בעניין: מנהג ההילולא בל"ג בעומר

מתוך שיעורי מרן הגאון הגדול רבי יצחק רצאבי שליט"א [כתבי התלמידים, עדיין בכת"י] 

הנמסרים מדי ליל ששי בביתו, בפני בחורי הישיבות גדולות הקד'

השיעור נמסר במוצש"ק בהר ובחוקותי שנת ה'תש"ע

בעניין: מנהג ההילולא בל"ג בעומר.

בגמ' יבמות [ס"ב ע"ב] איתא, ר' יהושע אומר נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנא' בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או הזה ואם שניהם כאחד טובים ר"ע אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנא' בבקר זרע את זרעך וגו' אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לר"ע מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זל"ז והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע והם העמידו תורה אותה שעה, ע"כ.

הנה, מבואר בש"ס דר' עקיבא היה הכי גדול בתורה שבע"פ דאיתא בסנהדרין [פ"ו] סתם מתני' ר"מ סתם ספרא ר' יהודה סתם ספרי ר' שמעון סתם סדר עולם ר' יוסי סתם תוספתא ר' נחמיה וכולהו אליבא דר"ע שלמדו תורה הימנו ואמרום.

מהרי"ץ בעץ חיים מהדו"ק מביא שראה כתי"ק של המהר"י בשירי [מגדולי חכמי תימן לפני כשלש מאות וחמישים שנה] שמצא בסידורו של ר' עמרם גאון סו"פ עשירי, שכתב שכבר נתפשט המנהג בקהילות ישראל להמנע מנישואין בימי העומר וזה המנהג המפורסם באומה ומפני האבלות ולא מפני האיסור ההלכתי, והטעם שהצריך זאת כיון שיש מסורת וקבלה כי באותה תקופה ציבור גדול מתלמידי ר"ע מתו. ולא כתב את מספרם של תלמידי ר"ע שמתו אלא כ' "ציבור גדול", ועוד משמע מדבריו שהמנהג הזה עד שבועות דלא כתב עד ל"ג בעומר, והאמת שגם לשון הגמ' "מפסח ועד עצרת", והשיטות שסבירא להו שבל"ג בעומר מותר, או מל"ד בעומר [לשיטת מר"ן], זה בא מגירסאות של ספרד מדויקים שמביאים הראשונים, דגורסים בגמ' ביבמות "דמתו מפסח ועד פרוס עצרת" לש' פרוס מלשון "פרוסה" והוא ט"ו יום קודם העצרת כאמרם [תוספתא שקלים פ"ב ה"א] עד פרוס הפסח פרוס החג שהם ט"ו יום בניסן ובתשרי. ולגירסאות אלו, סבירא להו שבל"ג בעומר פסקו מלמות.

מקשה הפרי חדש, דלגירסאות אלו שפסקו מלמות ביום ל"ג בעומר מדוע אנו שמחים, ולא נופלים על פניהם ביום זה, הרי מה שלא היתה המגיפה אז זה לא סיבה לשמחה, אלא רק סיבה שלא נצטער יותר אבל לא שנשמח, דהרי כבר כל תלמידי ר"ע מתו [שהם שנים עשר אלף זוגות], לכן כתב לבאר הפר"ח שהסיבה לשמחה ביום זה לא מחמת שפסקו מלמות, אלא משום שביום זה התחיל ללמד ר"ע תלמידים חדשים שהם ילמדו מכאן ואילך תורה.

הערוך השלחן כתב [בס' תצ"ג] שביום ל"ג בעומר הפסיקו למות ואח"כ המשיכו למות עד שכולם מתו ז"א שביום הזה לא מתו דזהו יום מיוחד וזה הסיבה לשמוח דהרי יום זה סימן לכל הדורות שיום זה מיוחד, והראיה מדפסקו מלמות רק ביום זה.

בשער הכוונות דרוש י"ב, ענין ספירת העומר כתב, ענין מנהג שנהגו ישראל, ללכת ביום ל"ג בעומר על קברי רשב"י, ור"א בנו, אשר קבורים בעיר מירון כנודע, ואוכלים ושותים ושמחים שם, אני ראיתי למורי ז"ל [האר"י ז"ל] שהלך לשם פ"א ביום ל"ג בעומר הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם ג' ימים ראשונים של השבוע ההוא, וזה היה פעם הא', שבא ממצרים, אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ.

והר"ר יונתן שאגי"ש העיד לי, שבשנה הא', קודם שהלכתי אני ללמוד עם מורי ז"ל שהוליך את בנו הקטן שם, עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועושה שם יום שמחה ומשתה.

גם העיד הה"ר אברהם הלוי, כי בשנה הנזכרת הלך גם הוא שם, והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון, נחם ה' אלקינו את אבלי ציון כו' וגם בהיותו שם אמר נחם כו' ואחר שגמר העמידה, א"ל מורי ז"ל, כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לו אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אומר נחם ביום שמחתינו, ולכן הוא יהיה בנחמה בקרוב, ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן א', וקבל עליו תנחומין, וכתבתי כל זה להורות כי יש שרש במנהג הזה הנזכר, ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידים הגדולים של ר"ע, ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג בעומר ע"כ. ולא כ' מהי השמחה שיש בל"ג בעומר, וצ"ב.

בברכי יוסף [או"ח ס' תצ"ג] כתב את כל המעשה שמוזכר בכתבי האר"י ז"ל ועוד כ' "וגם כתבו דפטירת רשב"י היה יום ל"ג בעומר והוא יומא דהילולה דיליה" ויל"ע דמי כתב שפטירת רשב"י היה ביום ל"ג בעומר.

בספר מראית העין [לחיד"א] בליקוטים ס' תצ"ג כ' ומ"ש בברכי יוסף בסימן זה דיש מי שכתב דפטירת רשב"י ע"ה זי"ע בל"ג לעומר כ"כ בפרי עץ חיים, אם כבר נודע דבנוסחאות כתבי האר"י ז"ל היה ערבוב וט"ס והנוסחא האמיתית היא נסחת ח' שערים שסידר מהר"ש ויטאל ז"ל בנו של רבינו מהרח"ו ז"ל, ע"כ והשתא מובן מי כ' שפטירת רשב"י ביום ל"ג בעומר, בפרי עץ חיים. וכ"כ בספר טוב עין וז"ל ומה שעושין שמחה בל"ג בעומר אפשר דר"ע היה כלל גדול בתורה ולמדה לכ"ד אלף תלמידים ומתו ונשאר העולם שמם ויום ל"ג התחיל לשנות לרשב"י ור"מ ור"י וכו' ויאור להם שתחזור התורה ולכן עושים שמחה, וגם אמרו דהילולא דרשב"י ביום ל"ג עכ"ל.

יוצא, שהשמחה שיש בל"ג בעומר הוא משום שר"ע התחיל ללמד ביום זה התורה מחדש.

בפרי עץ חיים להמקובל מהר"ם פאפירש כץ זצ"ל כ' וכבר ביארנו שהם ימי דינים וכו' וסיים וז"ל, והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר כי הוא מתלמידי ר"ע הנ"ל שמתו בספירת העומר הנזכרים לעיל ע"כ.

וצ"ב טובא הרי ידוע שרשב"י לא מת עם הכ"ד אלף תלמידים אלא למד אח"כ את התורה מר"ע, ואולי צ"ל שמת אח"כ ביום ל"ג בעומר, אבל אין לומר כן דלפי"ז לא מובן מש"כ בהמשך דבריו, "כי הוא מתלמידי ר"ע הנ"ל שמתו בספירת העומר".

בשו"ת מבשרת ציון ס' מ"ב כתב שהוא ט"ס מחמת המדפיסים עיי"ש, והאמת דיש אומרים דיש רק טעות קטנה דצ"ל במקום והטעם שמת רשב"י צ"ל "וטעם שמחת רשב"י" ולפי"ז מובן "דטעם שמחת רשב"י ביום ל"ג כי הוא מתלמידי ר"ע שמתו בספירת העומר" אבל האמת שהוא לא מת בל"ג, מבואר מהנ"ל דרשב"י לא נפטר ביום ל"ג וצ"ב מנהג העולם שאומרים שרשב"י נפטר בל"ג בעומר.

בספר טעמי המנהגים מביא את רע"ו מברטנורה [שחי לפני האר"י ז"ל] שכ' מכתב לאחיו וכ"כ "בשמנה עשר באייר יום מיתתו באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות של אורות מלבד מה שמדליקים נר תמיד, הרבה עקרות נפקדו והרבה חולים נתרפאו" ע"כ. אכן כבר התבאר שזה טעות ובמקום אחר כתוב כ"ח אייר שהוא מות שמואל הנביא.

החמדת ימים חיבר רבינו בנימין הלוי [ חי לפני כשלש מאות שנה] לא נכתב שמו בספר ומחמת זה הרבה קולמוסים נשתברו על ספר זה אם הוא טוב או לא ובסוף התברר שהמחבר היה צדיק ועניו דמחמת ענונותו לא כ' שמו בספרו ויש ספר אוצר חמדת ימים שמברר זאת. ר"ח פלאגי' כ' דמי שלא לומד בספר זה ענין שבת לא הרגיש קדושת שבת מימיו.

הרבה גדולי ישראל השתמשו בספרו ולא הזכירו את שם הספר מחמת הלעז שיצא עליו ובכללם החיד"א שהיה מחבא את ספרו כדי שלא יוציאו עליו לעז, כתב החמדת ימים וז"ל, נמצא בספרי הקדמונים שיום ל"ג בעומר הוא יומא דאתפטר רשב"י ע"ה מן עולמו, ונוהגים לקבוע ביום זה לימוד ברזין בחכמתא דיליה, אדרא זוטא, וששים ושמחים בהילולא דיליה ואשרי אלה שיעשה זאת עכ"ל.

ומעתה יוצא דיש פלוגתא, האם רשב"י ע"ה נפטר בל"ג בעומר, אך כו"ע מודו דביום זה עושים שמחה ומשתה, ופלוגתתם על מה השמחה י"א דהשמחה היא משום פטירת צדיק מן העולם וכמ"ש מהרי"ץ בעץ חיים שהילולא של צדיק מתעוררים כל מעשיו הטובים ותורתו, לכן זה יום של שמחה וי"א שרשב"י לא נפטר ביום זה והשמחה היא שר"ע התחיל ללמד ביום זה את התורה מחדש לחמשה תלמידיו הנותרים.

ברם, קושטא דמילתא, דנכתב כבר בפרי עץ חיים ובחמדת ימים של"ג בעומר זה פטירת רשב"י, ובשלמא בפרי עץ חיים יש לומר דנפל טעות סופר ושיבושים בספרים כמ"ש החיד"א בספרו מראית העין, אך בחמדת ימים אין לומר כן [ואין לחשוש ח"ו דשיקר] ואין לומר דמה שהביא החמדת ימים בשם ספרי הקדמונים "של"ג זה פטירת רשב"י הכוונה לפרי עץ חיים, דמסתברא מילתא "קדמונים" לפני פניו, ולא לחנם כתב "קדמונים". ואפשר, הא דלא איתא בשער הכוונות שפטירת רשב"י ביום ל"ג משום דהוא דבר פשוט וידוע ולא צריך לכתוב זאת, ועוד דאפשר להכניס בדבריו כן, דכתב "וכתבתי כל זאת להורות כי יש שרש במנהג הזה הנכתב "דהיינו המנהג ללכת ביום פטירתו לקברו במירון" ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידים וכו'".

ועוד אפשר לומר יותר מזה, דיל"ע למה פסקו התלמידים למות דוקא ביום זה וצ"ל דיום זה התגלה "השם" והוא יום של רחמים, והמהרש"א במו"ק [כח.] פי' משום שעברו שני שליש ימי העומר רוב ימים שני חלקי מ"ט, לכן עושים יו"ט קצת. והגאון יעב"ץ פי', דמתגלה בו הוד שבהוד והוא ריבוי דינים ולכן עושים שמחה. והחת"ס [יו"ד סי' רל"ג] כתב הטעם השמחה בל"ג בעומר משום שהמן ירד בו בח"י באייר, כי בט"ו אייר באו ממדבר סין וילונו שם שלשה ימים ואח"כ ירד המן בל"ג בעומר. וגם ביום זה הפסיקו למות, והכלל הוא, שכל יום שהיה הארה וגילוי מסוים עושים יום של שמחה, כמו למשל יום מתן תורה שכל שנה ביום זה יש התחדשות ביום זה למתן תורה והאדם ביום זה צריך לקבל עליו את התורה מחדש כאילו עומד לפני הר סיני ומקבל את התורה. וצ"ב מכיון שהיה לפני אלפי שנים יום מתן תורה צריך כל שנה חג מתן תורה, והתשובה לזה, כן, דביום הזה מתגלים כל האורות מחדש שהיו אז בשעת מתן תורה.

וכן ביציאת מצרים יש גילויים מיוחדים, וזמן יציאת מצרים הוא זמן הגאולה לעתיד לבא, וכ"כ בספרים הקדושים שצריך להיות הגאולה בליל הסדר שמתגלה שער החמישים בלילה הזה, ואם נהיה זכאין נגאל, "דבניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל", וכן בפורים יש שמחה לדורות. דהיינו מה שנקבע אז, נקבע לדורות, דיש השפעה לתמיד בימים אלו. אותו דבר, לענין ימים של תעניות שצמים על מה שהיה, ואין אומרים מאי דהוה הוה, דיום זה הוא סימן ליום פורענות ואם ח"ו לא נצום ונתענה מידת הדין יכולה לנגוע בנו ר"ל, ולא רק זה אלא גם בענין הפרשיות מה שקורין אותו שבוע זה מגלה על אותו שבוע [עיין בספר מנחת יהודה לרבי יהודה ג'זפאן זללה"ה שכתב בפרשת מטות טעם פרשיות כל שנה ושנה מתעוררים העניינים אשר היו מימי קדם].  

השתא דאתינן להכי יש לומר דב' השיטות נכונות, דביום ל"ג בעומר גם התחיל ר' עקיבא ללמד את התורה מחדש לה' תלמידיו הנותרים ופסקו מלמות ביום זה, וגם ביום זה נפטר רשב"י ע"ה מן עולמו לאחר שנים, ומנהג העולם נכון הוא, וגם ידוע דכמעט נבנה בית המקדש ביום זה לאחר שלש מאות שנה מחרבן בית שני דהיה קיסר שנתן רשות ליהודים לבנות את ביהמ"ק שהנוצרים לא ישתלטו וכבר הכינו את הכל ובסופו של דבר היה רעש חזק באותו יום ונשבו רוחות חזקות והכל נחרב, [עיין שיעור בענין ביהמ"ק השלישי סי' י"ב] וגם ביהמ"ק הראשון נבנה ביום זה [ח"י אייר] וגם ביהמ"ק השני, ובע"ה יבנה לעתיד לבא ביום זה. בעל כף החיים [בסי' תצ"ג] מביא את המחלוקת זו ומביא את כל מה שכ' בשער הכוונות וסיים וז"ל "ואפשר דהא והא איתא", והביאור בזה כמש"כ.