וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ (אמור, ויקרא כ"ג, ב')

מאת הרב אסף לוי שליט"א - מחבר הספרים אור יום טוב, באור פני מלך, ביתר עילית.

א. מקור חיוב עונג שבת וכבודו לדעת הרמב"ם וחכמי תימן

עמדתי ואתבונן בעניין חיוב עונג שבת וכבודו, אם הוא מן התורה או מדרבנן. והנה בהשקפה ראשונה נראה לומר שאינו מן התורה, שהרי מדברי קבלה הוא נלמד, דהיינו מדברי הנביא ישעיה שאמר וקראת לשבת עונג לקדוש י"י מכובד. וכן כתב הרמב"ם בהלכות שבת (ריש פרק ל') וזה לשונו, ארבעה דברים נאמרו בשבת, שניים מן התורה ושנים מדברי סופרים, והן מפורשים על ידי הנביאים, כבוד ועונג, שנאמר וקראת לשבת עונג לכבוד י"י מכובד עכ"ל:

ומבואר מדברי הרמב"ם שחיוב כבוד ועונג וכבודו הוי מדברי סופרים דהיינו מדרבנן, ויסודו מדברי קבלה כמפורש בדברי הנביא ישעיה (והטעם שנקראו דברי קבלה, לפי שכל הנביאים קיבלו נבואתם ממשה רבינו, כן הובא בשיטה מקובצת בבא קמא דף ב' ע"ב בשם יש מפרש. ועוד הובא שם בשם רבינו פרץ, שנקראו דברי קבלה על שם שהנביאים קובלים וצועקים על הצרות הנראות להם בחזון ע"כ). [עיין פירוש רש"י ז"ל תענית דף ט"ו ע"א ד"ה ובקבלה, ושו"ת החיים והשלום למהר"ח כסאר בעניינים נפרדים סימן ז', ובספרו שם טוב פרק א' מהלכות תלמוד תורה הלכה י"ב. איתמר]:

ואף שיש כמה ראשונים דסבירא להו שחיוב העונג והכבוד הוא מן התורה וכדלהלן, לכאורה אנן אזלינן בזה בתר דעת הרמב"ם דהוי מדרבנן. וכן משמעות דברי גאון עוזנו מהרי"ץ זיע"א בשו"ת פעולת צדיק חלק ב' ריש סימן ע"ו, שכתב שם דעונג שבת הוי עשה מדברי נביא, דכתיב וקראת לשבת עונג. וכן מצאתי למו"ר מרן הגר"י רצאבי שליט"א בשו"ת עולת יצחק חלק א' סוף סימן נ"ב שכתב לעניין עטיפת טלית בערב שבת, שלדעת רבינו הרמב"ם היא מצוה מכלל כבוד שבת שחיובו מדרבנן, ויסודו מפורש בנביא כמו שנאמר וקראת לשבת עונג לקדוש י"י מכובד, וכדלעיל:

אמנם כשעיינתי בסוגיא זו, נתברר לי שאין הכרח לפרש דברי הרמב"ם כפשוטם שדברי סופרים הוי מדרבנן, דשמא זהו כדנקט בכמה מקומות דברי סופרים והוי דאורייתא רק שאינו מפורש בתורה וכדלהלן, ואם כן גם הכא נימא הכי. ומלבד זאת, הרי רוב הראשונים והאחרונים וגדולי הפוסקים סבירא להו דחיוב עונג שבת וכבודו הוי מן התורה. ואשתדל לבאר הדברים בשפה ברורה. וראשית כל אשובה לדברי רבינו הרמב"ם במשנה תורה:

ב. דברי הרמב"ם בהלכות שבת לכאורה סותרים מה שכתב בהלכות שבועות, והיישוב לזה בדברי האחרונים

הנה כבר נודע מה שהקשו האחרונים על הרמב"ם בהלכות שבת דלעיל, ממה שכתב הוא עצמו בהלכות שבועות (פרק א' הלכה ו') שהנשבע לבטל את המצוה, כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית ושלא ילבש תפילין וכו' או שיתענה בשבתות וימים טובים, הרי זה שבועת שוא עכ"ד:

וביאור דבריו הוא, שהנשבע לבטל מצוה מן התורה, לא חלה שבועתו, שהרי מושבע ועומד הוא מהר סיני. וממה שכתב או שיתענה בשבתות וימים טובים, חזינן דסבירא ליה דעונג שבת הוי מצוה מן התורה. וזה לכאורה סותר למה שכתב בהלכות שבת שמצות עונג שבת מדברי סופרים היא:

ובשו"ת חתם סופר (אורח חיים סימן קס"ח) תירץ דהרמב"ם דסבירא ליה שחיוב עונג שבת הוא מן התורה, אזיל לשיטתיה שכל דבר שלא נכתב במפורש בתורה אלא נלמד מדרשא, נקרא דברי סופרים, וכמו שיתבאר להלן בארוכה. [עיין שם טוב בהלכות שבועות שם ד"ה או. איתמר]:

אמנם ראיתי שכבר דחו את עצם הראיה מהלכות שבועות שחיוב עונג שבת הוא מן התורה, שהרי אין הכרח לתלות דין עונג שבת ודין תענית בהדי הדדי. כי אף שנראה מדברי כמה ראשונים דאיסור תענית בשבת הוא משום מצות עונג שבת (עיין בספר המנהיג הלכות ראש השנה סימן א', ובשו"ת הריב"ש סימן תקי"ג), אולם בדעת הרמב"ם צריך לומר דלא סבירא ליה הכי. וכפי שכתב הרש"ז בשלחן ערוך שלו סימן רמ"ב (בקונטריס אחרון סק"א) דלהרמב"ם התענית בשבת אסורה מן התורה, וכמבואר בבית יוסף סימן תי"ח שנלמד כן מדכתיב אכלוהו היום כי שבת היום לי"י, מכלל דבשבת אסור להתענות וכו' יעו"ש. וכן כתב בערך השולחן סימן רמ"ב בפשיטות דאין תענית ועונג שבת תלויים זה בזה יעו"ש. ועיין עוד בספר הלכה ברורה חלק י"ג בסופו בשו"ת אוצרות יוסף סימן א', שציין גם לשו"ת שרשי הים חלק ב' דף ק"א ע"ב ותועפות ראם על ספר יראים סימן תי"ב אות א' יעו"ש (וכיוצא בזה ראיתי בספר חמודי דניאל (פלבני) שחילק בין תענית לעונג שבת, שדוקא איסור תענית הוי מדאורייתא, מה שאין כן עונג, עיין שם טעמו):

ג. לשון הרמב"ם דברי סופרים לגבי עונג שבת וכבודו, פירושו דהוי מן התורה לדעת החתם סופר והפרי מגדים

ומה שכתב בשו"ת חתם סופר הנזכר לעיל דהרמב"ם אזיל לשיטתיה שכל דין שאינו מפורש בתורה אלא נלמד באחד מן הדרכים שהתורה נדרשת בהם, אף על גב דהוי דאורייתא, קרי ליה דברי סופרים, הביא שם סימוכין לדבריו ממה שכתב הרמב"ם בהלכות אישות (פרק א' הלכה ב') לגבי קידושי כסף דהוו מדברי סופרים, ובודאי כוונתו דהוו מן התורה, דהא גמרינן קיחה קיחה משדה עפרון דהויא דרשה גמורה. אלא על כרחין כיון שלא נכתב במפורש בתורה, קרי ליה דברי סופרים. וממילא הוא הדין לגבי עונג שבת וכבודו שכתב הרמב"ם שהם מדברי סופרים, הוו מן התורה כמבואר:

ולתועלת המעיינים אביא כאן את דברי החתם סופר (אחרי הביאוֹ דברי הרמב"ם בהלכות שבת) וז"ל, והנה אין כוונתו שהיא רק מצוה דרבנן או מדברי קבלה כמו פורים, אלא דאורייתא ממש נאמרה למשה רבינו ע"ה בעל פה הלכה למשה מסיני, ואתא ישעיה ואסמכה אקרא. דאי לא תימא הכי שהיא הלכה למשה מסיני, אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה. אלא על כרחין הלכה למשה מסיני היא. ומשום הכי פסק הרמב"ם בפרק א' מהלכות שבועות, הנשבע להתענות בשבת הוה שבועת שוא וכו' עכ"ל. וכן כתב החתם סופר גם בחידושיו למסכת שבת דף קי"א ע"ב:

ועיין עוד בדברי מו"ר מרן הגר"י רצאבי שליט"א בשלחן ערוך המקוצר חלק ז' סימן ר"ו הערה ל"ז, מה שכתב בעניין קידושי כסף לדעת הרמב"ם, ובלישנא דדברי סופרים דנקט (וכן בחוברת שערי יצחק פרשת בא התשע"ג מִדף ו' ואילך, מה שהובא שם בעניין זה):

וכדברי החתם סופר בדעת הרמב"ם, כן כתב הפרי מגדים (סימן רמ"ח אשל אברהם סק"ו), דאף על פי שכתב הרמב"ם שעונג שבת וכבודו הם מדברי סופרים, היינו שנתפרשו בדברי סופרים, ומכל מקום דין תורה יש להם יעו"ש, ולהלן אות ה' מה שאכתוב על דברי הפמ"ג (מה שכתב בפתיחתו הכוללת לאורח חיים):

ד. מצינו בכמה מקומות ברמב"ם שדברי סופרים הוו מדרבנן, וממילא לעניין שבת לא ברירא מילתא אם דברי סופרים הוו מדאורייתא או מדרבנן

אמנם מצינו בכמה מקומות שכתב הרמב"ם לשון מדברי סופרים, ואין לפרש שם דהוו מן התורה. כגון בהלכות חמץ ומצה (פרק א' הלכה ט') בדין החמץ שאסור בהנאה כל שעה ששית מדברי סופרים, ובודאי הוי מדרבנן, שהרי פשוט הוא בגמרא שבשעה ששית אסור החמץ בהנאה מדרבנן. וכמו שביאר הרמב"ם עצמו בסוף דבריו שם ששאר היום משעה שביעית ולמעלה אסור מן התורה, מוכח שקודם לכן הוי מדרבנן:

וכן בהלכות מאכלות אסורות (פרק ט"ו הלכה ב') בדין טעם כעיקר, כתב שדברים שאין בהם אלא טעמו של־איסור ולא ממשו, אסורים מדברי סופרים. ומרן בכסף משנה שם פירש שהרמב"ם סבירא ליה כרש"י שטעם כעיקר אינו אלא מדרבנן, וכן כתב בבית יוסף סימן צ"ח. וכן מוכח ממה שכתב הרמב"ם שם (בהלכה ד') בדין מין במינו דמן התורה בטל ברוב, אבל מדברי סופרים הכל אסור עד שיאבד דבר האסור מעוצם מיעוטו עכ"ד. ופשיטא שדברי סופרים כאן אינו מדאורייתא, שהרי מן התורה כתב הרמב"ם דבטל ברוב. ומה שכתב דברי סופרים, על כרחין דהוי מדרבנן שגזרו דבעינן ששים גם במינו בלח, אטו אינו מינו:

וכן מבואר ברמב"ם הלכות טומאת מת (פרק ט' הלכה י"ב) שכתב וז"ל, ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאה ודאית. אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות, אין חוששין להן אלא מדברי סופרים וכו' עכ"ל. וגם הכא פשיטא שמדברי סופרים דנקט, היינו מדרבנן. שהרי קודם לכן כתב שאין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאה ודאית, ועל כרחין מה שכתב שהספיקות אסורות מדברי סופרים, היינו מדרבנן:

ועל כל פנים נמצא שהלשון מדברי סופרים שכתב הרמב"ם, לא תמיד פירושו מדאורייתא כדוגמת קידושי כסף דלעיל, אלא פעמים שהוא מן התורה ופעמים שהוא מדרבנן. ולפי זה אין הכרח לפרש כדברי החתם סופר שלשון הרמב"ם מדברי סופרים לגבי חיוב עונג שבת וכבודו, פירושו מן התורה, כי יש מקום לומר דהוי מדרבנן, וכפשט לשון דברי סופרים:

וכן נראה שהבין בספר הבתים על הרמב"ם הלכות שבת שער תשיעי (הובא בהלכה ברורה הנזכר לעיל), מדכתב מצוה מדברי קבלה לענג יום השבת וכו' וכן לכבד וכו', שנאמר וקראת לשבת עונג וכו' ע"כ. ואם היה סובר שלדעת הרמב"ם חיוב עונג שבת וכבודו מן התורה הוא, היה לו לפרש כן, וכדרכו תמיד להביא דברי הרמב"ם. וכן המנחת חינוך (סוף מצוה ש"א ד"ה ובזה) הבין דברי הרמב"ם כפשוטם, דעונג שבת אינו מן התורה אלא מדברי קבלה. וכן בערך השולחן סימן רמ"ב כתב כן בדעת הרמב"ם:

אחר כל זאת, לא ברירא לן דעת הרמב"ם במה שכתב שעונג שבת וכבודו חיובם מדברי סופרים, דאפשר לפרש דבריו כפשוטם שהם מדרבנן, ושמא אפשר לומר דהוו מדאורייתא כפי שפירשו החתם סופר והפרי מגדים דלעיל:

ה. רוב הראשונים והאחרונים וגדולי הפוסקים סוברים שחיוב עונג שבת וכבודו הוי מדאורייתא

ובלאו הכי מצאנו שרוב הראשונים סבירא להו דחיוב עונג שבת וכבודו הוא מן התורה. שכן מבואר בדברי הרמב"ן פרשת אמור (ויקרא כ"ג, ב') מדכתיב אצל השבת מקרא קודש, שנאמר וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש, ופירשו חז"ל בספרא (שם אות י"ב) דמקרא קודש היינו לכבדו בכסות נקייה ולענגו בעונג אכילה ושתייה (וכיוצא בזה דרשו בספרֵי פרשת פינחס אות קמ"ז לעניין יום טוב). ודברי הרמב"ן הביאם המשנה ברורה סימן רמ"ב סק"א:

[ומכל מקום במשנה ברורה סימן רע"א סק"ז כתב דמצות עונג מדברי קבלה היא יעו"ש. וכן בביאור הלכה שם סעיף ג' סוף ד"ה מוטב, כתב וז"ל, הלא מצות עונג היא מצות עשה מדברי קבלה וכדאיתא ברמב"ם יעו"ש. וגם בסימן רמ"ב הנזכר לעיל, נזהר המשנה ברורה וכתב בלשון ויש פוסקים דסבירא להו דעיקרו הוא מן התורה. ובשער הציון שם אות א' לאחר שציין לדברי הרמב"ן, כתב בשם החינוך מצוה רצ"ז והבית יוסף סימן תפ"ז, דלדידהו עונג שבת הוי מדברי סופרים. ע"כ הערת ידידי הרה"ג אלמוג שלמה אכלופי שליט"א. והן אמת שמדברי המשנה ברורה נראה שדעתו נוטה יותר כמאן דסבירא ליה דעונג שבת הוי מדרבנן. אמנם מה שהביא בשער הציון בשם החינוך והבית יוסף, הנה המעיין שם יראה שלא כתבו כן בהדיא, אלא רק פירשו הפסוק מקרא קודש דאתי לאיסור מלאכה, ומכאן למד בשער הציון דלדידהו עונג שבת הוי מדברי סופרים, דהא לא סבירא להו לפרש מקרא קודש לעניין עונג שבת וכדברי הרמב"ן. אלא דאי מהכא נפקא ליה, לכאורה יש לדחות, וכפי שראיתי בספר הלכה ברורה הנזכר לעיל, באוצרות יוסף דף י"א, שהקשה על מה שהובא בשער הציון, דיש לומר דאף להחינוך והבית יוסף הוי דאורייתא, אלא שאין למדים זאת ממקרא קודש אלא ממקום אחר, וכפי שלמדו כמה מן הראשונים מפסוקים אחרים דהוי מדאורייתא עכ"ד. אך גם זה דוחק לכאורה, דהיה להם לכתוב בהדיא דעונג שבת הוי מדאורייתא, ולציין המקור לזה לדעתם. וצריך עוד עיון בזה]:

וכן מוכח מפירוש רש"י על פסוק (שמות כ"ח, ח') זכור את יום השבת לקדשו, שפירש כבית שמאי שיש לקנות בימות השבוע לצורך השבת (עיין ביצה דף ט"ז ע"א). וכן דייק הרש"ז בשלחן ערוך שלו סימן רמ"ב (בקונטריס אחרון סק"א), דאחר שהביא דברי רש"י כתב וז"ל, מכלל שלכבדו במנה יפה הוא מדאורייתא, משום דקודש הוא לקדשו במאכל עכ"ל:

ובמכילתא דרשב"י (שמות פרק כ') ובפסיקתא רבתי (פיסקא כ"ג) אמרו, זכור את יום השבת לקדשו. במה אתה מקדשו. במאכל ומשתה וכסות נקייה יעו"ש. וכן איתא במדרש הגדול (פרשת יתרו דף תי"ג). והבית חדש (סימן רמ"ב) כתב שמצות זכור את יום השבת לקדשו, שדרשו חז"ל (פסחים דף ק"ו) זכרהו על היין, כוללת בתורה גם עונג שבת שלמדוהו חז"ל מדכתיב וקראת לשבת עונג יעו"ש. ומשמע מדבריו שמפסוק זכור את יום השבת לקדשו, למדים שעונג שבת הוי מדאורייתא. ויש לדבריו סיוע מדברי המכילתא והפסיקתא דלעיל:

וכן בספר חסידים (הוצאת מקיצי נרדמים סימן א' וסימן תקפ"ח) כתב וז"ל, זכור את יום השבת לקדשו, עשה דברים שתהא זוכר את יום השבת, לרחוץ בערב שבת וללבוש בגדים נאים וכו' ע"כ. ובספר פרי צדיק חלק א' (קונטריס שביתת השבת אות ד') כתב שמצות עונג שבת יש לה שורש בתורה בתיבת לקדשו האמור בעשרת הדברות (וכן הביא ראיה מדברי המכילתא והפסיקתא דלעיל דכבוד שבת הוי מן התורה יעו"ש):

גם בספר יראים סימן צ"ט (וביראים השלם בסימן תי"ב) סבירא ליה דעונג שבת הוי מן התורה. ומבואר מדבריו דהוי הלכה למשה מסיני, עד דאתא ישעיה ואסמכה אקרא, עיין בסביב ליראיו שם. והחתם סופר הביא דברי ספר יראים בחידושיו לשבת דף כ"ה ע"ב (סוף ד"ה הדלקת נר) יעו"ש:

וכן כתב רבינו דוד בונפיד בחידושיו לפסחים (דף צ"ט ע"ב) דעונג שבת הוי מן התורה, הובא בהלכה ברורה חלק י"ג (בסופו בשו"ת אוצרות יוסף סימן י"א דף י'). ועוד כתב שם דמשמע כן גם מדברי שו"ת הריב"ש וספר המנהיג הנזכרים לעיל (אות ב'). וכן מבואר בשו"ת הרשב"א חלק א' סימן קס"ז, וכן בחלק ד' סימן רס"ב, ובחידושיו ליבמות דף צ"ג ע"א. וכן מוכח להדיא מדברי מדרש תנחומא (בראשית סימן ד'), יעו"ש:

ובשו"ת רב פעלים חלק ג' (אורח חיים סימן כ"ב) הוכיח מדברי התנא הגדול יונתן בן עוזיאל בתרגומו על פסוק ושמרו בני ישראל את השבת, וינטרון בני ישראל ית שבתא למיעבד תפנוקי שבתא לדריהון קיים עלם. נמצא דסבירא ליה דעונג שבת מצוה מן התורה, דהא מתרגם קרא בהכי, יעו"ש עוד מה שכתב בזה:

וכן דעת רבים מן הפוסקים האחרונים. שכן כתב הפרי מגדים בסימן רמ"ח (אשל אברהם סק"ו) בשם צמח צדק, דעונג שבת הוא מן התורה. וכן כתב לדעת הרמב"ם (וכדלעיל סוף אות ג'). ובפתיחתו הכוללת לאורח חיים (חלק א' אות י"ט) הוכיח ממה שנאמר בסיום פסוק וקראת לשבת עונג, כי פי י"י דיבר, שדין עונג וכבוד מן התורה הוא. [ולכאורה אינו מוכרח כלל, כי שמא כוונת הכתוב לומר שהקב"ה ציוה לקיים את דברי הנביא שאמר לכבד ולענג את השבת. וככל מצוה מדרבנן שאנו מצווים לקיימה, ככתוב בתורה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך. וכדאיתא בגמרא שבת דף כ"ג ע"א לעניין מצוות דרבנן שאנו מברכים עליהן בנוסח וציונו. ושאלו, היכן ציונו. ותירצו, מדכתיב שאל אביך ויגדך וגו', ומדכתיב לא תסור וגו' יעו"ש. ואם כן מה שאמר כי פי י"י דיבר, הוא על אותו האופן, דהיינו שהקב"ה ציוה לקיים את דברי הנביא. אי נמי יש לפרש דמה שאמר פי י"י דיבר, קאי על השכר המובטח שם, אז תתענג על י"י והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך. וצ"ע בזה]:

וכן פסק בעל בן איש חי בשו"ת רב פעלים שם. ועיין בחזון עובדיה שבת חלק א' (הלכות הכנות לשבת הערה ב') שהביא כן משו"ת צמח צדק (סימן כ"ח), ומשו"ת זכר יהוסף (סימן ס"ט אות ז'), ומשו"ת הרב"ז (סימן מ"ג ד"ה אולם) ועוד, יעו"ש שפסק כן עיקר להלכה:

וכאשר שאלתי את מו"ר מרן הגר"י רצאבי שליט"א בעניין מה שכתב בשו"ת עולת יצחק הנזכר לעיל (באות א') והצעתי לפניו את דברינו דלעיל, דכיון דאיכא פלוגתא בדעת הרמב"ם, וגם רוב הראשונים והאחרונים סבירא להו דהוי דאורייתא, אם כן מדוע לא נפסוק הכי להלכתא. השיב לי שהדעת נוטה לנקוט כן להלכה. אמנם בדעת הרמב"ם יש ספק, וכפי שכבר כתב בעניין זה בשו"ת עולת יצחק חלק ג' (שיֵּצא לאור בקרוב בעז"ה) אגב עניין קריאת ההלל בחנוכה, וגם בספרו נפלאות מתורתך (שעדיין לא נדפס) בהפטרת שחרית דכיפורים על פסוק וקראת לשבת עונג:

ו. למאי נפקא מינה, והלכה למעשה

ובשו"ת רב פעלים שם כתב דנפקא מינה למעשה, שיש לאדם לדקדק לכוון בליבו בעונג שבת, וגם שיאמר בפיו שהוא מקיים מצות עשה מן התורה יעו"ש:

אמנם אף על גב דנקיטינן לעיקר הדין דהוי מדאורייתא כדלעיל, מכל מקום יש סברא לומר שעדיף לכוון בסתמא שמקיים מצות עונג שבת, כדי שלא להיכנס למחלוקת זו אם מצות עונג שבת היא מן התורה או מדרבנן. וכפי שראיתי להרה"ג דוד עובדיה שליט"א בספר עטרת תפארת סימן ו' שכתב דכיון שהרמב"ם כתב דעונג שבת הוי מדברי סופרים, והרבה אחרונים סבירא להו דהוי מדרבנן, לכן נראה שיותר טוב לומר הריני בא לקיים מצות עונג שבת וכמו שכתוב וקראת לשבת עונג, ושפיר למיעבד הכי. וכן כתב במסקנתו שם, שלא יפרש מצות עונג דאורייתא או דרבנן, וכלפי שמיא גליא עכ"ד. וכן דעת מו"ר מרן הגר"י רצאבי שליט"א להלכה ולמעשה, שראוי ונכון שקודם כל סעודה יכוין בסתמא לקיים מצות עונג שבת, ודי בזה:

ועתה סמוך להדפסה, נסתפקתי אם אפשר לומר דנפקא מינה נמי לעניין מי שיש לו בעלי חיים שצריך להקדים האכלתם לאכילתו, כפי שלמדו חז"ל (ברכות דף מ') מדכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, שאסור לאדם לאכול קודם שיתן לבהמתו. ובשבת שצריך לקיים מצות עונג שבת באכילתו, לפעמים לא יוכל לקיים שניהם. דהיינו שאם יקדים להאכיל את בהמתו, יתבטל ממצות עונג שבת באכילתו. כגון שיש לו הרבה בהמות, ויצטרך להאכילן במשך זמן רב. ואי נימא דעונג שבת הוי דאורייתא, יש לדון בזה, דשמא בכי האיי גוונא יוכל להקדים אכילתו להאכלת בהמותיו, כדי שלא יתבטל מעונג שבת. או דילמא אף אי נימא דעונג שבת הוי דאורייתא, מכל מקום אין בכוחו לדחות איסור הקדמת אכילתו להאכלת בהמתו, שהרי יש באפשרותו לדאוג להאכלת בהמותיו מבלי שיפגע במצות עונג שבת. וצ"ע: