בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם [בהר, ויקרא כ"ה, ט']

טעם אמירת הפסוק כל כלי יוצר עליך לא יצלח וגו' במוצאי יום הכיפורים, ומדוע שלש פעמים.

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק בראשית שנת ה'תשע"ו.

במוצאי יום הכיפורים, אנו אומרים את הפסוק כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח, וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי, זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְ"יָ, וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם יְ"יָ [ישעיהו נ"ד, י"ז]. בע"ה נקרא זאת גם בהפטרת פרשת נח, בשבת הבאה.

לכאורה, לא מובן, מה הקשר של פסוק זה למוצאי יום הכיפורים? מה שייך נושא זה, 'כל כלי יוצר עליך לא יצלח', למוצאי יום הכיפורים?

אחר כך אנו אומרים את הפסוק לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּֽשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ [קהלת ט', ז']. דבר זה, הוא מובן. ברוך ה', כבר נמחלו לנו העוונות, גמרנו את תפילת נעילה. כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. כפי שכתוב במדרש [עי' קהלת רבה פ"ט אות ז'] כי יוצאת בת קול ומבשרת על המחילה. [וע"ע עיני יצחק על שע"ה הל' ראש השנה סי' ק"י אות י"ט].

אבל צריך ביאור, מה שייכות הפסוק 'כל כלי יוצר עליך לא יצלח', למוצאי יום הכיפורים?

בשלמא מה שאנו אומרים, 'י"י הוא האלהים', שבע פעמים, העניין מובן. טעם הדבר מובא בהרבה ספרים. כי כיון שביום הכיפורים, השכינה היתה איתנו כאן בארץ, בעולם הזה, וכעת אנו מעלים את השכינה למעלה משבעה רקיעים. לכן אומרים 'י"י הוא האלהים', שבע פעמים.

אחר כך, אנחנו אומרים את הפסוק, 'שמע ישראל'. אפשר אולי להבין זאת בכמה אופנים, אבל לפי בעל נפש החיים [שער ג' פרק ט'], אפשר ללמוד לנדון דידן, פירוש ממש מצויין.

הוא מסביר, מה הפירוש 'י"י הוא האלהים'? מהו ההבדל, בין שני השמות הקדושים הללו? וז"ל, ההבדל שבין אלו שני השמות הוא, ששֵׁם אלהים נאמר גם על איזה כח פרטי הנמשך ממנו יתברך, ושם הוי"ה נאמר על מקור הכחות כלם שנמשכים ממנו יתברך שמו וכו'. דהיינו, שֵׁם הוי"ה זהו המקור, ושם אלהים, אלו 'כוחות'. והוא מסביר לפי זה, כי לכן במעשה בראשית מוזכר תמיד רק שם אלהים, כי אלו כל מיני כוחות שנבראו בעולם. ששם הוי"ה ברוך הוא, הוא מקורא דכולא ביה. ובעת הבריאה, נמשך בכל מאמר כח או כחות פרטיים ממקורא דכולא, להתהוות ולהיבראות אותו הדבר וקיומו. לזאת, לא נזכר בכל מעשי בראשית, רק שם אלהים לבד. ואחר שנגמרו המשכת כל הכחות, כפי שגזר רצונו יתברך לצורך העולם, אז נאמר בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְ"יָ אֱלֹהִים [בראשית ב', ד'], שֵׁם מלא.

לאחר מכן [בסוף פרק י"א] הוא כותב כך, וזהו שאמר הכתוב [דברים ד', ט"ל], כי הוי"ה הוא האלהים. רצה לומר, עם כי מצד השגתנו הוא נקרא בשם אלהים, ומצדו יתברך נקרא בבחינת שם הוי"ה ברוך הוא, באמת הכל אחד, והוי"ה הוא האלהים, כמו שנתבאר לעיל [פרק ז'] עניין הצמצום והקו דכולא חדא.

ממילא, זו הכוונה בפסוק שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד. דהיינו, 'י"י אלהינו', כי אלו כל מיני כוחות פרטיים, הפועלים בכל מיני דברים, אבל בעצם זהו 'י"י אחד'. כל הדברים הללו, הם בעצם לא הרבה דברים, אלא דבר אחד.

וזהו גם כן בכלל עניין יחוד פסוק ראשון דקרית שמע, י"י אלהינו י"י אחד. רצה לומר, לכוין שהוא יתברך הוא אלהינו בעל הכוחות, ומקור שורש נשמתנו וחיותנו, ושל כל הברואים והעולמות. ואף שברא והמציא מציאות כוחות ועולמות ובריות, עם כל זה הוא בבחינת הוי"ה ואחד מצדו יתברך, שאין הברואים כולם חוצצים חס ושלום כלל נגד אחדותו הפשוט יתברך הממלא כל, ונקרא גם עתה הוי"ה ואחד.

א"כ, מזה למדתי בס"ד לפרש בעניין שלנו, כי כיון שאמרנו 'י"י הוא האלהים' שבע פעמים, א"כ אולי תחשוב ח"ו, כי ישנם שבעה כוחות. לכן אנו מסיימים ואומרים, 'י"י אלהינו י"י אחד'.

אבל נשאר קשה, לגבי הפסוק 'כל כלי יוצר עליך לא יצלח', מה הוא קשור למוצאי יום הכיפורים?

ועוד קשה, מדוע צריך לומר זאת שלש פעמים?

ואם תאמר, כי כל דברי חכמים משולשים [מנחות דף ס"ה ע"א], כגון 'מגל זו' וכדומה, א"כ מדוע אנחנו אומרים את הפסוק 'לך אכול בשמחה לחמך' רק פעם אחת?

מהרי"ץ בעץ חיים [ח"ג דף קכ"ג ע"א] מאיר לנו את העיניים, במִלים מועטות. וז"ל, הרב מהר"י מרויש השיבו לו מן השמים, לפי שביום כיפורים אין רשות לשטן לקטרג, ובמוצאי כיפורים חוזר ופותח בלשון הרע, וצריך לתקוע לערבבו. ולזה אומרים 'כל כלי' ע"ש.

דהיינו, ביום הכיפורים, השטן לא יכול לומר כלום. הוא רואה את כל עם ישראל כמלאכים, כמלאכי השרת, כולם בתענית ובתפילות ובתחנונים, וחוזרים בתשובה, א"כ ביום הזה איננו יכול לומר כלום. אבל מגיע מוצאי כיפור, מיד 'ויבא המן', הוא מתחיל לפתוח את הפה. לכן אנחנו תוקעים בשופר תשר"ת, בכדי 'להעיף' אותו. ולכן אומרים 'כל כלי וגו'. זהו 'וכל לשון תקום אתך למשפט', השטן שבא כעת לומר לשון הרע, דבר זה סותם לו את הפה.

שאלה מהקהל: אך ביום הכיפורים, אין לשטן זכות דיבור?

תשובת מרן שליט"א: אנחנו מדברים על מוצאי כיפור.

שאלה מהקהל: אבל יום כיפור עדיין לא הסתיים. אומרים זאת ממש לפני שקיעת החמה?

תשובת מרן שליט"א: אתה מדבר, לא כפי שאנחנו נוהגים. אכן הדבר תלוי. ישנם כאלה נוהגים לומר זאת בסוף תפילת נעילה, אבל בנוסח בלדי אומרים זאת לאחר תפילת ערבית. אבל גם אלו האומרים זאת לפני כן, כגון בשאמי, הם תוקעים ואומרים זאת לאחר השקיעה, אמנם לפני צאת הכוכבים, ויש המדקדקים להמתין עד שייצאו שלושה כוכבים, באופן שהיום ודאי נגמר. אבל לפי הבלדי, זה ממש בסוף.

ברצוני להביא בפניכם, את לשון דבריו של מהר"י ממרויש. מהרי"ץ הביא אותו בקיצור, אבל הוא מאריך שם יותר. רבי יעקב ממרויש, היה מבעלי התוספות, צדיק גדול שעשה תעניות וסיגופים. וכל הדברים שהוא הסתפק בהם, כל מיני שאלות על דברים שנידונו אז בראשונים, דברים שהיו לא ברורים, הוא היה שואל על כך שאלות מן השמים, והיה מקבל תשובה.

הוא כותב [בסימן פ"ד] כך, שאלתי על עניין, כי בכל שאר מקומות, תוקעין תשר"ת במוצאי יום הכפורים. ולא נאמר טעם בדבר, על מה. ויש מפרשים, כי הוא זכר ליובל, שנאמר 'תעבירו שופר בכל ארצכם'. וא"כ, היה ראוי לתקוע ביום, ולא בלילה. דהא ביום נאמר כתוב ביום הכיפורים. הוא טוען, כי אם זהו כנגד היובל, מובא טעם כזה בשם רב האיי גאון, אבל א"כ הדבר היה צריך להיות ביום כיפור ולא במוצאי כיפור. הרי בזמן שהיה היובל נוהג, לא תקעו במוצאי כיפור, אלא ביום עצמו, כפי שנאמר בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם [ויקרא כ"ה, ט']. הדבר יכול להיות, אפילו בבוקר.

א"כ הוא כותב, ושאלתי מה העניין, ואם צריך לתקוע, ואם הוא מנהג או אם הוא חובה.

תשמעו מה ענו לו מן השמים.

הנסתרות לי"י אלהינו. וביום הכיפורים, כל פנים מאירים, וכל עון נאלח. ובאותו יום, נחתמים הספרים בחותם המלך, והשטן על הר גבוה יעלה וירד, ועבר יומו ובטל קרבנו. ובמוצאי יוהכ"פ, סריסי המלך הגיעו, ויבהילו להביא אותו אל המלך, ולקחת הספרים הן למות הן לִשְׁרוֹשִׁי, הן לַעֲנָש נכסין ולאסורין, ולהמתין עליהם עד אשר יראה אם ישובו אותם הנדונים. האם אלו שנידונו לטוב, דהיינו שנפסק דינם לחיים, אלו הצדיקים, אולי הם יחזרו בהם. או ההיפך, או אם יתנחמו מן חטאתם, ויתקרע גזר דינם. דהיינו הרשעים שנחתמו למיתה, יש להם עדיין זמן לתקן, עד הושענא רבה. אולי האדם ישתנה. בכל אופן, השטן רואה כי עם ישראל בדר"כ נחתמו לחיים, ואזי השטן בוכה ומתמרמר, ופותח בלשון הרע. וצריך לתקוע אז תשר"ת, ורוח מלפניו יעבור. ע"י שאנחנו תוקעים בשופר, אנחנו מערבבים את השטן. והרוח הרעה הזאת תסתלק ותלך לה. כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי י"י וצדקתם מאתי נאום י"י. וצריך אזי זרע קודש, לומר פסוק זה אחר התקיעה.

אם כן, מובן הקשר בין הדברים.

ומכאן למדנו גם־כן זהו טעם נפלא, מדוע במלה 'תָּֽקום', ישנה געיא באות תי"ו? מדוע המלה מלעיל? התשובה היא, שהדבר בא לרמוז, כי המדובר על השטן אשר בשמים ממעל, אשר פותח עלינו את הלשון. לכן אומרים 'תקום', בגעיא באות תי"ו, לרמוז על כך שהמדובר הוא על מי שנמצא 'בשמים ממעל'.

מהרי"ץ כותב [בעץ חיים שם ע"ב] כך, יש שכתבו, לומר 'לך בשמחה אכול לחמך', כדי שלא יהיה אב"ל בראשי תיבות. ובמקומינו לא נהגו להקפיד.

מהר"ח בנבנשתי, בעל כנסת הגדולה [בסימן תרכ"ג] כותב, כי לא טוב עושים אלו האומרים 'לך אכול בשמחה לחמך'. אמנם, כך הוא לשון הפסוק, לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּֽשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ [קהלת ט', ז']. אבל לדעתו, במוצאי כיפור, צריך לשנות זאת, כי זה לא סימן טוב לומר אז כך, כיון שזהו ר"ת אב"ל. לכן, יש להפוך את הפסוק, ולומר 'לך בשמחה אכול לחמך'. אבל מהרי"ץ אומר, כי במקומנו לא נהגו להקפיד. אומרים את הפסוק כפי שהוא, ולא משנים אותו.

מצד שני, ישנו פיוט שאומרים אותו בתפילת נעילה, 'עב קל ממרומך, תרכב ועננך. ותקרא משמיך, לשארית אמוניך. קיבלתי צומך, עמי ותחנוניך. לך בשמחה אכול לחמך, ושתה בלב טוב יינך. לכאורה, מדוע מהרי"ץ לא שינה זאת כאן? למה הפכו את סדר הלשון? הרי מבחינת משקל הפיוט, אפשר להשאיר את המשפט כפי שהוא.

אפשר לומר, כי פיוט זה, מאחר שבא אלינו מסידורי הספרדים, וכך כתב מחבר הפיוט, לכן מהרי"ץ השאיר זאת כך. מהרי"ץ אומר, כי 'במקומנו לא נהגו להקפיד'. משמע, כביכול זהו אינו דבר רע. אפשר כך, ואפשר כך. לא נראה לו, שיש לעשות מזה עניין.

אולם לפי מה שאמרנו לעיל, חושבני כי טעם הדבר הוא הפלא ופלא.

שימו לב, מהר"י ממרויש מביא את הלשון שכתוב אצל המן, ובמוצאי יוהכ"פ, סריסי המלך הגיעו, ויבהילו להביא אותו אל המלך, ולקחת הספרים וכו'. הכוונה היא אל השטן, אבל הוא משתמש בפסוקי מגילת אסתר, הכתובים על המן הרשע. והרי על המן נאמר, וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ "אָבֵל" וַחֲפוּי רֹאשׁ [אסתר ו', י"ב]. הגמרא אומרת במסכת מגילה [דף י"ג ע"ב], ליכא דידע לישנא בישא כהמן. המן הרשע, הוא המומחה ביותר לדבר לשון הרע, זהו השטן בעולם הזה.

אדרבה, לכן צריך לומר בדוקא, 'לך אכול בשמחה לחמך', שיהיה ר"ת אב"ל, כיון שאנחנו רומזים אליו, 'לֵך אָבֵ"ל', בכדי לסלק אותו. הדבר הפלא ופלא. אמנם לגבי עצמנו, אנחנו אומרים, במלים עצמם, 'בשמחה אכול לחמך'. אבל בראשי התיבות, אנחנו רומזים זאת עליו. אחרי שהזכרנו אותו, רמזנו עליו, בפסוק 'וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי', אנחנו מסלקים ומגרשים אותו, ואומרים לו 'לֵך אָבֵ"ל וחפוי ראש'.

משא"כ בפיוט, אי אפשר לפרש כך, כיון שְׁשם אנו מדברים עלינו. אנחנו אומרים להקב"ה, 'ותקרא משמיך, לשארית אמונך', מן השמים תקרא לעם ישראל, שהם שארית נחלתך המאמינים בך. 'קיבלתי צומך, עמי ותחנוניך', קיבלתי ברצון את צום יום הכיפורים ואת תחנוניכם, 'לך בשמחה אכול לחמך'. בנ"ד, אי אפשר לומר 'אב"ל', כיון שאנחנו מדברים עלינו. 

הערה מהקהל: גם ישנו הבדל, כי זהו פיוט ושם זה פסוק שלם.

תשובת מרן שליט"א: נכון, אבל כל סוף בית בפיוט שם מסתיים בפסוק. א"כ קשה, למה לשנות את לשון הפסוק? היה צריך לומר את הפסוק, כפי שהוא? אין שום סיבה לעשות זאת, אפילו מבחינת היתדות והתנועות, דהיינו לפי משקל הפיוט, יכולים היו לכתוב את הפסוק כפי שהוא. אלא שהיה כאן עניין בדוקא לשנות זאת, כי ישנו חשש לכך.

אמנם, מהרי"ץ לא התכווין לכך. לא הסברתי כעת את דעת מהרי"ץ עצמו. רק אמרתי, כי למהרי"ץ היתה סייעתא דשמיא, לכתוב נכון. אין זאת אלא סייעתא מן שמיא. מובן למי שיעיין, כי מהרי"ץ לא נחת לעניין זה. אבל מן השמים מכוונים את גדולי ישראל, לכוון לאמת. וכך הוא בדברים אחרים.

כפי שכתוב על מרן הבית יוסף, החת"ס אומר זאת וכן בעל התומים, כי ספר שלחן ערוך התחבר ברוח הקודש, וישנם הרבה דברים אשר מקשים על השו"ע, ולאחר העיון מתרצים אותם, ולאחר מכן רואים כי לפעמים הדבר אכן נרמז בלשון השו"ע. אומר החת"ס, וכן מחברים אחרים, כי השו"ע, לא התכוונו בעצמם לכך, אלא מן השמים נתנו להם לכתוב את המלים הנכונות, בכדי שתתורץ הקושיא. אבל הם, לפי גודל המלאכה שהיתה לפניהם, לא יכול להיות שהם עמדו על כל הקושיות והסתירות האלה, ולתרצם כך. אלא, זאת היתה סייעתא מן שמיא.

כעת נבאר, בעזרת ה' יתברך, מה הסיבה שאומרים פסוק זה שלש פעמים?

הרמב"ם כותב באיגרת תימן, דבר יסודי מאד. חשבתי להקריא לכם את לשונו, כפי שדייקתי גם לפי הלשון הערבי. כיון שכל אחד מן המתרגמים, תירגם זאת בסגנון אחר. אולם השתדלתי לבדוק את המקור, איך כל דבר צריך להיות.

אבל אקצר בדברים כעת, כיון שבע"ה בדעתנו לעשות לאחר השיעור, את סדר ה"תפילת להפרת עצה", כיון שבעוה"ר, וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ [ירמיהו ל', ז']. דרך אגב, גם בשבת קודש, אמרנו את שירת הים בעמידה, ובפתיחת ההיכל. וראוי לעשות כך גם במשך השבוע, על אף שאולי ישנם קצת אנשים הממהרים. ואם אין כ"כ זמן, לכל הפחות יש לומר את הפסוק תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד וגו' [שמות ט"ו, ט"ז] שלש פעמים. ומי שיכול, שיאמר בנוסף על כך פרקי תהלים אחרי התפילה. ואנחנו כאן בע"ה לאחר השיעור, נעשה 'הפרת עצה', בכדי שהקב"ה יגן עלינו מכל אויבינו הקמים עלינו, אכי"ר.

רק בקיצור אומר את הרעיון, ובהזדמנות אחרת אולי נרחיב בכך בל"נ. הרמב"ם מסביר את הפסוק 'כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי', כי ישנם שני סוגים באויבי ישראל. ישנם כאלה, הקמים עלינו בכוח הזרוע, וישנם כאלה הקמים עלינו בכוח הלשון. וז"ל, לא היה דור - ממתן תורה, אלא וכל מלך אַלָּם ועקשן ועריץ ואַנָּס, שלא יעשה מגמתו הראשונה והחשוב בעיניו לסתור את תורתנו. הוא מביא דוגמאות לכך, כגון עמלק, וסיסרא, וסנחריב. זהו סוג אחד. והסוג השני, הם יותר חכמים, כמו הארמיים (סורים), הפרסים, והיוונים, אשר לא נלחמו אתנו בכוח הזרוע, אלא בכוח הלשון. מתווכחים. חיברו ספרים, בכדי לבטל את הדת של עם ישראל כביכול.

על כך רומז הפסוק, 'כל כלי יוצר עליך לא יצלח', דהיינו אלה שבאים עלינו עם נשק, בחרב ובהכרח. ואילו אלה אשר באים להתווכח אתנו בפה, 'וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי'.

גם האברבנאל [בישעיהו שם] מפרש זאת כך, אבל הוא לוקח זאת ליותר מאוחר, לדורות האחרונים. הוא כותב כך, לפי שהאומות היום הזה, בחלוף דתיהם מהם, יכריחו דתם, לא מויכוח, שלא יחפצו בטענות. אבל יאמרו, שמי שיסתור דתם, יהרגוהו. ישנם אומות מאומות העולם, אשר אין אצלם ויכוחים. אם אתה אומר ההיפך מאתנו, הורגים אותך. וזה עניין אומת ישמעאל. איתם, אין ויכוחים. לא משכנעים אף אחד. אם אתה לא רוצה, מוצאים אותך מיד להורג. שולפים חרבות וסכינים.

אבל הנצרים, שהם יותר חכמים מהם, הם מנסים לעשות איתנו ויכוחים. מי שיודע, ישנו ספר שלם בשם 'אוצר ויכוחים', וישנו את הויכוח של הרמב"ן וכו'. הם מנסים לשכנע. רק אם לא הולך להם דרך הלשון, אז הם הולכים ועושים אינקויזיציה ומסעות צלב רח"ל. אבל לכתחילה, הם מנסים בפה. ומהם יעשו להכרחתה ויכוחים וטענות, והיקשים עיוניים. וזה עניין חכמי אדום, שנתייסדו בחכמת הדיבור. לכן אמר הנביא, כנגד שניהם, 'כל כלי יוצר עליך לא יצלח' בדרך מלחמה, כמשפט בני ישמעאל.

הישמעאלים, יודעים רק לעשות מלחמות, לצחצח חרבות. אין להם שכל להתווכח. כבר הרמב"ם כותב עליהם [בהל' תשובה פרק ח' הל"ו], הערביים הטפשים האוילים השטופים בזמה.

גם הר"ר יוסף שמן זצ"ל כתב בדור שלפנינו, בקונטריס חיי התימנים, לפי זכרוני, כי בעוה"ר הקב"ה שׂם אותנו בין עם טיפש. זהו אחד מן הדברים הקשים שאנו סובלים בגלות, שאנחנו חיים תחת עם טיפש. אי אפשר לדבר איתם, הם לא מבינים, אין להם שכל. בעוה"ר אנחנו נאלצים להיות איתם, תחת שלטונם. עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יְ"יָ מִשָּׁמָיִם [איכה ג', נ']. [עכשיו הראו לי שהדברים נדפסו בס' תולדות יהודי תימן מִכִּתביהם [דף 267] בזה"ל, אמרו רבותינו ז"ל, עשרה קבין טפשות ירדו לעולם, תשעה נטלו ישמעאל וכו'. וצריכים אנחנו לסבול כל טפשותם ועלילותם, ולקבלם בשתיקה ע"כ].

מסיים האברבנאל ואומר, 'וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי', בדרך הויכוח, כמשפט בני אדום.

גם לפי זה, אפשר להבין, מדוע המלה 'תקום' היא מלעיל? כי הכוונה היא, שהם יותר מעולים ונעלים. כמובן כלפי הישמעאלים.

כעת מובן, מדוע אומרים פסוק 'כל כלי' שלש פעמים. אחד כנגד השטן, כפי שאמרנו מקודם. אחד כנגד הישמעאלים, ואחד כנגד הנצרים. לכן יפה שאומרים זאת שלש פעמים. הדבר ממש מכוון.

אפשר לומר כי בעצם כל פסוק, כולל שניים. 'כל כלי' כולל את עמלק וסיסרא, 'וכל לשון' כולל את הארמיים-הסורים, ואת הפרסים והיונים, לפי הרמב"ם. והפסוק השני הוא כמו האברבנאל, שזה כולל את הישמעאלים ואת הנצרים. מלבד הפעם הראשונה, שזה חוזר כנגד השטן. אפשר אולי לפרש זאת בעוד כמה אופנים. אבל עכ"פ, מובנת הכפילות של שלש פעמים.