, המובאים בספר שיצא לאור לאחרונה, שם כתב ברוב טיפשותו דברים כנגד מ"ש מרן שליט"א בשלחן ערוך המקוצר בעניין זה, למרות שכך כתב גם סבו הרה"ג שלום יצחק הלוי זצ"ל ועוד גדולים וחכמים אחרים.

בזמן האחרון נדפס איזה ספר [כל כתבי רבינו אברהם אלנדאף, בני ברק ה'תשע"ז. המו"ל הוא ישראל מאיר אלנדאף. העורך], ובדף ק"ו (על השגות מאי"ש) הוא כותב על הנושא הזה, דברים חמורים מאד.

וזה לשונו, ומה ששמעתי אומרים – זאת הוא כותב בכדי 'להרחיק עדיו'. הוא לא רצה להגיד שהדבר כתוב בספר (שלחן ערוך המקוצר), לכן הוא כותב בלשון 'שמעתי', כביכול זאת רק שמועה... - כי מהרי"ץ כתב תשובה זו רק 'למזכרת', והעתיק פסקי הלכות אלו מאיזה ספר 'למזכרת לעצמו', ואין להוכיח מתשובה זו כי לדינא הביא דינים אלו אשר נכתבו בה.

דברי הבל ורעות רוח הן, אשר כל השומע תצילינה שתי אזניו, מדברי חוכא ואטלולא אלו, ואין זה אלא ביזוי גדול למאור גולת תימן מוהר"ר מהרי"ץ, לומר כי מה שהעתיק תוך השו"ת שלו בכמה מהדורות, כתבן למזכרת בעלמא. ומעולם לא שמענו מרבותינו, לדחות תשובות הפוסקים שנכתבו תוך השו"ת שלהן, בדברי דיחוי אוילים כאלה.

לצערנו, הדבר מודפס, אבל אני מוכרח לומר, כי 'מתוך שבא לכלל כעס, בא לכלל טעות'.

ראשית, הוא שכח שסבו כתב זאת. מה הפירוש, 'מעולם לא שמענו'? סבך - הרב שלום יצחק הלוי [בהגהותיו לפעולת צדיק] - כתב זאת...

כאשר כתבתי בש"ע המקוצר בלשון 'כידוע', מי זה 'כידוע'? סבו שגם כתב זאת. הרשי"ה, אשר הדפיס את שו"ת פעולת צדיק, כתב זאת במפורש בכמה מקומות, כגון בחלק ג' תשובה ק"ל [דף צ"ב]. אקצר בכך, כיון שהדברים כבר נדפסו, אביא זאת רק בתורת 'מראה מקום', ומי שירצה יעיין בפנים.

בשו"ת פעולת צדיק בהוצאה החדשה, עם פירוש 'נוה צדיק', שהוציא לאור בני הרה"ג משה שליט"א, מובאים הערות הרשי"ה הנ"ל. הדבר מובא גם במהדורת השו"ת הישנה.

כך כתוב שם, תימה על המחבר, מדוע הביא דברי הרמב"ן ונמוקיו, והעלים עינו הזכה מדברי הרמב"ם בפי"א מהלכות ברכות דהוא מריה דאתרין ונהיגינן כוותיה. כגון תפלין שאין מברכין על של ראש אלא אם כן שח בנתיים, או שאינו לובש אלא של ראש בלבד, וכן החילוקים שם בין כשהוא מברך בעל או בלמ"ד, עיין שם, (ועיי"ע בדברי הרכ"מ בישוב הסוגיא דפסחים לדעת הרמב"ם). מתי מברכים 'על נטילת לולב', ומתי מברכים ליטול את הלולב'. וכן 'לשבת בסוכה' – 'על ישיבת סוכה'.

ממשיך הרשי"ה וכותב, וכן תמצא רבים כאלה שהעלם בספרו כאן אף כי אין המנהג כן, כגון דברי מצת שמורים לקמן סי' רי"ו בענין תפלין, ודברי אשל אברהם לקמן סי' רמ"ו בענין ציצית - האומר שלא להתעטף בטלית בליל שבת. ואף בלי כל שאלה ממי שהוא או הערה מצדו.

הרשי"ה מתרץ שני תירוצים. לגבי התירוץ הראשון, כבר הרב משה שליט"א בהערותיו שם כתב שהדבר אינו נכון. נתייחס כעת לתירוצו השני, אי נמי, אפשר לומר כי כל זה עשה למזכרת, ולא להכרעה סופית. הן תמצא רבים כאלה, שהעלם בספרו רק למזכרת. עיין לעיל סי' נ"א, נ"ב, נ"ג, נ"ו, נ"ח, נ"ט, ועוד.

ובסימן רנ"א [דף קפ"ח] כתב מהרי"ץ כך, בההיא דכ' מר"ן באבן העזר סי' ע' ס"ח, הלך בעלה ולותה ואכלה, חייב לשלם. פי' הלוה (צ"ל המלוה) תובע לאשה, והיא תובעת לבעלה. מהרי"ץ מביא את דברי הש"ע, האומר שאם ישנה אשה אשר בעלה לא נמצא, ואין לה כסף למזונות, והלכה ולותה כסף, מי ישלם את ההלוואה? פסק השלחן ערוך, כי הלוה תובע אותה, והיא תתבע את בעלה.

והרשי"ה התפלא, כי לא מובן מה מהרי"ץ רוצה? מה הוא כתה כאן? רק הביא את דעת מרן והרמ"א. ואח"כ הרשי"ה כותב, י"ל דכתב זה למזכרת.

ואני אוסיף ואוֹמר, שלא זו בלבד שחס ושלום לומר כך, אלא צריכים לדעת כי בעצם גם החיד"א כותב כך על עצמו. שהוא כותב דברים למזכרת, ואין ללמוד מהם להלכה. הוא כותב זאת בספרו מחזיק ברכה. דהיינו, יש להחיד"א את ספרו 'ברכי יוסף', וספר זה כביכול 'מחזיק את הברכה'.

וזה לשונו, וכגון דא צריך לאודועי, כי כל דבר אשר יבוא בקונטריס זה, וספרי הקטן ברכי יוסף, וקונטריס שיורי ברכה, במימר קדישין מספרי כתיבת יד, או חידושי דינים מספרי שו"ת הנדפסים וכיוצא - מה שהוא מביא בכל ספריו, או מכתב-יד, או מספרי שו"ת שנדפסים - וידי אל תהי בו לומר 'וכן עיקר', וכדומה לזה, מתוך שבחו, או לבנות עליו דייק הרגש בדבריו, לפלפולא בעלמא ולעניין דינא, ולא מזניחו, אות היא ביני וביניכם – להרב חיד"א ישנה לשון מליצית - בשעה שקר"א דוד שיטי"ן [מליצה כפי המובא בסוכה דף נ"ג ע"א, 'בשעה שכָּרָה דוד שיתין', כי גם שמו של החיד"א הוא דוד], רהוטי רהוט, ולא קאימנא עלה דמילתא כפי קצורי אם זך לקחו.

אמנם כתבתי זאת, אבל לא היה לי זמן לכך וכו'. אכן הבאתי זאת, אבל לא כתבתי על כך כלום, לא 'וכן עיקר', ולא דחיתי את דבריו. כוונתי לרשום זאת למזכרת. ותו לא מידי.

כך הוא גם כתב בספרו שו"ת 'חיים שאל' [ח"א סימן ח'], העידותי בכם היום, שכל דין מראשונים ואחרונים אשר הבאתי בספרי הקטן ברכי יוסף, אין כוונתי בד"ל מסכים הולך לענין דינא - כתוב כאן 'בד"ל משכיל', אבל צריך לומר 'כד"ל מסכים', בכא"ף. זה ג"כ בלשון מליצה, מלשון הפסוק בספר הושע [ו, ד], וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ. כלומר, כביכול הוא דל ומסכים עמו. אבל, אני לא מסכים עמו - דאפשר דלא עמדתי בתשובה אז בדין ההוא כפי עיוני הקצר, רק אגב רהטא עין ל"ו ראתה, והבאתיו להקל מעל המעיין טורח החיפוש.

ומזקנים אתבונן, הרב כנסת הגדולה והרב יד אהרן ואביזרייהו, כי כל ישעם להורות משפט גבר איה מקום כבודו, ולא שבא הדין ההוא במצרף כור חכמתם שהם מסכימים עמו, וזה נודע לכל. וגם אני בעניי זה דרכי, זולת כשאומַר 'וכן עיקר' וכיוצא, אז אני מגלה דעתי הקצרה. אבל בלאו הכי, רק שאני כותב בסתם הדין ההוא בשם אומרו, עדיין טעון לינה בעומקה של הלכה.

החיד"א אומר כך במפורש, וזה לא ספר שו"ת, אלא ספרי הלכות. קל וחומר אצל מהרי"ץ זיע"א, ברור שהדבר כך.

אפשר לקצר בנושא זה, כיון שבני הרב משה שליט"א האריך על כך בהקדמתו לשו"ת פעולת צדיק [דפים 96-97] עם 'נוה צדיק'. ברוך ה' שזכינו למהדורא הזאת, הדבר ממש מאיר עיניים.

וכך הוא כתב שם באות ה', חידושים ועניינים חשובים בספרי הפוסקים שראה תועלת להעתיקם למזכרת עיון (ופעמים שהוסיף עליהם מעט מדיליה) או מפני שאין אותו ספר מצוי.

ובעניין זה האחרון, כאן המקום להעיר, שבאותם סימנים שמעתיק מהרי״ץ בשתיקה דברי אחד מהפוסקים, אף שאינו מעיר על דבריו כלום, כל שלא גילה דעתו להלכה בפירוש, אין לדקדק מזה לומר שהוא מכריע בודאי כדברי אותו פוסק. כי בכמה מקומות מצינו שבסימנים אחרים הוא חולק בהדיא על דברי אותו פוסק או מביא חולקים עליו ולא העתיקו אלא מפני הטעמים שכתבנו לעיל בסמוך, ותו לא. וזה ברור. וגדולה מזו פעמים שהוא מברר דברי הפוסקים, ולא שבא להורות כן הלכה למעשה. ורבים טועים בזה. הגם כי אכן יש מקומות שמעתיק דברי איזה פוסק כדי להסמיך המנהג וכיוצא, אף שלא בכל מקום בא הדבר מפורש בדברי מהרי״ץ. ויש לדון בכל מקום לפי עניינו:

עוד כתב בני הרב משה שליט"א בספרו 'בארות משה' על הלכות שבת [דף תקס"ז], וזהו שכתב בספרו ככר לאדן, על מסכת דרך ארץ, להשיב על המשיג עליו, מש״כ בברכ״י שם היעב״ץ. דמה יש לו עמדי? הלא זה דרכי, להביא דעת האחרונים, וציין להקדמתו במחזיק ברכה הנז״ל. לא התכוונתי לומר שכך היא ההלכה.

כך מובא גם בספר תפילה למשה. הוא מביא כי בספר יפה ללב [ברכי יוסף על או"ח סימן ש"ב אות ב'] הביא החיד"א את דברי הארחות חיים [הלכות שבת אותיות שצ"ז שצ"ח], כי לפי דבריו יוצא שמותר לקפל טלית בשבת.

הרי כידוע ישנה שאלה גדולה בעניין זה, האם מותר לקפל טלית בשבת, או שלא? הרי ישנם כמה חילוקים בעניין, כגון איזה בגדים מותר, לבנים או חדשים, אדם אחד או כמה בני אדם וכו'. ישנם כמה חילוקים. כגון לגבי טלית, האם יש קמטים, או אם אפשר לפשט את הקמטים, דהיינו, האם הקיפול הוא ממש משמעותי, האם שמים אותו תחת מכבש בכדי ליישרו, או שלא וכו'. ושיטת הארחות חיים, כי קיפול חמור זה לבדו הוא שאסור. אבל הקיפול הרגיל שלנו, הוא מותר. מוכיח מכך היפה ללב [ריש סימן ש"ב], כי כיון שהחיד"א הביא את דברי הארחות חיים, נראה שכך דעתו.

ועל כך כותב בעל תפילה למשה [הגר"מ לוי, חלק א' סימן י"ד אות ה', דף קנ"ז], לא ידעתי שום משמעות בדברי הברכי יוסף דסבירא ליה כדעת הארחות חיים והכלבו, שרק העתיק לשון הארחות חיים. וכבר העיד בנו מרן החיד"א גופיה בהקדמה לספרו מחזיק ברכה, שכל דבר שיכתוב בקונטריס מחזיק ברכה ברכי יוסף ושיורי ברכה, מספרי כת"י או חידושים ודינים מספרי שו"ת הנדפסים וכיוצא, וידי אל תהי בו לומר וכן עיקר, וכדומה לזה וכו', אות היא דלא קאימנא עלה דמילתא. עכת"ד. כלומר, לא היה לי פנאי לעיין, והבאתי אותם רק בכדי להקל על המעיין, לזכור זאת, וכשתהיה אפשרות נדון ונפלפל בכך.

שאלה מהקהל: הדבר מובא כך גם לגבי ספרי הראשונים, כגון הר"ן. לעתים הר"ן מעתיק בפירושו לרי"ף את דברי רש"י, ובמקום אחר הוא חולק עליו.

תשובת מרן שליט"א: נכון.

מעתה חושבני, שהדברים ברורים. אסור היה לכתוב דברים כאלו. לפי דעתי, הדבר בבחינת 'חוצפא יסגי'. לכתוב דברים כאלה, כנגד מה שכתבו תלמידי חכמים רבים, וסבו אחד מהם?

אתם יודעים, כתוב בפסוק [במדבר ה, טו], מִנְחַת זִכָּרוֹן, מַזְכֶּרֶת עָוֹן. אנו עושים 'מזכרת עיון', אבל הוא עשה 'מזכרת עון'...

לפי דעתי, חוששני לי מחטאת. חושבני שהוא צריך לבקש מחילה וסליחה, על שהוא הדפיס דברים כאלו. ששה ביטויים חריפים, אחד אחרי השני... ממש מבהיל.