אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וגו' (אמור, ויקרא כ"ט, ל"ט)

טעם למה נאמרה בחג הסוכת תיבת אך

אך בחמשה עשר יום לחֹדש השביעי וגו' תחֹגו את חג י"י וגו' (ויקרא כ"ג, ט"ל).

טעם תיבת אך כאן, וכן בפסוק (שם כ"ז) אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפֻּרים הוא, מה שאין כן בשאר המועדים, נתבאר כבר במדרשים ובמפרשים בפרשתנו [...].

ועל־דרך דרש נראה לענ"ד שהוא לשון כאב וצער, כאדם המוציא מפיו קול אַך כידוע. וכמו שמצינו (בראשית ז', כ"ג) וישאר "אך" נח, ופירש רש"י לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה, היה גונח וכוהה דם, מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו ע"כ [...]. ואתא לאשמועינן שכמו יום הכפורים שהוא יום עינוי, כן הם ימי חג הסוכות, אף שהם זמן שמחה, וכדכתיב (ויקרא שם מ') ושמחתם לפני י"י אלהיכם שבעת ימים, מכל־מקום צריך להיות באימה וביראה, בבחינת (תהלים ב', י"א) וגילו ברעדה, כי עדיין לא נשלמה הכפרה עד הושענא רבה ושמיני עצרת [...]:

אי נמי לפי שהיציאה מהבית לסוכה היא צער, כיוצא לגלות, כדאיתא בילקוט שמעוני סוף סימן תרנ"ג למה אנו עושים סוכה אחר יום הכפורים. אתה מוצא בראש השנה יושב הקב"ה בדין על באי העולם, וביום הכפורים הוא חותם את הדין. שמא יצא דינן של־ישראל לגלות, ועל ידי כן עושים סוכה וגולין מבתיהן לסוכה וכו' [...]:

ובחג המצות לא נקט קרא לשון אך, שכן נאמר (שם ו') ובחמשה עשר יום לחדש הזה וגו' שבעת ימים מצות תאכלו. כי אעפ"י שיש צער באכילתן [...], מכל־מקום אינו צער ממש כמו יום הכפורים וסוכות, רק כלפי שאר פת:

וברור שאת כל אלו הצְעָרים, עלינו לקבל בשמחה, לקיים רצונו יתברך, שהרי נאמר (דברים כ"ח, מ"ז) תחת אשר לא עבדת את י"י אלהיך בשמחה וגו' [...]

(מרן שליט"א בספרו נפלאות מתורתך (כת"י) פרשת אמֹר):