ביאור ההבדל בין מינות לבין דרך מינות.

ביאור ההבדל בין מינות לבין דרך מינות.

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק ויגש שנת ה'תשע"ה.

צריכים לדעת יסוד גדול מאד, אשר כותבו הריטב"א, במסכת ראש השנה.

הגמרא שם [דף ט"ז ע"א] אומרת כך, א"ר יהודה משום רבי עקיבא, מפני מה אמרה תורה, הביאו עומר בפסח. מפני שהפסח, זמן תבואה הוא. אמר הקב"ה, הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה, הביאו שתי הלחם בעצרת. מפני שעצרת, זמן פירות האילן הוא. אמר הקב"ה, הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה, נסכו מים בחג. אמר הקדוש ברוך הוא, נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. ואמרו לפני בראש השנה, מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות, כדי שיעלה זכרונְכם לפני לטובה. ובמה, בשופר.

הגמרא אומרת, 'מפני מה אמרה תורה'. 'אמר הקב"ה, ואמרו לפני וכו''. לכאורה, היכן הקב"ה אמר, להגיד מלכִיות זכרונות ושופרות? איפה הדבר כתוב?

אומר הריטב"א [בחידושיו שם ד"ה תניא], יסוד מאד חשוב. בהתחלה הוא מסביר, כי הלימוד של 'מלכִיות זכרונות ושופרות', הוא אכן אינו כתוב במפורש בתורה. אבל הפירוש הוא כך, והא דקאמר, אמר הקב"ה, אִמרו לפני מלכִיות זכרונות ושופרות. משום דאע"ג דפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות אינם מן התורה, אלא מדרבנן, כדפרישנא, מ"מ ממה שאמרה תורה [ויקרא כ"ג, כ"ד] זִכְרוֹן תְּרוּעָה, יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון. ומלכיות נפקא לן, כמו שדרשו רז"ל בספרא, מפסוק והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני י"י אלהיכם, שאין ת"ל אני י"י אלהיכם, אלא זה בנה אב, בכל מקום שאתה אומר זכרונות, אתה סומך לו מלכיות. ומהכא סמכו רבנן, לתקוני הני פסוקי דתקיעתא. ומשום הכי קתני רבי עקיבא, שאמר הקב"ה, אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות.

וכעת אומר הריטב"א כך, שכָּל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק, העיר הקב"ה שראוי לעשות כן, אלא שלא קבעו חובה, ומסרו לחכמים. וזה דבר ברור ואמת. הריטב"א כותב, שהדבר ברור ואמת, כי כל עניין האסמכתות הוא, שהקב"ה 'העיר עליו שראוי לעשות כן'. דהיינו, הקב"ה רמז זאת בתורה. נכון שזה אינו הפשט. אבל חוץ מן הכוונה הפשוטה, הקב"ה רמז זאת בעקיפין, בכדי שהחכמים יחייבו את הדבר. ולא כדברי המפרשים האסמכתות, שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים, ולא שכונת התורה לכך. חס ושלום. ישתקע הדבר ולא יאמר. שזו דעת מינות היא.

הריטב"א כותב כאן, דבר חמור מאד. מי שמפרש, כי הדברים הללו, הם אינם כוונת התורה, אלא שהם רק סימן שנתנו החכמים, זאת דרך מינות, 'דעת מינות'.

אבל התורה העירה בכך, ומסרה חיוב הדבר לקבעו חכמים, אם ירצו. כמ"ש [דברים י"ז, י'] וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ. ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זֵכֶר או אסמכתא לדבריהם מן התורה. כלומר, שאינם מחדשים דבר מליבם, וכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה, וח"ו שהיא חסירה כלום.

זהו דבר חשוב מאד. עשרות ספרים, מצטטים את דברי הריטב"א הללו. ובד"כ, זאת השיטה המקובלת על כולם. הריטב"א הביא זאת לידי ביטוי בדבריו הללו. דברים כדרבנות.

זאת אומרת, כל התורה שבע"פ, רמוזה בעצם בתורה שבכתב. דהיינו, זה לא שחכמים הביאו פסוק, כאסמכתא לדבריהם, בכדי שיהיה לנו איזה סימן, בכדי שנזכור זאת. אלא שבנתינת התורה, הקב"ה בעצמו התכווין לכך, אולם הוא לא רצה לכתוב זאת במפורש. רצונו היה, שהחכמים בבוא הזמן, יחייבו את הדבר הזה, ושהוא יהיה מדרבנן. זה אינו מדאורייתא, אלא מדרבנן. אבל בעצם, כבר בנתינת התורה, הקב"ה התכוון גם לכך. כך כותב הריטב"א במפורש, ושמי שאומר אחרת מכך, לדבריו זאת 'דעת מינות'.

הדבר אמנם איננו כ"כ פשוט. הריטב"א בעצמו אומר, כי ישנם מפרשים האומרים אחרת. א"כ מה הפירוש, וכי הם אפיקורוסים? הרי ישנם כמה מגדולי ישראל, אשר פירשו כך. גם רבינו הרמב"ם, פירש כך. א"כ מה הריטב"א יגיד עליו, שהוא מין?

כעת תראו, יש לי מאמר בחוברת אור ישראל [גליון ראשון, בני ברק ה'תשמ"ו ב'רצ"ז], בעניין פרשת זכור ופרשת פרה אם הן מן התורה. לא כתוב שם במפורש את שמי, אלא כתוב 'יצחק יהודה'. לא רציתי אז לכתוב את שמי שם [הסתייגתי מלהזדהות עם שניים מן הכותבים שם], אז כתבתי את שם המשפחה המקורי שלנו, שזהו 'יהודה'. אבל מי שמבין, יבין זאת מתוך הדברים.

בכלל הדברים, כתבתי שם [בדף ל"א] גם בעניין זה, ונלך לפי סדר הדברים כפי שהעליתי שם.

רבינו הרמב"ם, בודאי כותב אחרת מדעת הריטב"א. כתבתי שם בס"ד כך, אלא שיש לדון בזה, לפי הביאורים השונים בעניין אסמכתא. כי הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשנה כתב בעניין השיעורין, דילפינן מארץ חטה ושעורה וכו' [עיין ברכות דף מ"א] דאין להם רמז בכל התורה, אבל נסמכה זאת המצוה לזה הפסוק לסימן, כדי שיהא נודע ונזכר, ואינו מעניין הכתוב ע"כ. וכ"כ בספר הכוזרי [סוף מאמר ג' אות ע"ב] דשבע מצוות בני נח שנלמדו מן הכתוב, הן לסימן, ולהקל עליהם זכרם. וכן בתשובה המפורסמת לרב האיי גאון בעניין התקיעות [בתמים דעים סימן קי"ט ובאוה"ג לראש השנה דף ס"ד], והאיי דאֵם דסיסרא, סימנא בעלמא הוא וכו' ע"ש. וע"ע בתוס' מנחות [דף צ"ב ד"ה גרסא]. ובליקוטים שבסוף ספר מהרי"ל [דף פ"ז ע"א], כל היכא דאתאמר מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא, הכי פירושו, ודאי תקנתא דרבנן הוא, והם יצאו ובדקו ומצאו להם סמך מקרא, וסמכו דבריהם עליו כדי להחזיקם, שיהיו סבורים דהוא מדאורייתא ויחמירו בו, ולא אתו לזלזל ולהקל בדברי חכמים ע"כ.

דהיינו, הביאו פסוק מן התורה, בכדי שהאנשים יחשבו שזהו מן התורה. אם האנשים ידעו שזהו מדרבנן, הם יזלזלו ויקלו בכך. לכן הביאו פסוק, בכדי שעמי הארצות יגידו, אהה, אם הפסוק אומר כך, אזי הדבר הוא מדאורייתא. זהו בדיוק ההיפך מדברי הריטב"א, מן הקצה אל הקצה.

א"כ, מה יֹאמר הריטב"א על כך, כי מי שאומר זאת, הרי הוא מין?

אולם, אם נדייק נכון בלשון הריטב"א, הוא לא אמר, כי האומרים כך, הם ח"ו מינים. אלא, שזאת 'דעת מינות'. דהיינו, הרעיון הזה, בא מכיוון שאיננו נכון.

אולי אם נרצה להמליץ על הרמב"ם למשל, או על בנו רבי אברהם, ללמד עליהם זכות, כנראה הגיעו לכך בגלל שהיו בזמנם הקראים, אשר היו להם טענות רבות על כך, שחז"ל אומרים דרשות אשר אינן לפי הפשט, ממילא הם נאלצו לומר, שחז"ל לא התכוונו לכך, אלא שחז"ל אמרו זאת לצורך הסימנים. דהיינו, הם אמרו כך, בכדי להיחלץ מן הקושיות שהיו לקראים, כלפי התורה שבע"פ. דהיינו, לפעמים אנשים הנמצאים בחיבור עם האפיקורוסים בשכֵנותם, כיון שיש להם טענות ומענות, ממילא הם צריכים לפעמים לרכך את הדברים, ולהסביר שלא התכוונו לכך.

בסופו של־דבר, כנראה זאת היתה הדעה שלהם. הם סברו כך לפום קושטא, שכך היא האמת. לא רק כלפי חוץ, לדחות בקש את טענותיהם.

אבל לאמיתו של־דבר, הריטב"א לא מקבל זאת. וכך היא הדעה המקובלת והרווחת בעם ישראל, כפי שכותב הריטב"א, כי בודאי שבתורה שבכתב, רמוזים כל העניינים. תורת ה' תמימה, ורמוזים בה כל הדברים, בלי קץ ובלי מספר, ובכללם גם הדברים הללו. א"כ, זה לא שחז"ל הביאו אסמכתא, רק לסימן בעלמא, אלא שהדבר גנוז בדברי התורה. וק"ו שישנם סתרי תורה, ועוד דברים רבים הצפונים בתורה. ממילא, הוא הדבר גם לגבי הנושא הזה, בעניין המעשר.

ברצוני להביא בפניכם, כמה דוגמאות לכך.

למשל, הבאתי בשע"ה [חלק א' סימן כ"ב הל' קריאת ס"ת, בעיני יצחק הערה כ"ט], בשם ספר הַמַּחְכִּים דף ט"ו, וז"ל, יש מסכת סופרים [פרק י"ג] שכשהיה החזן על המגדל היה פותחו ומראה הכתב לאנשים ולנשים וכו' ומכאן מנהג הנשים שהם דוחקות לראות ס"ת וכו', אך מה שהן עומדות בשעת קריאת התורה, טעות הוא בידם, ודרך מינות לעשות כן, משום דכתיב בעזרא (נחמיה ח', ה') וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם. ישנן קהילות, הנוהגות לעמוד בשעת הקריאה בס"ת. בעל ספר המחכים, רבינו נתן, מתנגד לדבר זה. הוא אומר כך, אתם טוענים, כי צריך לעמוד בקריאת ס"ת, בגלל הפסוק בספר נחמיה, וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם. א"כ כאשר עזרא פתח את הס"ת, כולם עמדו. אומר ספר המחכים, כי זאת 'דעת מינות'. לכאורה, למה הדבר מפריע? מדוע זאת דרך מינות?

התשובה היא, כי חז"ל אמרו, שלא כך הוא פירוש הפסוק. ואינם מאמינים מה שדרשו רבותינו (סוטה דף ט"ל ע"א) דעמדו היינו שתיקנו שאסור לספר בשעת קריאה"ת, וחבירו באיוב (ל"ב, ט"ז) עמדו לא ענו עוד ע"כ. אין הכוונה 'עמדו', לאפוקי מישיבה, אלא שהם עמדו מלדבר. חז"ל אומרים במפורש, כי העמידה הזאת, אין פירושה עמידה כפשוטו, אלא שתיקה. ואתם אומרים, שזאת עמידה כפשוטה? א"כ זאת דרך מינות. כיון שאתם מפרשים את הפסוק, שלא כפי שפירשו חז"ל. ח"ו, הוא לא אמר עליהם שהם מינים, אלא שזאת 'דרך מינות'. כי אולי הם יכולים להגיד, טוב, ישנם שבעים פנים לתורה. ואולי גם זה, נחשב פירוש בפסוק. אבל לדעתו, כיון שנראה מדברי הגמרא, כי הוציאו את הפסוק מפשוטו, א"כ מי שיפרש אחרת, ח"ו הדבר נראה דרך מינות. אבל לא שהוא אומר עליהם ח"ו, מִלה קשה כזאת.

כמו־כן דיברנו בזמנו [דרשת מרן שליט"א במעמד הקבלת פני רבו ברגל, חוה"מ פסח התשע"ג – בעיר אלעד ת"ו], לגבי מה שכותב אחד מחכמי תימן, בעניין המנהג שלנו עד היום, שלוקחים מצה ומחצה, בכל שבעת ימי הפסח. הרי המקור לכך הוא מן הפסוק, לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי וגו' [דברים ט"ז, ג']. מה עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה. אומר אותו חכם, כי זהו דרך המינים, כיון שאתה מוציא הלכה, לקחת מצה ופרוסה בכל שבעת הימים, מן הפשט של־פסוק. כביכול פירושו, שאם אתה אומר פירוש בפסוק, אשר חז"ל לא אמרו אותו, אמנם לא כתוב ההיפך מכך, אבל כיון שאין הלכה כזאת בחז"ל, ואתה מוציא זאת מן הפסוק, הוא מבין שזאת היא דרך המינים, אשר לומדים מפשט הפסוק, ומוציאים מכך הלכה. [ענינו אז על טענתו, ליישב את המנהג בטוב טעם ודעת, ואכמ"ל].

הרשב"ץ במס' ברכות, כותב דבר מעניין. הגמ' אומרת [דף ג' ע"א] כך, מפני שלושה דברים אין נכנסין לחורבה. מפני חשד, מפני המפולת, ומפני המזיקין. 'מפני המזיקין' היינו, שדים המצויים בחורבות. אומר הרשב"ץ, כי ישנם המפרשים פירוש אחר, כי 'מזיקין' היינו, גנבים וליסטים המצויים בחורבות. דהיינו, שודדים המתחבאים שם. וז"ל, יש מפרשים 'מזיקין', גנבים וליסטים וחיה רעה. וזה הפירוש, מדרך מינות הוא, כדי שלא להאמין בשדים. אלה אשר פירשו כך, הם אינם מאמינים בשדים, לכן הם אומרים, כי אין הכוונה במלה 'מזיקים' לשדים, אלא לליסטים. אומר הרשב"ץ, כי זאת דרך מינות. דהיינו, הם מכניסים בגמ' פירוש זר, בגלל דעותיהם.

וכן לגבי מה שכתוב בגמ' שם [דף נ"ד ע"ב], אמר רב יהודה, שלשה צריכין שימור. ואלו הן, חולה, חתן וכלה. במתניתא תנא, חולה, חיה, חתן וכלה. ויש אומרים, אף אבל. ויש אומרים, אף תלמידי חכמים בלילה. הרשב"ץ דן שם, מה הסיבה לכך? ממה הם צריכים שימור? התשובה היא, שימור מן המזיקין. אומר הרשב"ץ כך, חולה, שהורע מזלו. וחיה, אשה שילדה. לפי שהחולה וחיה הם בסכנה, ודבר מועט יזיק להם, והשד מתגרה במי שהורע מזלו והוא בצער, ומתקנא במי שהוא בשמחה ובכבוד, כגון חתן וכלה ות"ח, ורוצה לערבב שמחתם.

ויש מפרשים, חולה וחיה, משום ביעתותא. וחתן וכלה, משום ייחוד. והבל הוא בידם. שאין זה לשון שימור. ועוד, דאם כן, חתן וכלה, חדא מילתא היא. ואינו נראה כן. מדאמרינן, 'במתניתא תנא'. לשון שימור משמע, שמירה חזקה, א"כ הדבר חייב להיות, שימור מן המזיקים. והוא מביא הוכחה מן הגמ', שכתוב שלוש וארבע, משמע שזה אותו הדבר. לא ניכנס לכך. מי שיעיין בגמ', יבין זאת מיד. אבל הוא אומר, ופירוש זה, ממים הרעים הוא, שלא להאמין בשדים.

כך לשון המשנה בפרקי אבות [פרק א', משנה י"א], שמא תחובו חובת גלות, ותגלו למקום מים הרעים. דהיינו, דעות חיצוניות ח"ו.

כמו־כן, לגבי מה שכתוב בגמ' שם [דף ל"ג ע"ב], האומר יברכך טובים, הרי זה דרכי מינות. שוב הפעם, כאן כתוב בלשון, 'דרך המינות'. ומבאר הרשב"ץ, מדוע מי שאומר 'יברכוך טובים', הרי זה דרך המינות? אומר הרשב"ץ כך, שנראה מדבריו, שאין אלוה אלא להם, כדעת המינים שאומרים שיש שתי אלוהות, אחד מטיב ואחד מריע. כי אפשר להבין, כי אם האדם אומר 'יברכוך טובים', לכאורה כוונתו היא, שהצדיקים שהם הטובים, יברכו את הקב"ה. נלע"ד כי לכן, לא כתוב כאן שזה 'דרך המינים', אלא שזאת 'דרך המינות'. הדבר מדוייק במִלה 'דרך המינות', כי אם הוא היה ממש 'מין', אזי היו משתקים אותו.

אמנם הדבר מובא כאן במס' ברכות, אבל הדבר כתוב גם במשנה במסכת מגילה, בפרק האחרון. ישנם העושים זאת פרק ג', וישנם העושים זאת פרק ד'. במשניות הרגילות, זהו בפרק ד' משנה ט'. כתוב שם כך, האומר יברכוך טובים, הרי זה דרך המינות. והסיבה היא, כי אפשר להבין, ש'יברכוך טובים' היינו, 'אלהים טובים', כביכול ישנן שתי רשויות. ואח"כ כתוב, האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים, משתקין אותו. מדוע לפני כן, לגבי יברכוך טובים, לא כתוב משתקין אותו? כתוב רק שזאת דרך המינות, אבל משמע שלא משתקים אותו. לכאורה, אם זה היה 'מינים', אם הוא היה מין, היה צריך לשתק אותו. אלא מכך שכתוב, 'דרך המינות', משמע כי הדבר יותר קל.

לכן ברצוני להסביר, כי זהו הדיוק שלנו. ישנו הבדל, בין אם אתה אומר 'מינים', לבין 'דרך המינות'. ולפי התפארת ישראל שם, הדבר אכן מיושב. הוא אומר כך, אף על פי שהוא דרך המינות, אין משתקים אותו כדלקמן, מדאפשר לפרש כוונתו, שרק הצדיקים יודו בלב שלם על הטוב שייטיב להם בעוה"ז. דהיינו, הצדיקים מברכים את הקב"ה על הטוב, בלב שלם. אבל הרשעים, אפילו שהם מודים, הם אינם מודים בלב שלם.

בכל אופן לענייננו, ברצוני להגיד, כי זהו שהריטב"א דייק לומר, כי זאת 'דרך מינות'. הוא ח"ו לא אמר על אותם המפרשים, שהיו מגדולי ישראל, כי הם מינים. אלא שלפי דעתו, יש להם טעות. זהו כפי שהרמב"ן כותב באיגרת הקודש, כי הרמב"ם כתב את מה שכתב, מה שאמר בשם אריסטו, כי 'חוש המישוש חרפה הוא לנו', אומר הרמב"ן שהדבר הזה אשר בא מאריסטו, היווני הבליעל, 'ויש בזה שמץ מינות שאינו מורגש'. חכמת היוונים עיקרה כפירה כנודע.

דהיינו, הם לא שמו לב, כי בעצם ישנו כאן שורש של־דבר רע. זה לא שח"ו הם אמרו דבר של־אֲפֵיקוֹרוֹסוּת, אבל בעקיפין ישנה משמעות כזאת, שלא הבחינו בה. לפי מה שאמרנו לעיל, הדבר מתבאר כמין חומר [פירוש, תכשיט]. המינים - הקראים - גרמו בלחץ שלהם על מקצת חכמי ישראל שבארצותיהם (ומשָם לעוד ארצות) לדֵעה שהיא דרך מינות. וד"ל.

לפי זה, ברצוני לומר לכם איזה דבר, ובכך אסיים.

ישנו סיפור [מובא בספר התימנים, דף 125], על חכם תימני אחד, שהיתה לו מחלוקת על רבי אברהם בן הרמב"ם, והם לא הבינו מה הוא רוצה ממנו. אבל לפי מה שאנחנו אומרים כעת, הדבר יובן ממש הפלא ופלא.

מצאו מכתב שאלה, שכתב מישהו לגבי חכם תימני אחד שהיה במצרים, קראו לו אִבְּן אל־יַמֲנִי, או ישנם אחרים שקראו לו, רבי שלמה גִּבְּלִי. נֹאמר בקיצור, מישהו התלונן עליו, וכתב לגביו שאלה.

הוא אומר כך, אקרא לכם זאת מהתרגום ללשון הקודש, אינו נעלם ממושב כבוד גדולת וכו', גודל געגועי לראות פניו וכו'. אני מבקש מאדונִי, יחייהו ה', שישיבני בחסדו תשובה, על מלים ספורות אלה. חלקתי על אִבְּן אַלימני, בעניין מִלה בספר תורה. כותב אותו השואל, כי היה לו ויכוח עם אִבְּן אל־ימני, זהו רבי שלמה גיבלי, לגבי איזו מִלה בספר תורה, כיצד קוראים אותה. לא כתוב מה היה בדיוק הנושא, אבל היה ויכוח ביניהם, כנראה בדקדוק הקריאה של־איזו מלה בתורה.

והשיבני אִבְּן אלימני, זוהי קריאתו של־נגיד אבן מימון, אך אני איני מקבל ממנו. אינני מחזיק ממנו. השיבותיו, כלום אדוננו הנגיד, רבי אברהם ירום הודו, יקרא דבר שאינו נכון? מה אתה אומר לי, שרבי אברהם בן הרמב"ם, יקרא איזו מלה בס"ת, בצורה שאיננה נכונה? אמר לי, כן, תעידו עלי בית ישראל, שאני כופר [מרן אמר 'מכחיש'] באותו איש, ובכל מה שהוא אומר. כלומר, אדוננו הנגיד. אינני מקבל את מה שהוא אומר, ודבריו דברים בטלים.

השיבותי אני, חס ושלום, תעשה עצמך כמי שכופר בתורת משה אתה לבדך? שהרי אותו איש, אדוננו יחייהו ה', לא יאמר דבר אלא כפי שמחייבת הדת. כיצד אתה אומר, שרבי אברהם בן הרמב"ם, יגיד דבר שאיננו נכון? אמר לי, כן, אותו איש ביטל כל דברי התלמוד ודברי החכמים ושינה אותם, ואינו מודה בהם כלל. אמרתי לו, מנין לך זה? אמר לי, בשעה שהוא דורש דרשה, אינו אומר לא 'תנן התם' ולא 'תנו רבנן'. אמרתי לו, עד כאן, אתה מטיח דברים כנגד מי שהוא מנהיג הדור, ותאמר עליו כדברים האלה? וכו'.

מצאו את הדברים הללו, אבל מי שפירסם זאת, כנראה לא הבין את את פירוש דבריו, מה כוונתו ש'אינו אומר לא תנן התם, ולא תנו רבנן'. הוא כותב שם בדף 122 כי כוונתו כך, אנו מבינים היטב התרסה חמורה זו נגד בנו של הרמב"ם. הלא זו אותה טענה שטענו נגד האב עצמו, כלומר שהוא מציע בספרו משנה תורה הלכה פסוקה, ואינו מזכיר את מקורותיו שבתלמוד. דהיינו, כפי שהיו טענות על הרמב"ם, מדוע אינו מביא מקורות מהש"ס, א"כ זאת גם הטענה על בנו רבי אברהם. אולם חושבני, כי הוא לא ירד לכוונת הדברים. אכן הרמב"ם לא הביא מקורות מהש"ס, או שלא הביא מחלוקות, אבל היתה לו סיבה לכך, והדברים ידועים.

אבל כוונת החכם התימני הזה היא, כי הוא ראה, שרבי אברהם בן הרמב"ם, ח"ו אינו מכבד את חז"ל כפי שצריך. הדבר הוא, כפי שאמרנו מקודם. דהיינו, למשל כאשר אומרים פירושים על פסוקים, אשר אינם כ"כ מקובלים על הדעת, הוא אומר כי זאת מליצה. כביכול, ח"ו הוא החליש את המעמד של־חז"ל. החכם התימני הזה, אחז כפי שאומר הריטב"א. הוא הביא דרך משל, 'שאינו אומר לא תנן התם, ולא תנו רבנן', הוא אמר רק את הקצה של־דברים. זאת רק דוגמא וראיה לכך, שאינו נותן לחז"ל משקל כבד, דהיינו לקבל את כל דבריהם באימה וביראה, ברתת ובזיע. וכל מלה שחז"ל אמרו, זהו דבר שאין מה לערער עליו. לכן החכם הזה, רבי שלמה גבלי, התנגד אליו. זה מה שמונח כאן בעצם, בכל העניין הזה.

וזה מה שאנחנו צריכים לדעת, כי כל דברי חז"ל, הם אמת לאמיתם. רק שלצערינו, אלה אשר עסקו בחכמות חיצוניות, היו צריכים להתפשר. האנשים העוסקים בדברים, אשר הינם מחוץ לתורה שלנו, אזי ח"ו הרעל של־דעות חיצוניות, משפיע עליהם לפעמים, גם כאשר הם לומדים את התורה. ממילא יוצא, כי הם מקבלים את דברי התורה, למחצה ולשליש ולרביע. זה לא שח"ו יש לנו טענות קשות עליהם, שהם ח"ו היו מינים וכדומה. אבל צריכים לדעת, כי זאת טעות. והאמת היא רק המקובל אצל כל ירא ה', כי כל דברי חז"ל, הם כגחלי אש. הם אמת, ודבריהם אמת. והכל קדוש בקדושת התורה. ואם איננו מבינים את דבריהם, אזי צריכים לדעת, כי 'אם ריק הוא, ממנו הוא ריק'. ואדרבה, ככל שנתעמק נראה, כי בעצם כל דבריהם גנוזים בדברי התורה, שהיא אור גדול. הלוואי שנזכה להבין מעט מן המעט, ממה שחז"ל התכוונו. והכל צריך להיות כמובן, עם יראת שמים טהורה.

המקום ברוך הוא יסייענו על מעשי רצונו, אכי"ר.

חלק השו"ת:

שאלה מהקהל: לפי דברי הריטב"א, איך נבין מה שישנן לפעמים אסמכתאות, הכתובות כמה פעמים, הנלמדות מכמה פסוקים, הרי הם אותו הדבר?

תשובת מרן שליט"א: זה לא שהן חוזרות על עצמן, אלא שבכל אחת מהן ישנו חידוש. ואדרבה, לאחר שמתעמקים בכך, רואים כי בלימוד אחד, באים להוסיף את הפרט הזה. ובלימוד השני, ישנו לימוד נוסף, והדבר איננו יותר. לפי דבריך, הקושיא תהיה הפוכה, אם נלך בצורה שטחית. כי אם הדבר בא רק בכדי לעשות סימן, מספיק היה לעשות סימן אחד, בשביל מה צריך לעשות עוד סימנים נוספים? לכן צריך לומר, כי בכל זאת ישנם כאן חידושים ופרטים נוספים לאותו הדין, אשר האסמכתא הראשונה לא הספיקה לכך. בסתרי תורה, בעמקות של־תורה, ישנו מקום לחידושים נוספים.

תן לנו דוגמא לְמה אתה מתכווין, היכן מצינו בש"ס אסמכתאות נוספות. אבל עניתי לפי דבריך. אתה טוען כי הוסיפו זאת שיחשבו יותר ויותר כי זה מן התורה, ויהיה חמור טפי בעיני ההמון. אבל לדעתי זה מיותר. מספיק לכך פסוק אחד.

שאלה מהקהל: אולי אותו חכם תימני טען, על מה שכתב רבי אברהם בן הרמב"ם, בעניין אסמכתאות חז"ל מן הפסוקים, במאמרו על האגדות.

תשובת מרן שליט"א: על כך דיברנו. אינני יודע, אם הדברים שבמאמר זה נכתבו ונתפרסמו כבר בזמנו, אבל הוא הבין את רוח הדברים, מתוך דרשותיו בעל־פה.