-
-
חיפוש מתקדם
לחיפוש מדוייק: הוסף "מרכאות" לפני מילות החיפוש!

לא מצליח לראות קבצי פלאש? לחץ כאן!
מדורים אקטואליים:

 

 

 

 

 

  דרשת "המעמד הגדול" - חול המועד סוכות ה'תש"פ , יבנה ת"ו  

 


 

 

 

 
פענוח חתימת יד קדשו של מהרי"ץ


פרשת השבוע

 

 

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

עכשיו באתר יד מהרי"ץ
646 אורחים

וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַֽעֲבָדָֽיו (וארא)

    
מספר צפיות: 2275

ביאור נפלא במשל המובא במדרש הגדול לגבי משה רבינו ופרעה הרשע; מה הדין אם שחטו תורנגולת ולא מצאו בה את הלב, והאם לפרעה היה לב.

מתוך "שערי יצחק" - השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק משפטים התשע"ז.

 

 

משנכנס אדר מרבים בשמחה. כחלק מריבוי השמחה, רצוני לומר פירוש נחמד, שמשמח את הלב. כפי שנאמר, פִּקּוּדֵי יְ"יָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב [תהלים י"ט, ט']:

 

קראנו בשבתות הקודמות, על פרשיות יציאת מצרים, ועל סופו של פרעה. בסוף פרשת שמות אמר משה רבינו, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּֽנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹֽא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּֽךָ [שמות ה', כ"ב-כ"ג]. משה רבינו התרעם כביכול על הקב"ה, שאף שבא אל פרעה להוכיחו בשליחות ה', נהיה גרוע טפי. תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַֽעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹֽמְרִים לָנוּ עֲשּׁוּ, וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּֽךָ [שם שם, ט"ז]. בפרשת וארא, כבר הבין משה רבינו את כל העניין, ואיך שהכל מתנהל לפי התכנית...

 

במדרש הגדול [שמות ה', כ"ב. דף פ"ז] מובא בנושא זה, משל מעניין. ממש הפלא ופלא. ואף שהמשל הזה מובא גם במדרשים אחרים, אולם במדרש הגדול יש בו תוספת מרובה.

 

כתוב במדה"ג כך, אמרו, למה היה פרעה דומה, בשעה שבא אליו משה בשליחותו של מקום, ואמר לו, מי י"י אשר אשמע בקולו [שמות ה', ב'], לחמור שמינוהו על המכס. כל מי שיעבור עליו, נותן לו מִכְסֹו. פעם אחת, מלך שבבהמות ופקח שבחיות - ואלו הן, הארי והשועל - עברו עליו. עלה בדעתו ליטול מהן מכסו, כדרך כל בני אדם.

 

[אגב, לא מובן מדוע המדרש הגדול קרא לאריה "מלך הבהמות", הרי הוא מלך החיות? בדקתי במדרש הגדול כת"י שברשותי, גם שם כתוב כך. ואפילו שחז"ל אומרים בחולין ובעוד מקומות, שחיה בכלל בהמה, ובהמה בכלל חיה. עדיין יש הבדל בין בהמות לחיות.

 

הרמב"ן מגדיר את ההבדל בין בהמה לבין חיה, שהחיה אוכלת בשר, טורפת. ואילו הבהמה, אוכלת עשב.

 

הנצי"ב [העמק דבר. בראשית א', כ"ד] מקשה עליו מן הכלב, אשר מי כמוהו אוכל בשר, ואפילו הכי נחלקו התנאים, אם לדונו כבהמה או כחיה? עוד הקשה מן הצבי, מדוע נחשב חיה, והרי איננו אוכל בשר [כמובא בב"ק י"ט]?

 

והנצי"ב מגדיר את ההבדל ואומר, שהחיות הן פראיות, שאינן מתבייתות. וזו לשונו: הבדל חיה מבהמה, אינו כמ"ש הרמב"ן ז"ל - דחיה אוכל בשר ולא בהמה. דאי אפשר לומר כן. שהרי צבי אינו אוכל בשר, כדאי' פ"ב דב"ק,  ואבע"א בטביא. ומין כלב, פליגי תנאי במס' כלאים, אם הוא מין חיה או בהמה. ואין אוכל בשר יותר ממנו. אלא ההבדל הוא, שהחיה בטבע פראי, אם לא שעושים אותו לבן תרבות בגידולו והרגלו, לשנות טבעו. ובהמה להיפך. בטבע, היא בייתי. אם לא שגדילה ביער, והרגלה שינה טבעה להיות פראי. עכ"פ לא מובן מדוע קרא המדרש לאריה – "מלך הבהמות", וצ"ע].

 

אמר להם, "תנו לי מִכְסִי". אמרו לו, "ומה טִבָּך?". אמר להן, "המלך מינה אותי. וציווה אותי על כל העובר כאן, שאקח ממנו מכסי". אמר לו השועל, והלא זה מלך שבבהמות, וכי אפשר ליקח מן המלך מכס?" אמר החמור, "ידעתי שהוא מלך. אלא אעפ"י כן, איני זז מכאן, עד שאקח ממנו מכסי". אמר השועל, "כמדומה אני, שעד כאן אתה מבקש מכס, ועתה תבקש נפשך. אלא לך לעצמך, קודם שיושיט בך המלך ידו". ולא שמע. אחר כך רמזהו, ולא נרמז. עקצהו, ולא נעקץ.

 

כיון שראה הארי שָׁטוּתוֹ, אמר לשועל, "אינני יכול לסבול סכלותו שֶׁלְּזֶה. אלא, הריני עושה אותו חתיכות, והבא לי ואוכל". כך עשה הארי. הושיט ידו, והפילהו לארץ, ועשה הימנו חתיכות חתיכות. והלך וישב לו, וציווה לשועל להביא לו.

 

מה עשה? פִּשׁפֵּשׁ על לבו שלחמור, ואכלו בפומו בשתיקה. ולקח חתיכה חתיכה, והביא לפני המלך ואכל. כיון שהגיע לבני מעיו, פשפש בשביל לבו, ולא מצאו. קרא לשועל ואמר לו, "והלב היכן הוא?" אמר לו, "אדוני המלך, חכם וגיבור שכמותך, שואל שאלה זו? אילו היה לו לב, היה מצריך עצמו לכל הדברים האלו, לאבד נפשו על מכסו?" חזר המלך ואמר, "אין אלו אלא דברי טעם. שאלמלי היה לו לב, לא היה מצטרך לכל זאת". כך פרעה הרשע שדומה לחמור, והקב"ה נמשל לארי, ומשה לשועל וכו'.  

 

השועל בנמשל, הוא משה רבינו. אומר משה לקב"ה, "אין לפרעה לב". בשביל להבין כוונתו צריך לתת רקע לוויכוחים ביניהם. אמר משה לפרעה משם הקב"ה, "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּֽר. ופרעה עונה, מִי יְ"יָ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְ"יָ וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּֽחַ" [שמות ה', א'-ב'].  

 

טוען משה לפרעה; "הקב"ה בורא שמיים וארץ, ברא את כל העולם, את כל צבא השמיים. אותנו ואותך, ואתה לעומת זאת משיב "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" [יחזקאל כ"ט, ג']".

 

פרעה ענה למשה; "בגנזכים שלי נמצאים אלוהי עמון, ואלוהי מואב וכו', והקב"ה לא נזכר ביניהם". ניסה משה להסביר לפרעה ואמר, "כל אלו דברים בטלים. אני מדבר על מלך מלכי המלכים, שברא את כולם", ולא הצליח לשכנעו.

 

לכן טען משה, "פרעה לא קולט. אין לו לב!" על זה נאמר, כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָֽם [שמות ז' י"ד], ללמד שנעשה לבו כבד וקשה.

 

אמנם המדרש הגדול לא קישר משל זה לפס' האמור, אבל לפי מה שנסביר לקמן בס"ד, יווכח שזה קשור.

 

נחזור לעניין המשל. צריכים "לשזוף" את העניין, להבין פשט, מה חז"ל רוצים ללמדנו במשל זה. כי יש פרטים במשל ובנמשל שאינם משתווים, ואף שלמעשה נראה שיש כאן דברים נסתרים, ננסה לראות בעינינו מה שנוכל.

 

העובדא שהחמור טפש שבטפשים, היא ברורה. אבל איך הארי, מקבל את דברי השועל? בפרט שבנמשל, הארי רומז להקב"ה? וכי הארי לא מבין, לחשוד בשועל שאכל את הלב? במקום זה, אומר הארי, "אין אלו אלא דברי טעם". משמע, שהארי נהנה מסברת השועל, הא כיצד?

 

[שאלתי באיזה מקום שאלה זאת, וענה לי מאן דהוא, שיתכן לפרש כוונת הארי באמרו "אין אלו אלא דברי טעם", לרמוז לשועל שטעם את לב החמור... הבין שהשועל היה רעב].

 

שאלה מהקהל: הרב הסביר בעבר [שיעור מוצש"ק בא ה'תשע"ו], בשם כמה פוסקים, שיש נדון על עוף שנמצא ללא לב אם להטריפו, משמע שאין זה מופקע לחיות כך.

 

תשובת מרן שליט"א: יפה. עתה נחזור על הדברים, כי "אין ביהמ"ד בלא חידוש".

 

נפסק בשו"ע [יו"ד מ', ז'], ניטל הלב, בין ביד בין מחמת חולי, טרפה. מעשה היה ששחטו תורנגולת, ולא נמצא בה לב. ואנשים המוחזקים לכשרים שטיפלו בשחיטה, העידו שמאז השחיטה ועד פתיחתה בכדי להכשירה, לא יצאה מן מקום השחיטה, כך שאין לחוש שנאבד הלב.

 

החכם צבי נשאל שאלה זו, ופסק להם שהעוף כשר. ולגבי עדות העדים הנ"ל, הבין שמעידים עדות שקר [אין הכוונה שהם ממש "סהדי שקרי", אלא שעדותם מוטעית, והלב נעלם באיזה אופן]. דהיכי ניסק אדעתין, שתורנגולת זו היתה בלי לב. הרי א"א לחיות בלי לב. לכן ודאי שהיה לתורנגולת לב. בשלמא אם היתה התורנגולת חולה, אפשר להבין שהלב התמסמס. אך בתורנגולת בריאה, יש להכשירה.

 

הפוסקים שבאו אחריו מספרים, שאירע מעשה כזה, ששחטו תורנגולת ונמצא ללא לב. השוחט שראה זאת הגיב ואמר, "תשחטו מיד את התורנגולת הנוספת הנמצאת פה". וכיון ששחטו אותה, נמצא לב התורנגולת הראשונה, בַּזְּפָק של השנייה, מפני שעוד לא הספיק להיטחן. התברר שתורנגולת זו חטפה את הלב ואכלתו.

 

מסכימים להלכה זו, רבים מהפוסקים, וביניהם מהרי"ץ בזבח תודה. גם מהר"ל מפראג הורה להיתר. "ניטל הלב" האמור בשו"ע, היינו שהוציאוהו מהתורנגולת בהדיא לפני השחיטה, כי לא יתכו שתחיה ללא לב.

 

בא רבי' יהונתן אייבישיץ בכרתי ופלתי [פלתי שם, סק"ד] וטוען, כי מי שמורה כך, מאכיל נבילות לישראל ח"ו. ודאי שבהמה זו טריפה. ומה נקשה, היאך חייתה בהמה זו בלא לב? צריך לומר שדלדול בשר במקום אחר בגוף, מילא את תפקיד הלב. במקום זה האמור, עבר כל דם הגוף, והשלים תפקיד הלב.

 

וז"ל מהר"י אייבשיץ: והפריז על המדה ביותר, כי איך מדמה חומרא לקולא וכו'. הס מלהזכיר, להתיר טריפות וספק נבלות וכו'. ח"ו להקל באופן כזה.

 

 

והנה ברור, דלפעמים נימס וניטל הלב, רק יש אבר אחר אשר למראית עין אין מראהו דומה ללב כלל, ולא תואר לו כְּלֵב, רק יש לו בעצמתו חללים וכדומה כמו לב. אזי שם משכן רוח חיוני, ויכול להחיות הן בהמה והן עוף. אלא בבהמה, ודאי מורגש בכמות. אבל בעוף, אין לו ממש כמות, רק הוא קטן בתכלית הקטנות, ויחשב רק כחתיכות בשר קטן, אשר נמצא כזה הרבה בפתיחת עוף, ואין אנו (שם) [שמים] על לב להשגיח בו שהוא שהיה משמש במקום הלב ועל ידו חָיַית העוף.

 

ואם כן, איך סלקא דעתך להתיר ניטל לב, אולי היה נמצא בו כזה, ולית דמשגיח ביה. וזהו אשר כתבו פוסקים הנ"ל ניטל הלב טריפה, ודאי ידעו כי אי אפשר להחיות בלי לב כלל, רק הם כיוונו אל אופן כזה, שיש בו כמו דלדול, משמש במקום לב, וגוף ניטל. אם כן יכול לְהֵחָיוֹת, והלב אינו, והוא טריפה. וזהו שכתבו טריפה. ודבריהם אמת, וברוך שבחר במשנתם.

 

אף שאיננו רואים היכן נמצא דלדול בשר זה, אינו מספיק לדחות סברתו, כי צריך למצוא אותו באופן מיוחד. הדבר הוכח במציאות. מהר"י אייבשיץ אישר את הדבר בהמשך, מאת רופאים שבקיאים בחכמת הניתוח, שאמרו לו שיש איבר אחר, עם שני חללים ועורקים, היכול למלא את תפקיד הלב, למרות שצורתו שונה מן הלב. לכן תורנגולת זו טריפה, כי ע"ז נאמר "ניטל הלב, טריפה".  

 

אמנם החזו"א הכריע להקל, כדעת החכם צבי. וביחס לטענת הפלתי שדלדול הבשר המדובר מילא את מקום הלב, השיב שאדרבה, זהו כעוף שיש לו לב, שהרי איבר זה מילא מקומו. הרי אין הלכה האומרת – נשתנה צורת הלב, טריפה. לכן אפילו שהלב עצמו אינו בנמצא, הוראת החכם צבי וסיעתו מקויימת, ולאו מטעמייהו. ואף שיש מה להאריך בדקדוקים בשיטתם, לא כאן המקום.

 

נחזור לעניין דידן; אומר האריה, "דברי השועל הם דברי טעם", היינו שאמר השועל סברא נפלאה. הוא אמר את אחת הסברות האמורות, או של החכם צבי, או של החזו"א.

 

ברם האמת שישנו צד אחר בכוונת השועל, שתובן עפ"י האמור במדרשים אחרים. שם סיימו את המשל ואמרו, שאֵבֶר הכבד, הוא הלב שחסר לחמור. משמע, כי הלב של פרעה, נעשה כמו כבד.

 

הלב הוא 'משכן החכמה'. ולב זה נעשה כמו כבד. משמע שתכונות איבר הלב, השתנו לתכונות איבר הכבד, והיינו שנעשה פרעה טפש.

 

הרגאי"ל שטיינמן היה בשוויץ ה'תרצ"ט אחר השואה, וכתב בספרו אילת השחר על התורה [שמות ז', י"ד] כך, במדרש רבה איתא, מה הכבד כועס, אף לבו של זה נעשה כבד עכ"ד. אחד הגיע לשוויץ בשנת תרצ"ט, וסיפר כי הפרו' של המוזיאון מלונדון, שם נמצאים גופות חנוטי מצרים, אמר, דכשעסק בגופו של פרעה, ראה שלבו עשוי מבשר כבד, והשתומם. ואמרתי לו את המדרש הנ"ל.

 

ידוע שקמו חוקרים, לחקור את קדמוניות המצרים, וכיצד חנטו את מלכיהם וכדו'. חניטת הפרעונים היא באופן שנראה ממש כאילו שהם חיים, שוכבים על מִטותיהם. באמצעות החֳמרים החזקים שניתנו להם, נשארו איבריהם חזקים, כמו אדם חי.

 

אותו אחד שהתעסק בגופת פרעה, השתומם לראות את לבו של פרעה עשוי מבשר כבד. והסביר לו הגראי"ל שליט"א את העניין, עפ"י המדרש, שלבו של פרעה נעשה כבשר הכבד. ממש הפלא ופלא לראות במוחש כי בשר הלב נעשה כמו כבד.   

 

אך הגראי"ל שטיינמן נשאר על זה בקושיא: למ"ד במכילתא, שפרעה נטבע בים, הרי לא חנטו אותו. ולמ"ד שנשאר חי, י"א שמלך אחר כך בנינוה, עי' פרקי דר"א פרק מ"ג. ואולי, אח"כ חזר למצרים, וחנטוהו שם.

 

אם היה מלך בנינוה, לא שמענו, ולא מסתבר, שחזר להיקבר במצרים. מסתמא נשאר בנינוה, ושם מת. נמצא שכלל לא חנטוהו.

 

אולי אפשר לתרץ קושיתו ולומר שגם על עבדי פרעה נגזר עונש זה, שייהפכו תכונות לבם לתכונות הכבד, שהרי נאמר וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַֽעֲבָדָֽיו [שמות ט', ל"ד]. עוד נאמר, כִּֽי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו [שמות י', א']. יכול להיות, שאחד מעבדי פרעה, מאותם שנהפך לבם ללב עם תכונות הכבד, נתמנה למלך במקומו, אחרי שעם ישראל יצאו ממצרים. ואת אותו ממלא מקום, מצאו חנוט. לא את פרעה האמיתי.

 

תשובה נוספת נלע"ד בס"ד, לפי מה שכתב מהר"ש שבזי בחמ"י, כי מלך נינוה לא היה פרעה עצמו, אלא גלגולו, שהרי מאז עד זמן יונה הנביא, עברו מאות שנים. הפלא ופלא.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד חידושים לפרשת וארא

סדר הפרשת תרומות ומעשרות

 

 

 

 

 

  

 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

 

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

ארז יחיאל
ת"ת עטרת חיים
מצות טעמו וראו
מצות מסורת
שר שלום קשת
מנויים לחיים
אור ההלכה
טריתא
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
מיני תבלין וקליות
מועדי השם
פעולת צדיק

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד