דין 'העונה אמן אחר ברכותיו' לגבי עניית אמן בתפילה אחת (חלק ב')

השלמה בעניין עניית אמר אחר ברכות ש"צ בתפילה אחת, דחיית דברי כותב התשובה, ודבריו התמוהים שנכתבו בפירושו על הרמב"ם בעניין זה.

מתוך "שערי יצחק" - השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבינו יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק וישלח, שנת ה'תשע"ג ב'שכ"ד.

ברצוני להגיד כעת כמה דברים, כהשלמה למה שדיברתי בשיעור הקודם, ובעצם זה גם המשך למה שאנו אומרים עכשיו.

הרי בלי מהרי"ץ זיע"א, היו שוכחים בכלל את מסורת יהדות תימן ואת הרמב"ם. היו כולם כיום כמו ספרדים, נוסח שאמי. אבל בא מהרי"ץ, חיזק והעמיד את נוסח הבלדי. אבל בזמן האחרון, ישנם כאלה שכתוצאה מדברי מהרי"ץ, הקצינו לצד השני, הולכים בהכל אחרי הרמב"ם. מחקו את כל הדברים האחרים, בגלל שכך כתוב הרמב"ם. גם מהרי"ץ אומר שהולכים כמו הרמב"ם. אבל הם לא הבינו, כפי שאמרתי, שמהרי"ץ הדגיש את הרמב"ם כלפי השאמי.הם לקחו זאת בצורה קיצונית לאידך גיסא, והם רוצים ללכת בהכל לפי הרמב"ם. נכון שקדמונינו נהגו כמעט הכל כהרמב"ם, אבל כבר לפני כמה מאות שנים זה השתנה, כעין שאר ארצות. דור דור ושופטיו. וכתיב ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. איך נהיו דרדעים, פתאום חזרו "רֵוֵרְס", אחורה? ויהיו לאחור, ולא לפנים. ואכן צריך להבין, למה הם נתפסו להרמב"ם? צריכים להסביר זאת באריכות, אבל כעת בדעתי לעמוד רק על הנקודה שדיברנו בשיעור שעבר. אשלים את הנושא, כי הוא רחב מאד, וה' ברוך הוא יזכנו להשלים את העניין בזמן אחר.

דיברנו בעניין עניית אמן בתפילת שמו"ע, כשמתפללים תפילה אחת. כפי שאנו עושים קבוע במוסף של ר"ה, ולפעמים אנו עושים כך גם בשאר ימות השנה בשעת הדוחק. אבותינו היו עושים זאת תמיד במוסף של שבת, ישנם אולי כאלה שעד היום עושים זאת, אבל כיום אין כבר את הסיבה. אבותינו היו קמים בשבת מוקדם, למדו והתפללו, עד שהגיעו למוסף הם כבר הרגישו לא טוב. מרוב השעות שהם היו בבית הכנסת. לכן הם עשו מוסף תפילה אחת, כי אנשים כבר לא יכלו לסבול. קריאת ספר תורה זה שעתיים, ובפרט אם יבוא אחד שגדרי, יקרא את המברך 'ותצא דינה' חצי שעה. אבל אפילו לא שגדרי, איך שיהיה, קריאת התורה לקח להם הרבה זמן, כי הם קראו לאט. כמובן עם תרגום. גם התפילה היתה באיטיות, וגם למדו או אמרו תהלים וכדומה, לפני התפילה. אבל היום, הדבר לא שייך. היום באים בשעה שבע, ורוצים לגמור ולצאת בתשע. והלואי... היום צריך לעשות גם במוסף לחש וחזרה.

כותב רבינו הרמב"ם [פרק י' מהלכות תפילה הט"ז], אסור לו למתפלל בציבור, שיקדים תפלתו לתפלת הציבור. הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין בלחש, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה, יתפלל. ואם לאו, ימתין עד שיתחיל שליח ציבור להתפלל בקול רם, ויתפלל עמו בלחש מלה מלה, עד שיגיע שליח ציבור לקדושה, ועונה קדושה עם הציבור, ומתפלל שאר תפלה לעצמו. ואם התחיל להתפלל קודם שליח ציבור, והגיע שליח ציבור לקדושה, לא יפסיק ולא יענה קדושה עמהן, וכן לא יענה אמן יהא שמיה רבא מברך והוא באמצע התפלה, ואין צריך לומר בשאר הברכות. לא מדובר על אדם המתפלל ביחידות, אלא אדם שבא לבית הכנסת להתפלל, הוא חייב להתפלל ביחד עם הציבור. אומר רבינו מנוח את הסיבה, כי תפילת הרבים, הן אל כביר לא ימאס, כמש"נ פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. אדם המתפלל ביחד עם הרבים, תפילתו מקובלת, לכן שלא יתפלל לבד, ואפילו לא יקדים, דהיינו אפילו חלק מהתפילה שלא יתפלל לבד, אלא הוא צריך להתפלל להתחיל ביחד עם הציבור.

יש פה שלשה דברים. ראשית, אסור לו שיקדים תפילתו. אח"כ הוא אומר, דבר שני. מי שנכנס לבית הכנסת, כגון להתפלל מנחה, ומצא שהציבור כבר מתפללים בלחש, מה יעשה? האם יתחיל להתפלל יחד איתם, ומתי שיגמור יגמור, או שצריך לחכות עד שהש"צ יתחיל י"י שפתי תפתח, ויתפלל איתו. אומר הרמב"ם כך, אם הוא יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדוש, יתפלל. תשער האם תספיק, אולי תסתכל בסידור פתוח של מישהו, תראה איפה הוא נמצא, ואם אתה רואה שתספיק לסיים עד שיגיע הש"צ לקדושה ותוכל לענות איתם, אזי תתפלל. כדי שלא תפסיד את עניית הקדושה, שהוא דבר גדול וחשוב ביותר. אבל אם לאו, 'ימתין עד שיתחיל ש"צ להתפלל בקול רם, ויתפלל עמו בלחש מלה מלה'. ישנה גירסא, מלה במלה. זה לא משנה. בכל אופן, עד שיגיע ש"צ לקדושה, ואז יענה קדושה עם הציבור, ואח"כ יתפלל את שאר התפילה לעצמו.

מה עם עניית אמן? שיענה על כל ברכה וברכה, או לא? הרמב"ם לא אומר על זה כלום. לא אמר שיענה, ולא אמר שלא, הוא לא מזכיר. כנראה שהוא סובר, או שכן או שלא. דהיינו, זאת לא חובה. אמרנו שדעת מהרי"ץ להקדים שלוש תיבות, וברמב"ם לא כתוב בהדיא לא כך, אבל מצד שני הוא לא אומר שכן, כי בעצם זה רשות.

כך כותב במפורש בעל שו"ת חן טוב, למה"ר יחיא בדיחי. הוא היה אחד מחכמי תימן החזקים, מתלמידי תלמידיו של מהרי"ץ, ראש הישיבה בבית מדרשו. כמו־כן היה גם מקובל אלד'י, אחד מהמופלגים. מספרים עליו אותות ומופתים ממש. גברא רבא, בנסתר ובנגלה. הוא כותב בסוף התשובה [סימן נ"ב], הזכרנו בשיעור שעבר מקצת מדבריו בנושא זה, ובסוף הסימן הוא כותב כך, ודע, דהבית יוסף כתב בסימן נ"א, דלא קאמר הרא"ש שחייב אדם שיסיים מהרה כדי שיענה אמן, אלא שהוא היה נוהג כך. לא כתוב שחייבים. הרא"ש אמר, אני כך עושה. אבל שאר כל אדם, הרשות בידו, אם ירצה למהר לסיים. ואם לא ירצה, לא יסיים. ומכל מקום, כשיסיים קודם החזן, יש לו לענות אחריו. וכמ"ש הב"י בסי' רט"ו, ומסקנתו בסי' נ"ט שהבאתים לעיל. וכך אמרו ברבה (דהיינו מדרש רבה) פ' תבוא, שאין גדול לפני הקב"ה יותר מישראל שעונים אמן.

יתכן, שהרמב"ם לא התייחס לעניין האמן, בגלל שזה רשות. אפשר אולי שבאופן רגיל לא עונים. הרמב"ם לא נכנס לנושא זה. [אולי זה תלוי בדין העוסק במצוה פטור מן המצוה, שנחלקו הראשונים אם זה כשיכול לעשות שתיהן, כנודע, ואכמ"ל. ועי' תשובת הרמב"ם אמצע סימן ק"פ, לעניין הפסקה בברכות ק"ש, בברכה אחרת המזדמנת. יב"ן]. אבל חכמי תימן הנהיגו, שכן יענו אמן. כשהציבור מתפללים בלחש עם הש"צ שאומר בקול רם, שיענו אמן, רק שמקדימים שלוש תיבות. והסיבה היא, בגלל עניין מעלת עניית אמן וחשיבותו, הנהיגו לעשות כך. דהיינו, להשתדל לעשות כך. גם אם לא כל הציבור, בכל אופן מי שיכול להספיק.

אח"כ מביא מהר"י בדיחי מהזוה"ק פרשת עקב [דף רע"א ע"א], כד סלקין אנון ברכאן מתתא וכו', מכרזי בכל אינון רקיעין, דא הוא דורונא דמלכא דשדר פלוני. כשעולים הברכות, בשמים מכריזים, פה מתקבל דורון להקב"ה. דא הוא דורונא בקיומא כדקא יאות. ומאן איהו, ברכה דאתיבו עלה אמן. דכל ברכה דאתיבו עלה אמן, דא איהו בקיומא כדקא יאות. ברכה שעונים עליה אמן, זוהי ברכה מושלמת. בגלל דבר זה עשו חכמי תימן כאילו זה חובה, דהיינו שהנהיגו זאת באופן קבוע.

בשיעור שעבר, הבאנו תשובה שמישהו כתב נגד זה, והסברנו שזה לא נכון. אבל אחרי כן, בסוף, גם ראיתי בפירוש שלו [יוסף [קאפח. העורך] על הרמב"ם, דברים בנושא זה, שממש לא האמנתי למראה עיני. למרות שאני מכיר את הספר, כבר משנים רבות, אבל כעת נדהמתי ממש, מלא טעיות מהתחלה ועד הסוף. אינני יודע מאיפה אתחיל ואיפה אגמור...

הוא כותב [בדף ר"ד אות ח'] על הכסף משנה שדיברנו בשיעור הקודם, אמרנו שהוא פירש אותו לא נכון. גם פה רואים את אותה הטעות, אבל תשמעו איזה מלים. על בסיס טעות זו, של גירסת 'גאל ישראל, אמן', למד הכס"מ בפ"א מברכות הל' ט"ז דין חדש. הכס"מ למד דין, מטעות בגירסא. וז"ל שם, ומה שכתוב בספרי רבינו פ"ט מתפילה ה"א, עד שמברך 'גאל ישראל, אמן', יש לומר דהתם לא שיענה אמן אחר ברכתיו, אלא שימהר לומר גאל ישראל קודם ש"צ, ויענה אחר ש"צ.

הוא מבין, שהכס"מ המציא דין, למד מפה דין, שאם הרמב"ם כתב 'גאל ישראל, אמן', והרי 'אמן' זו היא טעות, כי אינה כתובה בכת"י, א"כ איך תענה אמן? הכוונה שתמהר לסיים לפניו. כאילו מפה הכס"מ בנה את דין זה. אבל הכס"מ אומר בסוף, ויותר נראה לומר שאמן הכתוב שם, טעות סופר. הכס"מ בעצמו אומר שזו טעות, וצריך למחקו. ובגירסת רבינו מנוח ליתיה, וכן מצאתי בספר מדוייק. עכ"ל. א"כ הוא אומר כך, הצעת הכס"מ, שיקדים לגמור לפני ש"צ, נראה לי שלא יסכים רבינו לכך, ממ"ש לקמן בסוף הפרק, אסור למתפלל בציבור שיקדים תפילתו לתפילת הציבור. ובהמשך כתב הרמב"ם, שיתפלל עמו בלחש מלה במלה.א"כ, משמע שהקדמת מלים בכוונה, בכלל אסור להקדים. ובכל אופן, לאחר שהגיע מרן למסקנא נכונה, שאותה אמן טעות היא, בטלה ההנחה הראשונה, ואין לסמוך עליה כלל. דהיינו, כל העניין שאפשר להקדים כמה תיבות לפני כן כדי לענות, הוא חושב שהכס"מ למד זאת לפי הגירסא המוטעית, אבל בסופו של דבר מרן אמר בעצמו שזה לא נכון, ממילא לשיטתו ירד כל העניין הזה.

אבל זו טעות גמורה, כי אדרבה, הכס"מ לא צריך לדייק את הדין הזה מהרמב"ם, כי דין זה כתוב במפורש ברא"ש. הטור [באו"ח סי' נ"ט] מביא זאת, והב"י דן על כך באריכות. א"כ לא פה התחדש דין זה, אדרבה היה פשוט לכס"מ שהדבר מותר. כל הנידון הוא, האם להכניס זאת ברמב"ם, האם לפרש את לשון הרמב"ם 'גאל ישראל, אמן', אולי נגיד שגם הרמב"ם מתכוון לכך. על זה מתלבט הכס"מ, האם כן או לא, כי דוחק להכניס זאת ברמב"ם. אבל דין זה לא יצא מפה בכלל. אצל הכס"מ דין זה הוא הקדמה, גם לפני וגם אחרי, רק השאלה האם הרמב"ם פה התכוון לכך. אולם מקור הדין עצמו, הוא מהרא"ש, והדבר מוסכם בכל הפוסקים, ואין על כך שום חולק, חוץ ממנו שחולק על כך. כך נדמה לו. אבל בלא"ה הוא מחוץ לשורה. דרך אגב, המבין מבין שהוא מדבר בלשון בוטה נגד מרן הכסף משנה, להציג אותו בפרהסיא כביכול טועה, למרות שהכס"מ חזר בו כאן בעצמו. וזאת מתוך מגמה ידועה.

והוא ממשיך וכותב, והמתפלל כתקנת רבינו תפילה אחת, אין לו להקדים שתים שלוש תיבות ולענות אמן. פה הוא לא הזכיר את מהרי"ץ, אבל ברור שהוא מתכוון לחלוק עליו. והוי שגיאה בשתים. מקדים תפילתו לתפילת הציבור, ועונה אמן אחר ברכותיו, מלבד הבלבול שגורמת התחרות עם הש"צ. שמעתם? הוא טוען שיש פה שתי שגיאות, לאלו המקדימים שתים שלוש תיבות ועונים אמן. כי ראשית, אסור להקדים תפילתו לתפילת הציבור. שנית, אתה עונה אמן אחר ברכותיך. וגם, שאם אתה מתחרה עם ש"צ, הדבר גורם לבלבול. כי כל פעם אתה צריך למהר ולסיים לפניו. וממשיך, וכן משמע להדיא בחידושי רבינו אברהם בן רבינו, שזה גורם בלבול, והוי בכלל 'אסור להקדים תפילתו לתפילת הציבור', כפי שהובא משמו גם במעשה רוקח. הוא אומר שיש פה שתי שגיאות, ואני אומר, כי כל מה שהוא כתב, מלא שגיאות. זרוע שגיאות מהתחלה ועד סוף, לא שתי שגיאות. עוד מעט תשמעו.

דבר ראשון, לגבי 'מקדים תפילתו לתפילת הציבור'. זו שגיאה גדולה. אין דבר כזה. דין 'מקדים תפילתו לתפילת הציבור', מדובר על כל התפילה, לא כשהוא מקדים כמה מלים. תכף נסביר זאת בעזהי"ת יותר טוב. לגבי דין 'עונה אמן אחר ברכותיו', הסברנו כבר, שאתה עונה אחר ש"צ, ולא אחרי ברכותיך.

ברם הוא כביכול מביא ראיה, מרבינו אברהם בן הרמב"ם. מדובר שם על תקנת הרמב"ם בזמנו, שהרמב"ם ראה שישנם אנשים שאינם מקשיבים בחזרת הש"ץ, ולכן עשה שיתפללו יחד. דרך אגב, הרמב"ם לא עשה זאת באופן קבוע, אלא רק כשיש ציבור גדול, שאי אפשר להשתלט עליהם. אבל כשהיה מניין מצומצם, או כשלא היתה את הבעיא הזאת, הרמב"ם בעצמו כותב שהוא עושה כתקנת חז"ל. יש ע"ז אריכות בתשובות הרדב"ז. בכל אופן, כותב רבינו אברהם בן הרמב"ם כך, כבר נודע מה שתיקן אבא מארי ז"ל, דהיינו הרמב"ם, והסכימו עמו חכמי דורו העומדים עמו. ראה, שכשחוזר הש"צ התפילה בקול רם אחר הלחש, לא יתנו אוזן כל העם לשמוע ממנו באימה, ולעמוד במוסר כעמידה בתפילה וכו'. לפיכך תיקן ז"ל, שיגביה קולו ש"צ מתחילה, וינהג המנהג בתפילה כפי שנוהג בפריסה על שמע, שהש"צ מגביה קולו מבראשונה, להוציא מי שאינו יודע. והנמשכים אחריו יתפללו בלחש או בקול נמוך מקולו, להוציא עצמן. ויאמר הקדושה בברכה שלישית וכו'. ונתפרסם זה התיקון בארץ מצרים כל ימי חייו ואחר פטירתו ז"ל, וניצולו העם מן המכשול שהיו נכשלים בו, ולא חלק עליו אחד מחכמי דורו בזה, ולא יחסו אותו לחולק על דברי חז"ל בדבר זה, עם היותו היפך סדד התלמוד וכו'. אבל הוא אומר, שעכשיו בזמנינו יש טעות. אבל צריך אתה לדעת, שראינו רוב האנשים בזה התיקון האחרון, סומכים על עניין יש לדקדק בו, והם מדמין שהם מדקדקים בו. וזה, שכשמגיע ש"צ לעבודה ויעלו הכהנים לדוכן. הם רוצים לענות אמן על הברכה, כדי לזכות ולהתברך.

א"כ מה הם עושים? ימהרו כולם בתפילה, עד שישלימו תפילתן קודם ברכת כהנים, כדי שלא ימָּנעו מעניית אמן על ברכת כהנים, או שמא יענו ותהיה הפסקה. ואמרו בעיונם התלמודי, כפי מחשבתם, שהתלמוד ביאר שאין המתפלל יכול להפסיק תפילתו בעניית אמן וכיוצא בה, לא בקדיש ולא בקדושה ולא כיוצא בהן. וקצת מהם, ממהר יותר, עד שישלים תפילתו קודם שיגיע ש"צ למודים, כדי שלא יגרע ממודים דרבנן. וזה הדקדוק, עזיבתו דקדוק. להיות בעצמו טעות. ואין בו דקדוק תּוֹרִיִּי, כי אם הפכו. והוא מביא לידי עון גדול. שהוא מחייב המהירות באמירת התפילה ושיבוש הכוונה ותליית המחשבה, כדי להקדים לש"צ, ותהיה אז צורת התפילה קבע ולא תחנונים.

רבינו אברהם בן הרמב"ם כותב, שיצאה בזמנו טעות מהתקנה הזאת, כי כדי להרויח את נשיאות כפים, את ברכת כהנים, הם רוצים לענות אמן על ברכת כהנים, א"כ הם לא יודעים מה לעשות? אם נענה אמן, זה הפסקה. ואם לא נקשיב לברכת כהנים, נפסיד את הברכה. מה עשו האנשים? מיהרו. דהיינו, לפני שהגיעו הכהנים לברכת כהנים, הם כבר סיימו את התפילה. כבר פסעו, והם כבר אחרי התפילה. או ישנם כאלה, שאפילו לפני ברכת מודים הם כבר עשו זאת. דהיינו, כשהגיעו לברכת מודים, הם כבר סיימו את התפילה. כך כותב רבינו אברהם בן הרמב"ם.

נו, וכי זאת ראיה? האם זה בלבול הדומה לעניין של שלוש תיבות בלבד שמהרי"ץ מדבר? הרמב"ם אומר, 'שיתפלל תפילתו מלה במלה'. וכי אפשר להתפלל עם הש"צ מלה במלה ממש? אפשר להגיד ברוך - ברוך, אתה - אתה, וכן הלאה, ממש עם הש"צ? אין דבר כזה. זה רק יכול להיות רק ע"י תוך כדי דיבור כדיבור. בברכת כהנים יכולים לעשות זאת, משהו דומה, שהוא מְקַרא אותו מלה מלה. אבל להגיד עם בן אדם מלה במלה ביחד, ובמשך כל התפילה, אין דבר כזה. זה לא מציאותי. על כרחך, שזה תוך כדי דיבור. דהיינו, אתה פחות או יותר נמצא על ידו, ותוך כדי דיבור כדיבור דאמי. לכן בא מהרי"ץ ואומר, תקדים שלוש תיבות. כלומר, הרי בלאו הכי אתה כל התפילה זזה ימינה ושמאלה, אומר לך מהרי"ץ, תקדים עוד חצי שנייה לפני שהש"צ מסיים, ותענה אמן. נו, החצי שנייה הזאת, היא שתגרום לבלבול? הרי את כל הברכה כולה א"א לאמרה עם הש"צ ממש בצמוד, א"כ גם כשאתה אומר 'בא"י מגן אברהם', ומקדים שלוש תיבות, אין הדבר גורם לשום בלבול. רבינו אברהם בן הרמב"ם מדבר על בלבול של כמה ברכות, שהוא מסיים מהר כדי להספיק גם את ברכת מודים, וברכת שים שלום, זה אכן בלבול. אבל דבר כזה, בודאי שלא יגרום לבלבול. הרי גם מהרי"ץ ראה את דברי ר"א בן הרמב"ם הללו, שכן הביא אותם בע"ח לגבי מוסף ר"ה, ולא התייחס לכך, כי מובן בפשיטות שאין לכך שום קשר לנ"ד. ההבדל גדול.

דבר דומה לזה, כותב מהרי"ץ לגבי ברכת יוצר אור, גם שם [ע"ח ח"א דף ל"א ע"א] הוא אומר 'מלה במלה'. הוא כותב כך, ברכות יוצר וערבית, ש"צ מוציא אפילו הבקי. כך מצד הדין. ומיהו, אינו מוציא היחיד בפחות מעשרה. רק אם יש עשרה אפשר להוציא. אבל פחות מעשרה, כל אחד יברך אותן לעצמו. ונכון לאמרם עם הש"צ בנחת, מלה במלה. וימהר לסיים קודם שיסיים הש"צ כדי שיענה אמן, עיין שו"ע סי' נ"ט וטור ופר"ח. הוא מציין מקור את השו"ע, והטור, ופרי חדש. הפרי חדש זהו החלק הראשון של מה שכתב בהתחלה. הוא הביא אותו בסוף, כי הפר"ח היה אחריהם. אבל השורה הראשונה, מקורה עפ"י הפרי חדש, שהש"צ לא מוציא אם הם פחות מעשרה. אבל מה שמהרי"ץ מביא, ונכון לאמרם עם הש"צ בנחת, כתוב בטור ובשו"ע. אבל פה, מהרי"ץ מוסיף מלים שהשו"ע והטור לא כתבו, הוא הוסיף מעצמו את התיבות 'מלה במלה'. הרי בברכת יוצר אור, אין אפשרות לבוא ולהגיד שזה מדין ש'אסור להקדים תפילתו לתפילת הציבור', כי הרי ברכת יוצר אור היא ברכה, לא תפילה.

כמובן המושג מלה מלה, אינו מדוייק בשלימות, כפי משמעות המלים. כשאומרים הציבור במקהלה ובאיטיות, כגון ק"ש וזמירות ושירת הים ועקידה וכדומה, אז יכולים לומר יחד ממש מלה במלה, כמ"ש מהרי"ץ [בע"ח דך ל"ה ע"א], צריכים הקהל להכין עצמם לקרות ק"ש בקול אחד, בנעימה אחת, בהשוואה אחת. דהכי איתא בשה"ש רבה על פסוק היושבת בגנים, כשישראל נכנסים לבתי כנסיות וקורין ק"ש בכיוון הדעת, בקול אחד, בדעת ובטעם אחד, הקב"ה אומר להם 'היושבת בגנים', כשאתם קורין 'חברים' אני ופמליא שלי מקשיבים לקולך השמיעיני וכו' יעו"ש. [לדעת הרמב"ם בתשו' סי' רי"ט, ש"צ מוציא גם ברכות ק"ש את הבקי. אבל אין זה נוגע לעניינינו, כי אנחנו רק מוכיחים ממהרי"ץ שהמושג מלה במלה, אינו קשור כלל להקדמת תפילתו לתפילת הציבור. יב"ן].

דרך אגב, אולי יש פה חידוש, כי כאן מהרי"ץ לא כתב כמה תיבות יסיים. הוא אומר, ימהר לסיים כדי שיענה אמן, אבל הוא לא כתב שלוש תיבות. זה קצת ראייה למה שאמרנו, שבעל ענף חיים וחן טוב וגם שושנת המלך, הבינו טוב. שמהרי"ץ כתב שלוש תיבות, זה לאו דוקא, אלא גם שתים. והראיה, שפה אמר 'ימהר לסיים', הוא לא אמר כמה. אמנם אפשר להגיד שהוא סמך על מה שכתוב אח"כ בתפילת המנחה, שלוש תיבות. בכל אופן, פה רואים שכתוב 'מלה במלה' לגבי ברכות יוצר אור, ולא לגבי התפילה.

נמשיך הלאה בדבריו בהמשך [דף רכ"ח]. הרמב"ם כותב [פ"י מתפילה הט"ז], אסור לו למתפלל בציבור שיקדים תפילתו לתפילת הציבור. הוא כותב ע"ז בפירושו כך, בגמ' ברכות דף כ"ח ע"ב א"ר יוחנן אסור לו לאדם ליקדים תפילתו לתפילת הציבור, א"ר אבא בציבור שנו. ואע"ג דבגמ' אתאמר לעניין שלא יקדים כל תפילתו לתפילת הציבור, נראה בדעת רבינו שאפילו להקדים כמה מלים לפני ש"צ אסור. אתם שומעים איזה חידוש? זהו דבר בדוי. אין דבר כזה, אין הלכה כזאת. זו "המצאה" באמת, בלי להישבע... הוא אומר, כיון שאסור למתפלל שיקדים תפילתו, א"כ כשאתה אומר עם הש"צ מלה מלה, אל תקדים, בגלל דין 'מקדים תפילתו'. מה הקשר? הרי 'המקדים תפילתו', זה להקדים את כל התפילה, או חלק ממנה, לא להקדים מלה. וכי יש איסור להקדים מלה לפני הש"צ? איפה שמענו דבר כזה? כתוב 'אסור להקדים תפילתו', א"כ מזה מבינים שאסור להקדים מלה לפני הש"צ?

והוא ממשיך, ולפיכך הביא דין זה בהלכה זו, שממנו למד מ"ש לקמן 'ויתפלל עמו בלחש מלה במלה', דמנא ליה הא דבעינן מלה במלה? שמעתם? עכשיו יש לו כאילו דיוק ברמב"ם. הרי הרמב"ם מביא זאת באותה הלכה, אסור להתפלל, ואח"כ כתב שיתפלל איתו מלה במלה. למה כתבת זאת פה? אלא הכוונה, שאני לומד את הדין של מלה מלה, מהדין שאסור להקדים תפילתו לתפילת הציבור. גם זה אינה הוכחה כלל. מה השאלה? למה הרמב"ם כתב זאת בהלכה זו? כי כאן זה המקום. הוא לא צריך לכתוב זאת במקום אחר. פה הוא הנושא, הוא מדבר על הנכנס לבית הכנסת כשהם מתפללים, א"כ זהו הנושא. אלא מה, לעשות ברמב"ם 'דרשינן סמוכין'? מכך שהרמב"ם הסמיך זאת? אין לכך שום קשר. הרי גם עניין אחר מפסיק בנתיים. מי שמבין, זו אינה ראיה כלל. הרמב"ם לא "למד" זאת מהגמ', כפי שהוא כתב, אלא העתיק מהרי"ף בשם רבינו האיי גאון, וממילא אין שאלה "מנא ליה" לרמב"ם. אולי יש לשאול "מנא להו". התשובה, הם כתבו שכך "מנהגא דרבנן". לא מוכרח לכך מקור מהגמ', זה מסברא. ישנם דברים רבים כאלה בגאונים.

אך העיקר הוא בהמשך דבריו שכתב, שממנו למד מש"כ לקמן 'ויתפלל עמו בלחש מלה במלה'. דמנא ליה הא דבעינן מלה במלה? הוא שואל, מאיפה הרמב"ם לקח שיתפלל עם הש"צ מלה מלה? אלא, בגלל שאסור להקדים תפילתו לתפילת הציבור, זו הרי גמ' מפורשת, מזה למד הרמב"ם שצריך שיתפלל עם הש"צ מלה במלה. כי אם לאו, אתה עושה איסור. כך הוא אומר.

אולם הדבר אינו נכון. מה השאלה? מאיפה הרמב"ם למד? הדבר כתוב במפורש ברי"ף. הרמב"ם לא למד זאת מהגמ', אלא העתיק מהרי"ף. והדבר פלא עצום, כי הוא בעצמו הביא זאת בכלל דברי רבינו אברהם בן הרמב"ם, [בדף ר"ה עמוד א'], ושם הדבר כתוב במפורש, אבל פה לא שם לב לכך. גם ההגמ"י והכס"מ ציינו כבר את הרי"ף, אך לא העתיקוהו.

הרי"ף כתב [בדף י"ג ע"ב] כך, כתב רבינו האיי גאון זצ"ל, דמנהגא דרבנן כד עייל איניש לבי כנישתא, ואשכח ציבורא דמצלו בלחשא. רואה ציבור שנמצאים כבר בתפילת הלחש, מה יעשה? דמיעכב עד דמסיימי. יחכה עד שהם יסיימו. וכד פתח ש"צ, מתחיל י"י שפתי תפתח, ואומר בהדי שליחא דציבורא מילתא [מילתא] בלחשא, ועני קדושא בהדי ציבורא. האמת שברי"ף אצלנו חסרה לנו מלה, וצ"ל מילתא מילתא, פעמיים. כנראה המדפיס חשב שזה מיותר. אבל מי שיראה בגאונים, הדבר כתוב מפורש. גם רבינו אברהם הנז"ל העתיק כך, 'מילתא מילתא'. א"כ יוצא, שזהו מקורו של הרמב"ם. ממילא, לא צריכים לבדות, שהרמב"ם המציא זאת עפ"י הגמ', אלא הדבר כתוב ברי"ף במפורש, ואומר בהדי שליחא דציבורא מילתא מילתא בלחשא, ועני קדושא בהדי ציבורא. זה בדיוק מה שהרמב"ם כתב.

מי שיראה, הדבר מובא גם באוצר הגאונים [מס' ברכות חֵלק הפירושים דף 27], וכתב רבינו האיי ז"ל, דהכי מנהגא דרבנן, דשתקין ושמעין. וכד אמרי יתברך הדר לצלותיה. ואיכא מנהגא לרבנן נמי, דכד עאיל אינש לבר כנישתא וקא מצלי בלחשא, מִעַכַּב. [דרך אגב, אנו עושים דגש חזק אפילו בעא"ן. יש לנו צחות בלשון, ואנו יכולים להדגיש אפילו את האותיות הגרוניות, מה שלא נשמע בכל העולם]. עד דמסיימין. וכד פתח צלותיה שליחא דציבורא, מתחיל הוא י"י שפתי תפתח. ואומר בהדי שליחא דציבורא מלתא מלתא בלחשא. ואומר קדושה בהדי ציבורא. א"כ הדבר מפורש, ואין צורך להמציא כל מיני השערות, ק"ו שאין להם יסוד.

כעת תשמעו, את עיקר הנקודה בהמשך דבריו. הרמב"ם כותב כך, ויתפלל עמו בלחש מלה מלה, עד שיגיע ש"צ לקדושה. ועונה הקדושה עם הציבור, ומתפלל שאר התפילה לעצמו. לכאורה מה הפירוש? כעת כשהיגעת אחרי הקדושה, כיצד תתפלל? האם תמשיך מלה מלה עם הש"צ, או לא? הדבר קצת סתום. את הפרט הזה, הוסיף הרמב"ם מעצמו, הוא אינו כתוב במפורש ברי"ף. אבל לא ברור, מה התכוון הרמב"ם. הרי בשתי הברכות הראשונות, ברכת מגן אברהם ומחיה המתים, הוא אומר עם ש"צ מלה מלה. ואחרי הקדושה, אומר הרמב"ם, תתפלל לעצמך. מה עם מלה מלה? יכול להיות שהוא מתכוון שימשיך כך, ויכול להיות שלא. אולי הוא רק אמר לעצמו, לאפוקי הקדושה. א"כ מה הפירוש, 'ומתפלל שאר התפילה לעצמו'. מהו 'לעצמו'? הרי ענית על הקדושה, א"כ את יתר התפילה תתפלל לעצמך. אם זה מלה מלה, או שאתה כבר לא חייב להיות צמוד עם הש"צ, הדבר אינו ברור, יכול להיות שכן ויכול להיות שלא.

אלא הבנת הדברים כך. הרי הנקודה היא, להגיע לקדושה ביחד עם הש"צ. דהיינו, אם לא תתפלל איתו צמוד, אם תתפלל לאט, אתה גיבור לעולם י"י וכו', רב להושיע וכו', ופתאום הש"צ כבר הגיע לקדושה, לא תוכל לענות אחריה. א"כ מה הרווחת? ואם תתפלל מהר, תגיע כבר לברכת אתה חונן, הפסדת את הקדושה. הרי ממילא חזרנו שוב לשאלה, של הפסקה בתפילה. לכן אומר הרמב"ם, את שתי הברכות הראשונות תגיד איתו מלה מלה, תהיה צמוד אליו כדי ש'בנקדישך ונעריצך' תהיה יחד איתו. אבל אח"כ, זה כבר לא משנה.

אולם תראו מה כתוב פה, הם מבינים בכלל משהו אחר, כוונת רבינו 'לעצמו', שאינו עונה אמן אחר ברכות הש"צ, שלא יהיה עונה אחר ברכותיו. מה הקשר? 'לעצמו' זה לא לענות אמן? הדבר בכלל לא מובן. ולהקדים שתים ושלוש תיבות אינו רשאי, דאסור להקדים תפילתו לתפילת הציבור. ועוד שמירוץ כזה מבלבל את הכוונה,וכמו שכתב הר"א בן רבינו. זאת כבר הסברנו, שהדבר אינו נכון. כי רבינו אברהם בן הרמב"ם לא מדבר על שתי תיבות או תיבה אחת, אלא על כמה ברכות, שזה אכן מבלבל, אבל לא על כמה מלים.

והוא ממשיך, מה הפירוש 'ועונה קדושה'? כלומר שאינו רשאי לומר המלים של נוסח הקדושה, כי לא נתקן נוסח זה אלא לש"צ, כמו שכתב רבינו בסדר התפילה. אמנם זה לא קשור לנושא שלנו, אבל חושבני שגם זה אינו נכון. אולי הרמב"ם סובר שלא צריך, ואכן כך העולם נוהג, אבל לא שזה אסור. דהיינו, כשמתפללים תפילה אחת, הציבור עונה קדושה. הציבור לא אומר 'נקדישך ונעריצך' או 'כתר יתנו לך' ביחד איתו. הציבור רק שומע, ועונה קדוש קדוש.

דרך אגב, ישנה טעות אצל העולם, חושבני שהטעות נפוצה אצל רבים. הרי כשמתפללים עם הש"צ, צריך להגיד איתו מלה במלה. רק מי שאינו יודע להתפלל, יוצא ידי חובה בשמיעה. אבל מי שבקי, חייב להתפלל בעצמו. תפילה רחמי היא, חייבים לומר. כל אחד צריך לבקש רחמים על עצמו. אבל לאחר שהם ענו בקדושה 'קדוש קדוש', 'ברוך', ו'ימלוך'. אח"כ, מה עם בא"י האל הקדוש? הם לא אומרים. אינם שמים לב, ומתחילים ישר את הברכה הבאה, כגון למשה ציוית. אבל זו טעות. הם חייבים לומר בלחש ברוך אתה ה' האל הקדוש, כי זהו חלק מהברכה. דהיינו, אמירת ברכתם תהיה קדוש קדוש, ברוך וימלוך, וברוך אתה ה' האל הקדוש. אמנם זה לא נוסח הברכה, אבל חייבים זאת במצב של תפילה אחת.

בכל אופן, לענ"ד בודאי שלכתחילה יותר טוב שתגיד עם הש"צ מלה במלה, את כל נוסח 'נקדישך ונעריצך' או 'כתר יתנו לך'. הדבר לא סותר את מה שהרמב"ם אומר, שש"צ אומר זאת, זה כעת אנו עושים את מה שהש"צ עושה. נכון שאולי לא צריך, אולי זאת לא חובה, ישנם כאלה האומרים שכן, גם בשו"ע [סי' ק"ט ס"ב] כתוב כן להגיד את כל הנוסח, בודאי שאתה עושה יותר טוב. אבל להגיד שהרמב"ם אומר שהדבר אסור? זאת לא ראיה. הרמב"ם כותב 'עונה הקדושה', כי זה מה שחייבים. אבל יותר מכך, ע"ז הרמב"ם לא דיבר, ואין להעמיס עליו דמיונות, או מה שרוצים.

הוא ממשיך וכותב, ובענייה לבד, הרי היודע אינו יוצא יד"ח. ונמצא שתפילתו חסרה ברכה אחת. ולפיכך כתב רבינו, רק עונה, ולא יאמר כלל עם הש"צ. וכאשר יסיים ש"צ האל הקדוש, מה עושים?תשמעו מה הוא אומר, עונה אמן. וכיון שלא אמר את הנוסח עם הש"צ, אינו נקרא עונה אחר ברכותיו. ומיד מתחיל אתה קדוש, וממשיך עם הש"צ מלה במלה עד סוף התפילה. נמצאת כל תפילתו, תפילת ציבור. ולא חיסר שום ברכה, ולא ענה אמן אחר עצמו. שמעתם? ודין זה הוא היסוד והבסיס התלמודי לתקנת רבינו, להתפלל תפילה אחת בלי לחש וחזרה. גם זה אינו מדוייק, זה לא בסיס תלמודי ממש, זהו לא מהגמ', אלא מהגאונים, והרי"ף הוא שכתב זאת, כמו שביארנו בס"ד.

אח"כ הוא כותב, שהם [הדרדעים. העורך] נוהגים כך, כאשר אנו מתפללים תפילה אחת כתקנת רבינו, מתחיל הש"צ בקול רם י"י שפתי תפתח, וכל הקהל אומר עמו מלה במלה. וכשיגיע הש"צ לקדושה, עונים אחריו כל העניות של הקדושה, עד אמן אחר האל הקדוש. ואומרים 'אתה קדוש' כתקנה, וממשיכים עם הש"צ מלה במלה עד סוף התפילה בלי לענות אמן כלל. שמעתם? מה קרה פה? הרי את הקדושה הם רק שמעו, וכעת הם כבר בברכת 'אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה', אבל חסרה להם ברכת 'אתה קדוש', שהרי הם לא אמרו כלום, אלא ענו לש"צ. א"כ כעת מה הם יגידו? אתה קדוש? ומה עם ברכת אתה חונן לאדם דעת? דהיינו, הוא אומר, שאחרי שהם גומרים את הקדושה, אומרים כעת בלחש ברכת אתה קדוש, כי חסרה להם ברכה. אבל איפה ה'דעת'? אני חושב שפה הם איבדו את הדעת. כי הרי ממה נפשך, או שהם מדלגים את הברכה הזאת, ולכן הם חסרי דעה. או שהם אומרים אותה, ואז שוב פעם הם נכנסים למירוץ, שהרי הש"צ אומר כעת בקול רם 'אתה חונן לעולם דעת', והם אומרים כעת בלחש ברכת 'אתה קדוש'. א"כ חזרת ששוב ישנה אותה בעיא, א"כ מה תיקנת? הנה פה, את ברכת 'אתה קדוש' אתה חייב לרוץ? א"כ שוב פעם, זהו שיבוש. זה אכן בלבול. ומ"ש מהרי"ץ, זו האמת והדרך הנכוחה.

עוד הוא כותב, וזוהי כוונת רבנו במ"ש, מתפלל לעצמו. שמתחיל לעצמו מן אתה קדוש. הוא אומר, למה הרמב"ם כתב 'לעצמו', אלא הכוונה שתגיד אתה קדוש, כי זו הברכה שחסרה לך. אבל הרי הסברת קודם, ש'לעצמו' היינו לא לענות אמן, עכשיו אתה אומר ש'לעצמו' זה פירוש אחר? הוא הרי כבר השתמש במלה 'לעצמו', לכוונה רחוקה ועקומה, ועכשיו הוא לומד עוד כוונה אחרת לגמרי? שוב פעם, אלו דברים שאינם מתחילים.

והוא ממשיך וכותב, וכן כתב מהרח"מ. הכוונה מרכבת המשנה חלמא.יש הרי שני ספרי מרכבת המשנה. אחד ספרדי, הרב אלפנדארי, ואחד אשכנזי. פה זה מרכבת המשנה של מה"ר שלמה חלמא, שהיה אשכנזי. א"כ כתב הרב מרהמ"ח, דדוקא עונה ואח"כ אומר אתה קדוש וכו'. שוב ושוב, דבריו אינם מתחילים בכלל. פשוט לא מבינים מה שכתוב. בעל מרכבת המשנה אומר, תענה את הקדושה, ותגיד אתה קדוש לעצמך, אבל מובן שהכוונה לפני שהש"צ אומר האל הקדוש, לא אחרי כן. דהיינו, כשהש"צ אומר 'לדור ודור נגיד גדלך', אז תגיד אתה קדוש, בזמן שאומרים את התוספת, אבל לא אחרי האל הקדוש. זהו בכלל בלבול. והוא מסיים שכך הורה סבו, וכמובן לא מזכיר שסבו והנגררים אחריו הוחרמו ע"י כל גדולי ישראל. המנהגים שהם קבעו לעצמם, הם חדשים. זה לא כמסורת. אין דרדעי בן דרדעי בן דרדעי וכו', הם התחילו להנהיג כפי הבנתם הקלושה, ואין לזה שום תוקף. נתפסו לרמב"ם, בגלל השקפותיהם שמקורם חיצוני מתרבות יון, רח"ל.

סיבת קלקולם של כת הדרדעים ורבניהם, מדוע דוקא הם נמשכו אחר הרמב"ם, ושחכמות חיצוניות גורמות להבנה שטחית בלימוד תוה"ק.

כיון שהזמן כבר קצר, אומר לכם רק מה ברצוני לומר לכם למסקנא. היכרתי את הספר הזה [פירוש הר' קאפח על הרמב"ם. העורך] לפני שנים רבות, עברתי בזמנו על הספר, כשנדפס, וראיתי הרבה דברים משובשים. לדוגמא, פירושים שהוא כותב עליהם 'רבותינו פירשו לנו' ו'פירשו לנו רבותינו', ואני אומר לכם באחריות, אלו פירושים של עמי ארצות. כל הפירושים שהוא הביא בשם רבותיהם, הם מאנשים שאינם יודעים ללמוד, כמו שהוא לא יודע ללמוד. רואים פה בספר הזה, שהם מתוך חוסר הבנה מוגזמת ממש. פירושים עקומים, דחוקים ורחוקים. לא זכו.

באופן אישי, אני יכול לספר לכם, כשהייתי בחור ישיבה, פגשתי אחד מהגדולים שלהם, למעשה הגדול שבהם. בזמנו היה לי איזה רעיון ברמב"ם הלכות תפילין. הבנתי מהרמב"ם חידוש. הרי כתוב בגמ' במס' מנחות [דף כ"ט ע"ב] אמר רבא, שבעה אותיות צריכות ג' זיונים, שהן שעטנ"ז ג"ץ. דהיינו, שלשה תגין בכל אות מאותיות אלו, וכפי הידוע זה בס"ת תפילין ומזוזה. אבל מתוך דברי הרמב"ם עלה בדעתי חידוש, שהרמב"ם סובר כי שעטנ"ז ג"ץ זה רק במזוזה. לפי שהרמב"ם העלה לגבי מזוזה, לכתוב שי"ן עם תגין, עא"ן עם תגין, וכו'. הוא לא אמר על כל אותיות שעטנ"ז ג"ץ לכתוב, אלא רק במלים מסויימות. משא"כ בספר תורה, ישנם תגים אחרים בכלל. יש אות שיש עליה שלשה, ויש ארבעה תגין, ויש של חמשה תגין, וכו', וכך גם בתפילין. ולא בשעטנ"ז ג"ץ קבוע, ולא רק שלשה תגין, כמו שמפורסם כיום על־פי שיטות ראשונים אחרות. א"כ אמרתי לו את הפירוש הזה, והוא הכחיש אותי. אמר, מה פתאום. זה אדם שלמד את הרמב"ם אולי שלשים או ארבעים פעם, ולא הבין זאת. ואני בתורת בחור ישיבה כבר הבנתי זאת. והוא עוד מתווכח איתי, ואומר שזה לא נכון. יותר מאוחר עיינתי במפרשים, וראיתי כי אכן צדקו דברי. בקיצור, ברצוני להגיד, יש פה חוסר הבנה. ואין בזאת כל ספק למבין וליודע.

בזמנו אמרתי לת"ח אחד, שהוא חולק בפירושו על הכס"מ ועל המ"מ וכדומה, כלאחר יד, בלשון מדברת גדולות, בזמן שהוא לא הבין בכלל מה שהם כתבו. הלה לא האמין לי, ודרש הוכחה. אמרתי לו, טוב, כשיזדמן לי. אחרי זמן לא רב הראיתי לו. עִיין היטב, וכשנפגשנו שוב, אמר לי, אכן. וסימן לגסות הרוח, עניות דתורה.

ותדעו לכם, החושך הזה, קשור לתרבות יון. כיצד באו הדברים האלו, מדוע נתפסו הדרדעים להרמב"ם? בגלל שהוא דוקטור, הוא היה רופא. דהיינו, חכמות חיצוניות. צריכים להבין זאת פשוט. דרך אגב, גם רס"ג, כמה שהוא נחשב מגדולי ישראל, כותב המאירי בהקדמתו למסכת אבות, שישנם דברים בדברי רס"ג שצריכים להיזהר מהם, שבני תורה שלא יקבלום. דהיינו, כל חכמי ישראל, אלה שלמדו חכמות חיצוניות, נכנסו להם דעות זרות. חס ושלום שאנו פוגעים בגדולי ישראל וכדו', אבל כיון שראו גדולי ישראל הבאים אחריהם דבר זה, א"כ אמרו, טוב, הרמב"ם מקובל עלינו, הכל טוב ויפה. אבל פילוסופיא, מורה הנבוכים, זה לא יבוא בקהל. לא נכנס. כיון שכל הדברים האלו באו והושפעו מחכמות חיצוניות.

כל מי שרצה ללמוד חכמות חיצוניות, ודרך אגב הוא אחד מהם, עוד בתימן הוא למד חכמות חיצוניות מהערבים ומהתורכים, מגויים ואומות העולם, א"כ בד"כ האנשים האלו הם שעושים לנו צרות. דהיינו, יש חכמת התורה, וישנן חכמות חיצוניות. כשאדם לומד חכמות חיצוניות, הוא חייב להתפשר עם התורה, כי כבר נכנסו לו כל מיני דעות זרות, לכן נופלים להם כמה דברים בדרך.

ובעצם הבעיא היא, שהם חושבים את עצמם חכמים יותר מכולם. בשביל כך, אינם נכנעים לחכמי ישראל. אינם מקבלים את דעותיהם של חכמי ישראל, כי הם חושבים שהם מבינים יותר. אבל כמו שהראיתי לכם, הם לא יודעים ללמוד בכלל, אינם יודעים בין ימינם לשמאלם, אפילו דברים פשוטים ברמב"ם. אז מה הם מבינים בסתרי תורה, בזוה"ק? כרחוק מזרח ממערב.

אני מקוה שהדברים האלה לתועלת, שידעו תועי רוח בינה. אינני אומר את הדברים האלה כדי ח"ו לפגוע במישהו, אלא שהדברים האלה כואבים לי ממש, כי רואים שזה כדרך עמי הארצות, שלא מבינים אפי' דברים פשוטים, לא יודעים ללמוד פשט נכון. כגון בנ"ד, שהדברים ברורים כשמש, לא הייתי צריך להתאמץ ולהתעמק בכך, אלו דברים גלויים. יהי רצון שיפקחו עיניהם ויראו שהם שוגים בדרכם, וכעין מ"ש הרמב"ם בס"פ י"א ממלכים, שלעת"ל אוה"ע הנצרים והישמעאלים יכירו ויבינו שאבותיהם הטעום, ושקר נחלו, ויחזרו כולם לדת האמת יעו"ש.

אבל כפי שאמרנו, הכל בא מהחושך של יון. מהחכמות החיצוניות. הרי הפילוסופיא התחילה בעולם, אריסטו וכל הפילוסופים התחילו ממתי שלא היתה בעם ישראל נבואה. למה לא היו קראים בבית ראשון? למה לא היתה פילוסופיא? כי אז היתה נבואה. היה אור ה' גלוי בעולם. כל מי שיכחיש את האמונה, או את יסודות הדת, היו נביאים בישראל, ועל ידם היה רואה דברים שזה לא מסתדר לו, וממילא הוא היה חייב להודות באמונת ה'. אבל בעוה"ר, פסקה הנבואה בבית שני, ומאז התחילו כל הצרות. אז התחילו להיות בעם ישראל הצדוקים, התחילו להכחיש את התורה שבעל פה, ואצל היוונים התחילה הפילוסופיא, והרמב"ם קלט את הפילוסופיא מאומות העולם, והחכמות החיצוניות האלה הם שהכניסו לעם ישראל כל מיני דעות זרות. לכן גדולי ישראל נימנו וגמרו, שצריך להרחיקם. ויה"ר שנזכה, שאור החנוכה יאיר את דרכינו, אכי"ר.