-
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
טריתא
מצות טעמו וראו
מצות מסורת
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
570 אורחים

ביאור שאלת החכם בהגדה של פסח. הסיבה לחומרת החמץ בפסח יותר משאר איסורין שבתורה.

    
מספר צפיות: 9776

ביאור שאלת החכם בהגדה של פסח. הסיבה לחומרת החמץ בפסח יותר משאר איסורין שבתורה.

 

מתוך השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מוצש"ק צו, דרשת שבת הגדול  התש"ע

 

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול. השאלה של הבן החכם צריכה ביאור. תמיד כששומעים שאלה מחכם צריכים לחשוב, כי הרי הוא לא שואל דברים המובנים ברגע הראשון. הוא חכם. וגם כשנראה שכבר הבנו, עדיין צריך להעמיק יותר ולהתבונן, מה באמת שאלתו.

חכם מה הוא אומר, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלד'ינו אתכם. זו שאלה שצריכה הסבר. עוד מעט בעז"ה. וגם התשובה לא מובנת, אף אתה אמור לו כהלכת הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומַן. יש גורסים אפיקומון. החכם לכאורה שואל, מה העדות והחוקים והמשפטים, הוא רוצה לדעת. למה הוא לא יודע? ולמה הוא מפרט? ולמה הוא אומר אשר ציוה ה' אלד'ינו 'אתכם'? ובפרט שהרי בעצם גם הבן הרשע אומר בלשון הזו, מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, כביכול הוציא את עצמו מן הכלל. גם החכם אומר לשון אתכם, א"כ למה על החכם אנחנו לא מתלוננים.

אלו שאלות ידועות, שעמדו עליהם המפרשים, ולא ניכנס לכל הפרטים, רק נקודה אחת נאמר, בכדי להיכנס לנושא המהותי של עניין החמץ והמצה. אולי מתוך התשובה שעונים לחכם, נבין. התשובה לכאורה יותר לא מובנת, אף אתה אמור לו כהלכת הפסח וכו'. הבן החכם שאל, רוצה שנגיד לו, תפרט לי מה העדות והחוקים והמשפטים, מה ציוה ה' אתכם. אני לא הייתי ביציאת מצרים, הקב"ה ציוה אתכם, אני רוצה לשמוע מסורת, מאב לבן. הוא שואל את אביו שיסביר לו מה הקב"ה ציוה, רוצה לדעת. והוא אומר, ה' אלד'ינו, כלל את עצמו, לא כל כך נורא שהוא אומר אתכם. א"כ לכאורה התשובה עוד יותר קשה, אף אתה אמור לו כהלכת הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. הרי זו תשובה רק על דבר אחד, אמרת לו רק הלכה אחת. הוא שאל מה העדות והחוקים והמשפטים, ואתה אומר לו הלכה אחת? יש אחד מחכמי תימן שמסביר שהכוונה שזאת ההלכה האחרונה, דהיינו תאמר לו את כל הדינים וכל ההלכות, כל המשפטים והעדות והחוקים עד הסוף, עד הדין של האפיקומן. כאילו חסר פה המלה עד. אמור לו כהלכת הפסח עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

 

דרך אחרת שנסלול פה בעזרת ה', היא בהבנת כל העניין של החמץ והמצה.

בשו"ת הרדב"ז חלק שלישי סימן תקמ"ו הוא שואל שאלה, מה נשתנה חמץ מכל האיסורים שבתורה. כל האיסורים שבתורה, לא מצאנו בהם חומרות כל כך גדולות כמו שיש בדיני פסח. ישנם דברים שיש בהם איסור כרת כמו פסח, ויש דברים שאינם מתבטלים, אבל בפסח הצטרפו ביחד כמה וכמה דברים, שאין דין דוגמתו בשום מקום בתורה. החמץ גם אסור בהנאה, גם לא מתבטל בששים, אפילו באלף לא בטל, אפילו בכמה אלפים לא מתבטל, ולא רק זאת, אלא גם שרוף וכלה ותבטל, ותבדוק אחריו בחורים ובסדקים. אפילו בע"ז שהתורה אומרת לא ידבק בידך מאומה מן החרם, לא מצאנו חומרות כאלה. לרדב"ז שם יש שקלא וטריא בכל הנושא הזה, ומביא את כל החילוקים שכתוב בראשונים. לא בדילי אינשי מיניה, כך כתוב בתוספות ברא"ש ובריטב"א בתחילת מסכת פסחים. הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות מסביר את החומרא של החמץ, בגלל שהוא דבר שיש לו מתירין, כי הרי אחרי פסח הוא יהיה מותר, עד שתאכלהו באיסור תאכלהו בהיתר, כמו שרש"י אומר בביצה דף ג עמ' ב'. יש כמה וכמה סברות בזה. אבל הרדב"ז לא נוח לו מכל התירוצים. על כל אחד הוא מצא פירכא. בסופו של דבר אומר הרדב"ז, לא נתיישב לי עם כל הטעמים והנימוקים שכתוב בראשונים, רק מה שנאמר במדרשות, שהחמץ הוא רומז ליצה"ר, ומיצה"ר צריך להתרחק בתכלית הריחוק. נקרא את לשונו כי זהו דבר מאד יסודי, וכל המפרשים שבאו אחריו קיבלו את הטעם הזה. החיד"א כותב בספרו שמחת הרגל, שבאיסור חמץ אין פשט, אין הסבר, הרמז הוא ההסבר. לא יכולים להבין זאת על פי הפשט. וזה לשון הרדב"ז, מה נשתנה חמץ משאר איסורים שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה שרוף וכלה וגם ביטול, והוסיפו חכמים להצריכו בדיקה בחורים ובסדקים ועובר עליו בבל ייראה ובל ימצא, אני סומך על מה שאמרו במדרשות, דהיינו בזוהר הקדוש, כי חמץ בפסח רמז ליצר הרע, והוא שאור שבעיסה. זה שהגמ' אומרת בברכות, שאור שבעיסה מעכב. ולכן רומזים פה, שהיצה"ר הוא שתמיד מחטיא את האדם, ולכן כלה גרש יגרש אותו אדם מעליו, יחפש עליו בכל מחבוא מחשבותיו ואפילו כלשהו יבטל. אחרי שראה את הטעם הזה, נחה דעתו. זה ההסבר.

מהרי"ץ מביא בסוף ההגדה של פסח, את ההלכה האחרונה של ליל הסדר, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. דהיינו, אחרי שאכלנו את הכזית מצה, והכורך, ואת הסעודה שבה אדם יכול לאכול מה שירצה, אנחנו מפסיקים באפיקומן. אחר כך לא אוכלים ולא שותים יותר שום דבר. למרות שיש פוסקים שמתירים שתיית תה או קפה וכדומה, אבל אנחנו פוסקים, ומהרי"ץ אומר שזה מנהג קדום על פי הגאונים והרמב"ם, שלא שותים שום דבר חוץ ממים. לא אוכלים שום דבר, כי כל דבר של אכילה יש בו טעם, ואם כן הוא מפיג את טעם המצה, וגם לא שותים. אפילו דברים המיישבים את דעת האדם, כגון קפה, יש כאלו שרוצים ללמוד אחרי ההגדה, אדם אומר נשתה קפה כדי שיחזק אותנו שלא נרדם ונוכל ללמוד, אסור. והסיבה, כדי שיישן וטעם מצה בפיו. זה נימוק שלא מוזכר בגמרא, אולי נזכר בגמ' משהו מעין זה, אבל את הטעם הזה אומרים הגאונים.

ולכאורה יש פה שאלה, מה פירוש כדי שיישן וטעם מצה בפיו? בא הר"ן ואומר, אינני מבין, יישן וטעם מצה בפיו? הרי יש עוד שתי כוסות שצריכים לשתות. אחרי אפיקומן מברכים ברכת המזון על כוס שלישית, מברך בורא פרי הגפן ושותה כוס, שיעור רביעית לפחות. ואחר כך ממשיכים את ההלל ובסוף נשמת כל חי צריך לשתות עוד כוס רביעית. א"כ מה פירוש, איך אתה אומר שאסור לשתות שום דבר, הרי שותים עוד שתי כוסות? וכי היין לא מפיג את טעם המצה? הוא לא מבין את הטעם של הגאונים. ולכן הר"ן אומר, שלא זאת הסיבה. אלא הסיבה היא, שאם אח"כ תשתה משהו אחר, אתה נראה כמוסיף על הכוסות שחז"ל קבעו. מהרי"ץ מביא את הדבר ממש בסוף ההגדה, וכותב כך, ואחר ארבעה כוסות אלו אינו רשאי לאכול שום מאכל או לשתות יין זולתי מים, כאשר כתבו גדולי הפוסקים. וכתב מרן הב"י דכל המשקין דינם כיין. וכתב עליו הרב חמ"י ונראה להתיר משקין שאינם משכרים. שהרי כתב הר"ן דלא הוי טעמא משום מצה, שהרי כבר שתו אחריה שני כוסות. אלא טעם הדבר כדי שלא יהא מוסיף על ד' כוסות ונראה כמתחיל בסדר אחר, ועל פי טעם זה כל משקה דלא הוי חמר מדינה מותר לשתות אחר ד' כוסות וכו'. אבל כל זה רק לפי הטעם של הר"ן, שנראה כמוסיף על הכוסות. כמו שמצינו בגמ' ובפוסקים לגבי הכריעות בשמונה עשרה, שאסור לכרוע יותר מארבע כריעות. לכאורה צריכים להבין, מדוע לא? אם אדם רוצה להחמיר, רוצה לכרוע גם בברכת מחיה המתים, למה לא? אלא שאסור להוסיף על מה שחז"ל קבעו. ממילא גם פה כך, אסור להוסיף על הכוסות. כך דעת הר"ן. ואומר מהרי"ץ בסוף, שכל ההיתרים שכתוב בפוסקים, לשתות קפה, ועישון טוטו"ן, זהו רק לדעת הר"ן.

דרך אגב, מפה למדנו שאסור לעשן אחרי ההגדה, כי העישון משנה את הטעם בפה. גם אם מצחצחים שיניים, מעבירים את הטעם, ולפי טעמו יוצא שאסור גם לצחצח שינים, משום שע"י זה שאריות המצה הנשארים בפה יעלמו גם כן. כי מהרי"ץ אומר בסוף, וכל זה הוא לטעם הר"ן ז"ל, אבל לטעם הגאונים ומשמעות הרי"ף והרמב"ם דסברי דהטעם כדי שיישן וטעם מצה בפיו, פשיטא שאסור לשתות או לטעום שום דבר, רק מים לבד, דאין בהם כדי להפיג טעם מצד עצמן. מים לא משנים את הטעם.

אבל לכאורה, מה עם הקושיא של הר"ן, מה עם השתי כוסות? הרי הם הפיגו את טעם האפיקומן? אומר מהרי"ץ שלקושית הר"ן יש תשובה בשם הרב נהר שלום, הוא החבר של בעל מאמר מרדכי, יש לו ספר על שו"ע בשם נהר שלום, והוא אומר, דלא חשו אלא על שתיית רשות. אבל שתיית מצוה, לא חשיב מפיג.

צריכים פה להבין את התשובה הזאת. הרב נהר שלום עונה, שתיית רשות אסור, אבל שתיית מצוה מותרת, ולכן היין שאתה שותה בשתי הכוסות האחרונים, נכון שזה אחרי האפיקומן, אבל זו שתייה של מצוה. לכאורה הדבר אינו מובן, מה פירוש? אז מה אם זו שתיה של מצוה? אבל טעם זה טעם. ובסופו של דבר היין הזה הפיג את הטעם של המצה. א"כ לכאורה הקושיא עדיין במקומה עומדת. והתשובה שאתה מחלק בין שתייה של רשות לשתייה של מצוה, אינה פותרת את הבעיא של טעם מצה.

אלא נראה, שבעצם הגאונים התכוונו לתת פה טעם אחר לגמרי. הטעם שאמרו כדי שיישן וטעם מצה בפיו, אלו לא דברים כפשוטם. לא לקחת את המלים כמשמעותם, אלא יש פה עומק במושג של מצה. דהיינו, כיון שכל העניין של המצה היא לרמוז ליצר הטוב, והחמץ רומז ליצר הרע, אמנם אנחנו חייבים לאכול חמץ כל ימות השנה, ואדרבה אם אדם ירצה לאכול מצה כל ימות השנה הוא לא עושה טוב. בשם הגר"א אומרים שאחרי פסח הוא לא רצה לאכול מצה, אפילו במוצאי פסח. כנראה שהיה לו הנאה מהמצה, ובכל אופן הוא לא אכל, ומשמע שלא מטעם בל תוסיף, כי אין איסור בל תוסיף אם אדם יאכל מצה. אם נשארו לאדם מצות אחרי פסח, מותר לו לאכול. אבל אם אדם ירצה להיות חסיד ולאכול מצות כל ימות השנה, יגיד אני מחמיר, אין דבר כזה. למה? כי זו לא ההנהגה של העולם. בעולם הזה יש יצה"ר, וצריך להילחם נגד היצה"ר. אם לא יהיה יצה"ר לא עשית שום דבר. המצה רומז ליצר הטוב, שבעה ימים בשנה הקב"ה מעלה אותנו ומרים אותנו, שנחיה במצב רוחני גבוה בלי יצה"ר, וזה ישפיע על כל ימות השנה. אבל ההנהגה הרגילה צריכה להיות עם יצה"ר. יש יצה"ר וצריך להילחם איתו. אם כן המצה רומזת ליצה"ט, למרות שהמצה היא דבר שלא כ"כ נעים לאכול אותו. אפילו המצות שלנו, כמה שהם רכות, ואפילו שנשׂים בהם מלח שמצד הדין מותר, וכך נהגו אבותינו, בכל זאת אף אחד מעצמו לא ירצה לאכול מצה כזו כל השנה, כי הדבר לא יהיה ערב לו. מאחר והמצה לא נילושה כמו שצריך, לא מספיקה לתפוח, קשה קצת ללעוס אותה. אני מדבר על המצות הרכות שלנו, ק"ו אלו שהלכו והחמירו והוסיפו עד שהגיעו למצות היבשות. כותבים חכמי תימן, גם רבינו יצחק ונה זצ"ל וגם בעל סגולת ישראל בפרשה שלנו, שניהם כותבים דבר אחד, חמץ ר"ת חוטא מזיק צר. דהיינו, החמץ רומז לחטאים, וזה יצה"ר. מהרי"ו אומר, מצה ר"ת מאכל צער הגוף. המאכל הזה הוא לא נעים, לא טוב לאכול אותו, אנחנו אוכלים כי הקב"ה ציוה אותנו, אבל המצה היא מאכל רוחני, אכילתה מעוררת את היצר הטוב אצל האדם.

אם כן כשחז"ל אומרים, כדי שיישן וטעם מצה בפיו, רצו להגיד לך, תראה, עיקר המצה, העיקר של הלילה, אכילת האפיקומן כדי שיישן וטעם מצה בפיו, דהיינו אתה צריך להיות דבוק במחשבה עם הקב"ה, ועם זה תלך לישון.

עכשיו מובן התירוץ של נהר שלום, נכון ששתיית יין מפיגה את הטעם של המצה, אבל בשתי הכוסות שאחרי האפיקומן מאחר וזו מצוה, א"כ שתייתם לא מפריעה, זה מין במינו, זה מצוה וזה מצוה. דהיינו, אל תסתכל על הטעם מבחינה חיצונית. ודאי שמבחינה חיצונית השתייה שינתה קצת את הטעם של המצה, אבל זה לא מפריע. המצה היא המצוה הראשית, והיין שחז"ל קבעו לשתות אחרי המצה, לא מפריע. אבל כל מה שבעצם חז"ל רצו, שתלך לישון בליל הסדר עם טעם המצה. להראות לך, שכל הזמן אתה צריך להיות דבוק במחשבה עם הקב"ה, עד השינה, ותירדם במצב כזה.

זה מה שטמון פה בעומק הטעם של הגאונים, שנתנו את הטעם המחודש הזה, שבעצם אין לו מקור מפורש בגמרא, כדי שיישן וטעם מצה בפיו. וזה הטעם של אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, דהיינו בזמן שנזכה לבנין בית המקדש, בעז"ה במהרה בימינו עוד השנה הזאת, שנזכה לאכול את המצות כהלכתן, שהקב"ה יזכה אותנו שנקיים את מה שכתוב ונאכל מן הזבחים ומן הפסחים, גם ההלכה הזאת של אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, דהיינו אחרי קרבן פסח, הצלי האחרון, תישן עם הטעם הזה. גם שם יש את הטעם הרוחני המבואר בספרים, והוא גם לגבי הצלי. הבשר יש בו גם את הענין הרוחני והטעמים הפנימיים. אבל אצלנו כעת זה לגבי המצה של האפיקומן.

כעת גם מובן מה הבן החכם שואל, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלד'ינו אתכם. הוא לא שאל שאלה פשוטה, סתם תגידו לי מה ההלכות ומה הדינים, זה לא זה. את הדינים הוא כנראה כבר יודע, אלא הוא שואל על המהות של המצה. למה המצוות האלו, מה הענין בדברים האלה, למה הקב"ה ציוה כך וכך. אני יודע את המצוות, אבל תסבירו לי למה. עונים לו, תבין מהדין של אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. למה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כדי שישאר לו טעם פסח בפיו, כדי שישאר לו טעם מצה בפיו, שישן וטעם מצה בפיו. מה הסיבה, כיון שהמצה רומזת ליצה"ט. עכשיו אם כן החכם נרגע. עכשיו הבנתי הכל. כעת הוא מבין מה העדות, מה בעצם הסיבה שטמונה במצוות האלה. הוא שאל על המהות, וקיבל תשובה שיבין מהדין הזה. ועל ידי דין האפיקומן הוא מבין את העניין לכל העדות והחוקים והמשפטים.

גם אנחנו בעז"ה, שנזכה לקיים את הדברים האלה, כי ב"ה עם ישראל כולם זריזים במצות ביעור חמץ, כולם זריזים בהידורים ובכשרות, אבל אם אנחנו נסתפק רק בדברים החיצוניים, רק לעשות ביעור חמץ כביכול שנחפש את החמץ ולא נסתכל על הדבר המהותי, שבעצם החמץ בא לרמז על השאור שבעיסה שהוא המעכב, א"כ בעצם לא קיימנו את התכלית של המצוה. עשינו דברים חיצונים, אבל מה שהקב"ה דורש מאיתנו בעצם הוא שאנחנו נתבונן ונעמיק בדברים האלו, להבין באמת מה השרש ומה הטעם של הענין.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד..

     
  1. לעמוד הקודם
  2.  
  3. לעמוד הבא
  4.  [6-10]...[26]

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
מיני תבלין וקליות
עבור לתוכן העמוד