-
-
חיפוש מתקדם

נושאים שבספר

 

עדיין לא יצא לאור 

כתובות 

גירושין 

יבום 

חליצה 

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.

פרשת השבוע

 

 

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

אור ההלכה
מצות מסורת
טריתא
מצות טעמו וראו
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
283 אורחים

סימן ר"ו - הִלכּוֹת קידושין ונישואין (כולל ענייני שבת־ההתחלה, וערב החופה, עֵדֵי הקידושין, קניין־סודר, קריאת הכתובה ומסירתה, זכר לחרבן, וייחוד החתן והכלה)

מספר צפיות: 3435

[א] הקידושין, הם מצות־עֲשֵׂה מן התורה, שנאמר {א} כי יקח איש אשה וגו' {ב}. ואין אשה מתקדשת אלא לרצונה {ג}. ואסמכתא לדבר, ממה שנֶאמר גבי בנות צלפחד, לַטּוֹב בעיניהם תהיינה לנשים {ד}. והמקדש אשה בעל־כרחה, אפילו אם אמרה מתוך ההכרח, רוצָה אני, אינה מקודשת. הלכך יוצאת בלא גט. אבל איש שהכריחוהו לקדש אשה, הרי זו מקודשת {ה}: 

 [ב] כיצד נעשים הקידושין. נותן לה בפני שני עדים כשרים {ו}, פרוטה או שֹׁוֶה־פרוטה, וְשֵׁיעוּרָהּ הוא משקל חצי שְׂעורָה כסף צָרוּף. ויאמר לה תחילה, הרי אַתְּ מקודשת לי בזה, או הרי את מאורסת לי בזה, או הרי את לי לאשה, או הרי את ארוסתי, הרי את אשתי, הרי את קנויה לי, הרי את שלי, הרי את ברשותי {ז} וכדומה. [וזהו מעיקר ההלכה. ולקמן סעיפים ה' מ"א מ"ב מ"ד יתבארו בסייעתא דשמיא ענייני לשון הקידושין ופרטיהן כפי המנהג]. והוא הדין לכל סגנון שמשמעותו קידושין ודאי באותו מקום, דהיינו שקונה אותה לו לאשה {ח}, הרי זו מקודשת, בתנאי שהיא מבינה שזהו לשון קידושין. אבל אם דיבר עמה מתחילה על ענייני קידושֶׁיהָ, ורצתה בכך, והיו עסוקים עדיין בנושא זה, אזי אפילו נתן לה בלא לומר מאומה, הרי זו מקודשת {ט}. אך אשה שנתנה לאיש כסף, ואמרה תחילה הריני מקודשת לך בזה, אינה מקודשת, שהרי נאמר {י} כי יקח איש אשה, דהיינו שהאיש מקדש אותה, ולא שהאשה תקדש לו את עצמה {יא}. ואם אמר הרי אַתְּ מקודשת, ולא אמר "לִי", אינה מקודשת, אלא אם־כן דיבר עמה תחילה על ענייני קידושיה {יב}. וכן אם אמר הרי מקודשת לי, ולא אמר אַתְּ {יג}: 

[ג] הקידושין עדיין אינם מתירים אותה לו, אלא בצירוף הנישואין. ונישואין, עניינם הוא שיכניס אותה לַחֻפָּה, דהיינו שיביאנה לתוך ביתו, ויתייחד עמה שם ויפרישנה לו. ויֵחוּד זה, הוא הנקרא כְּנִיסָה לַחֻפָּה לדעת רבינו הרמב"ם {יד}, על שם שמסתתרים שם, מלשון {טו} חופף עליו כל היום. דהיינו מְכַסֶּה ומסתיר. ועל זה נאמר {טז} חתן מֵחֶדְרוֹ וכלה מחופתה, וכן {יז} והוא כחתן יוצא מחופתו, וזהו מה ששָׁנִינו {יח} בן שמונה עשרה לחופה. וכך פסק מָרַן השלחן ערוך {יט}, כדעת הרמב"ם שהזכרנו, וכן היה מנהגינו בתימן {כ}. ואף בזמנינו כאן שעורכים את הנישואין  

[]באולמות מיוחדים, ולא בבתים כמו שהיה נהוג שם, מכל־מקום מתקיים הדבר כשמביא אותה לחדר־הייחוד הסמוך לאולם, אחר אמירת שבע ברכות הנישואין. כי חדר זה הוא מושׂכר לו, בכלל שכירות האולם לאותו ערב, ונחשב כמו ביתו {כא}. ולכן ראוי להתנות זאת במפורש, שהוא מושכר לחתן בלבד {כב}. אמנם כבר הורגלו בזמנינו לקרוא חופה, לא לייחוד, אלא ליריעה מוגבהת ופרושׂה על־גבי ארבע כלונסאות {כג} שמכניסים תחתיה את החתן והכלה, ומברכים שם ברכות האירוסין והנישואין {כד}. ואף־על־פי שדבר זה לא היה נהוג כלל בֶּעָבַר אצלינו, מכל־מקום יש לו יסוד ושורש גם במנהג קהילותינו {כה}, על כן גם אנחנו נְכַנֶּה לזאת בהלָכות דלקמן בשם חופה {כו}. אבל צריך לדעת ולהודיע כי חובה על־כל־פנים שיתייחדו לאחר מכן, לפי שהייחוד הוא עיקר הנישואין לדידן כדבר האמור. ופרטי הדינים והמנהגים השייכים לזה, נבאר בסייעתא דשמיא לקמן מסעיף ע"א ואילך: 

[ד] וקודם שיתייחדו, צריך לברך ברכת חתנים, דהיינו שבע ברכות, וכמו שיתבאר בסייעתא דשמיא לקמן מסעיף נ"ט ואילך. אבל ברכות אלו, עדיין אינן עושות אותה נשואה גמורה, אלא הייחוד, שהוא עיקר מה שנקרא כְּנִיסָה לחופה, וכמו שביארנו (לעיל בסעיף ג') {כז}. וכן צריך החתן לתת לה כְּתֻבָּה תחילה. כיון שבלא כתובה, אסור לבֹא אליה {כח }, והייחוד צריך להיות ראוי לביאה {כט}. אבל בלעדי חופה וכתובה, היא אסורה גם עליו, כיון שעדיין אינה אלא ארוסה, והרי זו פריצות {ל}. ועל זה אמרו חז"ל {לא} שהבא על ארוסתו, מכים אותו מַכַּת־מַרְדּוּת {לב}. ולכן אנו מברכים, אשר קידשנו במצוותיו והבדילנו מן העריות {לג}, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות וכו' {לד} כדלקמן סעיף ל"ג: 

[ה] אף־על־פי שהאשה מתקדשת גם בביאה, או בשטר (ובתנאי שייעשו כפי פרטי דיניהם שנתבארו בספרי הפוסקים {לה}), מכל־מקום לַמַּעֲשֶׂה אסור לקדש בביאה, מפני שהוא דרך פריצות {לו}. גם לקדש בשטר, לא נהגו בקהילותינו ובכל תפוצות ישראל. זולת בכסף, או בשֹׁוֶה־כסף, כנזכר לעיל סעיף ב' {לז}. ולפי ההלכה, מותר לקדש במטבע לכתחילה {לח}, וכן היה המנהג בקהילותינו בתימן בדרך־כלל {טל}. ומכל מקום יש שנהגו לקדש בטבעת {מ}, וכן נתפשט ונתקבל המנהג בזמנינו כאן אצל הכל. ואין בכך כלום, אדרבה מנהג יפה הוא, ויש לו טעמים טובים, הן על־פי הקבלה {מא}, והן על־פי הפשט {מב}. ופרטי דיני טבעת הקידושין, יתבארו בסייעתא דשמיא לקמן מסעיף ל"ז: 

[ו] טעם שנקראים בשם קידושין, ביארנו בסייעתא דשמיא לעיל בהלכות שידוכין סימן ר"ה סוף סעיף ט"ו. וטעם שנקראים בשם נישואין, הוא מלשון מַשּׂאוּי, כמו שנאמר {מג} טוב לגבר כי יִשָּׂא עוֹל בנעוריו. לפי שהבעל צריך ליטפל מכאן ואילך במזונותיה ומלבושיה, ושאר התחייבויותיו כלפיה {מד}. וגם האשה צריכה ליטפל בענייניו, כגון לבשל ולכבס עבורו, ויתר צרכי הבית {מה}, וגדול שבכולם "נשיאת" ההריון וגידול הבנים {מו}: 

[ז] בזמן הש"ס ובדורות הראשונים, היה הפרש זמן רב בין הקידושין לנישואין, חֳדשים רבים ויש אפילו כמה שנים {מז}. אבל בדורות האחרונים הנהיגו להסמיכם יחד {מח}, []ואין לשנות {מט}: 

[ח] אין מקדשים ואין נושאים בשבת וביום־טוב {נ}, גם בחול־המועד אין נושאים {נא}. ובראש חודש וחנוכה, מקדשים ונושאים {נב}, וכן בפורים {נג}. ובימי ספירת־העומר ובין־המצרים, המנהג שנמנעים {נד}. ובכל ימות החול, מקדשים ונושאים {נו}, בין ביום בין בלילה {נו}, ואפילו בליל ששי, ובבוקר למחרתו שהוא ערב־שבת, נוהגים כן, חוץ מבליל מוצאי שבת שאסור, גזירה שמא יבואו לידי חילול שבת חס ושלום בהכנת סעוֹדת הנישואין. אבל ביום ראשון שאין חשש זה, וכל־שכן בליל שני, מותר {נז}. ומה שקבעו חכמים שבתולה נישאת ביום רביעי, מטעם שאם תהיה לחתן טְעָנַת־בתולים ישכים לבית־דין {נח}, זהו דוקא במקומות שאין בית־דין יושבים אלא בימי שני וחמישי בלבד, מה שאינו כן במקומותינו {נט}: 

[ט] בשאר ימות השנה (דהיינו חוץ מן הזמנים האמורים בסעיף הקודם), מקדשים ונושאים {ס}. ובכלל זה נוהגים לקדש ולישא גם בחודש אלול, אף־על־פי שצריכים הקהל להשכים לומר אשמוּרוֹת. וכשיש סיבה, אפילו בעשרת ימי תשובה {סא}. וכל־שכן שמקדשים ונושאים אף בחודש מְרַחְשְׁוָן {סב}, ואדרבה יש שמקובל בידם כי הוא מן החֳדשים המוצלחים יותר לכך. ורמוז הדבר בַּנּוֹסַח שאומרים בסיום שבע ברכות {סג} הַא מַכְשְׁטָא, הַא מַצְלְחָא. כלומר אם נעשים הנישואין באחד מן החדשים שסימנם מכשטא בראשי תיבות, דהיינו מ'רחשון כ'סלו ש'בט ט'בת א'דר, הַא מצלחא {סד}. ויש קצת שאינם עושים נישואין אלא מתחילת החודש, בכל חדשי השנה, עד ט"ו בו, שאז הוא סיום מילוי הלבָנה {סה}. ואין זה אלא סימן טוב, כדרך שהיו מושחים את המלכים על המעיין, לסימן שתימָשך מלכותם {סו}. על כן אין לעכב הנישואין בעבור זה, או לעשותם בעת נדתה (עיין לקמן סעיף י'), אם אפשר שיהיו בימי טהרתה, אף־על־פי שהם ימי חסרון הלבָנה {סז}. וכן ישנם הנזהרים ונמנעים גם בעשרים וארבעה ימים בשנה, שְׁנַיִם בכל חודש, שנמצא כתוב כי הם בחונים וגם מנוסים שהנושא בהם אשה (ועוד כמה דברים) לא יצליח {סח}. ואין בדברים הללו איסור משוֹם מעונן ומנחש {סט}: 

[י] צריך לחַשֵּׁב ולקבוע את זמן הנישואין, כשהכלה תהיה טהורה {ע}, כי דעת רבינו הרמב"ם {עא} שאין לברך לה שבע ברכות בזמן שהיא נדה. וכך הוא מנהגינו שאין מתחילים החתונה עד שתטהר, אלא אם־כן אֵי אִפשר לדחות כגון שהתחילו כבר בשמחת החתונה {עב} ואחר־כך פירשׂה הכלה נדה, ואז אומרים לה שבע ברכות כרגיל, כדי שלא לביישה {עג}. והוא הדין בזמנינו  

[]כשכבר שׂכרו את האולם לצורך הנישואין ויש הפסד ממון אם ידחו אותם לזמן אחֵר, או ששלחו כבר את ההזמנות, אזי עושים את הנישואין במועדם ואומרים שבע ברכות {עד}. וקוראים לכך כיום בשם "חופת־נדה" {עה}: 

[יא] כשהיא נדה, מודיעים זאת לחתן בנחת {עו}, קודם הקידושין {עז}. ובדרך־כלל המנהג הוא כדעת הפוסקים שאסור לו למסור אז לידה את כוס הקידושין {עח}, וכן את כסף הקידושין או הטבעת, אלא מוסרָן לְאִמָּהּ או לאביה, או לשׁוֹשְׁבִנְתָּהּ הניצבת על ידה, והם חוזרים ומוסרים לכלה מיד {עט}. ויש נוהגים כדעת הפוסקים המתירים בזה, מפני שקודם הקידושין עדיין אינה ארוסתו {פ}. ואפשר לסמוך עליהם להקל בעת הצורך, רק ישתדלו שלא יגע בה אז. [וראוי אם אפשר שתגביה הכלה את אצבעה כלפי מעלה, והחתן יכוין את הטבעת לנגדה שתיפול על אצבעה, והכלה תמשיך לתחבה פנימה]. אמנם מיד אחרי הקידושין, גם לדעתם, צריכה הכלה להתרחק מן החתן {פא}, כדי שלא יבואו לידי נגיעה. וכן לא ימסור את הכתובה לידה, וגם את הכוס של־שבע ברכות הנישואין {פב}. ואחרי גמר הברכות אסור להם []להתייחד לבדם, אלא יכנס עמהם בחדר ילד קטן או קטנה (כבני שבע או שמונה שנים) {פג}. אבל אחר־כך לא יתייחדו בבית אפילו עם קטן או קטנה, אלא החתן יישן בין האנשים והכלה בין הנשים {פד}: 

[יב] בהזמנות ששולחים להודיע על החתונה וּזְמַנָּהּ, בין בכתיבת־יד בין בדפוס, אסור לכתוב פסוקים, כגון {פה} עוד ישָּׁמע וגו' קול ששון וקול שמחה וגו', או שאר דברי תורה, כיון שלאחר מכן רבים מן המקבלים זורקים את ההזמנות לאשפה, ונמצא שגרמו המזמינים להביא דברי קדושה לידי בזיון חס ושלום. וכבר התריעו על זאת גדולי זמנינו, ומיחו כנגד מה שהורגלו כיום להקל בכך. לכן חובה להיזהר ולהזהיר שלא יכתבו אלא דברים פשוטים הנצרכים {פו}. אמנם אפילו אותם, ראוי להחמיר שלא יהיו בכתב אֲשׁוּרִי, דהיינו באותיות מרובעות [ואפילו כגון אותיות אלו] הואיל ובכתב זה ניתנה התורה, אלא בכתב הָרָהוּט הרגיל בזמנינו, או מה שנקרא כתב רש"י וכדומה {פז}. ומי שקיבל הזמנה שיש בה פסוקים או דברי תורה, יחתכם ויגנזם, ויכול אף לגנוז את כל ההזמנה כמות שהיא {חפ}. ומותר בשבת ויום טוב להזמין את חבירו בפה שיבוא להשתתף בחתונה וכדומה, שיתקיימו בחול, אבל לא יתן לו הזמנה בכתב {פט}: 

[יג] מצוה גדולה להכניס כלה לחופה {צ}, וכן לשַׂמֵּח אותה ואת החתן {צא}, ולעזור להם בכל מה שהם צריכים. ודברים אלו הם גמילות־חסד שבגופו של־אדם, שאין להם שֵׁיעור {צב}. ונכללים הֵמָּה במצות־עשה האמורה בתורה {צג} ואהבת לרעך כמוך. דהיינו כל דבר שרצונך שיעשו עבורך אחרים, תעשה אותם לרעך שהוא אָחִיך בתורה ובמצוות {צד}. ולצורך הכנסתם לחופה שלְּ־חתן וכלה נזקקים, אפשר ליתן ממעשר־כספים {צה}. והחובה לְשַׂמְּחם, מוטלת יותר על מי שֶׁנִּהְנָה מסעוֹדתם, דהיינו שאוכל שם בסעוֹדות הקבועות. אבל גם מי שלא נהנה כלל, מצוה שישמחם. ושמחה זו היא בדיבורים או במעשים, כגון לומר שְׁבָחָם בפניהם (וכדלקמן ריש סעיף ל"א), או לשורר ולרקד {צו}. וכן בנתינת מתנות להם, כסף או כלים כנהוג {צז}: 

[יד] אם יש שתי חופות שאירעו להיות בזמן אחד ובמקום אחד, אף־על־פי־כן רבים נוהגים שלא לעשותן יחד, מחשש עין־הרע, פן לא יצליחו חס ושלום. הלכך עושים לכל אחד את החופה בפני עצמו. ותחילה יקדש החתן הראשון את כלתו, וימסור לה את הכתובה, כפי הסדר הרגיל. ובגמר שבע ברכות הנישואין, יילכו להתייחד {צח}. ואחרי־כן יקדש החתן השני את כלתו, ויברכו שוב, כרגיל. אבל בגמר סעוֹדת הנישואין, יברכו להם כאחת שבע ברכות, והוא הדין אפילו להרבה חתנים, אם אכלו יחדיו, כיון שאין הדבר מורגש {צט}. ויש סוברים שמעיקר הדין אין לעשות חופה לשנים יחד {ק}, וטעמם מפני שאין מערבים שמחה בשמחה {קא}. אבל דעת שאר כל הפוסקים כי לא שייך זה בנָדון דידן, וממילא צריך לברך לשניהם יחד, אלא אם־כן החתנים מקפידים שלא תהיינה ברכותיהם בשותפות, אזי יעשו כדלעיל {קב}. ועל־כל־פנים אין לעשות ביום אחד חופת שני אחים, או שתי אחיות, או אח ואחותו, אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, מטעם עין־הרע {קג}, וכבר נאמר {קד} ונשמרתם מאד לנפשותיכם: 

[טו] נהגו לפתוח בשמחת החתונה, הָחֵל משבת שלפני החופה, והיא נקראת שַׁבָּת־הַהַתְחָלָה {קה}. וזאת על־ידי שמזמינים מקצת מקרוביהם וידידיהם, להתארח ולסעוד עמהם בבית אבי החתן {קו} בליל שבת, ובפרט בסעוֹדה שנייה בבֹקר, וביותר בסעוֹדה שלישית שאחרי מנחה {קז}, ושרים יחדיו שירי שבת כנהוג {קח}. ובמוצאי שבת הוא העיקר {קט}, כי אחרי שמתפללים ערבית שם ומבדילים, באים קהל גדול לשמח את החתן {קי}. מושיבים אותו בראש המסובין {קיא} באמצע החדר סמוך לקיר, כשסביבותיו הרבנים וחשובי הקהל, ומאריכים כמה שעות בשירות ותושבחות וריקודים, בשמחה רבה גילה ורעדה לכבוד המצוה. ויש נוהגים שבתחילה עומד ומלביש את החתן, הרב הגדול שבנמצאים, בבגדים מיוחדים ויקרים לכבוד ולתפארת {קיב}, ואומרים אז הַלֵּלוֹת. הראשון שבהם, והללו־יה קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, קִראו ידידים ועִלזו בחתונה וכו' {קיג}. ועתה בארץ ישראל, בטל המנהג של־שמחה זו במוצאי שבת, או נצטמצם {קיד}: 

[טז] מנהגינו לומר בַּזימון שהשמחה במעונו, לא רק בשבעת ימי המשתה {קטו}, אלא הָחֵל מן השבת שקודם החופה (כדלעיל בסעיף ט"ו) מעת שמתקבצים אורחים לסעוד ולשמוח מחמת החתונה, וזאת אף כשהנישואין לא ייערכו אלא בסוף השבוע {קטז}. ויש נוהגים שזה רק בבית החתן, אך בבית הכלה אינם אומרים שהשמחה במעונו {קיז}. אבל העיקר לומר זאת גם אם נתקבצו בבית הכלה {קיח}. והוא הדין לכל בית []שהחתן או הכלה נמצאים אז שם {קיט}: 

[יז] בלילה שלפני ליל־החתונה, נהגו לעשות שמחה גדולה בבית החתן והיא נקראת ליל ה"חִנּא", על שם שמורחים בה על שתי ידיו של־חתן צבע אדום הנעשה מעַלֵּי שיח הנקרא בשם חִנּא {קכ}. וכמו־כן בבית הכלה, עושות הנשים שמחה גדולה לרגל צביעת הכלה בחִנא וקישוטה. יש מקומות שזה באותה לילה עצמה שעושים האנשים בבית החתן, ויש שהנשים מקדימות זאת ללילה שלפניה {קכא}. וכך הוא הסדר בבית החתן {קכב} כפי שהיה נהוג בתימן. תחילה סועדים, וקודם ברכת־המזון דורש הרב (הגדול שבין המסובין) בדברי־תורה {קכג}, ומברכים ברכת־המזון {קכד}, ולאחר מכן אומרים הלֵלות שירים ותושבחות, ומרקדים לפני החתן, בהדרת־קודש. כחצות הלילה, ויש נוהגים אחרי כשליש הלילה {קכה}, אבי החתן מביא עריבה שבתוכה החנא, כשכבר היא טחונה, ולשים {קכו} אותה במים {קכז} עד שנעשית כעיסה עבה. ואז יש נוהגים שהרב (או זה שֶׁלָּשׁ) ניגש אל החתן ויושב לפניו. והחתן מגביה מיד את השרוול, והרב מדביק לו מן העיסה על יד ימינו {קכח} עד כמחצית הַקָּנֶה, ומלפפה אחר־כך בבגד (כדי שיקָלט הצבע במשך כמה שעות) והולך למקומו. ובא רב אחר, ומדביק כך על יד החתן השמאלית ומלפפה. ויש נוהגים להכריז שמוכרים את הצביעה למי שיתנדב עבור החתן, וכל הזוכה בא וצובע מעט, ותכף ומיד מוכרים שוב, ובדרך־כלל משלמים אז את הכסף {קכט}. עִם התחלת הצביעה, מתחיל הרב הצובע לומר שיר מיוחד, הפותח אַתְּ בין עצי עֵדֶן הדס פורח {קל} וכו', ויש נוהגים שהמשורר אומר זאת {קלא} בזמן לישת החִנא {קלב}. וממשיכים בשירה וריקודים עד סמוך לעלות השחר {קלג}. וכיום בטלה או נצטמצמה צביעה ושמחה זו ברוב המקומות {קלד}. וכמעט שאין לה זֵכר, זולת אצל הכלה, שנשים באות לשמח אותה {קלה} ולצבוע מעט מידה {קלו}. וצריך להקפיד שלא ייראה ולא ימָצא שם עמהן החתן או שום איש, ואפילו אבי הכלה או אחד מבני משפחתה {קלז}, וכן יש להזהירן שלא ישָׁמע קול שירתן חוּצָה {קלח}: 

[יח] צריכים החתן והכלה לקדש עצמם מאד מאד בהיכנסם לחופה. ויעשו תשובה ביום ההוא {קלט} ויפשפשו במעשיהם מיום היוולדם ועד עתה, ויתוודו {קמ} ויבקשו מחילה וסליחה וכפרה מה' יתברך, ויתחרטו חרטה גמורה בשברון־לב. ויחליטו בהסכמה חזקה מיום זה והלאה, לעבוד את ה' באמת ובתמים, ולהיות קדושים וטהורים. ואחרי־כן יכנסו לחופה, ויתפללו שישרה הקדוש ברוך הוא שכינתו ביניהם, וכמו שאמרו חז"ל {קמא} איש ואשה, זכו, שכינה ביניהם {קמב}. ולא יאַבדו יום חשוב זה בדברים בטלים, ובצילומים מיותרים והבלי־הבלים. אלא ירבו במעשים טובים, ויפתחו ידיהם לצדקה. ובפרט ישתדל החתן לעסוק בתורה {קמג} ומוּסָר {קמד} ככל־היותר, והכלה בקריאת תהלים, וכדומה {קמה}. וראוי לחתן גם־כן שיטבול במקוָה, לתוספת טהרה וקדושה {קמו}, וכן מנהג רבים בקהילותינו {קמז}. אבל הכלה, חייבת לטבול {קמח}. כמו־כן מצוה על החתן להסתפר קודם החתונה, כי אמרו חז"ל {קמט} שחתן דומה למלך, וכתוב {קנ} מלך ביפיו תחזינה עיניך {קנא}, וכן הוא מנהגינו {קנב}: 

[יט] יש בקהילותינו מקומות שנהגו שהחתן מתענה בערב חופתו {קנג}, כדי שיתכפר לו, לפי שבנישואיו נמחלים כל עוונותיו [כמו שלמדו חז"ל {קנד} ממה שנאמר {קנה} וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מָחֳלַת וגו'. והלא בָּשְׂמַת שמה. אלא לפי שנמחלו לו אז כל עוונותיו. ומתוך כך נמצאנו למֵדים שזה אפילו היה החתן רשע גמור כעשו, ואם־כן כל העבירות שבעולם בכלל {קנו}] והוא כמו יום הכפורים עבורו. ועוד, כדי שלא יהא שיכור בשעת הקידושין {קנז}. ועוד, כדי לבטל הפורענות שנגזרה מן השמים לבֹא לידי ריב בעת החתונה, כמו שאמרו חז"ל {קנח} ליכא כתובה דלא רְמוּ בה תִּגְרא (דהיינו אין כתובה, שלא מטילים בה ריב) {קנט}. ודוקא החתן, אבל הכלה לא נהגו בקהילותינו שתתענה {קס}. ואומר עננו בתפילת ערבית שחרית ומנחה, כדין כל תענית יחיד {קסא}. ויש אומרים שצריך הוא גם להתוודות על עוונותיו בתפילת המנחה קודם שיעקור את רגליו, כסדר הוידוי של־יום הכפורים {קסב}, ואין מנהגינו כן {קסג}. ואם חל ערב החופה בראש־חודש חנוכה ופורים ושושן־פורים, אסרו־חג של־שלושה רגלים, ט"ו באב וט"ו בשבט, אינוּ מתענה. אבל בימי חודש ניסן, ל"ג בעומר, ובימים שבין ראש־חודש סיון לשבועות ובין יום הכפורים לסוכות, מתענה {קסד}. ומי שקשה עליו התענית מאד, לא יתענה, רק יזהר שלא לשתות באותו יום ממשקין המשכרים, ולא ירדוף אחרי מותרות מאכל ומשקה {קסה}: 

[כ] החתן והכלה יגיעו כל אחד בנפרד, לאולם שבו תיערך החופה {קסו}. וראוי שלא לקשט את מכוניותיהם, משום חשש חוקות הגויים {קסז}. וחובה על החתן לקרוא קרית־שמע ולהתפלל כשאר כל אדם ואפילו בליל חופתו, אף־על־פי שהוא טרוד בדבר מצוה. וגם בכל שבעת ימי המשתה, חייב הוא בקרית־שמע תפילה ותפילין {קסח}. וכן מנהגינו פשוט {קסט}: 

[כא] קידושין שנעשו שלא בפני שני עדים, ואפילו נעשו בפני עד אחד, אינם חָלים. וזאת גם אם שניהם, האיש והאשה, אומרים שקידשהּ, ואין מי שמכחיש זאת. וגזירת הכתוב היא, כפי קבלת חז"ל {קע} שאין דבר שבערוה, פחות משנַיִם. שהרי בפרשת גטין וקידושין כתוב, כי מצא בה ערות "דבר" {קעא}, וכתוב על פי שני עדים וגו' יקום "דבר" {קעב}. מה לַהְלַן שניִם, אף כאן שניִם {קעג}. ואפילו קידשה בפני עד אחד, ואחר־כך קידשה בפני עד נוסף, זה שלא בפני זה, אינה מקודשת {קעד}: 

[כב] על הרב מסדר־הקידושין לדקדק היטב שהעֵדים לא יהיו פְּסולי־עדות, ולא קרובים לחתן או לכלה, ולא זה לזה {קעה}. וטוב שלא לקחת אפילו קרובים רחוקים, אף אותם שהם כשרים בודאי מן הדין, כי מתוך הטרדא יש לחוש לטעות ובלבול כמו שמצוי {קעו}. ומסדר־הקידושין עצמו, יכול להיות עֵד אחד מעֵדי הקידושין. כי אף אם משלמים לו שכר יותר מכדי טִרְחָתוֹ {קעז}, לא על העדות הוא מקבל, אלא על עריכת הקידושין {קעח}. ויש מקומות שנהגו כן אף לכתחילה {קעט}. אבל שדכָן פסול להיות עד בקידושין שהוא שידך, הואיל והוא נוגע בדבר, כי רצונו שיתקיימו הקידושין כדי שיפְרעו לו את שכרו. ולכן כשר הוא אם כבר פרעו לו את כל שכרו {קפ}, וכפי הנהוג כיום בדרך־כלל, שמשלמים לו (אם הוא עושה זאת תמורת שכר) עִם גמר השידוכין, ואין ממתינים לשָׁעַת הנישואין {קפא}: 

[כג] מעיקר הדין אין צורך שיאמר לָעדים [החתן, או הרב] אתם תהיו עדים {קפב}. ואפילו להיותם מזומנים ומיוחדים לַדָּבָר, אין צריך, אלא דַי בכך שראו את מעשה הקידושין, למרות שלא התכוונו מראש להעיד {קפג}. ומכל־מקום נוהגים לייחדם ולומר להם שהם יהיו עדים (בלי להוסיף "ולא אחֵר" {קפד}), ואין סומכים שבודאי יהיו עדים על הדבר מתוך כל קהל הנאספים {קפה}. ויש לזה כמה טעמים, כגון מפני שרבים מהנמצאים שם סמוך לחתן ולכלה, הם קרובי־משפחה {קפו} או פְסולי־עדות, וממילא יש לחוש לעדוּת שבָּטְלָה מקצתה בטלה כולה. לפי דעת מקצת פוסקים כי כל שנוכחים שם קרוב או פסול, מתבטלת אף עדוּת הכשרים, אלא אם־כן ייחדו אותם מראש {קפז}. וכן ראוי ונכון לכל מסדרי קידושין לעשות, כדי שלא יהא חס ושלום שום גמגום בשורש קדושת ישראל {קפח}: 

[כד] צריך שיראו החתן והכלה את העדים בשעת הקידושין {קפט}, ועל־כל־פנים שיֵדעו כי נמצאים בַּמָּקום עדים הרואים את הקידושין { קצ}. וטוב שיראו העדים אז אחד את חבירו {קצא}. וצריכים העדים לראות במו־עיניהם את הנתינה ממש מידו לידה, ואין סומכים בזה על אֻמְדְנוֹת והוכחות {קצב}: 

[כה] אין העדים צריכים להכיר מתחילה את טיבם של־חתן והכלה {קצג }, ולא להסתכל על פניהם להכירם. אמנם יש פוסקים {קצד} שהחמירו בזה {קצה}, ולכן דעתם שאם לא ראו העדים את פני הכלה בשעת הקידושין, אינה מקודשת. [ואף־על־פי שאסור להסתכל בכלה, כדלקמן סעיף ל"א, לצורך עדות מותר. ובפרט שמספיק לראות קצת כדי להכיר, ולא יותר {קצו}]. אבל רבו הפוסקים {קצז} שחלקו על זה ודחו דבריהם בשתי ידים, מכמה טעמים. ומה־גם בקידושין הנהוגים בדרך־כלל שאינם בפני מְתֵי־מעט אנשים ובאקראי, אלא בפרסום ובפני ציבור גדול של־מוזמנים מראש, הרי יש כאן חֲזָקָה מי היא הכלה, ובאופן זה הם קידושין גמורים לכל הדעות גם בלא שיראוהָ. וזוהי דעת רוב ככל גדולי האשכנזים {קצח}, ולכן בקהילותיהם רובם ככולם נוהגים שפני הכלה מכוסים כל הזמן. מה שאין כן המצריכים שיראו את פניה, רובם הם מגדולי הספרדיםקצח}, על כן הנהיגו בהרבה מקהילותיהם, להגביה {קצט} את המסוה שעל פניה עד למעלה בעת שהיא שותה מן הכוס, לפני מסירת טבעת הקידושין, כדי שיראו אותה העדים אז {ר}. ונטו אחרי דעה זו כמה מרבני קהילותינו בתימן {רא}. אבל רבים מרבני קהילותינו לא הנהיגו כן, אלא פניה מכוסים תמיד, באופן שהיא רואָה, אבל אינה נראית {רב}. ואין לשַׁנות, כי כן הוא העיקר, כדבר האמור לעיל {רג}. ומה־גם שזוהי דרך הצניעות (וכדלקמן סוף סעיף ל"ח), ומכוער הדבר להסתכל באשה במתכוין {רד}: 

[כו] כל מי שאינו בקי בטיב גטין וקידושין, לא יהא לו עֲסָק עמהם להורות בהם, לפי שבקל יכול לטעות ויתיר את הערוה, וגורם להרבות ממזרים בישראל {רה}. ודוקא להורות הלכה בקידושין. וכן לסדר גט, שישנם בו הרבה פרטים. אך לסדר קידושין תחת החופה, שאין שם הרבה פרטים ולא מצוי שינויים שיהא שַׁיֵיך בהם הוראה, יש מתירים אפילו למי שאינו למדן גדול {רו}. אבל הרבה פוסקים סוברים שאסור לסדר קידושין אלא לתלמיד־חכם מומחה, כי גם בזה יש לחוש להרבה מכשולים {רז}, וכן עיקר {רח}. ועל־כל־פנים, כל שאלה וספק המתעוררים בדברים שאינם מצויים בהלכות קידושין, וכל־שכן גטין, והעניינים הנלוים אליהם, בודאי צריך לשאול דוקא למורה־הוראה מגדולי הדור {רט}: 

[כז] צריך להקפיד מאד שלא יתערבו אנשים ונשים גם בזמן עריכת החופה {רי}. כי בעוה"ר נפרץ הדבר ונתפשט מקרוב מנהג רע ומר זה אפילו אצל החרדים לדבר ה', כאילו אין צורך אז להפרדה. וזוהי עצת יצר־הרע לפגום במעמד הקדוש והמרומם הזה, אשר בו מתייסד בניין בית חדש בישראל, וממנו מקור להשפיע שפע טובה וברכה לכל ימי חייהם ולצאצאיהם, ושכינת־עוזנו חפצה להיות חופפת ושורה אתנו {ריא}, אבל בכך מרחיקים אותה מתוכֵנוּ חס ושלום, כמו שנאמר {ריב} ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. ויש למחות ולמנוע אפילו אם יעמדו אז בסמיכות, כי לפעמים מתוך הצפיפות והדוחק, נדחפים אֵלו על אֵלו רחמנא ליצלן, כאשר הורה הנסיון. וחלילה לישראל הקדושים, זרע ישישים ותרשישים, להעלים עין מזאת. ואבותינו נע"ג בתימן מדורי־דורות לא נהגו כן, אלא הכל בקדושה רבה ובצניעות יתירה {ריג}. ובזמנינו העצה היעוצה לכל הפחות, לקבוע את מקום החופה סמוך מאד למחיצה שבין האנשים לנשים, באופן שהנשים הרוצות לשמוע תישארנה מעבר למחיצה, כי יהיו קרובות ולא תצטרכנה להיכנס, והכלה תבוא עם אמה ואֵם החתן בלבד, ויפתחו את המחיצה כדי שתעבורנה, ולא יותר. וצריך למַנות מראש נשים כשרות להשגיח ולפקח על כך, לבלתי היות שם עָרוֹב {ריד}: 

[כח] מה שנוהגים הָאַשְׁכְּנָזִים לעשות את כל סדר הקידושין והנישואין, תחת כיפת השמים {רטו}, בקהילותינו אין נוהגים כן, אלא בפנים הבית (ובזמנינו בתוך האולם) {רטז}, ואין לשנות {ריז}. גם לאידך גיסא, מה שיש מקומות מהספרדים ומהאשכנזים שנהגו (בעבר) לעשות החופה בבית־הכנסת {ריח}, לא היה מנהגינו כן {ריט}, ואין לנהוג כן {רכ}: 

[כט] הורגלו כיום שקודם הקידושין הולך החתן לכסות את פני הכלה בהִנּומָא {רכא}, ועִמו הולכים הרב והשׁוֹשְׁבִינִים {רכב} והעדים וזולתם. אבל מקור הדבר אינו אלא ממנהגי האשכנזים {רכג}. וכן מה שמשליכים אחר־כך זרעונים על החתן והכלה {רכד}, או (כפי מה שנתחדש מקרוב) פיסות־נייר הצבועות בגוונים שונים {רכה}. ואצלינו לא היו נהוגים דברים אלו כלל ועיקר, אלא שׁוֹשְׁבִנְתָּהּ מכסה אותה {רכו}, והוא הדין לאִמָּהּ {רכז}, ואפילו הכלה עצמה יכולה לעשות זאת {רכח}. ואין משליכים עליהם מאומה {רכט}, ובפרט ראוי למנוע את השלכת פיסות־הנייר {רל}: 

[ל] כמו־כן מנהג האשכנזים הוא, שהשושבינים (שאצלם הם בדרך־כלל אבי־החתן ואבי־הכלה {רלא}) מוליכים את החתן לחופה כשהם שלובים בזרועותיו, מימינו ומשמאלו, ואנשים חשובים על ידם, והולכים לקראת הכלה, וכשמתקרבים אליה חוזרים לאחוריהם לחופה {רלב}. וכשמגיעים החתן ושושביניו לחופה, מכריז החזן ברוך הבא, וכשמגיעות הכלה ושושבינותיה (שאצלם הן בדרך־כלל אֵם החתן ואֵם הכלה {רלג}) מכריז לקראת כלה. ואז השושבינות מסובבות תחת החופה עם הכלה את החתן שבע פעמים (ויש רק שלוש פעמים), ומנגנים אז המשוררים וכל הציבור ללא מִלים {רלד}. ומִתחילת הליכתם, מחזיקים השושבינים והשושבינות נרות דלוקים בידיהם, וגם בזמן אמירת הברכות וקריאת הכתובה תחת החופה {רלה}. וכל זה אינו נהוג בקהילותינו. וכשמלַווים את החתן, הולכים אבי החתן ואבי הכלה קרוב אליו עם יתר הקהל {רלו}. אבל מה שהם נוהגים שהשושבינות מוליכות  

[]את הכלה לחופה כשהן שלובות בזרועותיה, מימינה ומשמאלה {רלז}, יש שנהגו כעין זה גם בקהילותינו {רלח}: 

[לא] מצוה לשבח את החתן {רלט}, כדי לשמח את ליבו {רמ}. וכן מטעם זה, מצוה לומר שהכלה נאה וַחֲסוּדָה (מלשון ותשא חן וחֶסֶד לפניו {רמא} וכדי לְחַבְּבָהּ על החתן {רמב}. ואף אם אינה נאה, אינוּ נחשב שקר, כי אפשר להבין שהכוונה נאה במעשים טובים וכדומה {רמג}. ועוד לפי שאמרו חז"ל {רמד} חֵן אשה בעיני בעלה {רמה}. אך אסור להסתכל בפניה, כמו שאסור להסתכל בשאר נשים {רמו}. כי אף־על־פי שעל־ידי ההסתכלות בכלה, יוכלו לשבח אותה ביותר ולחבבה על החתן כדלעיל, מכל־מקום עלולים לבוא לידי הרהור עבירה חס ושלום {רמז}. ולא רק בשבעת ימי המשתה, אלא אפילו בְּשָׁעַת החופה אסור {רמח}. ולכן מנהגינו שפני הכלה מכוסים אז בבגד בלתי שקוף, ואינה מְגַלָּה אלא בחדר הייחוד {רמט}, שלא לתת מכשול בפני רבים העומדים שם {רנ}, ובפרט שמצויים שם אנשים בלתי מְהוֹגָנים {רנא}. אבל מותר להסתכל בבגדיה {רנב} ובתכשיטים שעליה {רנג}, או בשׂערה {רנד}, אם כוונתו לשבחה ולחבבה, כיון שדברים אלו אינם מביאים כל־כך לידי הרהור {רנה}. אמנם המחמיר גם בהם, תבוא עליו ברכה {רנו}: 

[לב] וזהו סדר הקידושין והנישואין והנלוה אליהם, על פי מנהגינו {רנז}. פותח הרב או המשורר בשירה בּוֹא לשלום חתן וכו' {רנח}, ואז החתן הולך ובא למקום החופה לאט לאט {רנט}, כשכל הקהל סביבותיו {רס} ובכללם אביו ואבי הכלה {רסא}, הרב מסדר־הקידושין לימינו, והמרקדים לפניו {רסב}, עד שמגיעים, ונעמדים תחת החופה וסביבותיה. ואז אומר המשורר את השירה, יַא־מִחִגּהּ סִאִלְתִּךּ וכו' {רסג} [או שירה אחרת מתאימה, אבל צריך למנוע מלומר כעת את השירה "לפלח הרמון" {רסד}, והכלה הולכת ובאה לאט לאט {רסה} עם אמה ואֵם החתן בלבד {רסו}. הכלה תעמוד לצד ימינו של־חתן. ויש רמז לכך מן הפסוק נִצבה שגל לימינך {רסז}, סופי תיבות כלה {רסח}. לצידה מימינה, תעמודנה אמה וחמותה. לצד החתן משמאלו, יעמדו אביו וחמיו. ולצידם הרב מסדר־ הקידושין {רסט}, או ממול החתן {ער}. וטוב שפני החתן והכלה יהיו לצד מזרח {רעא} (במקומות שמתפללים כך, שהוא אצלם כנגד בית־המקדש. ובמקומות שמתפללים לצד אחר, יהיו פניהם לצד שמתפללים שם {ערב} אף על פי שלא נהגו לדקדק בכך {רעג}. ובאופן שקבעו את מקום החופה סמוך למחיצה המפרידה בין האנשים לנשים (כדלעיל סוף סעיף כ"ז), ועומדות נשים בצד אחד הפתוח, אזי עדיף שתעמודנה גם הכלה והאמהות באותו צד {עדר}: 

[לג] לפני הקידושין צריך לברך, והיא נקראת ברכת אירוסין {ערה}. ואסמכתא לדבר, ממה שנֶאמר {רעו} גבי קידושי יצחק אבינו על־ידי אליעזר, ויברכו את רבקה {רעז}. וזהו נוֹסח הברכה המקורי המקובל בקהילותינו {רעח}, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, והבדילנו {רעט} מן העריות, ואסר לנו את הארוסות {רפ}, והתיר לנו את הנשואות {רפא} על ידי חופה וקידושין {רפב}, ברוך אתה ה' מקדש ישראל {רפג}. ונוהגים לומר ברכה זו בנעימה {רפד}, וכן את שבע ברכות הנישואין (דלקמן סעיף נ"ט) {רפה}, לכבוד המצוה היקרה הזאת {רפו}, וגם כדי לשמח את החתן והכלה {רפז}. ואם נתן לה הקידושין ולא בירך, הרי היא מקודשת, ולא יברך אחרי הקידושין, כי אז תהיה ברכתו לַבַּטָּלָה {רפח}: 

[לד] דעת רבינו הרמב"ם {רפט} ומרן השלחן ערוך {רצ} כי אין ראוי שיברך אחֵר את ברכת האירוסין, אלא המקדש עצמו, כי הוא העושה את המצוה. ואין זה דומה לשבע ברכות (עיין לקמן סעיף ס"א), כי הן שְׁבָח ותפילה להשם יתברך בעד החתן והכלה וישראל {רצא}. וכן היה מנהגינו בקהילות קודש תימן יע"א מקדם, שהחתן עצמו בירך {רצב}. אלא שבדורות האחרונים הנהיגו ברוב קהילותינו שהרב מסדר־הקידושין מְקַרֶ֗א אותו פיסקא פיסקא, ובכלל זה השמות הקדושים, ואפילו אם הוא תלמיד־חכם, כדי שלא לבייש את מי שאינו בקי, או שמא יטעה ויתבלבל מתוך טרדתו והתרגשות ליבו, מפני אימת הציבור הנאספים סביבו {רצג}. אך יש קצת שנהגו שהרב מסדר־הקידושין הוא המברך {רצד}, כדעת החולקים על הרמב"ם וסוברים שלא נתקנה ברכה זו על מצות הקידושין, שהרי אין אומרים אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על הקידושין, אלא היא שְׁבָח והודאה על קדושתם של־ישראל, ונמצא שאינה מוטלת על החתן { רצה}. וכן נתפשט המנהג בזמנינו כאן גם בקהילותינו, כמעט אצל כולם {רצו}. ויש להם על מה שיסמוכו, כי גם לפי מנהג אבותינו כדעת הרמב"ם הנזכר לעיל, יכול הרב לברך במקומו, לפי ששלוחו של־אדם כמותו {רצז}, על כן יתכוונו שהוא מוציאו בזה ידי חובתו. וכיון שמן הסתם אין החתן יודע זאת, על כן ראוי שהרב מסדר־הקידושין יודיענו קודם הברכה שישמע ויתכוין לצאת ידי חובתו בברכותיו {רחצ}. ודוקא בשמיעה, אך לא יוציא בשפתיו אפילו בלחש {רצט}. ולא עוד אלא שזה עדיף מבחינה מסויימת, הואיל והחתן טרוד ואינו יכול לברך כראוי בכוונת הלב {ש}. ומכל־מקום אם החתן רוצה לברך לעצמו, ולפי העניין אין בזה חשש יֻהְרָא, אין למַח֗ות בידו {שא}: 

[לה] נוהגים בכל תפוצות ישראל להסדיר ברכה זו על כוס יין. דהיינו שמביאים כוס וממלאים אותו יין, והרב מחזיק את הכוס בידו {שב} ומברך עליו בראשונה בורא פרי הגפן, ואחר־כך ברכת האירוסין {שג}. ומנהגינו שמקדים לומר לפני ברכת היין סברֵי מרנן, והקהל עונים לחיֵי {דש}. ורבים נוהגים שפותח תחילה (לפני אמירת סברי וכו') בפסוקים {שה} כוס ישועות אשא וגו', הודו לי"י כי טוב וגו' {שו}. ולאחר שענו הקהל אמן {שז} על ברכת האירוסין, יטעם הרב מעט מן הכוס תחילה {שח}, ואחר־כך יתננו ליד החתן ויטעם מעט. ולא נהגו לשתות רביעית, ואף לא כשיעור מלוא־לוגמיו, אלא די בטעימה כל־שהיא {שט}. ויש נוהגים ליתן אחר־כך גם לעדי הקידושין וטועמים מעט. אבל הכלה, אין צורך שתטעם כלל מכוס זה {שי}. ואינם צריכים לברך בעצמם בורא פרי הגפן, כי יצאו ידי חובתם בברכתו, שֶׁמִּן הסתם הוא מתכווין להוציאם, והם מתכוונים לצאת {שיא}, וכן המנהג פשוט {שיב}: 

[לו] הרב מסדר־הקידושין, והחתן והכלה, לא יפסיקו בדיבור בין הברכה לבין הקידושין שלא בענייני הקידושין, אלא מיד לאחר מכן יקדש {שיג}. ומכל־מקום בזה שהרב מראה לעדים את הטבעת אחרי הברכה, ושואל אותם האם היא שווה פרוטה וכו' כדלקמן סעיף ל"ח {שיד}, אין לחוש להפסק בין הברכה למצוה, כיון שהדבר שַׁיֵיךְ ונחוץ לקידושין עצמם, והוא הדין לכל השאלות כיוצא בזו {שטו}, ואין לְשַׁנות {שטז}: 

[לז] טבעת הקידושין {שיז} צריכה להיות מִקְנַת־כספו של־חתן, ולא גזולה או גנובה אפילו מגוי {שיח}. ולא מושאלת, ולא תהא לאדם אחר שותפות בה, וכיוצא {שיט}. ולא יקחנה בחוב, אלא ישלם את דמיה במזומן למוכר קודם הקידושין {שכ}, והוא הדין שלא יקנה אותה ב"טְשֵׁק" דחוי {שכא}. וכן לא יתננה לכלה קודם הקידושין {שכב}. ואם אביו או אמו או שאר אדם משלמים עבור הטבעת, צריכים הם ליתנה לו במתנה גמורה, והוא יתכוין לקנותה בהגבהה שיעור טפח (דהיינו שירים את הטבעת 8 סנטימטר {שכג}), ולכתחילה שלושה טפחים {שכד}. או בקניין יד, דהיינו שכֻּלָּהּ תהא מונחת תוך ידו, ואז אינו צריך להגביה אפילו טפח {שכה}: 

[לח] הטבעת תהיה מכסף או מזהב {שכו}. וצריכה הכלה לדעת ממה היא עשויה, וכמה הוא שוייה. ונוהגים שתהיה הטבעת ללא יָהֳלוֹם או שאר אבן טובה, שמא תטעה הכלה ותסבור שהטבעת שווה הרבה יותר מֵעֶרְכָּהּ האמיתי, ויהיו ספק קידושי טעות {שכז}. על כן טוב לדקדק גם שלא לחרוֹט בטבעת שום חריטה לנוי, אלא תהיה חֲלָקָה {שכח}. ונוהגים שהחתן מראה לרב מסדר־הקידושין את הטבעת לפני הקידושין, והרב מראה אותה לעדים, והם מתבוננים בה. ולצאת מידי כל ספק, טוב גם־כן לעשות כמו שיש נוהגים שהרב מוסיף ושואל את העדים, תראו האם טבעת זאת שֹׁוָוה־פרוטה, והם משיבים שכֵּן {שכט}, כדי שתשמע הכלה ותדע שהוא מקדשה אפילו אם אינה שווה אלא פרוטה {של}. וגם הרי הכלות אינן מקפידות במה הן מתקדשות, שכֵּן נוהגות בנות ישראל הצנועות והביישניות להיות פניהן מכוסות אז במסוה {שלא}. וזֵכר לדבר, ממה שנאמר ברבקה אמנו עליה השלום, כשראתה את חֲתָנָהּ יצחק אבינו עליו השלום {שלב}, ותקח הצעיף וַתִּתְכָּס. כי צעיף, הוא נוטרִיקוּן צָף על פָּנים {שלג}: 

[טל] החתן יחזיק את הטבעת בין ראשי אצבעות יד ימינו {שלד}, וְיַפְנה את פניו אל עֵבר פני הכלה {שלה}. ויתכוין לקנות אותה לו לאשה על־ידי מסירת הקידושין לידה {שלו}. ואחרי שיאמר לה את נוסח הקידושין (כדלקמן סעיף מ"א), יִתְחָבֶנָּה על האצבע הסמוכה לאגֻּדָּל של־יד ימין הכלה {שלז}. ולאחר מכן, ימשוך את ידו ממנה {שלח}. ומן הראוי שלא תהיה חציצה בידו או בידה, דהיינו שלא יהא דבר מפסיק בינם לבין הטבעת, כגון מטפחת או "כפפות". אבל אם לא עשו כן, דהיינו שנתן ביד שמאלו או ליד שמאלה, או באצבע אחרת, או היתה חציצה בידיהם, אין חשש בדבר, והרי היא מקודשת בהחלט {שלט}. וצריך ליזהר שיגמור את כל נוסח הקידושין, לפני שהוא מכניס את הטבעת לראש אצבעה {שמ}: 

[מ] הכלה תפשוט את יד ימינה, ותושיט את האצבע הסמוכה לָאַגֻּדָּל, כאשר החתן עומד לקדשה {שמא}, כדי להראות שרצונה להתקדש לו {שמב}, ולא שהדבר נעשָׂה בעל־כרחה {שמג}. וצריכה להקשיב לנוֹסח הקידושין שיאמר לה החתן, ולשים לב בעת שיתן לה את הטבעת, ושתקבלֶנה לשם קידושין {שדמ}. וטעם שמקדשים באצבע הסמוכה לאגודל, אף־על־פי שאין הנשים רגילוֹת לשאת את הטבעת שם {שמה}, כי מכל־מקום באצבע הזאת יכולים העדים לראות היטב את נתינת הטבעת, לפי שהיא מצד אחד עומדת בפני עצמה ומובדלת מן האגודל {שמו}. ועוד שיש רמז לדבר במזמור השמים מספרים (שנזכר בו והוא כחתן יוצא מחופתו {שמז}), כי יֶשנם שם ששה שבחים לתורה ומצוותיה, ובכל אחד מהם חמש תיבות כנגד חמש אצבעות. וכשמתחילים למנות מן האגודל, בא שֵׁם הֲוִיָּ"ה ברוך הוא באצבע הסמוכה אליה. שכֵּן נאמר א) תורת י"י תמימה משיבת נפש. ב) עדות י"י נאמנה מחכימת פתי. ג) פקודי י"י ישרים משמחי לב. ד) מצות י"י ברה מאירת עינים. ה) יראת י"י טהורה עומדת לעד. ו) משפטי י"י אמת צדקו יחדָו. ובפעם השביעית נֶאמר, הנחמדים מזהב וגו' {שמח}. לומר לך שאצבע זו נתקדשה מן השמים לתת עליה את טבעת הקידושין העשויה מזהב {שמט}. והקידושין של־איש ואשתו, הם ייחוד שמו יתברך. וכתוב {שנ} מצא אשה מצא טוב, ויפק רצון מי"י {שנא}: 

[מא] נוֹסַח הקידושין המקובל כיום בקהילותינו, ובכל תפוצות ישראל, הוא תשע המלים האלה {שנב}, הֲרֵי אַתְּ: מקודשת לי: בטבעת זוֹ {שנג}: כְּדָת משה וישראל {שנד}. וכך הוא פירוש פשט־הדברים. הרי את, תהיי אַתְּ מכאן ולהבא {שנה}. מקודשת, מוכנה ומזומנה {שנו}. לי, בשבילי בלבד, אבל לשאר כל אדם אחר אתְּ נאסרת {שנז}. בטבעת זו, על־ידי טבעת זאת, שאני קונה אותך בה. כדת משה, כפי תורת משה רבינו עליו השלום הנתונה מפי השם יתברך, שנצטווינו בה על הקידושין, כמו שנאמר {שנח} כי יקח איש אשה. וישראל, הכוונה לחכמי ישראל שמסרו לנו את התורה שבעל־פה. רוצה לומר שקידושין אלו אני עושה שיתקיימו על־פי דעת חז"ל, כי יש בידם הכח להפקיע את הקידושין לפי הצורך {שנט}. ויש מפרשים כדת משה, מה שאמרתי שתהיי מוכנה ומזומנה לי, יהיה כדת משה, דהיינו שהאשה מותרת אך ורק בזמן טהרתה, ולא כשהיא נדה, כמפורש בתורה {שס} ואל אשה בנדת טומאתה, לא תקרב וגו'. וישראל, רוצה לומר לא זו בלבד, אלא גם דוקא כפי מה שנהגו בנות ישראל להחמיר על עצמן, שאפילו רואות דם טפה כחרדל, יושבות עליה שבעת ימי נקיים {שסא}, שחומרא זו נתקבלה להלכה פסוקה שאין לזוז ממנה {שסב}. ואם החתן והכלה אינם יודעים הפירושים והעניינים דלעיל, אינו מעכב {שסג}, ואפילו אם אינם יודעים את ביאור המלים, ודי בזה שהם מבינים את תוכן העניין באופן כללי, שבזה היא נהיית אשתו {שסד}: 

[מב] צריך החתן לומר את נוֹסח הקידושין בקול חזק, כדי שתשמע הכלה היטב, וכן שני העדים. ויאמרנו בשפה ברורה ובמבטא צח, ובלא לגרוע או להוסיף שום תיבה או אות, כדי שלא יתעוררו ספיקות בקידושין { שסה}. על כן המנהג הוא שהרב מסדר־הקידושין מְקַרֶ֗א זאת את כל החתנים {שסו}, גם אם הם תלמידי־חכמים, כדי שלא לבייש את מי שאינם בקיאים, או אותם שעלולים לטעוֹת ולהתבלבל {שסז}. וכך אומר הרב לחתן, אֱמוֹר, הרי את וכו', והחתן חוזר אחריו {שסח}. והכלה מקבלת את הקידושין בשתיקה, שהיא כהודאה, ואינה צריכה לענות כלום אחריו לאות הסכמה {שסט}, וכן המנהג פשוט {שע}. גם מה שנהגו בכמה מקומות שהעומדים שם סמוך לחתן, אומרים "מקודשת" (או "מזל־טוב"), בגמר נתינת הטבעת {שעא}, לא נהגו ברוב קהילותינו {שעב}. אמנם אין קְפִידָא אם יאמרו כן {שעג}: 

[מג] הטבעת צריכה להישאר על אצבע ידה של־כלה אחרי הקידושין, לכל הפחות זמן־מה {שעד}. אבל אם החזירה את הטבעת לחתן תֶּכֶף ומיד לאחר הקידושין, או שהוא עצמו חזר ולְקָחה ממנה מיד, וכל־שכן אם זרקה את הטבעת מיד, אינה מקודשת {שעה}: 

[מד] מלבד הקידושין בטבעת, בַּנּוֹסח הפותח הרי את וכו' דלעיל סעיף מ"א, שהוא קצר ותמציתי, ראוי ונכון {שעו} על־פי מנהג אבותינו הקדושים, להוסיף ולקדשה ביין {שעז}, בנוסח יותר ארוך ומפורט, הפותח מקודשת לי וכו' שהוא בן עשרים וחמש מלים {שעח}. וכך הוא הסדר. מיד אחרי נתינת הטבעת, ממלאים {שעט} את הכוס {שפ} יין שנית, והרב {שפא} מוסרו ליד ימינו של־חתן, ומְקַרֶ֗א אותו {שפב} כך, כשהחתן מחזיק את הכוס בידו. אֱמוֹר, מקודשת לי {שפג}: ומאורסת לי {שפד}: אנא חַתְנָא: פלוני בַּר פלוני {שפה}: וְאַנְתִּי כלתא בתולתא {שפו}: פלונית בת פלוני {שפז}: בחמרא דִּבְכָסָא {שפח} הדין {שפט}: דְּבֵיהּ תיעלין: לִרְשותי  

[לְדִּידִּי {שצ}: כְּדָת משה וישראל {שצא}. ומאחַר שהכלות אינן יודעות לשון ארמי זה שבו נתקן הנוסח, וישנם אף חתנים שהם עצמם אינם מבינים אותו, על כן טוב שיפרש הרב תחילה, כי החתן יֹאמר שהכלה תהיה מקודשת לו ומאורסת לו, ביין (במיץ־ענבים) שבכוס הזה, שֶׁבּוֹ תִּכָּנס לרשותו לעצמו, כדת משה וישראל {שצב}. ואחר זה יאמר החתן את הנוסח דלעיל בקירוי כדבר האמור, וכשיסיים ימסור החתן את הכוס ליד הכלה {שצג}, והיא תקבלנו בשתיקה {שצד}, ותשתה {שצה} ממנו {שצו}: 

[מה] קידושין הללו שעל כוס היין, והנוסח המפורט דלעיל, כפי שהבאנו בסעיף מ"ד, יסודתם בהררי קודש על־ידי רבותינו גאוני בבל שהיו אחרי חתימת התלמוד, וקדמונינו גדולי חכמי תימן מזה כמה מאות שנים. ונהגו כן בכל קהילותינו דור אחר דור, בלא יוצא מן הכלל. ורק זה מקרוב הפסיקו כאן מעשׂוֹת זאת, מאיזה סיבות, שהזמן והמקום גרמו אותן. ובפרט מפני שלא ידעו להסביר טעם מתקבל על הדעת לקידושין הכפולים הללו, כפי שהנהיגו רבני תימן האחרונים, לקיים שתי הצורות והנוסחאות {שצז}. ועתה זכינו ונתגלו לנו שני טעמים טובים ונכבדים לכך, השייכים גם בזמנינו כיום {שצח}, ולכן חידשנו את המנהג, והחזרנו עטרה לישנה בעזרתו יתברך {שצט}: 

[מו] יין זה, נהגו שיהיה עשוי מצימוקים שרויים {ת}. שהואיל והוא מתוק (ולא מר וחזק), ודאי נהנית הכלה ממנו, ומסכימה להתקדש בו {תא}. והוא הדין למיץ ענבים המצוי בזמנינו {תב}. וצריך הוא להיות מקנת־כספו של־חתן, ככל דיני טבעת הקידושין שנתבארו לעיל סעיף ל"ז {תג}, וכן המנהג {תד}. וכיום שבעל האולם מביא את בקבוק־היין (מיץ ענבים) לצורך הברכות, כי התשלום על זה נכלל בשאר ההוצאות שקיבל על סעודת הנישואין, מן הדין יכול החתן לקדש בו את הכלה, כי כשהוא נוטל את הכוס נחשב היין (מיץ ענבים) שלו {תה}. אבל עדיף שישלם החתן במיוחד את דמיו במזומן קודם הקידושין, או יקנה ממקום אחר וישלם במזומן ויביא לאולם {תו}: 

[מז] פרטי הדינים והמנהגים השייכים לכתיבת הכתובה, יתבארו בסייעתא דשמיא לקמן בהלכות כתובות סימן ר"ח מסעיף א' עד סעיף י"א. ושם בסעיף י"ב יתבאר שצריך החתן להשיג כתובה כפי הנוֹסח המדוייק שאנו נוהגים בו מדורי־דורות. [וראוי שישלם את דמיה במזומן קודם הקידושין {תז}]: 

[מח] אחרי הקידושין וקודם קריאת הכתובה, מנהג הַסְּפָרְדִים לעטוף בטלית מצוייצת את החתן והכלה יחדיו, או פורשׂים אותה מלמעלה עליהם ועל הקהל המצטרפים אליהם כשארבעה אנשים מחזיקים בארבע קצוותיה, ומחשיבים זאת לחופה. ואומרים אז כל הקהל פסוק {תח} ויתן לך האלהים וגו'. ומברכים שבע ברכות הנישואין כשהטלית עליהם {תט}. וכל זה לא היה נהוג בקהילותינו בתימן כלל {תי}. אלא שרבים שם נהגו שעוד מלפני הקידושין החתן לבדו מתעטף ראשו ומקצת גופו בטלית מצוייצת, כמו בזמן התפילה, או הרב עוטפו בה, וכן גם בשעת שבע ברכות {תיא}. ולא מטעם שזו חופה, אלא המקור לכך הוא ממה  

[]שאמרו במדרש, למה נסמכו ענייני ציצית לנישואין, כמו שנאמר גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך וגו' {תיב} ומיד אחריו כתוב, כי יקח איש אשה {תיג}. לומר לך שהחתן צריך להתעטף בציצית בשעת חופתו {תיד}. ויש שנהגו שצורת עטיפת החתן תהיה מיוחדת דרך קישוט, בזה שצדדי הטלית מוגבהים על כתיפיו וזרועותיו מזה ומזה, עד הַמַּרְפֵּקִים {תטו}. ומה־טוב ומה־נעים לנהוג כן {תטז}. וכהיום לפי שהורגלו שהכלה שולחת לחתן לפני הנישואין במתנה טלית חדשה {תיז}, על כן נוהגים שהוא מתעטף בה באופן דלעיל אחרי הקידושין, כדי לברך עליה שהחיינו [ואם הוא ביום, מברך תחילה להתעטף בציצית {תיח}] ומתכוין לפטור בזה גם את מצות הקידושין והנישואין. וכן את בגדיו החדשים ושאר כליו, אם עדיין לא בירך עליהם {תיט}. ונכון הדבר {תכ}: 

[מט] כדי לְחַזֵּק את תוקֶף ההתחייבויות שבשטר־הכתובה, נוהגים שהרב מְסַדר־הקידושין עושה עבור הכלה קִנְיַן־סוּדָר בכלי שלו או של־אחד העדים {תכא}. כי על־ידי קניין זה, החתן, שהוא המַקנה, מתחייב לכלה, שהיא הקונָה, בכל מה שנזכר בכתובה. כדרך שזה מועיל למכור ולקנות קרקעות או מִטלטלין וכדומה, ואין אחד מהם רשאי לחזור בו, וכמו שיתבאר בסייעתא דשמיא להלן חלק חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רט"ו סעיף י"ד. וביאורו של־עניין הקניין, שעושים כעין חֲלִיפ–ין. דהיינו שכיון שהמַקנה מקבל כלי זה וקונה אותו לעצמו, הוא גומר בדעתו כתמורה להנאתו זו, להקנות לה כל חיוביו. ואף־על־פי שהדרך היא להחזיר את הכלי מיד, מכל־מקום הלא הדין הוא שמתנה על מנת להחזיר, שמה מתנה {תכב}: 

[נ] ואופן זה, הוא דרך הקניין העיקרי {תכג} המקובל ונהוג מימי קדם, כמו שנאמר {תכד} וזאת לְפָנים בישראל, על הגאולה (פירוש כשרוצים למכור איזה חֵפץ) ועל התמורה (פירוש חליפין) לקיים כל דבר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו וגו' ויאמר הגואל לבועז קְנֵה לָך, וישלוף נעלו. דהיינו שלקיום הדבר, חולץ הקונה את נעלו מרגלו {תכה}, ונותנה למוכר שיאחזנה. וכך עשה בועז שחלץ נעלו, וּנְתָנָהּ לגואל, ובכך מכר לו הגואל את זכותו בחלקת־השדה אשר לאלימלך {תכו}. אכן לאו דוקא בנעל, אלא הוא הדין לכל כלי או בגד, כגון סוּדָר {תכז} דהיינו טלית או צעיף, מטפחת, וכל כיוצא בהם {תכח}. אבל לא בפירות, ולא במטבע {תכט}. ולכן כותבים בכתובה (וגם בשאר שטרות) וְקָנִינוּ מפלוני בִּכְלִי הַכָּשֵׁר לִקנות בו. בכלי, להוציא פירות. הַכָּשֵׁר, להוציא כלי האסור בהנאה (כגון של־עבודה זרה {תל}). לקנות, להוציא כלי של־מקנה (דהיינו שהקניין נעשה כַּדִּין בכלי של־קונה, ולא של־מַקנה, שאינו מועיל). בו, להוציא מטבע {תלא}: 

[נא] גם אם לא תפס המוכר (בנדון דידן הוא החתן) את כל הכלי שקנהו חֵלֶף מִמְכָּרוֹ (התחייבויות הכתובה), אלא אחז רק את מקצתו, ואחז המַקנה לו (הרב, או אחד העדים) את מקצתו, אף על פי כן מועיל הקניין. אבל זה דוקא אם אחז ממנו כדי שֵׁיעור כלי, או שאֲחָזוֹ אחיזה שהוא יכול לִנְתּוֹק {תלב} את כל הכלי מיד המקנה לו. הלכך אם עושים את הקניין בבגד, צריך שיאחוז (החתן) מן הבגד לפחות כדי שלוש אצבעות אורך, על שלוש אצבעות רוחב {תלג} (דהיינו 6 סנטימטר על 6 סנטימטר {תלד}). והטעם, לפי שאם ייחתך מאותו המקום שאחז, הרי הוא נחשב כלי בפני עצמו. כיון ששֵיעור בגד זה, מקפידים העניים לשמור עליו. על כן רואים מקום זה כאילו הוא חתוך. ואף אם אחז בבגד פחות משלוש, אלא שהיה באופן שיכול לִנְתּוֹק {תלה} את כולו ולהביאו אצלו (דהיינו שהחתן אחז בחוזק, והרב ברפיון), הרי זה קנה {תלו}. ובאופנים הללו, הואיל ושניהם (הרב והחתן) אוחזים בבגד, צריך שיגביה (החתן) גם־כן את הכלי {תלז} לכל הפחות טפח (דהיינו שֶׁיָּרִים אותו 8 סנטימטרתלד}), ולכתחילה יגביהנו שלושה טפחים {תלח}. אבל אם הוא (החתן) לבדו אוחז את הכל (דהיינו שהרב מסר לו לגמרי את כל הבגד, ואינו ממשיך להחזיק בו), אינו צריך להגביהו אפילו טפח, אלא מעט כל־שהוא {תלט}. וקל וחומר אם כל הכלי מונח תוך חלל ידו, ואין בולט ממנו אפילו קצת חוץ ממנה {תמ}: 

[נב] כל קניין־סודר, צריך להיות באמירה. דהיינו שיאמר הקונה למקנה, קְנֵה כלי זה, חֵלֶף הקרקע או היין שמכרת לי בכך וכך {תמא}. ולכן נוהגים בקהילותינו שאומר הרב מסדר־הקידושין לחתן כדברים האלה, קְנֵה בַכְּלִי הַכָּשֵׁר הזה שקיבלת על עצמך כל חיובי הכתובה, תַּעֲנֶה אמן {תמב}. ובמקומות רבים בקהילותינו נהגו הרבנים לומר לחתנים עניינים אלו בהרחבה וּבִפְרֻטְרוֹט. וכן נכון לעשות, כיון שרוב החתנים אינם מבינים מהות הקניין, מה־זה ועל מה־זה. וכל־שכן עניין ביטול הַמּוּדַעוֹת. ועל כן טוב שהרב יסביר לחתן זאת מתחילה, שלא ייראה שקר חס ושלום {תמג}. וזהו הנוסח שראוי לומר אז {תמד}. תחילה ישאל את החתן, ביטלתָּ מקניין זה כל מוּדַעֵי וּתְנַאיֵי {תמה} עַד סוֹפָם {תמו}. אֱמוֹר, ביטלתִּי. והחתן יענה, ביטלתִּי. ואחר־כך יאמר הרב כדברים האלה, קְנֵה בַּכְּלִי הַכָּשֵׁר הזה, קניין שלם חמור גמור מעכשיו, שֶׁחִייבתָּ עצמך לארוסתך {תמז} פלונית בת פלוני, בכל מה שנכלל בכתובה, עיקר ותוספת ונדוניא ומתנתא קמייתא ודָרתא. ושִׁעְבַּדְתָּ לה כל נכסיך {תמח} מִקַּרקעי ומִטַּלטלי, מטלטלי אגב מקרקעי, בחייך ואחר חייך {תמט}. ונתחייבת לה בעשרה דברים {תנ}, שלושה מן התורה {תנא} ושבעה מדברי סופרים. הכל קיבלת על עצמך, ועל כל בָּאֵי כֹּחך, ברצונך ומדעתך בלא שום אונס כלל ועיקר. תַּעֲנֶה אָמֵן {תנב}. והחתן יענה אָמֵן {תנג}. ואז מקבל החתן הקניין, בבגד של־הרב, בנוכחות העדים. או בבגד של־אחד העדים. כי אף־על־פי ששאר כל קניין־סודר, אין צריך שיהא בפני עדים {תנד}, מכל־מקום לקניין של־חיובי הכתובה צריך שיהיו עדים {תנה}: 

[נג] רבים נוהגים לעשות את הקניין, סמוך לסיום קריאת הכתובה, לפני קריאת תיבת וְקָנִינוּ {תנו}. אך כשרוצים לעשות החופה קודם שקיעת־החמה {תנז}, ויש חשש שתתאחר החופה עד הלילה, יעשו הקניין על חיובי הכתובה (אף בלא כתיבה וחתימה) תחילה מבעוד יום, שאם לא כן תיפסל הכתובה מטעם שהיא שטר מוקדם {תנח}: 

[נד] לא יחתמו העדים על הכתובה, אלא אם כן שמעו הם בעצמם את קריאתה, והבינו את תוכן עניינה. וכמו־כן צריך שיקבל החתן את הקניין בפניהם. כי אם לא קיבל את הקניין בפניהם (אף־על־פי שנודע להם כי נעשָׂה הקניין בפני עדים אחרים {תנט}), שקר הם חותמים {תס}. וטוב שעדי הקידושין, הם עצמם יהיו עדי הכתובה {תסא}. וצריכים הם לחתום קרוב לכתובה, בלא להניח מקום ריק בִּנְתַּיִים, כדי למנוע אפשרות הוספה מזוייפת לאחר מכן {תסב}. ויכולים לחתום זה לצד זה {תסג}, אלא שעדיף שיחתמו זה תחת זה, בתחילת השורות. בין כך ובין כך, על־כל־פנים לא ירחיק השני את חתימתו מן הראשון. וצריך לכתוב שמו ושם אביו, וטוב להוסיף גם את שֵׁם המשפחה כמו שיש נוהגים. כדי שאם יהא צורך, יוכלו לברר בקלות מי היו העדים {תסד}: 

[נה] אסור לחתן להתייחד עם כלתו, כל זמן שלא נמסר לה ממנו שטר־כתובה כשר וחתום כדין, וקל־וחומר שאסור לו לבא אליה {תסה}. אמנם ישנה אפשרות להתיר במשך זמן קצר בלא שטר־כתובה, אם לכל הפחות יתחייב החתן בקניין־סוּדָר {תסו} בפני שני עדים על הסכום המגיע לה [דהיינו מאתים זוז, או מאה זוז, כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא לקמן בהלכות כתובות סימן ר"ח סעיף א'] {תסז}. אך צריך להזדרז שלא לעכב את כתיבת השטר וחתימתם עליו, שמא ימות אחד מן העדים {תסח}: 

[נו] המנהג לקרוא את הכתובה בפומְבֵּי ובקול־רם, כדי שיידעו העדים על מה הם חותמים {תסט}. ועוד, כדי להפסיק בין כוס של־ברכת האירוסין, לכוס של־ברכות הנישואין, להצדיק את הצורך לברך שנית בורא פרי הגפן {תע}. ונוהגים שהרב מסדר־הקידושין, הוא הקורא גם־כן את הכתובה. ואם רצונם לכבד לאחר, על־כל־פנים צריך שיהיה תלמיד־חכם הבקי בטיב כתובה ודינֶיה, כדי לדקדק בענייניה {תעא}. וקורא אותה בנעימה {תעב}. פותח מתחילתה, דהיינו בְּשֵׁם רַחֲמָן, בשם אשר לו הגדולה וכו' עד סופה {תעג}. ואינו מדלג מאומה {תעד}. וכשמגיע לתיבות ואפילו מגלימא דאכתפאי, מפסיק ועושה {תעה} את הקניין, ואחר־כך ממשיך לקרוא וְקָנִינוּ וכו' {תעו}. ואחַר שמסיים לקרוא והכל שְׁריר וּבְריר וְקַיָּם, חותמים העדים עליה {תעז}: 

[נז] לכבוד גמר מצות הקידושין {תעח}, נוהגים שפותח הרב (אחרי שסיים לקרוא את הכתובה) בפיוט אָהוּב מֵהַר הַמּוֹר {תעט} נתן לי מורשה וכו', וכל הקהל מצטרפים עמו בקול־רם ובנועם שיר. וגומרים את הפיוט עד סופו, שהוא תומך מהר המור וכו' {תפ} בקדושה שמעתי וכו', הללו־יה כי טוב כי לעולם חסדו {תפא}, ובִנְתַּיִים חותמים העדים על הכתובה {תפב}. הרב בודק שחתמו כדת וכדין, ולאחר מכן מקפל את הכתובה {תפג}. לאחר שגמרו הקהל את הפיוט, מוסר הרב את הכתובה ליד החתן, כדי שימסרנה החתן ליד הכלה, בפני שני העדים {תפד}: 

[נח] מנהגינו שאומר לה החתן תחילה קודם שמוסר לה הכתובה, את הנוֹסח דלקמן, שנזכר כבר בדברי הגאונים, כשהוא אוחז את הכתובה בידו {תפה}. ואומר אותו אחרי הרב מסדר־הקידושין, שֶׁמְּקַרֶ֗א אותו פיסקא פיסקא כך {תפו} אֱמוֹר, סַבִי {תפז}: שטר כְּתֻבְּתִיכִי {תפח}: וכל מאי {תפט}: דחַאזי לִיכִי {תצ}: כתיב בגוַּהּ {תצא}: דבהון {תצב} תיעלין: לרשותי לְדִּידִּי {תצג}: כדת משה וישראל {תצד}. וטוב שיפרש הרב תחילה, כי החתן יֹאמר, קְחי שטר כתובתֵך, וכל מה שמחוייב {תצה} לָך (מֵאֵת החתן), כתוב בתוֹכָהּ, שבהם תִּכָּנסי לרשותו לעצמו כדת משה וישראל {תצו}. ואחר זה יאמר החתן את הנוסח דלעיל בקירוי כדבר האמור, וכשיסיים ימסור החתן את הכתובה ליד הכלה, והיא תקבְּלֶנה בשתיקה {תצז}, ואחרי כן תמסרנה לאִמהּ {תצח}. והדעת נוטה שהכוונה בנוסח הנזכר לעיל, שתועיל הכתובה גם מדין שטר קידושין. דהיינו שאם יש חלילה איזה חשש וספק בקידושין שנעשו מקודם, יועילו קידושין אלו שיהיו בשטר הכתובה, שהרי כתוב בה שהחתן אמר לכלה הוי לי לאנתו כדת משה וישראל {תצט}: 

[נט] ברכות הנישואין, נקראות בשם ברכת חתנים {תק}. ואינן נאמרות אלא אם־כן נמצאים שם לכל־הפחות עשרה אנשים גדולים, והחתן מן המניין {תקא}. ואסמכתא לברכת חתנים מן התורה, שנאמר {תקב} ויברך אותם אלהים, ויאמר להם אלהים פרו ורבו וגו' {תקג}. ומְנַיין לברכת חתנים בעשרה. שנאמר {תקד} גבי בועז, ויקח עשרה אנשים מזקני העיר, ויאמר שְׁבו פה {תקה}. ושש ברכות הן. א' שהכל ברא לכבודו. ב' יוצר האדם. ג' אשר יצר את האדם בצלמו וכו' {תקו}. ד' שוש תשיש וכו'. ה' שמח תשמח וכו' {תקז}. ו' אשר ברא ששון ושמחה וכו' {תקח}. ואם נמצא שם יין, מביאים כוס ומברך עליו בורא פרי הגפן תחילה, ומסדר את כולן על הכוס {תקט}. ונמצא שהן שבע ברכות. ואם אין שם יין, יברך תמורתו על שֵׁכר, או לכל־הפחות שאר משקה שהוא חֲמַר־מדינה {תקי} ומברך עליו שהכל {תקיא}. ואם גם זה לא נמצא, יברך את ששת הברכות בלא כוס {תקיב}: 

[ס] מנהגינו להביא גם בשמים {תקיג}, ומברך עליהם (עצי, או עשבי, או מיני) אחרי ברכת היין {תקיד}. ואז הן שמונה ברכות. ולפי שבדרך־כלל מצוי יין, מה שאין כן בשמים לפעמים אינו מצוי {תקטו}, על כן נקראות הן בסתם בשם שבע ברכות {תקטז}. ומעביר תחילה את כוס היין לשמאלו, ונוטל את הבשמים בימינו ומברך, ומריח בסיום הברכה. וכן שאר הנמצאים שם, מריחים על סמך ברכתו, שכבר חילקו להם בשמים תחילה {תקיז}: 

[סא] מן הדין, אדם אחד מברך את כל שבע הברכות זו אחר זו {תקיח}. וכן נהגו בדורות הקודמים, בקהילותינו {תקיט} ובכל שאר קהילות ישראל, ואומרן אחד מחשובי הרבנים הנמצאים שם. אלא שמקרוב יש בקהילותיהם שחילקו אותן לשנים, הראשון אמר שש ברכות הראשונות, והשני את הברכה השביעית שהיא אשר ברא. ולאחר מכן נתפשט הדבר אצלם יותר, עד שנוהגים כמעט כולם בזמנינו לחלקן לכמה רבנים, שכל אחד אומר ברכה אחת או יותר, עד ששה או שבעה {תקכ} רבנים, ומעבירים את הכוס מאחד למשנהו. וזאת בפרט כיון שדנו בזה הפוסקים האחרונים, ורובם הכריעו שהדבר מותר {תקכא}. ולכן נתפשט כיום לנהוג כך גם אצל בני קהילותינו {תקכב}. והדעת נוטה שאין ראוי לבטלו (אף־על־פי שיותר טוב היה שאחד יאמר את כולן {תקכג}), מפני שיש בזה כבוד התורה, הואיל ובזמנינו מצויים בְּשָׁעַת החופה הרבה רבנים, הממונים על הציבור {תקכד}. אבל צריך תְּשׂוּמֶת־לב להזמין לאמירתן כולן את הרבנים דוקא, לפי שהם בקיאים, ולכל־הפחות יודעי ספר, ולא להזמין אנשים פשוטים, אף שהם ידידים וקרובי־המשפחות, כי רבים מהם טועים ומבלבלים את הברכות, או מסרסים ובולעים אותיות ותיבות, אפילו כשהם קוראים אותן מתוך הַכְּתָב {תקכה}. ועלולה הכלה בגללם לצאת מחופתה חסֵרה ברכה, וכבר אמרו חז"ל {תקכו} כלה בלא ברכה {תקכז}, אסורה לבעלה כַּנִּדָּה. על כן אל ישימו לב לַכָּבוֹד המדומה {תקכח}: 

[סב] הורגלו בזמנינו שהקהל מצטרפים לומר בנעימה יחד עם המברך, מקצת מן הברכות. דהיינו אשר יצר את האדם וכו' עדי עד. שוש תשיש וכו' בשמחה. שמח תשמח וכו' בגן עדן. אשר ברא ששון ושמחה וכו' ורעות. קול ששון וכו' מנגינתם {תקכט}. ובתימן לא היה מנהג זה כלל ועיקר {תקל}. ומן הראוי היה לבטל זאת, כיון שבדרך־כלל אין שומעים אז את קול המברך {תקלא}, ונמצא שתלוי הדבר במחלוקת הפוסקים {תקלב} אם מועיל כששומע חצי ברכה מהמברך וחצי אומר בעצמו. אלא שאם נדרוש למנוע זאת לגמרי, ייראה הדבר כממעטים את השמחה. על־כן כשהמברך רואה שהתחילו הקהל לומר עמו, ראוי שיפסיק וימתין עד שיסיימו, ואחר־כך יחזור על מה שאמרו, כדי לצאת מן הספק, ויסיים הברכה {תקלג}: 

[סג] כל קהל הנאספים, צריכים לדקדק ולשמוע הברכות, ולענות אמן על כל ברכה וברכה. ואם עוסקים אז בשיחה בטלה ליצנות והיתול, ענשם גדול מאד {תקלד}. וכן איסור חמור לעשן "סיגריות" וכדומה, תחת החופה. ויש מחמירים אפילו מחוץ לחופה, כל שהוא באותו מעמד {תקלה}. וכל מי שאפשר לו להיות שם ואינו בא, אוי לנפשו, כי עניין החופה הוא כהקבלת פני שכינה {תקלו}. ולא עוד אלא שמבטלים תלמוד־תורה, לכבוד הכנסת כלה לחופה, ואפילו מי שתורתו אומנותו מחוייב בכך {תקלז}. על כן טוב ונכון שכל הקהל יעמדו יחד עם המברך והחתן, מתחילת ברכת האירוסין, עד גמר שבע ברכות הנישואין, לכבוד המעמד הקדוש והנשגב הזה {תקלח}, מלבד טעמים רבים נוספים שיש לַדָּבָר {תקלט}. וכן נהגו במקומות רבים מקהילותינו לעמוד כולם אז {תקמ}, ובכלל זה גם בעת קריאת הכתובה {תקמא}, וכיום נתפשט כך המנהג אצל הכל לעמוד {תקמב}: 

[סד] לצורך ברכות הנישואין, מביאים כוס שני {תקמג}, וממלאים אותו יין, ומברך עליו בורא פרי הגפן שנית {תקמד}. ולאו דוקא בכוס נפרד, אלא אפשר למזוג יין בכוס הראשון עצמו, דהיינו של־ברכת האירוסין. וזה נחשב ככוס שני, ואינו צריך שטיפה במים. ואף אם נשאר בו יין, הנה בזה שמוסיפים עליו יין למלֹאתו, מִתַּקֵּן פגמו {תקמה}. ולפני שמברך בורא פרי הגפן, מנהגינו שמקדים לומר סברֵי מרנן וכו', ורבים נוהגים שפותח כוס ישועות וגו', כדרך שנוהגים קודם ברכת האירוסין (וכמו שנתבאר לעיל סעיף ל"ה) {תקמו}. ומי שבירך ברכת האירוסין, רשאי לברך גם עתה. כי אף שכבר אמר אז בורא פרי הגפן, ועתה הוא חוזר עליה, אינה ברכה לבטלה, מאחר שהיה הפסק בנתיים בקריאת הכתובה {תקמז}. אבל מאחר שכיום בלאו הכי מחלקים את הברכות לכמה רבנים כדלעיל סעיף ס"א, עדיף לכתחילה להזמין רב אחֵר לאמירת ברכה זו {תקמח}: 

[סה] אין סִדרן של־שבע ברכות הללו מעכב. על כן אם שכחו ודילגו אחת מהן, ישלימו אותה כשנזכרו {תקמט}, בלא לחזור לראש הברכות, ובלא שאר הברכות שאחריה {תקנ}. ואפילו התחילו כבר את הסעוֹדה, יאמרוה אז על הכוס כשלכל־הפחות עשרה אנשים שומעים {תקנא}: 

[סו] בסיום שבע ברכות {תקנב}, טועם הרב תחילה מעט מן הכוס, ונותנו ליד החתן וטועם מעט, והחתן נותנו ליד הכלה וטועמת מעט {תקנג}. וכן הוא מנהגינו {תקנד}. ואינם צריכים לברך בעצמם בורא פרי הגפן, כי מן הסתם המברך מתכווין להוציאם בברכה זו, והם מתכוונים לצאת {תקנה}. וראוי שיזכיר להם זאת מתחילה {תקנו}. ואין צריך שישתו כשיעור מלוא־לוגמיו, אלא די בטעימה מועטת כל־שהיא {תקנז}. ולא יחזיק החתן את הכוס סמוך לפִיהָ להשקותה, שאינו דרך צניעות. רק יתננו לידה כאמור לעיל, והיא תחזיקנו ותגביהנו ותשתה לעצמה {תקנח}. ואם יש צורך, תסייע לה אִמָּהּ או שושבינתה {תקנט}: 

[סז] נהגו ברוב קהילותינו, שבסיום שבע ברכות, ממשיך המברך מיד לומר תפילות ופסוקים שונים באריכות על הכוס, קודם הטעימה ממנו. ואין בזה חשש הפסק, כיון שהם מעניין הברכה, בקשת רחמים להצלחת החתן והכלה, על כן הם נחשבים כברכה אריכתא. ואין לשַׁנות המנהג { תקס}. תחילה אומר, הַא מַכְשְׁטָא {תקסא} הא מצלחא וכו', ופיסקא זו יסודה מגאוני בבל {תקסב}. ומכאן ואילך תיקנו גדולי חכמי תימן הראשונים {תקסג} כסדר דלהלן. תחילה אומר את המזמור אודה י"י בכל לבב וגו' {תקסד}, והקהל עונים אחר כל פסוק ופסוק, הללו־יה והללו־יה. אחרי כן אומר הוא לבדו, ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים {תקסה} יתן י"י את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה וגו' {תקסו} (שמכאן אנו למֵדים שהבא לחתונה, צריך לברך את החתן ואת הכלה ולהתפלל עליהם, כמו שעשו אצל בועז ורות {תקסז}) וִיהי ביתך כבית פרץ, אשר ילדה תמר ליהודה וגו' {תקסח} (לפי שתמר נתכוונה לשם שמים, לכן מזכירים אותה בבית חתנים {תקסט}), ועוד כמה פסוקים. וממשיך ואומר, ועל נְשֵׁי ביתך {תקע} החתן הזה {תקעא} יתקיים מקרא שכתוב, אשת חיל מי ימצא וגו' {תקעב}. ומוסיף לומר, שתה מים מבורך, ונוזלים וגו' {תקעג} (והם שבעה פסוקים, כנגד שבעת ימי החופה. וגם מפני שיש בפסוקים אלו רמז לחתן שיהא ליבו נוטה תמיד לאהבת אשתו {תקעד} ולא לזולתה חס ושלום {תקעה}. ועוד לרמוז לו שיפרוש ממנה בימי טומאתה {תקעו}. ומסיים, ברכות תירָש, לא תִכָּלם ולא תֵבוש, והלל לי"י. ואז טועמים מן הכוס הוא והחתן והכלה, בלא לברך בורא פרי הגפן (כדלעיל סעיף ס"ו). ואומרים כל הקהל יחדיו {תקעז}, והללו־יה מאד מאד יתברכו ילדי טהרה, נביאים {תקעח} וחסידים יֵצאו מזאת הנערה, כמרדכי ואסתר בשושן הבירה. והללו־יה. ואחר־כך ממלאים שוב את הכוס {תקעט}, וממשיך הרב לומר עליו בקשות לחתן כדלקמן, ועליך {תקפ} החתן הזה יתקיים מקרא שכתוב, י"י בְּעָזְּך ישמח מלך וגו' {תקפא}, ועוד הרבה פסוקים שונים {תקפב}. ומסיים, כלל הברכות האמורות בתורה ובמקרא {תקפג} ובמשנה ובַגְּמַרָא {תקפד} ובַהלכות ובַהַגדות {תקפה}, יתקיימון בך ובזרעך וכו' ואמרו אמן. וכל הקהל עונים אמן. ועומד {תקפו} החתן ואומר להם, בֵּרכתם אותי, אלהים {תקפז} יברך אתכם. שִׂמַּחתם אותי, אלהים יְשַׂמח אתכם {תקפח}. וטועם החתן מן הכוס {תקפט}, וכן היושבים על ידו {תקצ}, בלא לברך בורא פרי הגפן {תקצא}: 

[סח] בזמנינו מפני שאריכות גדולה זו, היתה לטורח על הציבור, כמעט ונתבטל המנהג. ובפרט הואיל וכיום אין פנאי מספיק לכך בשעת הנישואין. ומכל־מקום ישנם הנוהגים עדיין לומר שתי פיסקאות בלבד, הראשונה והאחרונה. דהיינו הא מכשטא וכו', כלל הברכות וכו', ואחר־כך טועמים {תקצב}. אבל מה־טוב ומה־נעים לומר את כל הסדר דלעיל כמתכונתו, לאחר שבע ברכות באחד משבעת ימי המשתה כשיש להם פנאי, או בשבת, כדי שלא יפסידו החתן והכלה התפילות והבקשות היקרות הללו {תקצג}: 

[סט] צריך לתת מעט אפר בראש החתן במקום הנחת תפילין, בשעת הנישואין, כמו שתיקנו חכמינו ז"ל כדי לזכור את אבִילות ירושלם עיר קדשנו ותפארתנו, שנאמר {תקצד} לָשׂוּם לאבֵלי ציון, לתת להם פְּאֵר (דהיינו תפילין) תחת אֵפֶר {תקצה}. וכן הוא המנהג בקהילותינו שמביאים כלי {תקצו} ובו אפר, והרב טובל באפר את ראש אצבע יד ימינו, ונותן בראשו של־חתן {תקצז} במקום הנחת תפילין ממש, דהיינו על השיער {תקצח}. ואומר אז תוך כדי הנתינה, את הפסוקים {תקצט} אם אשכחך יְֽרושלָם: תשכח ימיני: תדבק לשוני לחכי: אם לא אזכרכי: אם לא אעלה: את ירושלַם: על ראש שמחתי {תר}. הרב אומר לו תחילה, אֱמוֹר, אם אשכחך וגו', והחתן חוזר אחריו פיסקא פיסקא {תרא}. ואם נותן את האפר עוד מלפני הקידושין, דהיינו קודם הליכת החתן לחופה {תרב}, יש לו על מה לסמוך, כי סוף סוף האפר נשאר מונח גם בזמן אמירת שבע ברכות הנישואין. אבל העיקר ליתנו אחרי שבע ברכות {תרג}. ויש מי שכתב שנותן אותו בפיסקת ועליך החתן הזה יתקיים מקרא שכתוב {תרד} י"י בעָזְּךָ ישמח מלך וגו', כשהוא אומר את הפסוק {תרה} על כן מְשָׁחֲךָ אלהים אלהֶיךָ שמן ששון מחבריך {תרו}: 

[ע] בשאר קהילות ישראל נוהגים שהחתן שובר כוס זכוֹכית בשעת הנישואין, על־ידי דריכה בחוזק בעֲקֵב־רגלו הימנית. וטעמם כדי לזכור את ירושלם, על־ידי הצער על הכוס שנשברה {תרז}. וכן כדי למעֵט את גודל השמחה, על־דרך מה שדרשו חז"ל {תרח} בפסוק וגילו ברעדה { תרט}, במקום גילה שם תהא רעדה {תרי}. וכדי שלא לגרום נזק בפיזור הרסיסים, עוטפים את הכוס תחילה בנייר {תריא}. ומיד אחרי שבירת הכוס, הקהל אומרים בשמחה ובקול־רם "מזל־טוב" {תריב}. אבל רבים מהם מערערים על כל זאת, כי אין בכך לגרום צער מאחר שהכוס בזול {תריג}. וכל־שכן קריאת השמחה אז מזל־טוב, שהיא היפך הכוונה {תריד}. אמנם יש שיישבו את הטענות הללו {תרטו}. ולמעשה כבר הורגלו לכך כיום גם רבים בקהילותינו, וקשה לבטלו. ועל־כל־פנים צריך לשים לב שלא יהא זה תמורת נתינת האפר, לפי שהיא תקנת חז"ל כדלעיל בסעיף ס"ט, ולא להפוך את הטפל לעיקר {תרטז}. על־כן יעשו שני הדברים, דהיינו שבסיום שבע ברכות, יתן הרב תחילה את האפר על ראשו של־חתן, ויקדים לומר את הפסוק {תריז} לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר. ואחר־כך ישבור החתן את הכוס אם רצונם בכך {תריח}. ולפני שישבור, יְקַרֶ֗א אותו הרב את הפסוקים {תריט} אם אשכחך ירושלם וגו' על ראש שמחתי: 

[עא] לאחר מכן, ילכו החתן והכלה לחדר־היֵּחוּד {תרכ} לבדם {תרכא}. החתן מימין, והכלה לשמאלו {תרכב}. ומה שרבים משאר קהילות נוהגים שהחתן אוחז את הכלה יד ביד והולכים כך לחדר־הייחוד, ולא עוד אלא שיש מהם הולכים אז החתן והכלה שלובי־זרוע {תרכג}, אצלינו לא היו מנהגים אֵלו. וחלילה לנו מעשות זאת, כי לגנאי ופריצות הם נחשבים, מאחר שרואים אותם אז כל הנמצאים שם {תרכד}. אבל סמוך לכניסתם לחדר, הואיל ואז אינו בפני רבים, יכול החתן להחזיק בידה ולהכניסה, במשך ארבע אמות או מעט יותר {תרכה}: 

[עב] המנהג העיקרי בקהילותינו שהחתן והכלה מתייחדים מיד אחר גמר אמירת שבע ברכות הנישואין (והנלוה אליהן כדלעיל סעיף ס"ז) {תרכו }, וכן ראוי לנהוג אם אפשר {תרכז}. ויש שלא נהגו להקפיד בזה שיהיו בסמיכות, ומכל־מקום גם הם אינם אומרים שבע ברכות בסעודת הנישואין אלא אם־כן התייחדו כבר {תרכח}: 

[עג] באותו חדר, לא יהיו זולת החתן והכלה בלבד. וגם יהיה באופן שלא יראה אותם שום אדם בהתייחדם, דהיינו שאין שם חלון פתוח שאפשר לראותם דרכו וכדומה. ומן הדין אין לחוש אם דלת החדר תישאר פתוחה {תרכט}. אבל למעשה נוהגים להָגִיף את הדלת, ויש אף הנועלים אותה במפתח {תרל}. ורבים לא נהגו להצריך את העדים שיראו את הייחוד {תרלא}, אבל טוב להחמיר אם אפשר {תרלב}: 

[עד] יש נוהגים שהכלה נכנסת ראשונה לחדר הייחוד (ויש נוהגים שהחתן נכנס ראשון {תרלג}). וכבר הגישו לפניהם על השלחן פת ומיני מאכָלים ומשקים, והם סועדים שם יחדיו {תרלד}. וישהו שם בחדר לכל הפחות שיעור כדי לצלות ביצה ולגָמעה. דהיינו כשתיים או שלוש "דקות", ויש אומרים 35 "שנִיות" בלבד {תרלה}. אמנם בדרך־כלל רגילים לשהות כחצי שעה או שעה {תרלו}. ואפשר להמליץ על זאת מאמר התנא {תרלז} יפה "שעה אחת" של־קורת־רוח, שהיא אותה שעה בלבד בכל ימי חייהם, ואמרו חז"ל {תרלח} אין אדם מוצא קורת־רוח אלא מאשתו {תרלט}. והיא שעת רצון לפני השם יתברך, ושְׁכִינָתוֹ שורָה עליהם עם מלאכי מעלה, ויש אז שמחה אפילו בשמים {תרמ}: 

[עה] כיון שביֵחוד זה, נעשית הכלה נשואה גמורה (כדלעיל סעיף ד'), על כן חייבת היא מכאן ואילך {תרמא} לכסות את שׂער־ראשה {תרמב} במטפחת, כדין אשת־איש {תרמג}. אבל לפי מצב זמנינו, שרוב הכלות אינן עושות זאת, ומאידך אֵי אִפשר לבטל את עניין הייחוד המקובל בידינו מדורי־דורות, וכהוראת גדולי הפוסקים, על כן צריך שבזמן הייחוד תהיה הדלת בלתי נעולה. או שינעול מבחוץ אדם נאמן בעיני החתן. או אף שינעול החתן בעצמו, מכל־מקום לא ישאיר את המפתח תחוב תוך המנעול, אלא יוציאנו משם {תרמד}: 

[עו] ישראל נמשלו לחתן, והשבת נמשלה לכלה. כמו שדרשו חז"ל שאמרה השבת לפני הקדוש ברוך הוא, לכולם נתת בן־זוג, ולי אין בן־זוג (כי ששת ימי חול, הם שלושה זוגות. ראשון ושני, שלישי ורביעי, חמישי וששי. ויום שבת נשאר בודד). אמר לה הקדוש ברוך הוא, בן זוגֵך יהיו ישראל, על־ידי ששומרים את השבת ומקדשים אותה {תרמה}. על כן תפילות שבת חלוקות זו מזו, כי בערבית אומרים אתה קידשת, ובשחרית ישמח משה, ובמנחה אתה אחד, מה שאין כן בימים טובים אומרים בכל התפילות אתה בחרתנו. כי כשם שהחתן בתחילה מקדש את הכלה (קידושין), ואחר־כך שמח (בנישואין), ולבסוף מתייחד. כן הן תפילות השבת, בתחילה אתה קידשת את יום השביעי לשמך {תרמו}, ואחר־כך ישמח משה, ואחר־כך אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ {תרמז}:

הדפסשלח לחבר

עוד ב'אבן העזר- נישואין'

 

 

  

 

 

 


 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

 

 

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

שר שלום קשת
מנויים לחיים
מיני תבלין וקליות
פעולת צדיק
מועדי השם
ארז יחיאל
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
ת"ת עטרת חיים

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד