-
מרן
-
חיפוש מתקדם
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
1638 אורחים

דין 'העונה אמן אחר ברכותיו' לגבי עניית אמן בתפילה אחת (חלק א')

מספר צפיות: 5424
דין 'העונה אמן אחר ברכותיו' לגבי עניית אמן בתפילה אחת, מדוע מהרי"ץ כתב להקדים שלש תיבות, וביאור סברת מעתיקיו שכתבו 'שתים שלש תיבות'. דחיית שיטה מופרכת, שבתפילה אחת אין הציבור עונים אמן, רק אחר ברכת האל הקדוש. בעניין אמירת קדיש תתקבל לאחר מנחה, גם כשמתפללים מנחה וערבית סמוכות, ודחיית מנהג החולקים. דברי מרן שליט"א בגנות ההיאחזות בקנאות יתירה למנהגים שכתב הרמב"ם בזמנו, שהם בניגוד למנהגינו. תשובת הרה"ג בן ציון מוצפי שליט"א בעניין כת הדרדעים, שנמנה עליה רב שכותב תשובות נגד מהרי"ץ ונגד מנהג אבותינו. יישוב לתמיהת חכם אחד בעניין דברי הזוה"ק לגבי המניח תפילין במוסף של ראש חודש שחייב מיתה. התייחסות מרן שליט"א למעלת דברי ספר הזוהר הקדוש, ושדבריו כבר מובאים בדברי הגאונים והראשונים בשם ירושלמי. מתוך "שערי יצחק" - השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבינו יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק ויצא, שנת ה'תשע"ג ב'שכ"ד

דין 'העונה אמן אחר ברכותיו' לגבי עניית אמן בתפילה אחת, מדוע מהרי"ץ כתב להקדים שלש תיבות, וביאור סברת מעתיקיו שכתבו 'שתים שלש תיבות'. דחיית שיטה מופרכת, שבתפילה אחת אין הציבור עונים אמן, רק אחר ברכת האל הקדוש.

 

מתוך "שערי יצחק" - השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבינו יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק ויצא, שנת ה'תשע"ג ב'שכ"ד 

 

מהרי"ץ כותב בעץ חיים בעניין תפילת המנחה [ח"א דף פ"ה ע"ב], ודע שהמנהג כשמתפללים תפילה אחת, לענות הציבור אמן אחר הש"צ, ואין חשש הפסק מדינא. אמנם צריך כל אחד להקדים לסיים שלוש תיבות, קודם שיסיים ש"צ, כדי שלא יהא ענה אמן אחר ברכותיו. ובמוסף ר"ה הארכנו בראיות לזה. דהיינו, הרי לפעמים יש שעת הדוחק, הזמן מאוחר ותכף השמש תשקע, וק"ו אם כבר מגיע צאת הכוכבים, א"כ אפשר להתפלל אבל יש לסיים את תפילת מנחה עד צאת הכוכבים. לאחר צאת הכוכבים, כבר אי אפשר להתפלל מנחה. אפשר להגיד קדיש תתקבל, אבל את התפילה עצמה, צריך לגמור עד לפני צאת הכוכבים. צריכים לשער מראש אם יספיקו. אם הם רואים שלא יספיקו, צריכים לחפש עצות, איך בכל זאת אפשר להתפלל. כגון, שהש"צ בחזרת הש"צ או היחיד, מקצר ואומר רק עד החזרה וכו', וישנן עוד דרכים לכך שאין כאן מקומן. בכל אופן, אם רואים שהזמן קצר ולא מספיקים, מתפללים תפילה אחת. דהיינו, הש"צ מתפלל בקול רם, והציבור מתפללים איתו בלחש מלה במלה. כמובן שאינם יוצאים יד"ח בשמיעת תפילת הש"צ, כיון שהם בקיאים. רק עַם הארץ, שאינו יודע להתפלל, מוציא אותו הש"צ ידי חובה. מה לגבי עניין אמן? אומר מהרי"ץ, המנהג הוא שעונים אמן, אבל כל אחד צריך להקדים לסיים שלש תיבות קודם שיסיים הש"ץ, כדי שלא יהיה עונה אמן אחר ברכותיו, שהדבר מגונה, כידוע בש"ס ובפוסקים.

 

בתשובה לשאלה מהקהל: אם הש"צ מתפלל מהר מאד ואינך מספיק להתפלל איתו, אין מה לעשות, תתפלל לבד. אבל צריך לדעת, כשמתפללים תפילה אחת, צריכים להעמיד ש"צ שמתפלל לאט. צריך לומר לגבאי, שילמד לקח שכשמתפללים תפילה אחת, לא מתפללים במהירות. אי אפשר להתפלל במהירות ביחד עם כל הציבור, לכן צריך ש"צ שמתפלל לאט יחסית, יותר מתמיד. כך המנהג, אלא שהדור שלנו מבולבל.

 

בא הענף חיים [שם אות מ"ו] וכותב כך, גם בתשובותיו פעולת צדיק [ח"ג סימן מ"ט וקל"ז] כתב מהרי"ץ שהמנהג עתה ברוב בתי כנסיות להתפלל מנחה תפילה אחת, כדי שלא יצטרכו לחזור התפילה בשביל הקדושה וכו', ויש לכל זה שורש ועיקר על פי הדין וכו'. וכשמתפללים כל התפילה בקול רם, יכולים הציבור להקדים שתים או שלוש תיבות, ולענות אמן אחר כל ברכה ואין בזה הפסק ע"ש. מה קרה פה? מהרי"ץ אמר 'שלוש תיבות', למה הוא אומר 'שתים או שלוש תיבות'?! והוא ממשיך ואומר, ועיין מה שכתב מהר"י בדיחי זלה"ה בתשובותיו חן טוב [סי' ב"ן], שהאריך בפלפול עצום להוכיח בכמה ראיות מהתלמוד ופוסקים, שיכול להקדים שתים שלוש תיבות, כדי לענות אמן אחר ש"צ, ואין בזה חשש הפסק כלל ועיקר וכו'. וזה תורף דבריו ז"ל, היוצא לנו מכל מ"ש, דמנהגינו שעונין אמן אחר ש"צ בכל הברכות, בין בתפילה כשהיא בקול רם, בין בברכת השבח והמצוות, בין בברכת הנהנין, והוא על פי הדין.

 

דהיינו, עניין זה הוא לאו דוקא בתפילה. הדבר יוצא לנו הרבה פעמים בברכת המצוות. למשל, אם רב בבית הכנסת או החזן מברך 'אשר קדשנו במצותיו וציונו על ספירת העומר', או אם הש"צ מברך 'אשר קדשנו במצותיו וציונו לגמור את ההלל', ישנם אנשים שאינם רוצים לסמוך על ברכתו ומברכים לבד. האם הם יכולים לענות אמן או לא? [עיין בהרחבה בנושא זה, בשיעור מוצש"ק אחרי מות קדושים ה'תש"ע]. אם הם אומרים איתו את הברכה מלה במלה עד הסוף, בודאי שלא יענו אמן. אבל אם הם מקדימים לסיים לפניו, הם יכולים לענות אמן. אותו הדבר יכול להזדמן במקרים פרטיים. למשל אדם מניח תפילין, מברך 'אשר קדשנו במצותיו וציונו להניח תפילין', ובזמן שהוא מהדק את התפילין, או בכל אופן כשעדיין לא הניח תפילין של ראש, והרי אסור לו לדבר בין תפילה של יד לתפילה של ראש, אבל פתאום הוא שומע גם את חבירו מברך להניח תפילין, האם יכול לענות אז אמן או לא? או אדם מברך 'המוציא לחם מן הארץ', עוד לא הספיק לטעום, ושומע מישהו נוסף מברך המוציא לחם מן הארץ, מברך את אותה הברכה, האם יענה אמן?

 

בכל הדברים האלו, אנו פוסקים, שמותר לענות אמן, או אפילו צריך לענות אמן. בכל אופן מותר בודאי, וזה לא נחשב הפסק. אבל צריך שיקדים לסיים לפניו, שיהיו שלוש תיבות בינתיים, כדי שלא ייראה עונה אמן אחר ברכתו. אבל אם לדוגמא הוא שמע ברכה אחרת שאינה קשורה לעניין שבו הוא נמצא, כגון ששמע את חבירו מברך על הרעמים 'שכוחו מלא עולם' או 'עושה בראשית', או שומע שבירך 'שהכל נהיה בדברו', א"כ בודאי שלא יענה אמן, כי זה לא מן העניין. אבל כאן הברכה שאתה שומע היא מהעניין שבו אתה נמצא, ואמן הוא האמנת הדברים של הברכה, ממילא אתה יכול לענות אמן והדבר אינו נחשב הפסק. נכון שאסור להפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, אבל הברכה הזאת היא כמו ברכה אריכתא, זה כביכול מתחבר עם הברכה. אותו הדבר לגבי ברכת המזון, אם אדם מברך 'בא"י הזן ברחמיו את הכל' או 'על הארץ ועל המזון', ופתאום שומע עוד מישהו שמסיים באותו הזמן את אותה הברכה, ועדיין לא התחיל את הברכה הבאה, יכול השומע לענות אמן.

 

השאלה היא, מהיכן יצא להם (למהר"י בדיחי בשו"ת חן טוב, ולהרא"ח נדאף בענף חיים) שזה 'שתים שלוש תיבות', הרי מהרי"ץ כותב שלוש תיבות. הסתכלתי וגם בשו"ת פעו"צ [ח"ג סימן קל"ט] כתוב במפורש, שלוש תיבות. גם בעניין מוסף ר"ה כותב מהרי"ץ [עץ חיים ח"ג דף ע"א ע"ב], שלוש תיבות. גם בעל שושנת המלך כתב בשם מהרי"ץ 'שתים שלוש תיבות'. הדבר לכאורה פלא עצום.

 

במוסף ר"ה אנו מתפללים תמיד בלי לחש, דהיינו הש"צ מתפלל בקול רם, והציבור מתפלל איתו בלחש מלה במלה. מה לגבי עניית אמן? מהרי"ץ דן בזה שם וכותב כך, ראיתי שואלים לעניין אמן שאחר כל ברכה וברכה, אי שפיר לענות או לא, משום דיש לחוש להפסקה. אומר מהרי"ץ שזו אינה שאלה חדשה, הדבר כבר כתוב מפורש בספרים הקדמונים, דכבר פשטוה רבנן קמאי בתכאליל, שכתבו 'ועונה אמן אחר כל ברכה'. משמע ברור, דליכא הפסקה, ושפיר דמי לעשות כן לכתחילה.

 

אלא מאי, יכול להיות שיש קצת הבדל. כי השאלה היא, האם במוסף של ר"ה, אני רק שומע או שאני גם מתפלל? אם אני רק שומע, אולי יותר ברור שאפשר לענות אמן. אבל מה יהיה כשאני גם מתפלל? הרי בדורות האחרונים, אנו לא סומכים על הש"צ שיוציא אותנו ידי חובה. אעפ"י שבדורות הראשונים ומתקנת חז"ל, אפילו את ברכת 'יוצר אור' ושאר ברכות קרית שמע אפשר לשמוע מהש"צ שמברך, להקשיב ולצאת יד"ח. אבל כיון שהדורות ירדו, ואם נגיד לאנשים שמספיק רק לשמוע, הם לא ישימו לב ולא יקשיבו. אותו הדבר לגבי ברכת המזון. אולי ישנם כאלה אצלינו התימנים, שנוהגים כך עד היום, ואכן כך היא ההלכה, שאפשר לצאת ידי חובה בשמיעה. אבל לפי המציאות, אנשים מסיחים דעת ואינם מקשיבים תוך כדי הברכה. לכן צריך לומר עם המברך, או עם הש"צ, מלה במלה. כך שאפילו אם אדם הסיח דעתו, עדיין יצא יד"ח, כיון שסוף סוף הוא אמר. אבל אם הוא רק שומע, והסיח דעתו, לא יצא יד"ח. לכן נהגו בדורות האחרונים, בכל הדברים האלה, וגם במוסף של ר"ה, חושבני שכולם מדקדקים לומר איתו מלה במלה.

 

אבל מה לגבי עניית אמן? אומר מהרי"ץ כך, אם מקדימים לסיים שלוש תיבות קודם ש"צ, לית חששא לענות אמן. משא"כ בר"ה, דיוצאים אף הבקיאים בשמיעת התפילה מש"צ, דפשיטא דיענו אמן אחריו, ולא מיקרי עונה אמן אחר ברכת עצמו, וגם לא הוי הפסקה. ואם מתפללים מלה במלה, יסיימו קודם לש"צ בשלוש תיבות, ויענו אמן. וכדכתב רבינו יונה פרק שלשה שאכלו בשם רבו, שכך היה נוהג בר"ה ויה"כ, מביאו ב"י סי' נ"ט. כל הזמן מהרי"ץ כותב 'שלוש תיבות', והם הביאו בשם מהרי"ץ 'שתים שלוש תיבות'. מאיפה זה יצא? לכאורה הדבר צריך עיון, וכמו שאמרנו כבר בזמנו [בשיעור השבועי מוצש"ק אחרי מות קדושים ה'תש"ע (שערי יצחק ניסן- סיון ה'תש"ע עמ' ק"ג], אבל בעהי"ת השבוע הבנתי התירוץ על כך.

 

בתשובה להערה מהקהל: הרב דקל ענקי יצ"ו רוצה לתרץ, שאולי גם הניגון נחשב תיבה. הרי למשל בימים נוראים, כשהש"צ אומר בא"י מגן אברהם, הוא מאריך בסיום המלה אברהם. א"כ נניח שהמתפלל גמר את ברכתו כשהש"צ אמר את שם ה', הרי זה שתי תיבות ולא שלוש, אבל אם תצרף את הניגון זה יצטרף לכדי שלוש תיבות. וגם בימות החול שלא כ"כ מסלסלים, אבל עדיין לא אומרים 'מגן אברהם' בחיתוך סיום התיבה אברהם, גם ביום חול הוא קצת ארוך. אכן אמרת יפה, וכך גם אני הייתי מתרץ בדוחק, אבל דבר כזה צריך להיות כתוב.

 

בתשובה לשאלה נוספת מהקהל: אם כוונתם ששתי מלים גדולות, נחשבות שלוש בינוניות, גם זה היו צריכים לכתוב. למרות שזה ודאי נכון מצד עצמו, כיון שזה נמדד לפי שיעור תוך כדי דיבור, שלום עליך רבי.

 

בכל אופן, זאת השאלה. מהרי"ץ כותב 'שלוש תיבות', והם כותבים בשם מהרי"ץ 'שתים או שלוש'. לכאורה הם היו צריכים להעתיק את לשון מהרי"ץ ולכתוב שלוש. 

 

יתירה מכך, הראו לי שנדפס בספר תשובות של רב תימני מסויים, וכדאי שתשמעו איזה דברים מוזרים כתובים שם. הרי המנהג של תפילה אחת ידוע ומקובל אצלינו משנים קדמוניות. אבל ישנם כאלה בזמן האחרון, שהמציאו מנהג חדש, הם לא עונים אמן אחר ברכות הש"צ. מי שהנהיג זאת אצלם, הוא היה באותה תקופה של בעל חן טוב שהבאנו קודם, שמביא בשם מהרי"ץ שעונים אמן לאחר שיקדים שתים שלוש תיבות, ולכן בעל חן טוב הזדקק לשאלה זו, לדחות את הנהגתם המחודשת מדעתם.

 

אבל הם המציאו עוד, שלא עונים אמן אחרי ברכות ש"צ, אלא רק אחרי ברכת האל הקדוש. הדפיסו תשובה כזאת, בספר שנדפס בזמן האחרון [קאפח ה' תשובות, דף כ"ב]. למה הם עונים דוקא אחרי 'האל הקדוש'? למה אחרי 'מגן אברהם' או אחרי 'מחיה המתים' הם לא עונים אמן, ואילו אחרי 'האל הקדוש' אומרים אמן? מה קרה? כתוב שם כך, עונים אמן אחר האל הקדוש, כי זהו סיום הקדושה. וכדאיתא בירושלמי [ברכות] פרק רביעי הלכה ו', באיזו אמן אמרו, באמן של האל הקדוש. עכשיו תשמעו אלו מילים, והמצאת מהרי"ץ, שיש להקדים שתים שלוש תיבות ולענות אמן, אין לה יסוד. ולא פלט מעונה אמן אחר ברכותיו, שהוא מגונה, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות פרק א' הלכה ט"ז. וראה שם בסוף הכס"מ שדחה המצאה זו להקדים שתים שלוש תיבות. שמעתם?! לדוגמא, דיברנו קודם על הממציאים מלים בעברית, ופה הם אומרים שמהרי"ץ "המציא"... אהה [הרב נאנח], בעוונותינו הרבים. א"כ בואו נבדוק את העניין, אבל נלך לפי הסדר.

 

ראשית, לגבי מה שהוא כותב, שבירושלמי כתוב לענות אמן אחר האל הקדוש, מי שיעיין יראה שמדברים שם על דבר אחר בכלל. מדובר שם על אדם שהתפלל שחרית, וכשהוא בא לבית הכנסת מתפללים מוסף, מדובר שם על כך, האם הוא יספיק להתפלל כדי לענות אמן אחר האל הקדוש. לא מדברים על נושא זה בכלל, ואין הנדון דומה לראיה. [ואעיקרא, הרמב"ם לא הביא ירושלמי זה, ואיך הוא סיים בסוף תשובתו שכל המנהגים שלהם מבוססים על הלכה פסוקה ברמב"ם. ועי' ערוך השלחן סי' ק"ט סעיף ט'. יב"ן].

 

דבר שני, מה שהוא כותב בשם מהרי"ץ 'שתים שלוש תיבות', מהרי"ץ לא כתב זאת. מהרי"ץ כתב אך ורק 'שלוש תיבות'. אבל לפי דבריו אין דבר כזה, גם אם תחכה שלוש תיבות, אפילו תחכה חמש תיבות, הדבר נקרא עונה אמן אחר ברכתו.

 

דבר שלישי, למה 'אין לזה יסוד'? הרי זהו דבר מפורש, מהרי"ץ הביא את המקור, הבאנו את לשונו מקודם, ואם מתפללים מלה במלה, יסיימו קודם לש"צ בשלוש תיבות, ויענו אמן. וכדכתב רבינו יונה פרק שלשה שאכלו בשם רבו, שכך היה נוהג בר"ה ויה"כ, מביאו ב"י סי' נ"ט. אולם כנראה מהרי"ץ כתב זאת מהזכרון, כי זה לא רבינו יונה אלא הרא"ש, באותו הסימן. הרא"ש כתב לסיים לפני כן. [מי שיעיין בב"י שם, יבין מדוע נתחלף הרא"ש ברבינו יונה. יב"ן]. והדבר גם מובא בהגהת הרמ"א בשו"ע סימן נ"ט סעיף ד'. מרן השו"ע אומר, ברכת יוצר וערבית, אומר עם השליח ציבור בנחת. הג"ה, וימהר לסיים קודם השליח ציבור ויענה אמן אחר שליח ציבור (הגהות מיימוני פרק א' מהלכות ברכות רוקח סימן רי"ח). א"כ כתוב במפורש למהר לסיים כדי לענות אמן. אין אף אחד מהפוסקים החולק על כך. ואדרבה, כולם הבינו זאת בפשטות, שבודאי אם אתה מסיים לפני כן, אתה יכול לענות אמן. אכן אסור לענות אמן אחר ברכותיך, אבל אם אתה מקדים שלוש תיבות אין בעיא.

 

אבל כעת נדייק, מעתיקי מהרי"ץ הרי לא כתבו 'שלוש תיבות', אלא 'שתים שלוש תיבות', א"כ יוצא שאדרבה מהרי"ץ פה החמיר. דהיינו, מתוך דברי הפוסקים אפשר להבין שגם שתי תיבות מספיק, העיקר תמהר לסיים לפני הש"צ, כי הם לא פירטו 'שלוש תיבות', אבל מהרי"ץ בא והגדיר 'שלוש תיבות', מטעם הדין של תוך כדי דיבור. מהרי"ץ לא כתב שזה חידוש שלו, מרוב פשיטותו בעיניו. בכל אופן, מתוך דבריהם אפשר להבין, שהדבר אפילו יותר קל. א"כ יוצא, שבעל חן טוב והענף חיים, וכן שושנת המלך, הבינו יפה. נכון שמהרי"ץ אמר 'שלוש תיבות', אבל זה לאו דוקא. מהרי"ץ כתב 'שלש תיבות' בגלל דין תוך כדי דיבור כדיבור דמי, וזה בודאי יותר טוב, אבל מתוך דברי הרא"ש והרמ"א בשו"ע, שמהם מקור הדין, אפשר להבין, שבעצם לא צריך שלוש תיבות, אלא מספיק אפילו פחות משלוש תיבות.

 

והראיה, ממה שהם כותבים כך לצד ההפוך. למשל, הרי אנחנו עונים אמן אחר הש"צ בברכת 'יוצר אור' בשחרית, או אחר ברכת 'המעריב ערבים' בערבית. הספרדים לא עונים אמן. האשכנזים כמונו, עונים אמן. אבל לגבי ברכת 'הבוחר בעמו ישראל באהבה' בשחרית, וכן 'אוהב את עמו ישראל לעד' בערבית, האשכנזים סוברים שמצד הדין צריך לענות אמן אחרי הש"צ. אנחנו אומרים שלא עונים, מפני שזה סמוך לקרית שמע, לכן מסמיכים את סוף ברכת 'אהבת עולם' ל'שמע ישראל' בלי לומר אמן. אבל האשכנזים סוברים, שגם פה צריכים לענות אמן. אבל כדי לצאת מהספק, הם אומרים עד סוף הברכה ביחד עם הש"ץ מלה במלה, 'בא"י אוהב את עמו ישראל' או 'הבוחר בעמו ישראל באהבה'. כשהש"צ אומר את המלה 'ישראל', הם אומרים איתו 'ישראל'. 'באהבה', אומרים גם 'באהבה'. וכמבואר בפוסקים. משמע מכך, שאם הם לא היו אומרים ביחד מלה במלה, אתה בעצם כבר נכנס לספק, אולי אתה צריך לענות אמן. א"כ, מתוך העצה שלהם אפשר להבין, שהם הבינו שאפילו פחות משלוש תיבות זה יספיק. [גם במג"א והמשנ"ב סי' נ"א לגבי שלא לענות אמן על ברכת ברוך שאמר, כשאומר עם ש"צ "בבת־אחת". מדוייק כמו שאמרנו. ושם ובעוד אחרונים, נקטו בנדונים כאלו לשון "בשווה", שמע מינה. יב"ן]. ממילא כשמהרי"ץ בא ואמר 'שלוש תיבות', זה לרווחא דמילתא, שזה בודאי יותר טוב. דרך אגב, כמובן שלאחר ברכת 'גאל ישראל' שחרית לא עונים אמן, כיון שצריך להסמיך גאולה לתפילה, ואכמ"ל.

 

דבר נוסף, בואו ונראה מה הם רוצים מהכסף משנה. הרמב"ם כותב [פרק ראשון מברכות הל' ט"ז], כל העונה אמן אחר ברכותיו, הרי זה מגונה. והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות, הרי זה משובח. כגון, אחר בונה ירושלם בברכת המזון, ואחר ברכה אחרונה של קרית שמע של ערבית, וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות, עונה בה אמן אחר עצמו. בא רבינו מנוח ומדייק, מה שהרמב"ם כתב 'אחר ברכה אחרונה של קרית שמע של ערבית', מה לגבי שחרית? הוא אומר כך, אית דמפרשי (כדעת רש"י הובא בכסף משנה) דהוא הדין שחרית, ולא הוי הפסק, דכגאולה אריכתא דמי. אבל הוא אומר שזה לא נכון. לדעת הרמב"ם. ואנא אמינא, דכיון דפירש הרב של ערבית, ולא סתם דבריו לומר אחר ברכה אחרונה של ק"ש, משמע דדוקא של ערבית שיש בה הפסק, שאומר אחר גאולה ברכות ופסוקים הרבה, ומשום הכי עונה אמן אחר סוף ברכת השכיבנו, אבל אחר גאולה של שחרית לא יענה אמן אחר עצמו. הרמב"ם התכוון להגיד רק ערבית, כי בערבית בלאו הכי מפסיקים. הרי יש מנהג להוסיף הרבה פסוקים לאחר השכיבנו. גם אלו שלא מוסיפים, אבל הרי 'תפילת ערבית רשות', ובלאו הכי לא מסיימים 'גאל ישראל' ומתפללים שמו"ע מיד, אלא אומרים ברכת 'השכיבנו' וגם יש קדיש. א"כ בתפילת ערבית ישנה הפסקה, כי אין שם חובה להסמיך גאולה לתפילה, לכן פה כתב הרמב"ם שעונים אמן גם אחרי ברכה אחרונה. אבל אחרי 'גאל ישראל' של שחרית, יש קפידא של הסמכת גאולה לתפילה. שם צריך להסמיך, בלי שום הפסקה. אותו הדבר כותב גם הכס"מ, נתכוון לומר דדוקא של ערבית שהוא מברך אחריה שתי ברכות, אבל אחר ברכה אחרונה של ק"ש של שחרית, שאין שם אלא ברכה אחת, אינו עונה אחריה אמן. וכן כתב רבינו יונה, שזה דעת רבינו, שלא לענות אמן אחר גאל ישראל דשחרית. ומה שכתוב בספרי רבינו פרק תשיעי מהלכות תפילה [הל"א], סדר תפילות הציבור כך הוא וכו' עד שמברך גאל ישראל אמן. יש נוסחאות שגרסו כך 'גאל ישראל, אמן'. זה לא נכון, אבל ישנה נוסחה כזאת במקצת דפוסים. מביאים פה בהערות, שבקצת ספרים גרסו כך. הרמב"ם שם כותב כך, ופורס [שליח ציבור] על שמע בקול רם, והם עונים אמן אחר כל ברכה וברכה וכו', עד שמברך גאל ישראל. ובהלכה הבאה [הל"ב] הוא מתחיל, והכל עומדים מיד ומתפללים בלחש. יש שגרסו, 'עד שמברכים גאל ישראל, אמן'. אומר ע"ז הכס"מ, לפי הגירסא שלהם, גם הרמב"ם כותב להגיד אמן בגאל ישראל דשחרית. לכן כותב הכס"מ, יש לומר, דהתם לא שיענה אמן אחר ברכותיו, אלא שימהר לגמור גאל ישראל קודם ש"צ, ויענה אחר ש"צ. דהיינו לזה הרמב"ם התכוון, שתקדים לפניו ואז תוכל לענות אמן. אח"כ הוא אומר תירוץ נוסף, ויותר נראה לומר, ש'אמן' הכתוב שם, טעות סופר הוא, וצריך למחקו. ובגירסת הר"ר מנוח, ליתיה. וכן מצאתי בספר מדוייק.

 

נו, עכשיו מישהו מבין את הטענה שלהם? וכי הכסף משנה אומר פה שהוא דוחה את "ההמצאה" להקדים שתים שלוש תיבות? הדבר לא נגע ולא פגע. דהיינו, הסבר הדברים הוא כך. בהתחלה, לפי הגירסא הראשונה, הוא נדחק לעשות אוקימתא, שהרמב"ם מתכוון שיאמר אמן לאחר שהקדים שלוש תיבות. ואח"כ הוא אומר, שאין צורך להיכנס לדוחק זה, כי לא משמע שהרמב"ם מתכוון לכך. קשה להכניס זאת ברמב"ם. כי אם הרמב"ם היה מתכוון לכך, הוא היה צריך לכתוב זאת במפורש. לכן הוא בא ואומר, שהגירסא הזאת היא טעות. אבל חס וחלילה, הוא לא דחה את עיקר הדבר הזה, שכשהוא ממהר לגמור קודם ש"צ, עונה אמן, לא בגאל ישראל אלא במקומות אחרים. אין שום פוסק בעולם שאינו מסכים עם דבר זה. וגם לא מסתבר שמישהו יחלוק על כך, כי אם אתה מקדים כמה תיבות, זה לא נקרא שאתה עונה על ברכותיך. כשאני מברך 'מגן אברהם', והש"צ גם מברך 'מגן אברהם', אם אקדים שלוש תיבות, למה זה נקרא שאני עונה אמן אחר ברכותי?! הדבר בודאי אינו נכון. חמור מאד להבין הבנה גרועה כזו בכסף משנה. זו שטחיות גדולה.

 

ובעצם לא מדובר בנ"ד על עניית אמן אחר ברכותיו ממש, רק "מיחזי" כעונה אמן אחר ברכותיו, כי כאן הוא שומע ברכות מש"צ, וכמבואר בפוסקים. 

 

בעניין אמירת קדיש תתקבל לאחר מנחה, גם כשמתפללים מנחה וערבית סמוכות, ודחיית מנהג החולקים. דברי מרן שליט"א בגנות ההיאחזות בקנאות יתירה למנהגים שכתב הרמב"ם בזמנו, שהם בניגוד למנהגינו.

 

עוד דבר חידוש משונה כתוב בספר הזה, בהמשך התשובה. אבל פה צריכים לדעת, זוהי דוגמא בכדי להבין הבנה יסודית בכל הנושא שלהם [כת הדרדעים שאותו רב כותב התשובות נמנה עליהם. העורך]. אני רואה פה חידוש, שהמנהג שלהם הוא, שכשמתפללים מנחה וערבית סמוכות, אין קדיש תתקבל אחרי תפילת מנחה, אלא רק אחרי ערבית. תשמעו אלו חידושים עשו, דברים שלא שערום אבותינו. הם תימנים משלנו, לצערינו, אלה שהולכים אך ורק לפי הרמב"ם. תשמעו מה כתוב פה, מה שאומרים [הם] חצי קדיש ואין אומרים תתקבל, כן מפורש בסדר התפילה של הרמב"ם שאחר הלכות מילה בנוסח הקדיש, כל קדיש שאומר ש"צ אחר שגומר את התפילה שאינו אומר אחריו כלום, אלא כל העם שומעים אותו ונפטרין, נהגו העם להוסיף בסופו נוסח תתקבל. ובסוף כותב, ומי שרוצה ינהג כרצונו, ואנו לא נזוז מדעת הרמב"ם. עד כאן.

 

מהי הקנאות הזאת לרמב"ם? מה זה? מה הרמב"ם כתב פה? חושבני שאדרבה, הם עושים נגד הרמב"ם... משום שהרמב"ם לא כתב זאת כהלכה, אלא רק כיצד נהגו. אם הרמב"ם היה בזמנינו, הוא היה כותב מה שנוהגים בזמנינו. הרמב"ם לא אומר שכך צריך לעשות, אלא שכך נוהגים. נו, בשביל זה צריכים לעשות מחלוקת? לשנות את המנהג? הכל בשביל 'ונעשה לנו שֵׁם'? להראות שיש להם מנהג אחר? ושלא ישכחו כי הרמב"ם לא היה תימני, אלא ספרדי.

 

מהרי"ץ כותב על כך במפורש. הרי אותו הדבר יש בראש חודש, תפילת שחרית ותפילת מוסף הם תמיד גם כן שתי תפילות סמוכות, כמו שאנו עושים במנחה וערבית. בתפילת שחרית רגילה אומרים תתקבל לאחר שיר של יום וכו', לפני פיטום הקטורת. אבל בר"ח, אנו אומרים פעמיים תתקבל. כותב מהרי"ץ [עץ חיים חלק א' דף קנ"ה ע"א], אחר ההלל, אומר קדיש תתקבל. למה? הרי הציבור עדיין לא הולך מבית הכנסת? אלא, מפני דהוא סילוק תפילת שחרית. דתפילת המוספין, תפילה אוחריתי הויא. כן המנהג. כתוב במפורש שכך הוא המנהג. וכן מצאתי להרב פרי חדש ז"ל בשם התוספות, וכן כתב הר"ר דוד אבודרהם, והרמ"ע בתשובה סוף סי' ק"ח דף קי"א ע"ב, והשו"ע סי' תכ"ב. וכתב מג"א שם וז"ל, זה הכלל, דכל יום שיש בו מוסף, אומר קדיש שלם אחרי ההלל, משום שכאן סיימנו תפילת שחרית ע"כ. וידוע גם לכולנו כי כך הוא המנהג. א"כ, אם הרמב"ם היה חי היום, הוא היה כותב, נהגו העם לומר קדיש תתקבל אחרי מנחה כשמתפללים מנחה וערבית סמוכות. או אחרי הלל בראש חודש. כך נהגו העם. והם אומרים שלא יזוזו מהרמב"ם...

 

בתשובה לשאלה מהקהל: הרי קדיש תתקבל הוא סיום עיקר התפילה. אנחנו אומרים קדיש תתקבל בשחרית לפני פיטום הקטורת ועלינו לשבח, כי רוצים להגיד בכך, שמי שדחוק יכול לצאת. מי שמאד ממהר, לאחר שאומרים תתקבל צלותכון וכו', זהו הסיום העיקרי. או בערבית, לאחר תתקבל אומרים למנצח ושיר המעלות, כיון שאלו הם מנהגים ותוספות. [וע"ע בפירושו של רבינו מנוח. יב"ן]. אבל לבוא ולהגיד שאין לומר קדיש תתקבל אחרי מנחה? הרי לא זהו המנהג. נהגו העם, שכשיש שתי תפילות, אומרים קדיש תתקבל אחרי התפילה הראשונה. כדי להבדיל, בין מנחה לערבית, ובין שחרית למוסף דר"ח. ואכן אין קשר ביניהם.

 

שאלה מהציבור: מהרי"ץ בע"ח דף פ"ח עמוד ב' לא כתב לומר קדיש תתקבל אחרי מנחה, הוא כתב רק שאומרים קדיש בסתם. אבל אחרי שחרית, הוא כותב קדיש תתקבל במפורש. אולי יש הבדל?

תשובת מרן שליט"א: אתה צודק, נכון הדבר, ואולי גם זה הטעה אותם. אבל ישנם כמה מקומות כאלה, שמהרי"ץ סומך על המבין. הרי פה בודאי מדובר על קדיש תתקבל, כי הוא אומר בסוף 'ונפטרין'. פה אין ספק. הרי לשון התכלאל שם הוא עוד מהזמן שלא היו מתפללים מנחה וערבית סמוכות. א"כ פה בודאי שזה כך, גם לפי הרמב"ם צריך לומר קדיש תתקבל. אבל לפעמים מהרי"ץ כותב 'קדיש', וסומך על המבין. לפעמים זה קדיש דרבנן. והוא לא כותב איזה קדיש, דבר זה אתה צריך להבין לבד לפי הכללים. כגון בדף ק"ד ק"ה לגבי קדיש אחר מזמור שיר ליום השבת בליל שבת, ובמוצאי שבת לפני שיר המעלות כיעויין שם דף ק"ה ע"ב, ועוד. [או שלפעמים חסר בדפוס, כי לעתים ישנן השמטות. אבל כאן בדקתי בכתי"ק, ואמנם לא הוסיף תתקבל].

 

 

תשובת הרה"ג בן ציון מוצפי שליט"א בעניין כת הדרדעים, שנמנה עליה רב שכותב תשובות נגד מהרי"ץ ונגד מנהג אבותינו.

 

כיון שכבר דיברתי על הספר הזה, אגיד לכם עוד נקודה. ראיתי שמעוררים פה איזו תמיהה, אבל ברצוני להקדים לכם דבר אחד, לפני שאדבר על נושא זה.

 

יש בספר בירורי הלכות [ירושלם ה'תשע"א], תשובות של הרה"ג בן ציון מוצפי שליט"א. יש שם בדף רמ"ה, שאלה. רציתי לדעת דעת הרב הגאון שליט"א, בעניין כת הדרדעים שלא מאמינים בזוהר הקדוש, האם רשאים לצרפם לכל הדברים שבקדושה?

 

תשובה. לצערינו מדי פעם הם נושאים ראש בסתר ובגלוי, ובודאי שדינם כדין אפיקורוסים, הכופרים בדברי חכמינו ז"ל. כיון שהב"י והשו"ע ורבים מהפוסקים פסקו הלכה עפ"י הזוה"ק, והזוהר הוא מעמודי תורה שבע"פ, וגם פנימיות התורה שבכתב ושבע"פ. ואם כן הכופר בדבריו או מלעיג עליהם או מזלזל בהם, כדינו כדין אפיקורוס. ולא יהיה זה דינו פחות ממי שמזלזל בכבוד ת"ח. ולכן אסורים השוחטים, השלוחי ציבור, התוקעים, וסופרי סתם מִכַּת זו, וכן לא לצרפם למניין. והקב"ה ילמד תועי רוח בינה, וישיב שבותינו כבראשונה. עד כאן. [עיין בשיעור מוצש"ק עקב ומוצש"ק כי תצא ה'תשע"ב].

 

 

יישוב לתמיהת חכם אחד בעניין דברי הזוה"ק לגבי המניח תפילין במוסף של ראש חודש שחייב מיתה.

 

אני רואה שהזמן קצר, א"כ אולי רק נקודה אחת לסיום. כיון שאני מתייחס לספר הזה, שהדפיסו את התשובות האלה, וגם בעניין דלקמן יש איזו טעות, והם עושים מזה פליאה.

 

כתוב בזוה"ק דבר מבהיל, מביאים זאת האחרונים בשם הבית חדש [או"ח סוף סימן כ"ו], שמי שמניח תפילין במוסף של ר"ח, חייב מיתה. גם השתילי זתים מעתיק זאת. אמנם בעל כף החיים לא העתיק זאת, אלא כתב רק 'עיין בב"ח בשם הזוהר'. כנראה הוא פחד שאנשים לא יבינו את פירוש הדברים, לכן הוא לא העתיק זאת.

 

אבל בספר הזה [דף קס"ח הערה ק"ז], מעורר חכם אחד, שהדבר קצת מוגזם. מה זה 'חייב מיתה'? וכי זה עד כדי כך? אבל בעצם זו כבר שאלה ישנה, שנשאלה על עניין אחר. כתוב בספר תולעת יעקב של מהר"מ גבאי, שהיה מקובל קדמון, ההולך ד' אמות כשקם ממיטתו שחרית בלא נטילה, חייב מיתה. מהר"מ לונזאנו, שגם היה מקובל, הוא אומר שזה לא נכון, כי איפה כתוב המאמר הזה? לא כתוב. החיד"א כותב שהדבר נמצא בזוהר בכת"י. אבל מהר"ם לונזאנו אמר, שמי שכתב זאת הפריז על המדה, ואינו מקבל את הדבר. אבל הדבר כתוב. מה אפשר לעשות? אלא שצריכים להבין את הדבר.

 

חושבני שהפירוש הוא, כמו שדיברנו בזמנו [מוצש"ק נצבים התשע"ב], לגבי 'זכרנו לחיים', ש'חיים' ו'מוות' אינם בהכרח חיים ממש או מוות ממש. אלא כל דבר טוב, נקרא חיים. וכל דבר רע, נקרא מות. זו ג"כ דעת הרמב"ם בפיהמ"ש מס' ראש השנה, והרמב"ן, ועוד הרבה מפרשים, ויש לכך ראיות רבות. א"כ גם בנ"ד פירושו, שמדברים בלשון חכמה, 'חייב מיתה' היינו חייב עונש. כלומר זהו דבר שהעובר עליו חייב עונש. זה אינו 'חייב מיתה' כפשוטו, מיתה ממש. אין לקחת את הדברים כפשוטן וכמשמעותן. בסגנון זה ובדרך זו, צריכים להבין גם כאן.

 

 

התייחסות מרן שליט"א למעלת דברי ספר הזוהר הקדוש, ושדבריו כבר מובאים בדברי הגאונים והראשונים בשם ירושלמי.

 

אבל כיון שלצערינו, בעניין הזה של הזוה"ק, ואף שאין מספיק זמן לדבר על כך בהרחבה, אבל כיון שהם מבלבלים את האנשים עם כל מיני טענות וקושיות, רק אומר לכם כך. ישבתי לפני כמה שנים על נושא זה, יש לי ספר בשם זוהר העולם - כבשׁים ללבושיך, וישנם שם הרבה הפתעות. אנשים פשוט אינם יודעים. אנשים חושבים, מאיפה בא הזוהר? למה הראשונים לא הביאו אותו? א"כ צריכים לדעת שני דברים. ראשית, נכון שספר הזוהר לא היה בדורות הראשונים, לא התפרסם להרבה אנשים, אבל חכמת הקבלה אינה קשורה לספר הזוהר. הרבה מן הקדמונים, עוד לפני שהתפרסם הזוהר, הם היו מקובלים. לדוגמא הרמב"ן והרשב"א, ועוד ראשונים, וזאת מבלי שיראו את ספר הזוהר. הם קיבלו מסורת זו בעיקר בעל־פה. אכן בספר הזוה"ק ישנם הרבה דברים, הוא מפתח את החכמה הזו ומרחיבה, מסביר בה הרבה דברים סתומים, עניינים נפלאים ונשגבים. אבל חכמת הקבלה בעצמה, היתה כבר בזמן הגאונים. דהיינו, הסתירו את ספר הזוה"ק, בתקופה זו הוא היה מוסתר, לכן זה נעלם עד שהתגלה בחזרה.

 

לדוגמא, יש מאמר ידוע שמביאים אותו רבים מן הראשונים, מתוך בספר הערוך, חושבני שכולם כבר מכירים זאת כי הדבר מפורסם, הרבה מפרשים מעתיקים זאת, למה תוקעים בר"ה לפני התפילה? כדי לערבב את השטן. אומר הערוך ומביאים זאת התוס' במס' ראש השנה [דף ט"ז ע"ב], כדי לערבב את השטן. פירש בערוך [כדאיתא] בירושל' בלע המות לנצח, וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. כד שמע קל שיפורא זימנא חדא, בהיל ולא בהיל. וכד שמע תניין, אמר, ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול, ומטא זימניה למתבלע. ומתערבב, ולית ליה פנאי למעבד קטיגוריא. דהיינו, השטן שומע זאת בפעם הראשונה ונבהל, אבל לא כל כך. אבל בפעם השנייה הוא אומר, בטח זה השופר של משיח, ואז בלע המות לנצח.

 

וכבר תמהו, איפה הירושלמי הזה? אין זאת אצלינו בתלמוד הירושלמי. שנית, זה לא הסגנון של הירושלמי. התשובה היא, שהקדמונים קראו לזוה"ק בשם ירושלמי. הירושלמי שהם מביאים, זה ספר הזוהר. בהרבה תשובות של הגאונים, מביאים דברים בשם הירושלמי, שאינם כתובים בתלמוד ירושלמי, וגם הסגנון לא מתאים לירושלמי, אבל הדבר כתוב בספר הזוהר שהיה אצלם בהצנע. כי אלו הם סתרי תורה, לכן הסתירוהו. יש תשובות בקדמונים, למשל הר"ר יצחק גיאת, מביא תשובה של רבינו האיי גאון, שאי אפשר להבינה אלא רק עפ"י מה שכתוב בזוהר. ברור שהיה להם את הספרים האלו. יש אפילו הלכות ברמב"ם, שאין לה מקור אלא בזוהר. למשל, הרמב"ם כותב בהלכות יבום וחליצה [פ"ד הל"ו], שהיבמה תשליך את הנעל לארץ. איפה זה כתוב? הדבר לא מוזכר בש"ס. אבל זה כתוב בזוה"ק, כמו שציין הגר"א. ואכמ"ל. לקדמונים היה אותו, ועפי"ז הם כתבו את מה שכתבו. בספר זוהר העולם כבשים ללבושיך, חרשתי נושא זה לעומק, ולאורך ולרוחב, חושבני שמי שמכיר את הנושא יהיו לו הרבה הפתעות, כשבעז"ה נדפיסו ונוציאו לאור.

 

זכורני, היה בחור אחד ממשפחת נפש, הביאו אותו אלי, אני מדבר על משהו ישן, היתה בעיא של שידוך וכדו', וביקשו ממני, אולי תנסה להשפיע עליו? ראיתי שהוא בחור מוכשר, מצד אחד. אבל מצד שני, היה בו את הנגע הזה. השקעתי בו, ישבתי איתו שש שעות, בשתי פעמים. בכל פעם שלוש שעות. הוא היה מקורב לאותו רב, יו"ד קו"ף [יוסף קאפח. העורך], שהזכרתי קודם את תשובותיו. הוא היה צמוד אליו ממש. ותדעו לכם, הבחור הזה היה מומחה, לא סתם. הוא שאל את השאלות הכי קשות. אבל ברוך ה', כבר היו לי את ההקדמות. תשובות מוכנות. ישבתי איתו שלוש שעות, ובשבוע שלאחר מכן עוד שלוש שעות. בסוף הוא אמר לי, אגיד לך את האמת, היה לי בניין של קלפים, והוא התמוטט. עכשיו אני רואה, שהבניין שבניתי היה בניין של קלפים.

 

ממש קעקענו את כל הטענות שהוא העלה. לצערינו הם חושבים שהם חכמים ויודעים, מפרסמים דברים וטענות שנראה מהם כביכול שהם יודעים, אבל אלו דברים שכל גדולי ישראל ידעו אותם, והדברים כבר מובאים ונידונו בספרים, אבל ישנן תשובות ניצחות, ואף אנו הוספנו נופך משלנו עוד ועוד הוכחות, שכל מי ששמע אותם נשאר עם פה פעור, כדי שלא יהיה ספק כלל ועיקר, ושאי אפשר יהיה להכחיש זאת. בעבור שהדברים יהיו בצורה הכי ברורה, ללא צל של ספק וערעור. אני רואה שלצערינו ישנם אנשים תועים בזה, משום שהם וכיוצא בהם מבלבלים אותם. והמקום ברוך הוא יזכנו בעז"ה שישובו כולם בתשובה שלימה בקרוב, ויראו אורו הזך של ספר הזוה"ק המאיר לארץ ולדרים, ובזכות הלימוד בו נזכה לביאת גואל צדק כידוע, אכי"ר.

 

להמשך העניין משיעור מוצש"ק וישלח - לחץ כאן

הדפסהוסף תגובה

עוד..

     
  1. לעמוד הקודם
  2.  
  3. לעמוד הבא

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
פעולת צדיק
מנויים לחיים
מצות טעמו וראו
מיני תבלין וקליות
עבור לתוכן העמוד