האם מותר לגזור את העודף בגליונות ספר תורה כדי להשוות את יריעותיו

לכבוד מו"ר הגה"צ ר' יצחק רצאבי שליט"א, פוסק עדתינו ומאיר נתיבותינו:

שאול נשאלנו ממי שקנה ספר תורה מהודר, ולאחר זמן דרש מאתנו לחתוך חלק מהיריעה למטה ולמעלה דהיינו לגזור מעט בשביל להשוות את התפירה, כדי שלמעלה ולמטה יהיה שווה, כיון שנוכחו לדעת שזה מפריע לגלילת הספר כשהוא בתוך התיק, מפני שהוא נתקע ונעצר שם. ושאלתי את כת"ר בטלפון, וכת"ר ענה לי שמותר. אך כאשר הבאנו את הספר לזה שתפר אותו כדי שיחתוך את המיותר, אמר לנו שהוא שמע מפי הגר"ש ואזנר זצ"ל שאסור. וכן אמנם חיפשנו ומצאנו לו בשו"ת שבט הלוי חלק ח' סימן ר"ל שנשאל אם מותר לגזור מן הגליונות לצורך הספר תורה שלא ייגנז. והשיב כי רק אם ייגנז נראה לו להתיר. וכן כתב הרמ"א ביורה־דעה סימן ר"צ סעיף א', אבל מותר לתקן הספר תורה עצמה עם גליונותיה, אם אי אפשר לתקנה בעניין אחר וכו' ע"כ. אך הרי מעשים בכל יום שמכניסי הפרשיות של־תפילין לבתים, גוזרים מגליונות הפרשיות כדי להכניסם לתוך הבתים. לכן רוצים אנו מכבוד תורתו לחוות את דעתו הרמה בשאלה זו:

ממני אחד־תלמידיך, השותה בצמאה את דבריך

אֹהד ב"ר שמעון נהארי יצ"ו

תשובה:

לק"י, יום שנכפל בו כי טוב ג' כסלו ה'תשע"ח, ב'שכ"ט.

למעכ"ת ידידנו הנעלה והנפלא כש"ת אֹהד נהארי הלוי הי"ו, שמלאכתו מלאכת הקודש מלאכת שמים, אבן יקרה משובצת לתפארה, בעיר רחובות ת"ו:

א) נכתוב בעזרתו יתברך לפום רהטא כחותה על הגחלים, מחוסר פנאי. ומה־גם דחזינא לרבוותא שכבר שקלו וטרו בסוגיות הש"ס בזה, ונותר לנו בעניותנו רק לרדות הדבש, מה שעולה לדינא, ומה שיש לנו בעניותנו להוסיף מעט נופך בטעמא דמילתא:

ונקדים שהמדובר בשאלתא דקמן, הוא כאשר החלק שצריך להיחתך הוא עודף על השיעור, דהיינו יותר על שלוש אצבעות למעלה וארבע למטה [כמפורש בגמרא ובפוסקים, עיין לקמן אות ג' ד"ה הבין]. ואף זה לא במשך כל היריעה, אלא רק במקום חיבור היריעות זו לזו, צריך להוריד בשיפוע מילימטרים ספורים, ותו לא. והנה אם עדיין לא היו קוראים בספר, אזי פשיטא דשרי, כי אף שיש לגליון קדושה כדמוכח מכמה דוכתי, ובכללן מהגמרא בשבת דף קטז. שדנו בעניין הגליונים אם מצילים אותם מפני הדליקה בשבת, ויובא קצת מזה לקמן. וכן במועד קטן דף כו. שהרואה ספר תורה שנשרף קורע שתים, אחת על הַגָּוִיל ואחת על הכתב, שנאמר (ירמיה ל"ו, כ"ז) אחרי שרוף המלך את המגילה ואת הדברים [ועיין פירוש רד"ק שם], כמו שכתב בספר גנזי הקודש (ירושלם ה'תשס"ב) פרק חמישי ריש הערה ט' [אלא אם־כן נדחה שאין הכוונה על הגליון הריק, אלא על הגויל שעל־גביו נכתבו האותיות, ועיין. ושם בגנזי הקודש נפלה טעות סופר, שבמקום הכתוב על הגויל ועל הקלף, צ"ל ועל הכתב], מכל־מקום קיימא לן הזמנה לאו מילתא היא (עיין שו"ת משאת בנימין סימן ק', משנה ברורה הלכות שבת סימן של"ד סס"ק נ', שו"ת ירך אברהם (אישטרושה. שלוניקי ה'תקע"ה) יורה־דעה סימן י"ד דף ל"ד ע"ג ד"ה אכן, ומזוזות ביתך סימן ר"צ סק"ה):

ולפי זה אין ראיה לנדון דידן ממעשים בכל יום בפרשיות תפילין כאשר כתבתָ (ועיין שו"ת מהרש"ם חלק ג' סימן ק"ב, משנת הסופר סימן כ"ה בילקוט הסופר סוף סעיף ג', פסקי תשובות הלכות תפילין סימן ל"ב דף ש"כ הערה תקכ"ח, ויריעות שלמה חלק א' פרק א' סעיף י'):

ובמקדש מעט סימן ר"צ סק"ג הביא דעת מהר"ם פדואה סימן פ"ד שלחתוך ולגנוז אסור אפילו תשמיש קדושה, וכתב בשבות יעקב חלק ג' סימן פ"ו שכך עיקר לדינא דלא כמשאת בנימין שמיקל לחתוך גליון העודף. ושם בגידולי הקדש כתב לפשר ביניהם, שאין בעודף קדושת ספר תורה ממש רק קדושת משמשים יעוש"ב. ובגנזי הקודש שם בפרק ה' הערה ט' דף ס"ח בשם שו"ת הרי בשמים מהדורא חמישאה סימן ל' שקדושה זו מדרבנן יעו"ש. ולקמן אות ד' ד"ה ולפום:

ב) הנה כי כן אף בנדון דידן שכבר קראו בו, מכל־מקום לכאורה הסומך על המשאת בנימין יש לו אילן גדול להישען עליו [והרי העלוהו לדינא המגן אברהם בהלכות שבת סימן של"ד סעיף כ"ד ושאר אחרונים שם. אבל אין מזה הוכחה מוכרחת, כיון שלא הביאו ממנו אלא לעניין ספרים הנדפסים ולא לגבי ספר תורה, ועיין לקמן אות ז' ד"ה וכיון], בפרט דפלוגתא זו בדרבנן, כדבר האמור. מה־גם כאשר הדבר נחוץ. וכן צידד לסמוך עליו, בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ט סימן ו' סוף אות א', לגבי הטבעת חותמת מבחוץ, וז"ל, אם יח(ו)קקו מבחוץ על הגליון למעלה או למטה ביותר משיעור הגליון הדרוש לספר תורה, שהוא למטה ארבע אצבעות ולמעלה שלוש, כנפסק ביורה דעה סימן רע"ג סעיף א', יש מקום לדון להתיר זאת אפילו לכתחילה, וזאת על פי מה שמצינו בשו"ת משאת בנימין סימן ק' דסבירא ליה דהגליון העודף על השיעור שצריך לספר תורה לא חל עליו קדושת ספר תורה, מאחר שאינו שימוש לספר תורה כלל יעו"ש:

לולא שרבים מהפוסקים לא הסכימו לדברי המשאת בנימין, וכתבו שהיא סברא יחידאה, עיין שו"ת פרחי כהונה יורה־דעה דף נ"ט ס', ושו"ת ישכיל עבדי חלק ז' סימן ל"ד, ושו"ת מנחת יצחק חלק ב' סימן י"ג, ושו"ת בניין אב חלק ב' סימן נ"ג. [גם בספר עץ השדה סימן תר"נ אות ח' דף ע"ה ע"א הגם שכתב מעיקרא, מצאתי בתשובות משאת בנימין סימן ק' שהוכיח דגליון העודף יותר מהשיעור אין בו קדושה, ובשו"ת שבות יעקב חלק ג' סימן פ"ו חולק עליו, ופלפלתי בזה ומצאתי שכבר קדמ(ו)ני בעמודי אש קונטריס קבוצת נדחים אות ה' להצדיק דברי המשאת בנימין, עיין שם מה שיישב קושיית השבות יעקב עליו. ועיין סנהדרין דף מ"ח ע"א דחזי ליה תפיס, דלא חזי ליה לא תפיס. ומנחות דף ס"ו ע"ב מותר שלוש סאין שלא נתנו מעות אלא לצורך וכו', סיים לדינא כי הגליון שלמעלה ושלמטה העודף מהשיעור, אסור לקצצו אחר שנתפר, כמו שכתבו בתשובות מהר"ם מפדואה סימן פ"ד ושבות יעקב שם, ואף בשעת הדוחק, כדי לכתוב עליו תפילין יעו"ש]:

ברם המעיין יראה שנדונם של־מהר"ם מפדואה והבאים אחריו הוא בספר תורה גדול ביותר שכבד למשא, ועל־ידי קציצתו יוקל הרבה, ובזה גם־כן הוא שדן בשו"ת שבט הלוי שם שמפני כן אי אפשר להגביהו [לפי מנהגם שמגביהים כל הספר ולא רק כמה דפים כמנהגינו], ועל זה סיים שם, שכפי הנסיון אפילו ספר תורה כבד מאד, רואים אנו שבעלי כח יכולים להגביהו. ואעפ"י שעל־ידי כבדותו אין תשמישו תדיר כשאר ספרי תורה, מכל־מקום אין על־ידי זה סיבה שהוא בגדר גניזה ממש, אם לא במקרה יוצא דופן ספר תורה כבד מאד עד שאי אפשר להגביהו, שאז היה מקום לצדד להקל יעו"ש:

אבל בנדון דידן שהמטרה כדי שלא יתקע בגלילתו, ועלול חס ושלום להיקרע על־ידי זה [כפי שביררתי עם הרב השואל דלעיל נר"ו] ובפרט למַטה שכל כובד הספר נשען עליו [זה שייך אם גוללים כשאינו שוכב ממש. איתמר], נראה דכולי עלמא יודו דשרי, כיון שזה לצורך הספר:

אמנם אם יש לזה תקנה על ידי שיתנו את הספר בתוך תיק גדול ורחב יותר (או בתוך תיק שאין בו גלגלים ("מיסבים") כמו שהיה לשעבר שהיו מוציאים הספר חוץ לתיקו וגוללים אותו בידיהם אחד מכאן ואחד מכאן), צריכים לעשות כן, דומיא דכתב השבט הלוי היכא דאפשר להגביהו על־ידי בעלי כח:

ג) כמו־כן על פתגמא דנא נשאל בשו"ת ירך אברהם (שציינתי כבר לעיל אות א' ד"ה ונקדים) וז"ל השאלה, ספר תורה כתוב על הגויל והגליון שלמעלה ושלמטה כפליים משיעור הראוי, ומפני כובד המשא אינם מוציאים אותו לקרות בו, כי לא כל אדם זוכה בו אשר ל"ו יקים, מפני חומר שבו ישאלוני משפטי צדק כדת מה לעשות, אי שרי לחתוך את העודף על הגליונות יתר על השיעור וכו'. והאריך בתשובתו שם, ובכלל דבריו כתב וז"ל, וראיתי להרב משאת בנימין בסימן ק' דכזה ראה וחידש, דאם נוסיף על השיעור שנתנו חכמים דשרי לחתוך, ואין בו משום קדושת גליון כלל יעו"ש וכו' ואנכי לא ידעתי מהיכן למד דביתר על השיעור אינו נצרך אל הספר תורה מיקרי, דהא ודאי איכא הידור לספר תורה כל כמה דאית ביה גליון גדול [ועיין לקמן אות ה' ד"ה מיהו. יב"ן] וכו'. וסיים שם בדף ל"ד ע"ג ד"ה ומעתה, דאיסורא איכא לחתוך הנהו גליוני ספר תורה, כיון דישן הוא, וכסברת הרב מהר"ם מפדואה. והוסיף, ושוב אחר זמן שכתבתי כל זה, חזון נראה אלי, הגם שאין בידי להבין דבר לאשורו ואין אתנו יודע עד מה, מכל־מקום המבין יבין. כי ראיתי להרדב"ז בספרו קטן הכמות ורב האיכות, הכי קרא שמו מגן דוד על דרך האמת, וכדנא כתיב בגוויה, כי גליון הספר תורה הנה הוא רומז עד אין סוף ע"כ יעו"ש. כי משם באר"ה לפי פשטן של־דברים, כי גדלה מעלתו וקדושתו של־ גליון, לכל הפחות ככתב עצמו, והרואה יראה כי משם בארה לבלתי שלוח יד בו אף ביתר על כשיעור וכו' יעוש"ב:

הבין מדברי הרדב"ז הללו שהגליון רומז עד אין סוף, דממילא אין זה מוגבל. דכיון שהמאציל אין סוף יתברך עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות אין לו קץ ותכלה, שמע מינה לנדון דידן שגם היותר על השיעור קדוש ייאמר לו, ולא תגע בו יד. ולענ"ד הקצרה אולי הרדב"ז טמן כאן ברמ"ז סוד נסתר, שיש כאן בגליון שיעור אחת עשרה אצבעות, שהרי הן ארבע מלמטה ושלוש מלמעלה ובין דף לדף שתים, כדאיתא במנחות דף ל: וברמב"ם פרק ט' מספר תורה הלכה ב' ובטור ובשולחן ערוך יורה־דעה סימן רע"ג סעיף א' [וטעם החילוק, מפני שאין הידים ממשמשות למעלה כמו למטה כמבואר בספר האשכול חלק ב' דף נ', ובנימוקי יוסף הלכות ספר תורה, ובטורי זהב על יורה־דעה שם סק"א. ובמגילה אין צריך להקפיד, כיון שאפילו בספר תורה פסקו הרמב"ם והשלחן ערוך שאין זה לעיכובא, כפי הכלל שבתשובתנו בדין סת"ם ומגילות שנוספו בהן תיבות בעיפרון, אות ג' ד"ה גדולה], נמצא שכל דף מוקף בארבע אצבעות, כולן ריקות וחלקות מכל כתיבה, לרמוז על עשר ספירות הנסתרות והנעלמות, כאשר ניצב עליהן המאציל אין סוף ברוך הוא אחד יחיד ומיוחד, לפיכך הם אחת עשרה [ועיין עוד מ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת מקץ על פסוק ויאמר שלום לכם אל תיראו וגו' ד"ה מאין סוף], ואין עוד מלבדם. ומשום הכי בַּיָּתֵר על כך, אין קדושה של ממש, ומותר לחתוך על־כל־פנים באופן דלעיל. וא"ש ההי"ב. [ועיין עוד לקמן אות ו' ד"ה אכן]:

ולמאן דאמר דלא בעינן אלא שתי אצבעות מלמעלה ושלוש מלמטה כדאיתא בירושלמי פרקא קמא דמגילה הלכה ט', והובא גם־כן בתשובות הרדב"ז חלק ג' סימן אלף ע"ב (תרמ"ז), אפשר לומר שמצרף לזה רק שתי אצבעות שבין דף לדף והוו להו שבע, כנגד שבע ספירות הבניין בלבד, שהן חג"ת נהי"ם. אי נמי כנגד שבעת הספרים שבתורה, כי ויהי בנסוע (במדבר י', ל"ה) ספר בפני עצמו וכו', וכמו שדרשו בשבת דף קטז. מפסוק (משלי ט', א') חצבה עמודיה שבעה:

ד) ונמתיק באופן נוסף ונפלא את העניין, על־פי מה שכתוב בהקדמה לשו"ת מהרש"ם חלק ב' דף ח' ע"ד ד"ה ולעניינינו, בשם הגאון מליסא [הגר"י, מחבר חוות דעת ונתיבות המשפט ודרך החיים. יב"ן] לפרש מה שנאמר כי לא דבר ריק הוא מכם (דברים ל"ב, מ"ז) כי הנה בתורה יש מקומות הכתובים, ו[על זה אמרו] בזוהר הקדוש ומדרשים, דתיבת ישראל ראשי תיבות יש ששים ריבוא אותיות לתורה - ועיין בפני יהושע לקידושין דף ל' ובחידושי חתם סופר סוף חולין מה שכתבו בזה - ויש גם מקומות פנויים וריקנים בתורה, כמו בין חומש לחומש ובין פרשה לפרשה ודומיהם. אבל באמת לא ריק הוא, כי גם שם מלא אותיות נסתרים וגנוזים שאינם נראים לעין. והעניין כי יש נשמות ישראל הראויים להידבק באותיות התורה, ויש מהם שאינם ראויים להידבק באותיות, ומכל־מקום נמשך חֲיוּתם ממקום הריק שבתורה יעוש"ב:

וממה שכתב ודומיהם, נראה שכוונתו רק לפיסקא באמצע פסוק, והרווחים שבשירת הים ושירת האזינו, שהם על־כל־פנים תוך הכתב. אבל לכאורה אפשר להרחיב את הרעיון שחידש וְלַהֲחִילוֹ גם על הגליונות שלמעלה ולמטה וכו', והם לאותם שרחוקים יותר מלהידבק באותיות, ועל־כל־פנים יש בהם למשוך ולשאוב חיות מקדושת התורה. אבל מסתברא לענ"ד שזה דוקא מה שנצרך מן הדין, אך המיותר הוא יתו"ר נפי"ש בלא שורש, אין לו חֵלק ונחלה בקודש. הלכך מהאיי טעמא נמי שפיר שייך לחתכו כדקא אמרן:

ובדרך זו הלך כבר בספר הנחמדים מפז (ענייני מצות כתיבת ספר תורה) סימן ט' דף תשצ"ז, אלא שהוא באופן אחר וז"ל, במציאות יש בתורה פחות מששים ריבוא אותיות, כמו שבדקו ומצאו שאין אלא רק שלוש מאות וארבעה אלף שמונה מאות וחמש אותיות בלבד [ועיין מ"ש על זה בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת שמיני על פסוק כל הולך על גחון. יב"ן]. אבל מכל־מקום בכל הגוילין שבכללות הספר תורה, אפשר לכתוב בהם סך ששים ריבוא אותיות. שהרי יש קלף נותר בראש ובתחתית היריעה שיש לו שיעור על פי הדין, וכן בין פרשה לפרשה וכן מצידי העמודים הכתובים שהוא ריק מאותיות, וכמתבאר בשלחן ערוך יורה־דעה סימן רע"ג סעיף א' שכתב שם מרן, שיעור הגליון למטה ארבע אצבעות בגודל, ולמעלה שלוש, ובין כל דף ודף שנים. לפי־כך צריך להניח בתחילת כל יריעה וסופה כרוחב אצבע וכדי תפירה. ונמצא כשתופר היריעות ביחד, יהיה בין כל דף ודף בכל הספר, רוחב שתי אצבעות. ובין שיטה לשיטה, כמלא רוחב שיטה. ובין כל חומש וחומש, ארבע שיטין פנויות בלא כתב, ויתחיל החומש מתחילת שיטה חמישית. ויניח בתחילתו ובסופו כדי לגלול על העמוד, ועוד שתי אצבעות שישארו בין העמוד והדף יעו"ש. נמצא שבספר תורה יש מקום של־גויל ריק, ובהם אפשר לכתוב את הנותר עד שיגיע לכלל ששים ריבוא אותיות. וזהו רמז דיש כאלה שחלקם באותיות הגלויים והכתובים בתורה, ויש שחלקם באותיות הנסתרים. ולכן יש שמחדשים בתורה הקדושה מצד הפשט, כי אלה הם שיש להם אחיזה באותיות התורה הגלויים והנראים, דשורש נשמתם קשור לאותיות הכתובות. ויש כאלה שמחדשים בתורה הקדושה מצד חכמת הנסתר, כי אלה הם שיש להם אחיזה באותם האותיות אשר הם ראויות להיות כתובות בגויל של־ספר תורה, ואם־כן אלה הם אותיות התורה הנסתרים שאינם גלויים ונראים וכו' יעוש"ב:

ולפום רהטא היה נראה לענ"ד שטעמו זה לא נהיר ולא צהיר, כי חכמת הנסתר קדושה טפי, ולא ייאות שתהיה אחיזתם במקום הריק מן הכתב שקדושתו ודאי פחותה, וכל־שכן להמפורש בשו"ת הרי בשמים שאין קדושה זו (לא של־כל הֶחָלָק, אלא שלמעלה ושלמטה, ובין דף לדף) אלא מדרבנן, כמו שהבאנו לעיל אות א' ד"ה ובמקדש. אלא העיקר כסברת הגר"י מליסא הנזכרת לעיל שהדבר בהיפך שנשמות הריקנים שבישראל חיותם נמשכת מן המקומות הריקים. לולא שאולי יש לטעמו מקום להישען בדברי הרדב"ז הנזכרים לעיל שהגליון רומז עד אין סוף:

ה) מיהו בעיקר הדבר מודה אני שיש בתוספת על שיעור הגליון משום יותרת הכבו"ד לספר, כאשר עיני־כל תחזינה, וכדברי הירך אברהם דאיכא הידור לספר תורה כל כמה דאית ביה גליון גדול כדלעיל אות ג' ד"ה כמו־כן. ומשום הכי בקהילותינו קוראים לגליונות הספרים (הנכתבים או הנדפסים) בשם יְקָר, לפי שהוא כבוד לספרים, וכלשון הכתוב (אסתר א', ד') ואת יְקָר תפארת גדולתו, כי זהו כבודם הודם והדרם. [וכבר היה מעשה אודות שו"ת חכם צבי כשיצא לאור עולם בדפוס יפה אף נעים, ועם גליונות ארוכים ורחבים, שהגר"י איבשיץ בחריפותו אמר דרך שחוק כי אף הגליונות הגדולים הללו מזה ומזה אינם מספיקים לכתוב כל הטעיות שבתוך הספר, ונחלשה דעת הגאון המחבר וכו' כמובא בשארית ציון שבסוף שם הגדולים השלם דף ק"כ ע"ג אות ט"ל. ואמר החתם סופר שזו היתה סיבת מחלוקת היעב"ץ בנו כנגדו, כי בגלל כך היתה השנאה טמונה בליבו וכו'. והסברתי בס"ד את העניין בשערי יצחק שיעור מוצאי שבת־קודש וישלח ה'תשע"ח ב'שכ"ט]. אך מכל־מקום אין זה נוגע לדין קדושתם, שעל־כל־פנים באופנים מסויימים מותרת חתיכתם, כל שהם יתר על השיעור כהלכתם:

ועיקר הדבר שהגליונות הם אינם אלא לנוי וליופי, נזכר בחידושי הרשב"א על מסכת שבת דף קט"ז ע"א יעו"ש. ומתבאר ממסכת סופרים פרק ב' סוף הלכה ד' שאם הגליון מרובה על הכתב פסול יעו"ש, ואפשר שגם הרמב"ם והשלחן ערוך יודו לזה אעפ"י שכתבו סתם שאם חיסר או הותיר לא פסל, שמא לא דיברו בהותיר כל־כך הרבה שאז אינו נאה. ולא הוצרכו לכתוב זאת, משום דהויא מילתא דלא שכיחא, ולפי־כך גם־כן לא מנאוֹ הרמב"ם בריש פרק י' בכלל עשרים דברים הפוסלים, וצ"ע. ועיין עוד מ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר חלק יורה־דעה הלכות כתיבת ספר תורה סימן קס"ה אות כ"ח מִד"ה ובגינת, לגבי מאמר חז"ל בכמה דוכתי (כגון בתחילת מדרש תנחומא) שהתורה אשר לפניו יתברך, כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, ולקמן אות ו' ד"ה דלפי:

ו) וממוֹצָא דבר נשכיל ונבין בס"ד לעניין מגילת אסתר, שנחלקו בה הפוסקים אם התם נמי בעינן שיהא בגליון שלוש אצבעות למעלה וארבע למטה כבספר תורה, או סגי אפילו לכתחילה בשתים למעלה ושלוש למטה, הגם דבדיעבד לכולי עלמא סגי אפילו בפחות, כיעויין בלשכת הסופר סימן כ"ח סק"ד, וקול יעקב סימן תרצ"א סק"ז, ושו"ת שבט הלוי חלק ה' סימן קס"א, וביאור הסופר על קסת הסופר סימן כ"ח סעיף ג' דף רפ"א ד"ה שיעור:

דלפי האמור שהגליון הוא לנוי וליופי, אם־כן מלבד מה שדנו הם משום מאי דמגילה נקראת ספר האם גם לעניין זה גמרינן לה מספר תורה, יש לדון בזה לענ"ד עוד מצד דבשלמא ספר תורה מפני גדלו, בעי כולי האיי שיעורא, שבכך הוא נויו והדרו. מה שאין כן מגילה שדרך־כלל נכתבת קטנה בהרבה מספר תורה, כעשרים שיטין או יותר. לפי שהנוי משתנה ביחס לגודל הספר וקטנו, כמובן. ולכן אמרו במסכת סופרים שאם הגליון מרובה על הכתב פסול וכדלעיל אות ה' ד"ה ועיקר, דמסתברא בפשיטות שתלוי הדבר לפי אורך ורוחב הכתב בספר שלפנינו, ולא יועיל מה שבשאר ספרים אחרים הגדולים ממנו טפי לא יהא הגליון הזה מרובה על הכתב. והפוסקים שהשוו אותם, אולי הוא מפני שהיו עושים את המגילה גדולה כדעת ספר התרומה שצריכה להיכתב ארבעים ושמונה שיטין, כמובא בלשכת הסופר שם. וגם אני ראיתי מגילה אחת ישנה בגודל ספר תורה ממש:

אכן אם יש בגליון גם טעם נסתר לרמוז על עשר ספירות וכו' כדלעיל אות ג' ד"ה הבין, יש מקום גדול לומר שהוא הדין למגילה אפילו שהיא קטנה. הלכך אף שכמדומה העולם נוהגים להקל בדבר, ובודאי יש להם על מה שיסמוכו, מכל־מקום אנא זעירא מצטריפנא נמי לדעת המחמירים בזה שראוי לכתחילה לדקדק בדבר היכא דאפשר. מה־גם דקיימא לן מהיות טוב וגו' מאחר דבהכי הוי שפיר ועדיף לכולי עלמא, ותנו כבוד למגילה שהיא כתורת מאריה דעלמא:

ז) וכיון דאתא לידן, נוסיף בעזר ה' וישועתו לבאר מאי דאשכחן גבי הא דקיימא לן בשלחן ערוך הלכות שבת סימן של"ד סעיף כ' (על פי מסקנא דתלמודא בשבת דף קטז. הנזכר לעיל אות א' ד"ה ונקדים) כי הגליונים שלמעלה ושלמטה, ושבין פרשה לפרשה, ושבין דף לדף, ושבתחילת הספר ושבסוף הספר, אין מצילים אותם בשבת מן השריפה, שכתב המגן אברהם שם בס"ק כ"ד, הגליונים, שנחתכו מן הספר או שנמחק הספר, כמו שנתבאר סוף סעיף י"ב. וכתב מהר"מ בתשובותיו שתיקנו בחרם שלא לקצץ גליון ספר אפילו כדי לכתוב עליו. ובמשאת בנימין סימן ק' האריך על גליונים של־הספרים, שהקושרים הספרים חותכין אותן ומשליכין. והטעם כיון דנהגו כן, הוה ליה כאילו התנו עליהם מתחילה, עיין סימן קל"ד סעיף ח'. ואם כן אין מצילין אותן. ובאגודה במסכת סופרים פרק ו' כתב, המחתך בספרים, בחדשים מותר, בישנים אסור ע"כ:

ומהשתא טעמא בעי מדוע מהרד"ם בשתילי זיתים שם ס"ק ל"ו לא העלה אלא תחילת דברי המגן אברהם, עד התיבות סוף סעיף י"ב:

והנראה לענ"ד בס"ד טעם שהשמיט את השאר, העניין הראשון מה שכתב מהר"ם שתיקנו בחרם וכו' [וכך הובא גם בבאר הגולה יורה־דעה סימן של"ד סעיף מ"ג בשם חרם רבינו גרשום יעו"ש], סבירא ליה שמן הדין מותר הדבר, אלא שמצאו בארצותיהם צורך להחרים, והרי זה לדידן כבכל שאר עניינים שלא קיבלנו חרמות דרבינו גרשום, כגון נישואי שתי נשים כנודע, ודוק. ועיין עוד מ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר הלכות ערב יום הכפורים סימן קי"ב אות ט"ז ד"ה לשון:

העניין השני, מה שהשמיט את דברי המשאת בנימין שהעלה המגן אברהם, מפני שאינם אלא בספרים הנדפסים, ושייכי בארצותיהם דוקא שם היו בתי דפוס (והמגן אברהם קיצר במובן, וכדרכו) מה שאין כן בתימן שהכל נכתב בידים ולא היה צורך לחתוך השוליים קודם קשירתם דהיינו כריכתם. וכן הדבר מפורש שם במשאת בנימין וז"ל, הוקשה לך על מה שאנו נוהגין בכריכות הספרים הנדפסים לחתוך מן הגליונים כדרך שעושין האומנים, ולא חיישינן לקדושת הגליונין. נראה דליכא איסור ברור בדבר, דלא מצינו קדושה בגליונים בשאר ספרים רק בספרי תורה ובתפילין ומזוזות. ואף באלו לא קדוש כל הגליון, רק מה שצריך לספר תורה, כגון הגליון של־מעלה ושל־מטה, ובין פרשה לפרשה, ובין דף לדף, שבתחלת הספר ובסוף הספר. ושיעורָן מפרש בפרק הקומץ רבה ובפסקי המחברים, של־מטה ארבע אצבעות, ושל־מעלה שלוש אצבעות, וכן כל הני שיעורין מפרש התם. וטעמא משום דכל הגליון שצריך לספר תורה, הוא שימוש לספר תורה, דאי לאו הגליון בטלה ספר תורה, ולכך חלה עליה קדושת ספר תורה. אבל הגליון שאינו צריך לספר תורה, למה יחול עליה קדושת ספר תורה מאחר שאינו שימוש לספר תורה כלל. והכי משמע בפרק כל כתבי (שבת דף קטז.) דאמרינן התם, איבעיא להו הגליונין של־ספר תורה מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין, ובעי למפשט ליה מהא דתניא ספר תורה שנמחק וכו'. ועוד אני אומר, שכיון שרגילות הוא לעשות כריכה לכל הספרים הנדפסים ולחתוך הגליונות, אם־כן כל המדפיס אדעתא דהכי הוא מדפיס כדי לכרוך ולחתוך הגליונות, והוה ממש כמו לב בית דין מתנה עליה שכל זמן שהגליון הוא בקיומו קדוש אגב הספר, נחתך הגליון אזלא קדושתיה וכו' יעו"ש:

והעניין השלישי כמו־כן, מה שסיים המגן אברהם בשם ספר האגודה בשם מסכת סופרים (פרק ה') שבספרים ישנים אסור לחתוך, כנראה מהרד"ם ראה דלא נהיגי גבן איסור בדבר. וכבר כתב במחצית השקל [אעפ"י שלא היה ספר זה לפני השתילי זיתים, כי היה אחר זמנו] שם שהמנהג עתה גם לחתוך בישנים. וצריך לומר דלב בית דין מתנה כל פעם שיצטרך לחתוך מה שהוא צורך הספר יעו"ש, והביאו גם־כן כף החיים שם ס"ק צ"ה. אעפ"י שהמשנה ברורה השמיטוֹ, ועיין לו בשער הציון שם אות מ"ה. [ועיין עוד במפרשי מסכת סופרים שם מה שכתבו בזה, ובחזון איש ידיים סימן ט' אות ג', ובגנזי הקודש פרק ח' דף ק"ג הערה י"ב]:

וידידי הרה"ג אח"כ שליט"א כתב כאן להעיר, שאולי משום דלא נפקא מינה מכולם להלכות שבת, לכן השמיטם מהרד"ם עכ"ל. ולענ"ד אין זה מספיק, שכיוצא בזה העלה בסימן שט"ו סק"כ מדברי הטורי זהב ענייני כבוד ספרים בהנחתם זה על גבי זה יעו"ש. גם הסברא נותנת שאין לו להשמיט כל כי האיי גוונא אם הוא מסכים לכך, אלא לכל־הפחות להביאם במקום שהוא יותר מקומם ועניינָם, וכאן לציין לשם. אלא שמע מינה:

?

ולעניין השאלה הניצבת לפנינו, כבר העלינו בס"ד לעיל אות ב' ד"ה ברם, שאם בגלל זה יש חשש שיקרע הספר תוך כדי גלילתו, ואין עצה אחרת, מותר לחתוך מגליונותיו כדי ליישרו, אם הם יותר משלוש אצבעות למעלה וארבע למטה:

ובכן נסיים בכבוד הנותן לנו את תורתו, שאין לנו קדושה יותר מקדושת ספר תורתו, ונישא עינינו בתפילה ותחינה שיאיר עינינו ועיניכם במאור תורתו, חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו, כן הדבר הזה בנדון דידן אחת עשרה אצבעות סביב הדף המה גבולי קדושתו, וברוך עדי עד שם תהילתו