בדין חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר, איך הדין כשהשני גדול בתורה מן הראשון. וחקירות נוספות

בדין חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר, איך הדין כשהשני גדול בתורה מן הראשון. וחקירות נוספות

(אות א' בלבד דלקמן, נדפס חלק ממנה מצורף להסכמתי לספר פסקי שע"ה הלכות נדה וקידושין)

א) לק"י, יום חמישי כ"ח טבת ה'תשע"ז, ב'שכ"ח.

למעכ"ת ידידי הנעלה כש"ת הרה"ג נתנאל עומיסי שליט"א קרית ספר.

בדין חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר כדאיתא בחולין דף מד: ובעוד כמה מקומות [כדלקמן אות ט"ז ד"ה בגמרא], דקשיא ליה למר על מה שהשבתי לו (על־פה) דכשהשני גדול בחכמה מן הראשון [דהיינו בתורה ובהוראה הלכה למעשה], רשאי לטהר, הלא גאון עוזנו מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק חלק ג' סימן רט"ז פסק בהדיא שאינו רשאי אפילו באופן זה, כדאיתא נמי בקובץ תשובותיו בהלכות טריפות שסידרנו בס"ד בפסקי מהרי"ץ כרך ששי סימן ל"א דף ת"ע ד"ה על זאת [ויובא לשונו לקמן אות י"ב ד"ה הלכך]:

טעמי ונימוקי לכך, יובן למר ממה שכבר העליתי בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר חלק יורה־דעה הלכות כבוד תלמיד חכם סימן קס"ג אות ל"ח שבמקום מחלוקת פוסקים אפשר לצרף כסניף סברת ערוך השלחן סימן רמ"ב סעיף ס"ג אליבא דהרמב"ם והטור שאין דין זה אלא בזמן חז"ל בעלי הש"ס יעו"ש. דוק והבן. וכאן הלא יש חולקים, כיעויין ר"ן בעבודה זרה דף ז' ע"א, ושאר ספרים. וכבר העלה הש"ך שם בסימן רמ"ב ס"ק נ"ג שיש פוסקים הסוברים שאם אחד גדול מחבירו בחכמה יכול להתיר וכו', שדוקא חבירו אמרו, מה שאין כן זה שאינו חבירו כיון שהוא גדול ממנו יעו"ש, ובתשובתנו אודות שורש עניין פיוס אדם את "חבירו" בערב יום הכפורים, אות ה' ד"ה אמנם:

דהיינו שנראה לענ"ד כי אם היה מהרי"ץ (ושאר גדולים) רואים דברים המצודקים שכתב ערוך השלחן בנדון דידן, היו מצרפים זה לספק ספיקא ומתירים. ולרווחא דמילתא נוסיף דאפילו אם תמצי לומר דשיטת ערוך השלחן בזה נחשבת דעת יחיד, אי נמי דילמא משתכחא לה פירכא או קושיא, על־כל־פנים סוף סוף הלא יש אומרים דבכי האיי גוונא נמי עבדינן ספק ספיקא, כמ"ש בתשובתנו בדין דם שחור, אם מטמא מן התורה, אות ב':

מצורף לכך שבדין זה בפרט, כתב בערוך השלחן שם סעיף ס"ב, שהדעת נוטה כהסוברים שכשהוא גדול ממנו רשאי להתיר, דכיון דמחולקים בסברא בעלמא, בודאי דסברת הגדול ישרה יותר יעו"ש. ובמשמרת הטהרה, אשר על ספר טהרת הבית, חלק א' סימן ו' דף שכ"ה תמה עליו שמכריע מדעתו נגד רוב הפוסקים הראשונים וכו' יעוש"ב. ואין כאן תמיהה, כיון שהערוך השלחן לא ראה אותם זולת מה שהובא בש"ך בשמם. ואעיקרא הוא לא הכריע ממש, רק שכן הדעת נוטה:

ואחתום בשי"ש טובה וברכה, ויישר חיליה דמר שמברר כל דבר לאשורו ממקורו ושרשו בשערים המצויינים בהלכה.

הצב"י יצחק בן כמהר"נ רצאבי יצ"ו

*

ב) אחר זמן־מה, פשפשתי ובינותי בספרים רבים, ונוכחתי לדעת שהעניין צריך ליבון מחדש. הלכך נקדים להביא את לשון ערוך השלחן שם וזהו, דע שלא נמצא דין זה דחכם שאסר אין חבירו יכול להתיר, לא ברמב"ם ולא בטור. והרי גמרא מפורשת היא בכמה מקומות. ולא ראיתי מי שהעיר בזה. והנראה לענ"ד דסבירא להו לרבותינו אלה, דעכשיו אחר שנתפשטו ספרי הש"ס והפוסקים, לא שייך כלל דין זה, שהרי כבר נתבאר (עיין חולין דף מ"ד ע"ב, ולעיל מינה שם בערוך השלחן סעיף ס"א. יב"ן) דדין זה אינו אלא כשנחלקו בסברא בעלמא, ועכשיו אין לך דבר הוראה שאין לה ראיה מאיזה גמרא או איזה פוסק, ורחוק הוא בכלל להורות בסברא בעלמא. ואי משום שגם הפוסקים מחולקים, אך באמת בזה ביאר הרמב"ם בסוף פרק א' מממרים וז"ל, שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין או עד שלא היה הדבר ברור להן, בין בזמן אחד בין בזה אחר זה, אחד מטהר ואחד מטמא, אחד אוסר ואחד מתיר, אם אינך יודע להיכן הדין נוטה, בשל־תורה הלך אחר המחמיר, בשל־סופרים הלך אחר המיקל וכו' יעו"ש. ודבריו צריכים ביאור:

ובאמרי יוסף (ורטהיימר) הלכות נדה חלק ב' דף א'רי"ט כבר עמד על כך שדברי הערוך השלחן בזה מחודשים, דודאי אף בזמן הזה יש הרבה פעמים ויכוח האם אפשר להביא ראיה מהגמרא וכדומה או לא, וצ"ע ע"כ. ועל מה שכתב בערוך השלחן בתחילת דבריו, שלא ראה מי שהעיר על השמטת הרמב"ם והטור דין זה, כתב שם באמרי יוסף שכבר עמד בזה בשיירי כנסת הגדולה כאן, וכן החתם סופר בשו"ת חלק ז' סימן כ"ו יעו"ש:

וקרוב לטענתו דלעיל שאף בזמן הזה יש הרבה פעמים ויכוח וכו', עמד בהיקף גדול וביתר העמקה, הר"נ אליעזר בהדרום קובץ מ"ט, בהקדים כי אמנם שיש חילוק בזמן הזה אחר שנכתב הש"ס [כסברת הערוך השלחן], דבר זה פירש הרמב"ם עצמו בפירוש המשנה בכורות דף כח: וז"ל, וכל זה היה קודם חיבור הגמרא. אבל עכשיו בזמננו זה, אי אפשר להיות כן אלא מעט מזעיר. מפני שהדן שום דבר, אם נמצא במה שכתוב בגמרא הפכו, הרי זה טועה בדבר משנה. ואם לא נמצא הפכו והיה הקֵשו כראוי כפי הקשות הדת, אעפ"י שהדין יוצא בהיפך, אין אומרים עליו שטעה, מפני שהקֵשו אפשרי עכ"ל. אלא שלא זכיתי להבין דברי בעל ערוך השלחן איך נתיישבה בזה תמיהתו, שהרי הרמב"ם בפירוש המשנה כתב שדעת הפוסקים אחר סיום הש"ס אינה מכרעת ואפילו הדין יוצא בהיפך, דהיינו כשכבר נתפשטה הוראה כדעת המתנגדת, כל שאין ראיה מן הגמרא להיפך, אין לדיין לבטל את דעתו. וכן כתב בהקדמה למשנה תורה וז"ל, וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בגמרא, אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון בין אחרון עכ"ל. אין להוכיח מן המלים דרך המשפט הכתוב בגמרא, שהוא דוקא אם האחרון יש לו ראיה ברורה מן הגמרא, שאם כן מה זה שכתב למי שהדעת נוטה. ובטור חושן־משפט סימן כ"ה בשם אביו הרא"ש, כל הדברים שאינם מבוארים בתלמוד שסידרו רבינא ורב אשי, יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים ע"ש היטב [ולקמן אות ה' ד"ה ואדרבה. יב"ן]. הרי שיש ויש הרבה דינים התלויים בסברת הדיין, ועצם ההכרעה בין הפוסקים נחשבת לסברא בעלמא. ולא נאמרה הלכה זו בשל־תורה הלך אחר המחמיר וכו' אלא אם אינך יודע להיכן הדין נוטה, אבל יכול הדיין לסמוך על סברתו להכריע בין החולקים (והרי גם בערוך השלחן עצמו כתב כזאת). בכן חזרה הקושיא לעיצומה, למה השמיט הרמב"ם דין זה שאין חכם רשאי להתיר מה שאסר חבירו וכו' עכ"ל הרב נחום אליעזר רבינוביץ שם. ועיין עוד לקמן אות י' ד"ה והגם:

ג) ברם לענ"ד יש מקום לדברי הערוך השלחן. והרי בודאי על כרחין גם הוא מודה שיש גם בזמן הזה ויכוחים ומחלוקות בסברא, שכן ביאר הוא בעצמו לעיל מינה באריכות את דעת הרמ"א ושאר פוסקים, ולפי מה שכתב השתא, על מה דיברו הם. אלא העניין שנתחדש על ידו בזה הוא דק טפי, שהרמב"ם והטור על־כל־פנים סבירא להו כיון שעכשיו אין הויכוחים סְבַרוֹת בעלמא בלבד כמו שהיה קודם שנתפשטו הש"ס והפוסקים, אלא לכל סברא החכם המורה מביא סעד וסמך מן הכתובים, ראיה או דיוק, הלכך גם אם לא יסכים החכם השני עמו, ומפרש את הדברים באופן אחר, מכל־מקום כבר זה שאני. ובהא מילתא גופא חלוקים הרמב"ם והטור עם שאר רבוותא לפי שיטתו. והרי לאו בשופטני ועמי־ארצות עסיקינן שיפרשו בש"ס ובפוסקים דברים אשר לא־כן, מתוך חוסר הבנתם וידיעתם, אלא יש פנים מסבירות לכל צד מהם, בבחינת אלו ואלו דברי אלהים חיים נינהו:

אחר זמן ראיתי היפך סברתנו, בכלל קונטריסו של־מהר"ר עזריה פיגּו (בעל גידולי תרומה) שנדפס בספר משבית מלחמות דף ס"ד ע"ב כהאיי לישנא, כי אמרינן דטועה בדברי הגאונים, או רש"י, או שאר חכמי דור ודור שאחרי הגאונים, כטועה בדבר משנה, הוא כשלא ידע וראה דבריהם, ואחר ששמע מודה. אבל אי שמע להו אלא שהוא מבין אותם באופן אחר, עם שאין הדברים סובלים פירושו, לא מיקרי אלא כטועה בשיקול הדעת. דכיון דהוו שני פירושים והמובן האמיתי הוא הפירוש האחד, הוה ליה כמו פלוגתא וסוגיא דעלמא כחד מינייהו וכו' ע"כ. ותמיהא מילתא לפקצ"ד. אמנם על־כל־פנים מצד אחר הוא מסכים לחילוק הערוך השלחן, וכדלקמן אות ה' ד"ה ולא עוד. ועיין עוד בתשובת רב נחשון גאון דלקמן אות י"ג ד"ה ומצינו:

והוראה במראות הדמים, אם נחשבת הוראה מגמרא או מסברא, עיין במ"ש בס"ד בתשובתנו דלעיל חלק ב' סימן קע"ג אות ב' ד"ה ובדורנו:

ד) וחיזוק גדול לדברי הערוך השלחן בזה יש ממה שכתב הרמב"ם עצמו בפירוש המשנה במסכת בכורות, כמו שהעלה הר"נ אליעזר עצמו כדלעיל אות ב' ד"ה וקרוב. ואף כי הם לעניין אחר, אבל כמעט הם שפה אחת ודברים אחדים. ומה שהקשה הר"נ אליעזר ממה שכתב הרמב"ם שם שאחרי הש"ס אעפ"י שהדין יוצא להיפך ממה שהקיש אותו חכם, דהיינו שכבר נתפשטה ההוראה כדעה המתנגדת לו וכו', בדקתי ומצאתי שגרם לו זאת המעתיק את פירוש המשנה הראשון מלשון ערבי ללשון הקודש, בספרים שנמצאו לפניו, הוא ר' נתנאל הרופא. מה שאין כן בזמנינו שכבר נדפסו ונתפרסמו העתקות נאמנות ומדוייקות, והן בסגנון אחר, ובכלל זה בנדון דידן שאין שם מלים הללו אעפ"י שהדין יוצא להיפך. כי אותו המעתיק הבין כך מקופיא את מה שכתב הרמב"ם במקור, ואַן כאן יִתְּוַגִּהּ כ֗לאף מא אפתי בה. ולא דק שפיר, כי מובנן ואעפ"י שיש פָּנים היפך מה שהורה בו. ויותר נראה שהכוונה דאף שיהא נראה יותר פָּנים היפך מה שהורה בו, דהיינו שנוטה יותר שהדין להיפך. אבל לא שזה מוחלט:

וכך הוא הלשון בפירוש המשנה הנדפס בירושלם ה'תשכ"ז דף רמ"ב, ונקדים להביא גם את הפיסקא שלפני כן, בתוספת נופך במוסגר וז"ל, טעותו של־מוֹרֶה [דהיינו מורה־הוראה. והמעתיק הראשון כתב דיין. וליתא, כי המקור בלשון ערבי מפתי. ואילו נתכוון הרמב"ם לדיין, היה לו לכתוב חַאכִּם, כמו שכתב בהמשך דבריו. ובכוונה נקט מורה, לכלול כל האופנים שנזכרו במשנה שם במסכת בכורות, ראה את הבכור וכו' דן את הדין, זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טימא את הטהור וכו'. יב"ן] תהיה באחד משני דברים. או במקובל הכתוב [לפי המקור "אלמנקול" אלמנצוץ, עדיף היה לכתוב תמורתו בלשון הקודש, "המועתק" הכתוב. דהיינו תורה שבעל פה שנמסרה איש מפי איש, שבזמנינו כבר היא בכתב. וזהו כמו שהרמב"ם קורא לחז"ל במקומות אחרים בשם "מעתיקי" השמועה, דהיינו מה ששמעו מפי משה רבינו מפי הגבורה. וגם הראב"ע במקומות רבים מביא פירושי חז"ל למקראות בלשון אמרו "המעתיקים". יב"ן] והוא כגון ששכח אותו הלשון [כך הוא לנכון לפי לשון המקור "אלנַץ". והמעתיק הראשון כתב, אותה הלכה, לפי העניין. יב"ן] או שלא לְמָדוֹ, וזה נקרא טעה בדבר משנה. והשני שיטעה בדבר התלוי בסברא, והוא כגון שהיה הדבר אפשרי שהוא כמו שאמר, אלא שהמעשה בְּהִפְכּוֹ, וזה נקרא טעה בשיקול הדעת [ומקורו מהגמרא בסנהדרין דף ו. אילימא דטעה בדבר משנה, והאמר רב ששת אמר (רבי אמי) [רב אסי], טעה בדבר משנה, חוזר. אלא דטעה בשיקול הדעת. היכי דמי בשיקול הדעת. אמר רב פפא, כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אהדדי, ולא אתאמר הלכתא לא כמר ולא כמר, וסוגיין דעלמא אליבא דחד מינייהו, ואזל איהו ועבד כאידך, היינו שיקול הדעת יעו"ש. יב"ן]:

וזה היה לפני חיבור התלמוד. אבל בזמנינו זה, נתמעטה אפשרות הוִיית דבר זה, כי אותו שֶׁהוֹרֶה בְּדבר [דהיינו באיזה עניין. יב"ן], אם נמצא במה שנתחבר בתלמוד הִפְכּוֹ, הרי הוא טועה בדבר משנה. ואם לא נמצא הפכו, והיה שיקול דעתו בו מסתבר לפי המדות (התורניים) [התורניות] ואעפ"י שיש פנים היפך הוראתו, הרי אי אפשר לקבוע עליו שטעה, כיון ששיקול דעתו אפשרי ע"כ:

ובקירוב לכך, אִיתַּא בפירוש המשנה שבהוצאת מכון המאור (ירושלם ה'תשס"ט) דף רע"ז. ואציין קצת הבדלים, והשני שהוא טועה בדָבָר עִיּוּנִי וכו' שנוהגים למעשה היפך זה וכו'. בזמנינו זה מעט מאד יתכן זה [ועיין לקמן אות ט"ו ד"ה ועדיין] וכו'. ואם לא נמצא היפך זה, והיתה סברתו בזה תואמת את המדות שהתורה נדרשת בהן [וזה נראה תמוה, אטו הכל תלוי בשלוש עשרה מדות של־רבי ישמעאל (אפשר אולי היה להוסיף גם־כן שלושים ושתים מדות של־רבי אליעזר בנו של־רבי יוסי הגלילי, לולא שרובן ככולן אינן אלא באגדה ולא בהלכה) ובדקתי במקור בלשון ערבי, ואין לזה יסוד ושורש שם. כי כך לשונו, אלקיאסה אלשרעייה. ועדיף יותר כפי ההעתקה דלעיל. אי נמי צ"ל ההיקשים התורניים, אי נמי הסְּברות התורתיות, אי נמי הדימויים ההלכתיים. יב"ן] אעפ"י שיש צד לומר היפך מה שהורה בו [ולפי המקור יִתְּוַגִּהּ, עדיף להעתיק "פנים", מאשר "צד". יב"ן] ע"כ. ודוק היטב בכל זה:

ה) ויפה ציין באמרי יוסף, שכבר קדמו השיירי כנסת הגדולה והחתם סופר לערוך השלחן בהערה זו, כדלעיל אות ב' ד"ה ובאמרי. כי כן הובא בשיירי כנסת הגדולה שם בסימן רמ"ב הגהות בית יוסף דף צ"ב ע"ב אות ס"ב, שבספר משבית מלחמות סימן ט' בפסק מה"ר עזריה פיגּו וכו' תמיהה על הרמב"ם שהשמיט הא דחכם שאסר יעו"ש. מובן שנשארו (מהרע"ז פיגּו, והשיירי כנסת הגדולה עצמו) בלא ישוב לכך. ושלעניין דינא על־כל־פנים נקיטינן כשאר כל הפוסקים שביארו דבריהם בעליל:

ואכן בדקתי בגוף הספר משבית מלחמות, ומצאתי כן בדף ס"ד ע"א ד"ה אבל וז"ל, מה שיש לענ"ד מקום עיון, הוא בדברי הרמב"ם פרק ב' מהלכות ממרים, אשר לא זכר שם כלל ועיקר דין זה דהך ברייתא, כי שם היה המקום הראוי, וגם לא באה בשום מקום אחר. והדבר תמוה כיון שהוא ז"ל קיבץ כל דיני הגמרא, ולא הניח דבר קטן שלא הזכיר. וליכא למימר דסבירא ליה דדין זה לא נאמר בזמנינו זה כדבעינן למימר קמן בעז"ה, וסמך על מה שכתב [שם בפרק א' הלכה ד'] משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל, זה מטמא ונותן טעם לדבריו, וזה מטהר ונותן טעם לדבריו, זה אוסר וזה מתיר. דודאי לא כיון לזה, דהא סיומא דההיא ברייתא הוא. והוא ז"ל דרכו לכתוב כל הדינין, בין נוהגים בין אינם נוהגים (בדין) [צ"ל כדיני, אי נמי כגון. יב"ן] קדשים וטהרות, והיה לו לכתוב בפירוש הדין, ולחלק מזה הזמן. ואין לי להאריך כאן. [מהרע"ז פיגּו כתב כן דוקא לפי סברתו שנביא לקמן ד"ה ולא עוד, דלפי זה לעתיד לבוא יחזור הדבר לישנו. אבל לפי סברת הערוך השולחן, שוב אין צורך לכתבו, כי גם לעתיד לא שייך דין זה. ולא דמי להא דפרק א' הלכה ד' דלעיל, דהתם אינו אלא כהקדמה למה שביאר שם, ודוק. וזאת בהנחה שאין דרך הרמב"ם לכתוב דינים שלא יחזרו לעתיד, אלא אם־כן יש צורך לכתוב זאת מאיזו סיבה. ועיין מ"ש בס"ד בתשובותי עולת יצחק חלק ג' סימן רכ"ט (בדין החוזרת לטבול במוצאי יום שביעי) אות ב' ד"ה ואגב. יב"ן]. יצא לנו מזה דרוב המפרשים סברי, דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, היינו דוקא במילתא דתליא בסברא. אבל בטועה בדבר משנה, יכול להתיר, ולפי דברי התוספות אפילו בשיקול הדעת וכו' יעו"ש:

ולא עוד אלא ששם כתב כבר גם־כן כחידושו של־ערוך השלחן שדין חכם שאסר וכו' אינו שייך בזמנינו, אף כי הוא בסגנון אחר, ונמצא שהוא כוותיה ולא מטעמיה, וגם לא כתב כך בדעת הרמב"ם, אבל ביאר כן בדעת הטור שקָּדַם והרגיש כבר גם הוא בזה שהטור לא העלה זאת לדינא, וז"ל שם בדף ס"ה ע"א ד"ה ועוד, יש לעשות סניף לזה טעם אחר, דאיכא למימר דההיא דאין חבירו רשאי להתיר, נאמרה בזמן חכמי הגמרא או הדורות הסמוכים להם, אשר לבם כפתחו של־אולם, וגדול כחם לדון ולהורות בכח הזרוע. וכיון שכבר חכם אסר, אין חבירו רשאי להתיר. אבל עכשו בעוונותינו אין לנו אלא להיסמך על ספרי הפוסקים והמחברים, הם האוסרים והמתירים, לא זולת, כאשר יהיה על פי הדרך האמיתי. ומה שיש לדייק מהם ממי שהוא מבין מדעתו, דק־השכל וִישַׁר־הסברא, בין לאיסור בין להיתר, כן יקום:

ויש ללמוד זה מדין תלמיד אל יורה בפני רבו וכיוצא הנאמר בכמה מקומות, ועליו כתב בארחות חיים הלכות תלמוד תורה סימן כ"ה וז"ל, הרב רבו של־ רבינו יונה ואחיו מר שמואל מאוורה כתבו באיגרותם, מיום שגלינו מארצנו וחרב בית קדשנו ותפארתנו ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבות, אין לומר דין מורא רבך כמורא שמים (אבות פרק ד' משנה ט"ו), וכל הדינים שחייב התלמיד לרב נתבטלו, כי הספרים והחיבורים והפירושים הם המורים לנו, והכל כפי פקחות השכל והסברא. ועל כן נהגו בעירם לקבוע התלמיד מדרש לעצמו. וכן אין לומר תלמיד אל יורה, ויכול התלמיד לסתור דברי רבו מכח פלפול עכ"ל [הובא עניין זה גם־כן על־ידי מהרי"ץ בביאוריו לחושן־המשפט סימן י' סק"ו, שסיפח לתשובותיו פעולת צדיק סוף חלק ג' יעו"ש, ובמה שהוספתי בס"ד בשערי יצחק שיעור מוצאי שבת־קודש ויחי ה'תשע"ג ב'שכ"ד דף י"ב. יב"ן]:

הרי דאפילו בדין תלמיד עם רבו אשר הפליגו רבותינו ז"ל באזהרתו ואמרו מורא רבך כמורא שמים, עם כל זה קאמר דבזמן הזה יכול (להתיר) [לסתור] דברי רבו מכח פלפול. וכן הביא מהררי"ק שורש קס"ט בשם מהר"ר ישראל ברונה, שכתב הסמ"ק מצורך בשם מהר"ם, דדוקא בימי התנאים והאמוראים וכו'. ואם־כן כל־שכן בין חכם לחבירו דליכא קפידא כל־כך, שיוכל כל חֲכַם־לב לסתור מה שאסר חבירו, מכח פלפול נכון וראיות חזקות. [ולענ"ד יש מקום לדחות ולומר דהארחות חיים לא מיירי אלא כגון שמתווכח עם רבו בהלכה, ועדיין לא הורה כן רבו לאחרים. או אפילו כבר הורה, וסותר עצמו בחתיכה אחרת, וכל כיוצא בזה. וכל־שכן אם סותר דבריו לחומרא, דשרי אפילו דרך הוראה ובאותה חתיכה. אבל אם כבר הורה רבו לאיסור באותה חתיכה, לא גרע מחבירו שאינו רשאי להתיר. וראיה לזה שהרי הארחות חיים עצמו בהלכות איסורי מאכלות סימן ב' העלה בפשיטות דין זה דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, ומוכח דשייך נמי האידנא. והחילוק לשיטתו ברור, דהתם לאו משום כבודו של־ראשון הוא, אלא הואיל ונפק מהראשון עלה שֵׁם איסור, הויא לה חתיכה דאיסורא כמו שביאר שם. אבל בדין תלמיד, הוא משום כבוד גרידא, הלכך לא שייך האידנא כל שעדיין לא הורה רבו לאחרים לאיסור. וכן י"ל במה שכתב בשם סמ"ק, אלא דלפום רהטא לא מצאתיו בסמ"ק כדי לראות האם הדברים מתיישבים גם שם. ולא עוד אלא שלפי דבריו כפי שהובאו כאן, לא מיירי בסותר דברי רבו, אלא במורה הוראה בפני רבו, ואם־כן מה ראיה מביא משם. ונראה שלא כתב כל זה אלא אליבא דהסוברים שטעם דין זה הוא מפני כבודו של־ראשון, דהיינו כבוד תלמיד חכם דליתיה האידנא כדלקמן אות י' ד"ה ואף, וכבוד רבו הלא חמור הוא מכבוד תלמיד חכם כידוע. איתמר]:

ואע"ג דמהררי"ק שם דחה סברא זו וכתב מכל־מקום נראה דאין שאר הפוסקים הראשונים כגון רבינו משה מיימון והאחרונים כגון בעל הטורים סוברים כן, מדכתבו סתם שהמורה הוראה בפני רבו חייב מיתה, ולא אמרו שאין דין זה נוהג עכשיו, שמע מינה דסבירא להו דגם עכשיו הוא נוהג, שהרי לא באו להגיד לנו הדינים אשר אינם נוהגים בזמן הזה ולהסתיר הנוהגים ע"כ. עם כל זה ייראה דלא אמר כן אלא דוקא בההוא דתלמיד אל יורה בפני רבו, משום דחמור הוא שהרי חייב מיתה:

ואדרבה משם ראיה לדברינו, שהרי טעמו דמהררי"ק הוא משום דהטור ושאר הפוסקים לא היו מעלימים הדינים הנוהגים בזמן הזה. ואם־כן יש להוכיח דהטור שדרכו לכתוב הדינים דשייכים לזה הזמן כנודע, סבירא ליה דחכם שאסר אין חבירו רשאי וכו' לא נאמר על זמן זה, שהרי לא מצאנו בשום מקום שכתב זו המימרא בשום אופן. והיינו משום דסמך על מה שכתב בחושן־משפט סימן כ"ה בשם אביו הרא"ש, כי כל הדברים אשר אינם מבוארים בגמרא שסידרו רבינא ורב אשי, יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים [ועיין עוד לעיל אות ב' ד"ה וקרוב. יב"ן]. והוסיף הוא אחר־כך, אפילו אם פסק גדול אחד, יכול החכם לסתור דבריו בראיות ברורות ולחלוק עליו כאשר כתבתי למעלה ע"כ. ודבריו מבוארים בלי שום ספק, לעזר ולסיוע מה שאמרנו. ופשיטא דאין לחלק בדבר זה בין דיני ממונות לאיסור והיתר, ואין להאריך עכ"ל מה"ר עזריה פיגּו, כמובא בספר משבית מלחמות הנזכר לעיל:

מצינו על־כל־פנים חבר לסברת הערוך השלחן בהדיא. והובאה דעתו גם־כן בקצרה בספר שיירי כנסת הגדולה הנזכר לעיל, אף שסיים כי אין נראה כן דעת שאר פוסקים וז"ל באות ס"ד, דין זה דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, אינו נוהג בזמן הזה. הרע"ז פיגּו בספר משבית מלחמות סימן ט'. ואין נראה כן דעת הרד"ך שהביא בספר בנימין זאב סימן ג', ודעתו של־בנימין זאב. גם אין נראה כן מדברי שאר הפוסקים עכ"ל:

ו) מלבד זה ראיתי במשמרת הטהרה סימן ו' דף של"א שכתב ללמוד מדברי ערוך השלחן דלעיל שאם רוב האחרונים סבירא להו להתיר, שפיר יכול לסמוך על זה להתיר מה שאסר חבירו. והוסיף וז"ל, ויש לצרף לזה לסניף מה שכתב עוד הגאון רבי עזריה פיגּו בספר משבית מלחמות סימן ט', והובא בכנסת הגדולה סימן רמ"ב [ליתא. וכנראה צ"ל שיירי כנסת הגדולה. וכן לקמן ד"ה והן, ואות י' ד"ה ואף. יב"ן] הגהות בית יוסף אות נ"ד, שבזמן הזה לא שייך הדין שאמרו חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ע"ש. וכן כתב בספר בית לחם יהודה שם סק"ט לחזק דברי הכנסת הגדולה הנזכרים לעיל [ונדפס גם בגליון שלחן ערוך הגדולים דף ס"ב. ונשלים הלשון משם קצת, נראה לי אף שבשיירי כנסת הגדולה הביא שחולקים על זה, אבל בעוה"ר בזמן הזה שהמורה יורה, כבן סורר ומורה, ואין להם שיקול וכו' יעו"ש. יב"ן] כי בזמן הזה רוב המורים אין להם שיקול הדעת כראוי, אלא כסומא בארובה, ובודאי שאם הראשון אסר מסברא, רשאי חבירו להתיר, כי מסתמא לא התיר אלא אם־כן יש לו ראיה בספרי האחרונים, ואלו האוסר מסברא קרוב לומר שהוא מחמיר מספק בלא שום טעם (וכמו שפירש רש"י ביצה דף ב: דלהכי כוחא דהיתרא עדיף, שהמתיר בודאי שהוא סומך על שמועתו, ולכן אינו ירא להתיר. אבל כח האוסר אין ממנו ראיה, שהכל יכולים להחמיר אפילו בדבר המותר) עכת"ד. גם הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה חלק יורה־דעה סוף סימן רנ"ה הביא דברי הרב בית לחם יהודה הנזכרים לעיל, שבזמן הזה לא שייך הדין שחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, וכתב שהוא נכון ע"ש:

והן אמת שמדברי שאר פוסקים משמע שהדין חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר נוהג גם בזמן הזה, וכמו שכתב הכנסת הגדולה עצמו בשו"ת בעי חיי חלק יורה־דעה סוף סימן קנ"א, שסברא זו נדחית משאר כל הפוסקים דסבירא להו שהדין הנזכר לעיל נוהג גם בזמן הזה (וכן כתב בכנסת הגדולה [נראה שצ"ל בשיירי כנסת הגדולה, וכדלעיל ד"ה מלבד. יב"ן] שם אות ס"ד) ע"ש. מכל־מקום נראה דחזי לאצטרופי לסניף למה שכתבנו שעל־כל־פנים אם נשען הרב המתיר על סברת רוב האחרונים, יכול להתיר מה שאסר חבירו, וכמו שכתב גם־כן הערוך השלחן הנזכר לעיל. וכיוצא בזה כתב הגאון רבי אליהו הכהן במדרש האיתמרי דרוש ג' למילה דף ה' ע"ג בד"ה אמנם הוא, דמה שאמרו חז"ל חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, היינו דוקא יחיד ביחיד, שזהו אָמרם אין חבירו רשאי להתיר. אבל אם רבו שנים על היחיד שאסר, יכולים להתיר ע"ש. אף שיש מקום לפקפק על זה וכו' עכ"ל משמרת הטהרה ויעוש"ב:

ז) ובשו"ת חתם סופר עמד גם־כן שהרמב"ם קרא לדין זה שמיט"ה (כנזכר לעיל אות ב' ד"ה ובאמרי), אלא דלפום חורפיה סלל דרך אחרת, באופן שהעלה כי הרמב"ם מסכים לדינא שחכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר. אך לפי דרכו, זה היה פשוט ולא היה הרמב"ם צריך לכתבו. וז"ל החתם סופר בתשובותיו חלק ז' סימן כ"ו דף ס', הרמב"ם לא מייתי בשום מקום הך דחכם שטימא וכו' אין חבירו רשאי להתיר. דמה שכתב סוף פרק א' מהלכות ממרים הלכה ה' וז"ל, בין בזמן אחד בין בזה אחר זה, אינו רוצה לומר דפליגי אחתיכה ידועה בזה אחר זה, אלא פליגי אדין והלכה. אבל מחתיכה ידועה זה אוסר וזה מתיר זה אחר זה, מזה לא דיבר כלום. והנה פסק כרבי יהושע בן קרחה, גם בקמייתא בגדול בחכמה ומניין, ועיין לחם משנה שם. ונראה דסבירא ליה כיון דשניהם שווין בחכמה וסברא ויושבים זה אצל זה ודנין על חתיכה אחת, אם כן מאי טעמא דתנא קמא לילך אחר המחמיר בספיקא דרבנן. אלא על כרחך אחר המחמיר דאמר תנא קמא, בדאורייתא קאמר. אם כן מה חידש רבי יהושע בן קרחה. אלא על כרחך ארישא קאי, וסבירא ליה דאין משום מעלה לגדול ממנו בחכמה ובמניין, ואפשר אפילו סוגיא דעלמא כחד מינייהו נמי לא, כיון דעל־כל־פנים לא איפסקא הלכתא, וגם רובא ממש שקיבלו הדברים ליכא, כמ"ש לעיל, אלא סוגיא בעלמא, אם כן לא מעלה ולא מוריד כיון שיושבים בהדדי, והוי ליה ספיקא ממש, ובדאורייתא להחמיר ובדרבנן להקל:

ואם כן כל זה כשיושבים בהדדי. אך כשאחד כבר אסר ושַׁוְּיַהּ חתיכה דאיסורא, הוה ליה כמו איתחזק איסורא, שוב פשוט שאין יכול להתיר אפילו גדול ממנו, דהרי גדלות לרבי יהושע בן קרחה אינו מעלה ואינו מוריד, והוה ליה ספק שקול ואתחזק איסורא, כשתי חתיכות אחת של־חלב ואחת שומן דפשיטא דאסור ולא צריך למימרינהו. והברייתא דאשמועינן חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, אתיא כתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה, דלדידיה הוי גדלות בחכמה ובמניין מעלה לכשיושבים בהדדי, קא משמע לן דבזה אחר זה לא יתיר. אבל למאי דקיימא לן כרבי יהושע בן קרחה, אין צריך לומר דאין חבירו רשאי להתיר עכ"ל החתם סופר:

ח) גם לפי דעת העינים למשפט הרמב"ם מסכים לזה, אף כי דבריו באופן אחר. וז"ל במסכת ברכות דף תקנ"ב, הנה מדברי אחד הראשונים שהביא הרדב"ז בתשובותיו חלק א' סימן שס"ב משמע דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, שכתב דמכיון דסמך מעיקרא על החכם הראשון שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ושוב אין חכם השני יכול להתירה. וכן נראה קצת מדברי הריב"ש שכתב שהרי קיבלו דעתו. ואתי שפיר בזה דברי היד שאול שכתב ליישב קושיית התוספות בנדה שם מהא דילתא, דשאני התם דכיון שמשועבדת לבעלה לא שייך שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא עיי"ש. אולם הראב"ד הרשב"א ר"ן רא"ש רבינו ירוחם ושאר פוסקים, לא כתבו אנפשיה, רק דשויה חתיכה דאיסורא. וכן כתב הרשב"א בפירוש שחל שם איסור על הדבר. וכן כתב המאירי (בהוריות) לשיטת הראב"ד, הרבצת שם איסור על הדבר. ואפשר לומר שגם הריב"ש והרדב"ז סבירא להו כן, וכוונתם שמאחר שקיבלו דעתו וסמכו מעיקרא עליו, הוי חל הוראתו, אבל אין הכי נמי שהאיסור חל על החתיכה עצמה:

ומעתה הוכן לפנינו הדרך ליישב מה שהשמיט הרמב"ם לכתוב בפירוש ברייתא זו השנויה בכמה מקומות, והוא מפני שבסוף פרק א' דהלכות ממרים כתב, שני חכמים שנחלקו בין בזמן אחד בין בזה אחר זה, אחד מטהר ואחד מטמא, אחד אוסר ואחד מתיר, בשל־תורה הלך אחר המחמיר, בשל־סופרים הלך אחר המיקל. ונאמר שגם הרמב"ם סבירא ליה כדעת רוב הפוסקים שהטעם הוא משום דשויה חתיכה דאיסורא, ולפי שיטה זו הרי לעולם אזלינן לחומרא, שאם הראשון אסר הוי חתיכה דאיסורא ואזלינן בתריה, ואם הראשון התיר והשני אסר אזלינן בתר השני. ונמצא שאף בשכבר חלה הוראתו של־ראשון, דינו כלא חל, אלא כאחד אוסר ואחד מתיר, וכדסבירא ליה לרבי יהושע בן קרחה בעבודה זרה שם שבשל־ תורה הלך אחר המחמיר ובשל־סופרים להקל וכו' יעוש"ב:

ט) ומלבדם עמד על כך כבר מהר"י מולכו בספרו שולחן גבוה על יורה־דעה שם בסימן רמ"ב, והוא הוסיף לנטות ידו גם על מרן השלחן ערוך שלא העלה זאת רק הרמ"א שם בסעיף ל"א. כי כן כתוב שם תוך דבריו בס"ק ע"ו, פַּשׁ גַּבַּן למה השמיט הרמב"ם רישא דברייתא דהנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, וכמו שהביאו הרי"ף והרא"ש, ורבינו ירוחם בנתיב ב' חלק ה'. דמדאפסיקא הלכתא כרבי יהושע בן קרחה הוא לאמצעיתא, דהיינו היו שנים וכו'. אבל ברישא דהנשאל לחכם, בהא לא נחלק בו אדם מעולם, והלכה כתנא קמא, אם כן למה השמיטו, וצריך לי עיון. אמנם הרשב"א בתשובה סימן רנ"ג סבירא ליה דרבי יהושע בן קרחה לא פליג עליה דתנא קמא במה שאמר דהולכים אחר הגדול, אלא בסיפא דהיו שניהם שווים, דתנא קמא סבר הלך אחר המחמיר אפילו בדברי סופרים, ורבי יהושע בן קרחה סובר דבשל־תורה הלך אחר המחמיר וכו'. דכתב וז"ל, שני פוסקים זה אוסר וזה מתיר, אם נודע דהאחד גדול בחכמה ובמניין, הולכין אחריו בין להקל בין להחמיר. היו שניהם שווים, בשל־תורה הלך אחר המחמיר דהוה ליה כספיקא דאורייתא, ובשל־סופרים הלך אחר המיקל, כדאיתא בפרקא קמא דעבודה זרה עכ"ד. וכן פסק הרב [רמ"א] ז"ל בחושן־משפט סימן כ"ה סעיף ב', וכאן ביתו. ויש לתמוה על הטור ורבינו [מרן] שהשמיטו הך ברייתא ולא הזכירו אותה כלל. לבד זה מצאתי בבדק הבית לרבינו שהביא הך ברייתא, וכתב עלה ועיין בהר"ן שהאריך שם מאד. ובַסֵּפר הזה [דהיינו בשלחן ערוך. יב"ן] לא הזכיר לא מינה ולא מקצתה. וזה מסכים הולך כמאן דאמר דבדק הבית חיברוֹ רבינו אחר שלחן ערוך, כמו שכתבתי בכללי השלחן ערוך [הנדפסים בספרו בתחילת חלק אורח־ חיים, אות י"ג. יב"ן]. ולמאן דאמר דבדק הבית חיברוֹ אחר בית יוסף וקודם השלחן ערוך, לא היה משמיט דין זה מכאן יעו"ש:

ויש להוסיף כי אכן בשו"ת אבקת רוכל למרן, פשיטא ליה עד מאד שדין זה שריר וקיים, כדלקמן אות י"ב ד"ה עניין:

י) ואף בחסדי דוד להגר"ד פארדו על התוספתא דעדיות פרק א' אות ג' ד"ה נשאל, העלה דלפום טעמא דכבודו של־ראשון, בזמן הזה דליכא תלמיד חכם לעניין כבוד, כגון לגבי ליטרא של־זהב (ירושלמי בבא קמא פרק ח' הלכה ו'. ועיין רמ"א יורה־דעה סימן רמ"ג סעיף ז') וכיוצא, אם־כן גם בדין זה יש להקל. אבל אי מטעמא דהראב"ד דלאו מפני הכבוד אלא משום דהראשון שויה חתיכה דאיסורא, ודאי דאין לחלק ולהתיר אפילו בזמן הזה. ועל־כל־פנים תמהני למה זה השמיט הרמב"ם הך דינא לגמרי. ועיין ביורה־דעה סימן רמ"ב, ובכנסת הגדולה [נראה שצ"ל ובשיירי כנסת הגדולה, כדלעיל אות ו' ד"ה מלבד. יב"ן] שם שהאריך בכל סעיפי ופרטי דין זה. ועיין בספר משבית מלחמות בקונטריס מוהר"ע פיגּו עכ"ל החסדי דוד:

ובקול חיל להר"י כצנשטיין (ניו יורק ה'תשמ"ב) סימן א' דף י"ג אות ב' איתא, בעיקר דין חכם שטימא וכו', תמוה השמטת הרמב"ם דין זה. ואין מקום לצדד דהרמב"ם סבירא ליה דיש דפליגי על זה מצד קושיית התוספות חולין דף מ"ד ועבודה זרה דף ז'. דמלבד דכבר תירצו התוספות הקושיא, היא ברייתא בשלושה מקומות בגמרא בלי חולק, ובגמרא אקשו מינה ותירצו, שמע מינה דהכי הלכתא. וגם בעבודה זרה דף ז' איתא ברייתא הנשאל לחכם וכו' ע"ש. ועיין שם בתוספות. ובירושלמי פרק רבי אליעזר דמילה הובא בתוספות שם ובשאר ראשונים, גם כן מפורש כן. וראיתי למי שכתב דמדברי הרמב"ם שכתב פרק א' מממרים הלכה ד' דמשבטל בית דין הגדול רבו המחלוקות בישראל, זה מטמא ונותן טעם לדבריו, וזה מטהר ונותן טעם לדבריו, זה אוסר וזה מתיר, משמע דאין איסור בדבר, ואם־כן אדרבה מבואר מדברי הרמב"ם דלית ליה דין חכם שטימא עכ"ד. וזה טעות, ואטו כל הנך ראשונים שכתבו הדין וגם הרמ"א ביורה־דעה סימן רמ"ב, יפלגו על מה שכתב הרמב"ם דמשבטלו סנהדרין רבתה מחלוקת בישראל, ובאמת זה מבואר בברייתא סנהדרין דף ח"פ כמו שכתב הכסף משנה שם. ולא קשיא מידי, דדין חכם שטימא וכו' אינו אלא באותה חתיכה, כמו שכתב רמ"א יורה־דעה שם וכו' יעו"ש, ולא העלה מזור לתמיהתו:

והגם כי הרנ"א שהבאנו לעיל אות ב' (ד"ה וקרוב) השאיר דברי הערוך השלחן בתמיהה, מכל־ מקום מסקנתו בדעת הרמב"ם עולה בקנה אחד עמו. שהרי הוא עצמו אחר האריכות, כתב שם בדף נ"ו, אמנם כל זה אמור בעת שהיה בית דין הגדול, או על־כל־פנים בזמן האמוראים שהיה שם בית דין אשר בכחו היה להכריע ולקבוע הלכה, אז חלה ההוראה של־ראשון, שהרי קיבלו על סמך שיתברר בסוף מה הוא דין תורה. אבל בזמן הזה אשר אין הכרעה סופית, לדעת הרמב"ם אין הקבלה מועילה לחייב את השואל. כי כל מי שיקום ויורה כנגדו, יכול השואל לטעון שמא הדין עמו, וקים לי שאם היה בית דין הגדול היו מתירין כמותו. לפי־כך ממילא לא שייך לאסור על החכם השני להתיר, כי על דעת שיש סברא אחרת לא קיבל השואל, ואפשר שבאמת הדין עם השני ודעת הראשון בטלה וכו'. יוצא לפי הנזכר לעיל שלכך לא כתב הרמב"ם מפורש מימרא זו שאין החכם רשאי להתיר מה שאסר חבירו, כי הלא בזמן הזה לא שייך דין זה, ולוּ כתבוֹ היה צריך להוסיף במה דברים אמורים בזמן בית דין הגדול, אבל לא בזמן הזה. אלא שהרמב"ם הלא סידר את כל הדינים ואף אותם שאין נוהגים בזמן הזה, ואם־כן איך דילג הלכה זו. אמנם זו לא קשה כלל, שהרי נתבאר שבאמת נכלל דין זה בדין קבלת הדיין, עיין פרק ז' מסנהדרין הלכה ב' יעוש"ב:

יא) יגענו ולא הונח לנו, כי אחרי ככלות הכל לדברים ברורים ומוסכמים בזה עדיין לא זכינו, וחזינן שהמפרשים זה אומר בכה לתרץ את השמטת הרמב"ם והטור, וזה אומר בכה, וכמה אנשי חיל לא מצאו מענה לתרץ את השמטתו, כאמור לעיל. על־כל־פנים לעניין דינא אף כי סברת הערוך השלחן אכתי איהי בגדר דעת יחיד, למרות שמצטרפים למסקנתו (ואף כי מטעמים אחרים) מהרע"ז פיגּו, הבית לחם יהודה והגר"ש קלוגר, והרב נחום אליעזר, מכל־מקום סוף סוף לאידך גיסא נמי לא אשתכחא למילתיה פירכא, ואף לא קושיא. אדרבה ביארנו בס"ד כי יש לו אילן גדול להישען עליו, הלא הוא הרמב"ם עצמו בפירוש המשנה, כלדלעיל אות ד' ד"ה וחיזוק:

קושטא קאי, שהדבר מחודש מצד עצמו לומר שעכשיו אין דין זה, והלא מתוך שלושת עמודי ההוראה, שהם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, חזינן כי רק הרמב"ם השמיט זאת. ואף שדרך הרמב"ם על הרוב להימשך אחר הרי"ף כנודע, ולכן היה עדיף להשוותו עמו, ולקבל תירוצי החתם סופר והעינים למשפט, מה־גם שאף רבינו חננאל העלה זאת כיעויין בעבודה זרה דף ז' ע"א. וכן קשה קצת לקבל שהטור יחלוק על אביו הרא"ש, מה שאין דרכו ברוב ככל המקומות, כל־שכן לומר שבשתיקה בעלמא היתה העלמ"ה, ולכאורה עדיף טפי היה לתרץ דאשתמיטתיה כדאשכחן בכמה עניינים. לולא דסוף סוף אין אנו נשענים על זה בכל כוחנו, זולת כסניף, לצרף סברא זאת לספק ספיקא, כדבר האמור לעיל אות א' ד"ה דהיינו:

יב) הלכך בכל כי האיי גוונא שפיר דאמי, מאחר שאין אנו באים להקל בעיקר עניין חכם שטימא או שאסר, שהוא דין שגור כדבר מוסכם ומוחלט בכל ספרי הפוסקים, ראשונים ואחרונים מכל קהילות ישראל. ובכללם גאון עוזנו מהרי"ץ הגם דהרמב"ם מריה דאתרין, אפילו הכי כתב בתשובתו (שציינתי לעיל אות א' ד"ה בדין) לגבי מחלוקת שאירעה בזמנו בין חכמי תימן בעניין בית הכוסות שנמצאו בו מחט וסרכא כנגדו בזה"ל, על זאת תרד עינינו דמעה, כי אחר ששמעו דברי האוסרים משכילים ונבונים וגדולים מהם, התירו. ולא שמו אל לבם דין פשוט, חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, ואפילו היה השני גדול מהראשון. וכתב הראב"ד טעמא משום דהראשון שויה כחתיכה דאיסורא, דשוב אין לה היתר, דאפילו התירו השני אינה מותרת, ואפילו היה גדול ממנו בחכמה ובמניין. ודוקא בדבר של־שיקול הדעת, אבל טעה בדבר משנה רשאי חבירו להתיר. וכן כתב הרמב"ן וכו' יעו"ש. [ובחשיפת גנוזים מתימן דף קי"ד ד"ה בבכורות, שורה שמינית. שוב נוכחתי לראות כי המובא שם, אינו דף חידושים על התלמוד, כאשר סבר המוציא לאור שם, אלא הוא משו"ת הריב"ש סימן שע"ט]:

עניין קרוב לזה מצינו למרן הבית יוסף בתשובותיו הנקראות אבקת רוכל סימן רי"ג, כשחכם אחד (המבי"ט בר־פלוגתיה) חלק עליו להתיר בהמות שאסר בגלל לקיות שנמצאת במעיהן, כתב עליו בכלל התשובה, נעשית תורה כשתי תורות, זה אוסר וזה מתיר. ומרוב חפצו להודיע כח דהיתרא ומהיותו חס על ממונם של־ישמעאל, לא נזכר מה ששנינו חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר. וכתב הראב"ד דלא משום כבודו של־ראשון נגעו בה, אלא משום דכיון דאסרה ראשון שויה חתיכה דאיסורא. ואם התירה שני אינה מותרת, ואפילו היה גדול ממנו בחכמה ובמניין, והסכימו לדבריו הרמב"ן והרשב"א וכו' יעו"ש, ולעיל אות ט' ד"ה ויש. [והנה לפי האמור, יש לעיין דשמא החכם שכנגדו, שהוא המבי"ט, אכן סבירא ליה לאידך גיסא דהרמב"ם פליג. ועיין מה שנציין לקמן בסמוך ד"ה כמו־כן]:

כמו־כן העלה מהרי"ץ בתשובותיו שם חלק א' סוף סימן צ"ט בשם מהר"י קולון והמבי"ט חלק א' סימן קנ"ו דלא אמרינן חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר אלא באותה בהמה וההוא עובדא דוקא, אבל להמשיך האיסור בכל הבהמות לא יעו"ש. ודין זה הובא בהגהת הרמ"א שם בסימן רמ"ב סוף סעיף ל"א:

יג) וצריך לברר אליבא דהערוך השלחן מתי בדיוק נשתנה דין זה, דהיינו מה נקרא שנתפשטו ספרי הש"ס והפוסקים כלשונו. והרי לדבריו מוכרח שכבר לפני הרמב"ם לא היה שייך דין זה, דאי לאו הכי לא היה הרמב"ם משמיטוֹ. ומסתברא שזה מעת שכתבו הגאונים קבצי הלכות, כמו הלכות גדולות והלכות פסוקות, ונתפשטו בעולם. הגם שאין הדברים שם ערוכים וסדורים במשטר ובפרוטרוט, כאשר הוא בחיבור הרמב"ם וכל־שכן בספרי הפוסקים הבאים אחריו:

ומצינו תשובה לרב נחשון גְּאון־ישיבת־סורא, שנתרעם והוכיח את אנשי קירואן ששלחו אותה שאלה לסורא ולפומבדיתא, וקיבלו תשובות סותרות, ועכשיו שלחו לשאול ממנו כמי מהם יפסקו. שעשו בזה שלא כהוגן, מהאיי טעמא שהנשאל לחכם ואסר וכו'. ולכן אם יעשו כך שנית, לא יקבלו תשובה לא מכאן ולא מכאן, כדאיתא באוה"ג כתובות דף קל"ג קל"ד, ונביא מקצת דבריו. הכין חזינא דלא ליכתוב לכון בהדא שאילתא שום מידעם, דאנתון גופיכון שלא כדין ושלא כשורה קא עבדיתון, דעברתון על (בלא) [מִלתא] דרבנן דאמרי הנשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר, נשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר. אנן השתא למאן נדחינה, למר עמרם או למר צמח ולמר מתתיה. האיי חוכא ואיטלולא הוא דקא עבדתון וכו'. סוף סוף סברא דליבא הוא [ועיין לעיל אות ג' ד"ה אחר. יב"ן] דאנחנא חזינא חד אנפא, ואינון חאזו חד אנפא וכו' יעוש"ב:

הרי דפשיטא ליה לרב נחשון, שדין זה שריר וקיים בזמנו. ומאידך נדפסו שם באוה"ג תשובות גאונים אחרים שענו להם, בלא שום קפידא על זה, וצל"ע. ועיין עוד לקמן אות ט"ז ד"ה אוה"ג:

ויתכן לומר כי דברי רב נחשון שייכי לדעת הסוברים שטעם הדין הוא כדי שלא תיראה התורה כשתי תורות, וכדמשמע נמי מסוף דבריו דהכי סבירא ליה. אבל לדעת הסוברים שהטעם הוא משום דשויה חתיכה דאיסורא, אין האיסור אלא לשאול לחכם השני אחרי שכבר הורה החכם הראשון לאיסור. אבל בבת אחת כמו שהיה בנדון דידיה ששאלו מישיבת סורא וגם מישיבת פומבדיתא באותו זמן, לית לן בה. ויש לדון אף לדעת הסוברים שהטעם הוא מפני כבודו של־ ראשון, דאפשר דבכי האיי גוונא אין איסור. והכי דייק לישנא חכם שטיהר וכו', וכן הנשאל לחכם וכו', דמשמע דבבת אחת שרי. ואולי כך היא דעת הגאונים דלעיל ד"ה הרי:

ובזה אתי שפיר מה שהיו רגילים לפעמים בתימן לשלוח אותה שאלה לשני חכמים או יותר. וסיפר לי אאמו"ר זצ"ל מעשה שהיה בזמנו, בחכם אחד שהוסיף שתי תיבות בנוסח הגט שסידר, ביומא דנן אנא פלוני וכו', דבר שאינו נהוג, אך כנראה נזדמן כך בנוסחת איזה גט שהיה לפניו והעתיק ממנו. אי נמי טעה בכך באשגרות לישנא אגב נוסח הכתובה המקובל בקהילותינו, וכמ"ש בס"ד בספר טופס כתובות שער שני דף פ"ו פ"ז אות י"ז. וכן הוא בשאר שטרות. ונמסר הגט לאשה. אבל כיון שנחלק עליו חכם אחד לפסול גט זה, או אולי כמה מחכמי עירו, שלח שאלה אודות פתגמא דנא לשני רבנים מפורסמים בעי"ת צנעא, כל אחד בפני עצמו. ואחר כמה ימים הגיעו תשובותיהם. אחד השיב לו בבירור שהגט כשר, כיון שאין כאן על־כל־פנים שום משמעות לעניין אחר, דדוקא בכי האיי גוונא פסול כמבואר בש"ס ובפוסקים. אך מהר"י יצחק הלוי השיב לו דכיון שכבר נמסר הגט, כשר. אותו חכם העלים מלהראות לחבריו את תשובת מהר"י יצחק הלוי (כנראה הם יחשבו שלא ענה על השאלה, או לא מצא אותו השליח), כיון שבסגנון זה יתעוררו עליו מדנים ורינונים שאין זה אלא בדיעבד, לכן הראה להם רק תשובת החכם הראשון, שהכשיר. וַתּשקוט האר"ש. [וכבר הזכרתי עניין זה בקצרה בעיטור הכתובה שבספר טופס כתובות הנזכר לעיל סוף אות י"ז]. ועיין עוד ספר חסידים סימן תתקצ"ז:

יד) ומסתפינא למימר דרך נוספת ליישב דעת הרמב"ם, שאולי הוא סובר כי מה שאמרו אין חבירו רשאי לטהר ואין חבירו רשאי להתיר אינו איסור אלא חסידות, כדאשכחן כי האיי גוונא בכמה דוכתי, על־דרך שכתב הרדב"ז בתשובותיו חלק א' סימן שס"ב בפירושא דירושלמי (ברישא) שהוא עצה טובה:

וסייעתא לכך מלשון המאירי בנדה דף כ' ע"ב, כל שהראה לחכם וטימא, אין ראוי לחכם אחר שיטהר ע"כ. הרי משמע דסבירא ליה שאינה אלא חומרא. אמנם מלשון המאירי עצמו בעבודה זרה מתבאר שזה מדינא, וצ"ע:

טו) ועדיין יש להעיר על תירוץ הערוך השלחן, מלשון הרמב"ם בפירוש המשנה שבזמנינו זה יתכן הדבר מעט מאד, כדלעיל אות ד' ד"ה ובקירוב, דאם־כן אִכַּתִּי יש לטעון שהיה לו להרמב"ם לכתוב הלכה זו, מאחר דסוף סוף יש לה קצת קיום האידנא נמי. כי דרך הרמב"ם להעלות בחיבורו גם מילתא דלא שכיחא, כדלקמן בסמוך. ואף הערוך השלחן עצמו כתב מדנפשיה בכלל דבריו הנזכרים לעיל שרחוק הוא להורות בסברא, הרי שמודה כי יש לפרקים רחוקים צורך להלכה זו, אם־כן איך נתפייס בכך ושקטה שאלתו שלא העלו הרמב"ם והטור דין זה:

אמנם אין זה כלל מוחלט, כי מצינו שיש בכל זאת עניינים שהשמיט הרמב"ם מהאיי טעמא, אף שיש הבדל בזה בינו לבין הרי"ף, כמו שכתב רבינו מנוח פרק ב' מחמץ ומצה הלכה י"ד ופרק ד' מסוכה הלכה ט"ז שהרי"ף לא הטריח עצמו לכתוב מהגמרא כמה עניינים רחוקים שאינם נמצאים על הרוב, אך הרב השלם - דהיינו הרמב"ם - הביא הכל בשלימות יעו"ש. וכן כתב הרשב"ץ בתשובותיו חלק ג' סימן קמ"ג, דרך הרמב"ם להביא אף מה שהשמיט הרי"ף. [ועיין בכסף משנה פרק י' מביכורים שכתב לכאורה היפך מזה. ובספר ויקרא אברהם דף קי"ט ע"ב]. וכן כתב בשו"ת נודע ביהודה קמא אבן העזר סימן י"ג, רי"ף משמיט מה שאינו נהוג, ורמב"ם לא. אבל אינו עניין למילתא דלא שכיחא, כיון שהמדובר שם הוא בעניינים דהלכתא למשיחא:

ובבאר הגולה על חושן־המשפט סימן ש"צ סעיף י' אות ד' איתא, כתב בבית יוסף שהרי"ף השמיט מימרא דרב הונא לפי שאינו מצוי כל־כך ע"כ. ואפשר שכן היה בספריו, אבל בספרי הרי"ף שלפנינו איתא להא דרב הונא ע"כ. והנה עניין הפת שעיפשה בפסחים דף ז. לא העלה הרי"ף, וכתב שם מהר"ם חלאוה בחידושיו שאולי הוא מפני שהיא מילתא דלא שכיחא יעו"ש [ועיין עוד בחידושי תלמיד הרמב"ן שם ד"ה שמעתתא]. אך גם הרא"ש והרמב"ם השמיטוה, ועיין צל"ח וביאור הלכה להמשנה ברורה סימן תמ"ו סעיף ד' ד"ה מותר ובגמרא שלימה פסחים דף ל"ו ע"ב שנתנו טעמים אחרים להשמטתם [ומ"ש על זה בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר יורה־דעה הלכות כתיבת ספר תורה סימן קס"ה אות ו' ד"ה ואמנם]:

מאידך במגיד משנה פרק כ"ט משבת הלכה כ"ו איתא, רי"ף ורמב"ם השמיטו דין דלא שכיח, ועיין תולדות יצחק על הירושלמי פרקא קמא דברכות דף ג' ובהערה שם. וברבינו מנוח (נדפס מקרוב) פרק א' מתפילין דף ק"ד דהרי"ף והרמב"ם לא הביאו עניין איש שיש לו שני ראשין באיזה מהן יניח תפילין הנזכר במנחות דף לב. שדבר רחוק הוא מאד. וכן לדעת הרדב"ז פרק ז' מנזירות הלכה ד', הרמב"ם השמיט כמה בעיות בגמרא משום דלא שכיחי, ועיין כסף משנה ולחם משנה שם. [ואגב אורחין נציין מה שכתב בעל המאור שבת סוף פרק ואלו קשרים, הרי"ף השמיט דבר שעלול לבוא לידי מכשול יעו"ש, וברבינו מנוח פרק א' משביתת עשור הלכה ב']. ועיין עוד כסף משנה פרק ב' מציצית הלכה ח' סוף ד"ה טלית, שם טוב פרק א' מעירובין הלכה ח', ופרק ו' מאישות הלכה כ"ט, ופרק ה' משחיטה סוף הלכה י', ופרק ט' מכלי המקדש הלכה ט' ד"ה ודע דבפרק, ופרק ו' מאיסורי מזבח הלכה ט' ד"ה עוד, ופרק ה' ממעשה הקרבנות סוף הלכה ה', ופרק א' מפסולי המוקדשין הלכה א' ד"ה ודע, ופרק ט' מנחלות הלכה א', ופרק כ"ג מסנהדרין הלכה ד', ופרק ז' מממרים הלכה ו' והלכה ז' ד"ה כיצד. ובתשובותיו החיים והשלום אורח־חיים סימן ט"ל. ומ"ש בס"ד בבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ כרך ג' דיני כתמים סימן ד' ס"ק י"ט דף קע"ט ד"ה ותמיהא:

וכבר כתב הרמב"ן בספרו מלחמות ה' על מסכת ברכות פרק ח' דף טל. ודף נד. הא דתניא היה מהלך חוץ למדינה וראה אור וכו' וכיוצא בהן, שומט אותן רבינו - דהיינו הרי"ף - מפני הרחקת מציאותם, ומנהגו ידוע בהלכותיו ע"כ. אכן מהר"ח בן עטאר בראשון לציון שם כתב לתרץ הכי נמי לדעת הרמב"ם שהשמיט זאת, אמנם העלה שם תירוץ נוסף. ועיין עוד מגיד משנה ומגדל עוז פרק י"ז מנזקי ממון הלכה ה', שהרי"ף השמיט הרבה הלכות שאינן מצויות, ובפרק ט"ז מגזילה ואבידה הלכה ב':

טז) ובהיות שלפני כשלושים שנה, עסקנו בסוגיא זו (כשלמדנו מסכת חולין, שם הובא עניין זה בפרק אלו טריפות, בבית־המדרש תורה ושלום פה עיה"ק בני־ברק ת"ו, מיסודו של־ידידנו הרב שמעון בן־שלמה יצ"ו), ורשמתי לעצמי לפום רהטא כמה ביאורים ובירורים בגדרי דין זה, כפי שעלה אז במצודת עיוני אני העני, ראיתי כי טוב להעלותם כאן, כחומר הֲיוּלִי הצריך עיבוד ותיקון. כי קשה כעת למגמר בעתיקא, ולסדר הדברים אל נכון, ולהרחיב בהם, אבל לכל הפחות יהיו כראשי פרקים וכציונים למשמרת ולמזכרת:

בגמרא חולין דף מד: וכן נדה דף כ: וברכות דף סג: חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר, אסר אין חבירו רשאי להתיר. אך בעבודה זרה דף ז. הלשון הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר, משמע דהאיסור על השואל, שמא יבוא למחלוקת:

אין חבירו רשאי להתיר, רש"י נדה דף כ: משום כבודו:

הראב"ד והרשב"א דעתם שהטעם בנדון דידן משום שויה חתיכה דאיסורא, ויש לחקור האם זה רק לשואל, או לכולי עלמא. ומספר נחלת עזריאל לחולין מוכח דלכולי עלמא יעו"ש, וצריך לעיין בזה:

עוד יש לחקור אם זה אנפשיה חתיכה דאיסורא (מדין נאמנות או נדר) כיון ששאל קיבל, או לאו. ונפקא מינה ליאסר לאחרים:

הלשון ברא"ה חולין, קם דינא ומה שעשה עשוי, חאייל איסורא. [קם דינא, חאייל איסורא. שדי חמד]:

מדנקטו אין חבירו רשאי לטהר או להתיר, ולא נקטו דבר שטומא או נאסר על־ידי חכם אינו חוזר לטהרתו ולהיתרו, משמע שכל הנדון הוא על החכם השני ולא לגבי החפץ הנדון:

עיין להראב"ד בעבודה זרה, והרמב"ן והרשב"א והרא"ה בחולין [וארחות חיים חלק שני הלכות איסורי מאכלות דף רע"ח אות ב']. והנה הר"ן לא תירץ קושיית הראב"ד דמוכח מהסיפא דברישא מיירי שאפילו אדם גדול לא יתיר [הביאור להר"ן שבאדם גדול ליכא גנאי כל־כך בכבוד הראשון]. אמנם בחולין ובנדה ובברכות כתוב חבירו. אבל שם בעבודה זרה שיש הסיפא, לא כתוב כך ברישא, רק לא ישאל לחכם. אפשר לומר דכיון דעל־כל־פנים קצת מיעוט כבוד איכא, עצם זה שצריך לשאול אותה שאלה, לכתחילה אין לשאול אפילו אדם גדול, לכן לא חילק שם בעבודה זרה בתחילה, מה שאין כן בסיפא שכבר נשאלו השניים בבת אחת, אזי תלוי בגדול בחכמה וכו':

לפי טעם הר"ן שדין זה הוא משום כבודו וכו', יש להסתפק לכאורה כששואלין אותה שאלה בבהמה אחרת, האם גם בזה איכא משום כבודו. ובשואל שנים דאזלינן בתר גדול או בתר מחמיר לתנא קמא וכו', צריך לומר דליכא משום כבוד, לפי שלא חלה ההוראה עדיין. ולכן אף שיש קצת חוסר כבוד, יכול חבירו להתיר. כמו כן בעובדא אחריתי. ונראית תורה כשתי תורות (אולי יחשבו הרואים - שאינם בני תורה שעליהם הנדון - טעם אחר. ולהראב"ד בודאי ליכא בזה, דלית הכא חתיכה דאיסורא:

אוה"ג בכתובות (ציינתי מקומו, לעיל אות י"ג ד"ה ומצינו) כשיטת הר"ן, ונראה אפילו בנדון אחר, שהרי ארבעת הגאונים לא בזמן אחד. ועוד שהטעם של־חילול ה' שכתבו, שייך גם בהאיי גוונא. יש להסתפק בזה כנזכר לעיל. דהנדון שם בממון, דלא שייך טעם הראב"ד דחתיכה דאיסורא, ואפילו הכי כתבו דאיכא בזה משום לא ישאל לחכם וכו'. (הר"ן כתב, אין בי כח לחלוק על אבות העולם). אבל מלשון המאירי בעבודה זרה מוכח דלכולי עלמא בחתיכה אחרת יכול להתיר. וכן מוכח מהרמ"א ביורה־דעה שהביא דהשני לא יאסור כהרא"ש, ועל כרחין זה מטעם כבוד, דשויה חתיכה דאיסורא ליכא, ובכל זאת סיים דדוקא באותה הוראה. אבל במאירי הוריות מפורש דלטעם כבוד אף בחתיכה אחרת אסור:

אבל כשנשאל הגדול ונראה לו שמותר, צריך להתיר, דכשם וכו' כן אסור לאסור את המותר. והטעם דאתי לידי קולא (ש"ך). או שפעם אחרת יתיר, ונמצא בא לידי חשד (שיירי כנסת הגדולה). ועל־פי סוד, גלגול לתקן. ולכן בחכם אמרו אין חבירו רשאי להתיר, אבל גדול רשאי להתיר:

המאירי כתב דנראה לו דמטעם כבודו, והוא כהר"ן, אבל כתב שם דגדול שטיהר והתיר בדיעבד הוא דמותר. ועיין עוד שם ד"ה מה שביארנו, שכתב גם־כן דאף גדול לא יתיר. ובזה הוא דלא כהר"ן, כי הר"ן כתב מחזיר השני וכו' ומתיר, משמע אף לכתחילה. ולדברינו מצוה:

מהגמרא בנדה דף כ: ומי מהימני, אי מצד כבודו, מה צורך להאמין לה, דכיון דברור לו דטהור, אם כן אפילו היא טועה בדמיונה ורבה בר בר חנה טיהר, הא מיהת ליכא משום כבודו ולא משום נראית תורה כשתי תורות. אבל אי נימא מצד חתיכה דאיסורא ניחא, שבזה צריך להאמין לה להתיר. נראה שבלשון ראשון הבין דאגמריה סמך, ולא שהיה ספק לו, דאם כן מאי בעי כזה טיהר איש פלוני, היינו מאי דקאמרינן השתא דנאמן. והמקשן השני באבעיא להו חשב דרב יצחק נסתפק. אם־כן לשון מהימנא לה שבלשון ראשון אינו כמו בלשון שני (אמנם רש"י פירש בעיית כזה טיהר לי וכו' לא על חכם שנסתפק, אלא על אשה לחברתה). וכן להמפרשים דלתירוץ דאגמריה סמך לא צריכינן למאי דאמרינן בתחילה, מוכח דמעיקרא לא סבר הכי. אמנם יש לדחות ולומר דאין הכי נמי דסבר הכי, רק דלא סבר דבכי האיי גוונא שרי לטהר מה שטימא חבירו:

בחולין רב לא אסר מיסר, להראב"ד הביאור לא חל האיסור, ולהר"ן דליכא משום כבודו. [עיין עוד להרמ"ע באלפסי זוטא על מסכת חולין דף ר"פ ובהערות שם]. לכאורה קשה אליבא דהר"ן אפילו אסר, הרי שלח אליו לבדוק, משמע דתלה בדעת רבה בר בר חנה ותו ליכא משום כבודו, והוה ליה כחזר בו שכתב הר"ן דשרי. ובשלמא להראב"ד דתו לא מצי הדר ביה. ואין לומר דחשב שיסכים לדבריו לחומרא, דלפום קושטא דאמרינן דלא אסר מיסר, על כרחין טעמו דנסתפק. אי נמי אי אפשר לשנות העובדא, דנראה דכך היה ברור המעשה. וצריך לומר כמו שכתבו התוספות לעניין אחר, דתירץ לפום קושטא:

כתוב בשלטי הגבורים דלהר"ן שהוא מטעם כבודו, אם־כן הוא הדין דאין לאסור מה שהתיר חבירו. והמאירי אף שסובר כמוהו שהוא מטעם כבוד, כתב בהדיא בהיפך דיכול לאסור ולטמא. וכן מפורש בתוספות ורא"ש בברכות דף ס"ג ע"ב. [שוב ראיתי בשדי חמד כרך ג' סוף כלל ע"ז שהביא שהוכיחו מגמרא זאת. וכן בביאור הגר"א יורה־דעה סימן רמ"ב, בעבודה זרה גירסאות בירושלמי]. והסברא בזה, וכי מפני כבודו של־זה נתיר האיסור (תשובות רדב"ז). לכאורה סברת השלטי הגבורים אליבא דהר"ן דאלו ואלו דברי אלהים חיים, וכתב הריטב"א בשם חכמי צרפת בעירובין הראה הקב"ה למשה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא וכו' ובסנהדרין כתב דשיקול הדעת היינו דלא אתאמר הלכתא לָא כְּמָר ולא כמר. אם־כן אף שסברא זו דחויה, מפני כבודו יש להתיר. מעין מה שאמרו בנדה דף ו: כיון שנזכר דלא אתאמר הלכתא לא כרבנן ולא כרבי אליעזר, אמר כדאי רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדוחק. וכל־שכן ששם רבים נגד יחיד, רק סוגיין דעלמא. אבל בברכות דף סג: מפורש להיתר. ברם נראה שם הטעם (מדאמרו "לחומרא") שאין בזה זלזול כל־כך בכבודו. [אך בדקדוקי סופרים מביא דאיכא כת"י דלא גריס מתיבות בשלמא לסמוך, עד נגררו בתריה]. דכחא דהיתרא עדיף, שברור לו להתיר. מה שאין כן כשאוסר, שמא מספק. [מה שכתב שם בשלמא היא מלבר וכו' צ"ע דלא כתב שם מעיקרא כן. ונראה דר"ל אם היו עושין כן לטמא מה שטיהר וכו']:

גם הרא"ש מסיק הכי דאין לאסור אחר שהתיר חבירו, ותימה על הרדב"ז שהביא סברא זו בשם אחד מן הראשונים סתם. וכן פסק הרמ"א:

יש לחקור האם הראב"ד מודה לטעם כבוד אלא שבלא זה וחָמור מזה מטעם חתיכה דאיסורא, או דלדידיה ליכא טעם כבוד כלל (אבל הר"ן ודאי לא מודה להראב"ד). מדסיים דבממונות המומחה יכול לחזור ולזכות (דבאיסור כי האיי גוונא להראב"ד לא יתיר אפילו שגדול) מוכח דסבירא ליה טעם כבוד, דרק כשהוא גדול ממנו שרי. לפי זה לא קשה עליו מגמרא ברכות שנתנה טעם "לחומרא", שלפי דבריו לא צריך להגיע לזה:

מילתא דתליא בסברא. רבה בר בר חנה סמך אגמריה. להתוספות בשם רש"י זה סברא גם להתיר מה שאסר חבירו. והנה רש"י פירש סברא, דימוי מילתא למילתא (לפי הספר דור רביעי, שאולי לא כיוון דעתו. ולהרמון פרץ שבזה אין מסכימין מן השמים). אבל סברא דדינא יכול להתיר. ומה שאמרו בגמרא שקיבל מרבו, לאו דוקא (חתם סופר). וזה אינו מובן בין אם נאמר מטעם חתיכה דאיסורא בין אם נאמר מטעם כבודו, היכי שרי להתיר מסברא דשיקול הדעת. בשלמא אם נאמר כפשוטו שקיבל מרבו כך, י"ל דהוי בגדר טעה בדבר משנה. לפי־כך נראה דפירוש רש"י כאן דסברא הוא דימוי מילתא למילתא, הוא כפירוש רש"י בנדה שלפנינו דאגמריה סמך אינו יכול על־ידי זה להתיר מה שאסר חבירו. אבל אם נאמר כפשוטו דהיינו סברא דדינא, אזי אתי שפיר להתיר משום חתיכה דאיסורא כשקיבל מרבו כנזכר לעיל, דלא הוי חתיכה דאיסורא, וגם ליכא משום כבודו כשקיבל כן השני מרבותיו, דומיא דטועה בדבר משנה דלא חיישינן לכבודו (וכן משמע מהר"ן בעבודה זרה שם, דרק בשיקול הדעת בעינן שיחזירנו החכם השני לחכם הראשון עד שיסכים לסברתו). ואמנם הרמ"א שפסק בסימן רמ"ב שכשקיבל מרבו יכול להתיר, פירש סברא כפשוטו, כדמוכח ממה שכתב בסימן קט"ז סעיף ז' בהמה שהורה בה חכם מסברא ולא נמצא הדין בפירוש וכו', משמע שאינו מפרש כרש"י הכא:

תוספות בשם רש"י נדה, אגמריה סמך. והרי זה בהבחנת הדם שאפשר לטעות. אולי ששם לשון אגמריה סמך, לאו לאפוקי סברא, אלא לאפוקי שלא סמך על ילתא. אבל מדמיון הלשון לכאן נראה יותר דהחילוק בין סברא דידיה לקבלה מרבו. וכן הלשון בסברא מכמה רבנן גמרא מאחד, משמע הלשון כמו כאן. וכן דעת הרא"ש בפירוש סברא, דלא כרש"י (עיין הר"ן):

עניין מילתא דתליא בסברא, פירש רש"י דימוי מילתא למילתא, רמון פרץ לפי שבזה - מציאות - אין מסכימין משמים. קשה דבנדון דידן הרי זו סברא בדין. אלא הרי תלוי בחיות הבהמה - מציאות - עיין חזון איש בקונטריס השיעורין, חיות תלוי בהוראת החכם, עשרה טפחים תלוי בדעת הרואה. ובמה שכתבתי בס"ד בפסקי מהרי"ץ כרך שלישי הלכות נדה גבי וסת החודש, על שערי טהרה סימן ג' ס"ק ג' מִדף קי"ח:

סברת הרמון פרץ דדימוי מילתא למילתא אי אפשר להסכים אם זה בהיפך, אין להקשות מבתוליה חוזרין, דדוקא שם דמוכרח להסכים כדי שלא יסתור הפסק של־בית דין. ולפי זה יש ליישב דברי הרמב"ן, שהתנהגו על פיו, ולא על הוראה יחידית:

ועוד קשה אולי יש היתר מטעם אחר המעשה שלא יכל לומר כשר:

הערה על הסבר רמון פרץ, המעשה שלא יכול להוציא מפיו כשר, ונתגלה שיש סיבה אחרת בעוף להטריף:

ספר דור רביעי, סברא בהכרח כפירוש רש"י, דאם־כן כשקיבלה מרבו גם־כן, אולי אמר מסברא. עיין קרבן נתנאל. ועל כרחין דסברא היינו הבחנה בחוש דאולי לא כיוון דעתו. ועוד דסברא היא מילתא אלימתא, כדאמרינן בבבא קמא דף מו: ובעוד כמה מקומות למה לי קרא סברא הוא:

קיבל מרבו, בפני אריה הקשה אולי הראשון קיבל מרבו בהיפך. ותירץ דאין לחוש שיכחישו הקבלות:

בדין חכם שאסר, עיין ירושלמי שבת דף פ"ו ע"ב, השמטה מספר חסדי דוד על תוספתא בסוף עירובין באמצע דבריו. שו"ת רדב"ז חלק א' סימן שס"ב, וחלק ג' סימן תתק"ה (תס"ו). חוברת אור תורה סיון תשמ"ט סימן קל"ד. ועיין עוד מגילה דף כו: שאל רמי בר אבא לרב פפא ואסר, ואחר־כך שאל שוב לרב הונא ואסר:

יפה עינים תמה שלא העירו מגירסת תלמוד ירושלמי שלנו, ישאל לחכם אחר שמא יאסור. אמנם כבר הרדב"ז חלק א' סימן שס"ז העיר זאת. וזה כהגמרא בברכות דף סג: שיכול השני לאסור:

בעניין גמרא דברכות התחיל הוא מטהר והן מטמאין, עיין עוד תירוץ בשו"ת רמ"ע מפאנו שלהי סימן ק"ח, והעתקנוהו בספר זוהר העולם כבשים ללבושך בעניין השגות הראב"ד על הרמב"ם:

חכם הנוטה לאיסור בדבר שרבו מתיריו, יכול לומר שפלוני ופלוני מתירים, או לשלוח את השואל למתירין. כן כתב הרב המאירי פרק ג' דחולין (בדפוס דף קפ"ט, עיין שם דמוכח כן מהגמרא דף מ"ח ע"א). ועיין עוד בפרק גיד הנשה דף צ"ט סוף ע"ב, וברש"י שם ד"ה וליה לא סבירא ליה. ובתשובתנו דלעיל חלק א' סימן ק"י אות א' ד"ה גם:

*

ולעניין עיקר שאלתא דקמן (מלבד שאר פרטים שנכנסו בנתיים, ונתבארו בס"ד לעיל) למדנו בס"ד שאכן יש פנים מסבירות בהלכה וכמה צידודים, לצרף לספק ספיקא את שיטת ערוך השלחן וסיעתו, שאין דין זה נוהג בזמנינו. הלכך יש מקום להקל לפי העניין, בדברים השנויים במחלוקת הפוסקים, כגון כשהשני גדול מן הראשון, וכל כי האיי גוונא כדאמרינן. דבהא נחתינן, ובהא סלקינן. ובריך רחמנא דסייען, מריש ועד כען: