בעניין מעלת ספר הזוהר הקדוש, וסגולת הלימוד בו בפרט בזמנינו, לרגל מצבנו. ובדבר מעלת הפירוש "מתוק מדבש", והנסיון הקשה שהיה למחבר זצ"ל.

בעניין מעלת ספר הזוהר הקדוש, וסגולת הלימוד בו בפרט בזמנינו, לרגל מצבנו. התייחסות מרן שליט"א למצב הבטחוני ופיגועי הטרור ברחבי הארץ.

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק לך לך שנת ה'תשע"ו.

ידוע מה שכתוב, על מעלת ספר הזוהר הקדוש, כי בהאיי ספרא, דאיהו ספר הזוהר, יפקון ישראל מגלותא ברחמי [עיין רעיא מהימנא פרשת נשא דף קכ"ה ע"ב]. דורנו, נכנס לשער הנו"ן, לחמישים שערי טומאה. וזאת הסגולה והכוח לצאת מזה. מהר"ח בן עטאר כתב כי בארץ מצרים, לא הגיעו לשם, כיון שעדיין לא היתה תורה. אבל בזכות התורה, אפשר להתגבר אפילו על הטומאה הגדולה ביותר.

לימוד התורה, השקיעות בתורה, ולימוד תורה בהבנה ובעיון, שהאדם מונח עם מוחו בתוך הלימוד, יש בכך את הכוח לטהר ולקדש. אבל באופן מיוחד, הלימוד בספר הזוהר הקדוש, יש בו סגולה גדולה, לזכך את הנשמה. הדבר כתוב בכל הספרים הקדושים, והוא גם מורגש במוחש.

לצערינו, ישנו רפיון גדול בעניין זה. ישנם אנשים הטוענים, שאינם מבינים, וכי הלשון קשה. אבל, מי מבין? ברצוני לומר לכם, כי אפילו מקובלים גדולים, אינם מבינים את עומק הדברים, לגופו של עניין.

אפילו הרש"ש, זכורני הגהה של השמ"ש בעץ חיים, הוא מקשה איזו קושיא, והוא אומר כי אם היינו מבינים את הדבר לאמיתו, לא היתה קושיא. הקושיא נובעת מכך, שלא מבינים את עומק הדבר. לכן נדמה לכאורה, כי ישנה קושיא.

בכל אופן, הציבור נרפה בעניין זה. נרפים אנחנו נרפים. אני רואה כך פעמים רבות, ובפרט לאחרונה ראיתי זאת, בלימוד ליל הושענא רבה. כל זמן שלמדנו את ספר דברים, עד סופו, ודברי תורה בין פרשה לפרשה, הכל בסדר. אבל כשהגענו לספר הזוהר, 'נשמטין אחד אחד', כל אחד פותח לו ספר אחר, לא מסוגלים לקרוא בספר הזוהר. ואותו הדבר, בליל שבועות. אולי ישנה סיבה לכך. כי זוהר רגיל, אולי יחסית קל יותר ללמוד. אבל בנ"ד, המדובר על אדרא רבא ואדרא זוטא, אלו דברים גבוהים ונשגבים, שם מושגים גבוהים. יותר קל, כאשר לומדים דברים אחרים, בספר הזוהר. בישיבתו של החפץ חיים, למדו הבחורים זוהר על פרשת השבוע, כמו מדרש.

מבחינת העניין, אפשר ללמוד דברים אחרים, בסודות התורה. דהיינו, מי שלא מסוגל ללמוד את אדרא רבא ואדרא זוטא, שילמד דברים אחרים, בספר הזוהר הק'. כתוב על החיד"א, כי כאשר הוא היה קורא אז את האדרא, אפילו בזקנותו, הוא היה עומד. קדושת הדבר כל כך גדולה, עד שהוא לא יכל ללמוד זאת בישיבה, אלא הוא היה צריך לעמוד. אבל לצערינו, ישנם המתרחקים מכך. בדורנו, שהוא שיא הטומאה והזוהמא, חייבים לתקן את בסיס הקדושה והטהרה. זאת חובה. ואני מציע, 'טעמו וראו'. כל אחד ינסה, לקבוע לימוד של עמוד אחד בסדר הזוהר בכל יום, ויראה את השפעת העניין.

בעוה"ר, אנחנו בעת צרה, וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ [ירמיהו ל', ז']. כל העניין הזה, שאנו מרגישים את שנאת אומות העולם, אשר אינם נותנים לנו מנוחה. 'ישראל השרויים בצרות'. 'שרויים', כמו מצה שרויה. כל הזמן אנחנו במצב, של 'היא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו, אלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם'. התשועה באה, 'מידם'. כמו שנאמר 'וממנה יושע'. מן הצרה בעצמה, אנחנו ניגאל.

אולם, עלינו ללמוד את המוסר והלקח. אם הישמעאלים, מחדדים סכינים ודוקרים, א"כ צריך למצוא שורש את הבעיא. כנראה, ישנה סיבה לכך. וכפי שאמרנו בשיעור הקודם, בגלל מה שבעוה"ר, אנחנו דוקרים האחד את חבירו. אני אומר זאת, כלפי כל המחנות, וכל החוגים, וכל העדות והדעות. עניין אי שמירת הלשון, הוא בעצם הסיבה לחרבן בית המקדש. הקב"ה מזכיר לנו, מדוע נחרב בית המקדש? ולמה הגענו לכל המצב הזה? הסיבה היא, בגלל שנאת חנם. זאת שורש הבעיא.

ואם לא די בכך, ישנם המוסיפים חטא על פשע. ממש שיא השפל, כפי שיבואר לקמן.

המצב כיום הוא, שהאנשים הולכים ברחוב, ואומרים לעצמם, 'מאין יבוא המחבל'... מהיכן הוא יגיע? מכאן או משם? האם הוא יכנס לאוטובוס? אנשים מפחדים, מכל 'קול עלה נדף'. הולכים עם נשק, וגאז מדמיע, וכדומה. דואגים, מהיכן הוא יבוא ויכנס? רחמנא ליצלן. מפחדים מכל דבר קטן.

אבל צריכים לדעת, כי אין צורך לפחד מן המחבל בעצמו, או מן הסכין בעצמה, כיון שישנו מי אשר שולח אותם, וזהו המחבל הרוחני. דהיינו, המחבלים הללו, נוצרו מכל העוונות רח"ל. ואם נשאל, בפועל, במי הדבר פוגע? באֵלה שחטאו במיוחד דוקא? אמנם לא בדקתי, ובלא"ה אינני יודע את חשבונות הקב"ה, אבל הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו, מכפר לנו בעצם כך שישנו פחד. הוא חס עלינו. מספיק שהאנשים מפחדים, האימה הזאת, אפילו אם ח"ו ישנם אנשים אשר חטאו בדברים הללו, לא נענשו בנתיים בכלל, התיקון הוא בעצם במה שמפחדים, שישנה אימה ויראה. אבל צריכים לדעת, כל דבר שמפחדים ממנו, לא צריך לפחד מן הדבר בעצמו, אלא מן הקב"ה. [וע"ע בני יששכר מאמר י"ב לחודש תשרי אות י"ז. יב"ן].

הלימוד בספר הזוהר הקדוש, זאת הסגולה הגדולה ביותר, בכדי לנקות את כל הלכלוך והטומאה והטינופת והזוהמא שישנה כיום. ובפרט בזמנינו, שיש את הפירוש 'מתוק מדבש'. זכה דורנו, מה שלא זכו כל הדורות, שישנו פירוש פשוט, על כל חלקי ספר הזוהר הקדוש, ממש כמו פירוש רש"י, בכדי להבין את הדברים. גם מי שלא מבין את מושגי הקבלה, אבל ישנם דברים שניתן להבינם בקלות, כי הם כעין מדרש.

מעלת הפירוש "מתוק מדבש", והנסיון הקשה שהיה למחבר זצ"ל.

לא לחנם זכה לכך, בעל מתוק בדבש, הר"ר דניאל פריש זצ"ל, אשר היה אחד מנקיי הדעת בעיקו"ת ירושלם ת"ו. בסוף ימיו, הוא חלה במחלה קשה ואנושה, אשר לא היתה לה תרופה רגילה אצל הרופאים. בין תרופה באופן טבעי, ובין באופן שאיננה טבעית. והנה הוא שומע, כי ישנו מישהו בארץ יפאן, אשר יכול לרפא זאת, אבל לא יודעים באיזו דרך הוא עושה זאת. הדבר נעשה בצורה לא טבעית, יש בזה חשש כישוף או ע"ז, לא יודעים כיצד שיטת הטיפול, אבל הוא מצליח לרפא חולים מכל העולם, החולים במחלות קשות רח"ל.

הוא הלך ושאל תלמידי חכמים. מצד אחד, כנראה הם ראו את מצבו, שזהו פיקוח נפש, ואין תרופה אחרת למחלתו, ח"ו מי יודע מה יהיה עליו. ומצד שני, לא היו הוכחות שזה עבודה זרה. לכן הם פסקו לו, כי הדבר מותר. אבל הוא הרגיש, כי ההיתר אינו ברור וחלק, כנראה התירו לו בגלל שאין הוכחות הפוכות, אבל לא שהיו ראיות שהדבר מותר. הוא שָׂם את פניו, והגיע לארץ יפאן, והוא רואה שם אנשים המחכים בתור. אנשים שיש להם מחלות קשות רח"ל, ה' ירחם, והם נכנסים אל אותו המרפא, ויוצאים בריאים לאחר כעשר דקות. למשל אנשים שהיו צולעים וכו', יוצאים בריאים ושלמים. והוא התפלא, כיצד הדבר יכול להיות? מה זה? מי יודע?

והוא החליט, כי הוא מִתדבק בהקב"ה. הוא יחשוב כל הזמן בראשו, כי 'אין עוד מלבדו'. זאת מעין העצה של בעל נפש החיים, להגר"ח מוולאזין, לחשוב כך, 'אין עוד מלבדו'. להינצל מאסון רח"ל. הוא אמר לעצמו, אני אחשוב כך, ואם זאת עבודה זרה, הרי מצדו הוא מוכן שלא להתרפאות.

הגיע תורו, והוא נכנס לאותו המרפא, ואותו אדם מנסה לרפאותו, אינני יודע מה הוא עשה, לחש ואמר כל מיני דברים, ובעל מתוק מדבש היה דבוק כל הזמן בהקב"ה, 'אין עוד מלבדו'. אין בעולם חוץ מן הקב"ה. אותו האדם רואה, כי כבר חלפו עשר דקות, ואינו מצליח לרפאותו. הוא אומר לו, 'אתה לא מתקשר איתי'. אבל הרב דניאל זצ"ל, התקשר עם הקב"ה, 'אין עוד מלבדו'.

אותו האדם, רצה לעשות הפסקה, לנוח מעט. לאחר מכן, הוא עבד עליו עוד חצי שעה, הוא הזיע ממש, תתקשר אתי. תתקשר אתי. והרב אומר בליבו, אני אין לי קשר זולת עם קבה"ו. בסוף הוא אומר לרב, כשהוא מיואש, תשמע, לצערי אינני יכול לרפאות אותך.

בעל מתוק מדבש יצא משם, ואמר כי אם הדבר כך, זאת ההוכחה שהדבר מצד טומאה ועבודה זרה. לכן הוא לא הצליח, כיון שהטומאה אינה יכולה להתחבר עם הקדושה.

השעה כבר היתה לפנות ערב, והוא חיפש ומצא איזה עץ, היכן להתפלל מנחה, תחת הצל. בסביבה שם, כולם היו גויים, לא היה ביהכ"נ. הוא עמד והתפלל תפילת מנחה, לפני השקיעה. לאחר מכן הוא אמר, תפילת מנחה כזאת, לא התפללתי מימי. הרגשתי את הקב"ה בחוש. איזה דביקות. איזה רגש. וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב [תהלים ע"ג, כ"ח]. ולאחר כמה חדשים, הוא נפטר. [ראה עוד בעניין זה, בשיעור מוצש"ק שמות ה'תש"ע].

חושבני, כי מן השמים עשו לו נסיון. אם אכן הוא יעמוד בנסיון, הרי שספרו יתקבל ויכנס לבתי ישראל. כי לא כל ספר טוב, יכול להיכנס. ישנם אנשים, אשר חיברו ספרים טובים לכאורה, והספר לא נתקבל בציבור ולא נכנס. צריך זכות, בכדי שהספר יתקבל. דהיינו, אם המחבר היה מתקשר לטומאה, הספר יישאר בחוץ, 'מחוץ למחנה מושבו'. [יש אומרים כי זה תלוי בטבילת עזרא. מחברים שנהגו לטבול, ספריהם התקדשו ונתקבלו בישראל]. ואכן, בספר מתוק מדבש, מרגישים את הקדושה. הוא אשכנזי, אבל הדבר כמעט ואינו ניכר כלל, נראה לפי פירושו שהוא ספרדי או תימני. מרגישים כי נשמתו ממש מתוך בית קדש הקדשים, אין כאן שום מחיצות בדבריו, והוא נמצא ומחובר עם כל גדולי ישראל מכל העדות, ללא כל הבחנה.

הדבר היחידי המפריע, הוא הניקוד המשובש, לצערינו. פעם ניסינו לפנות אליהם, למו"ל, אולי נדפיס את הפירוש עם ניקוד תימני. אבל לדבריהם מדובר בהשקעה של מליונים, בכדי להדפיס זאת כך. א"כ, אין מה לעשות, וגם אין ספרי זוהר אחרים, לבינתיים בכל אופן. אמנם שמעתי, כי מדפיסים כעת את ספר הזוהר בניקוד תימני, אני מקוה ומתפלל שהדבר יצא לאור בצורה הטובה ביותר. אבל בכל אופן, מי שרוצה ללמוד ביחד עם הפירוש מתוק מדבש, אפשר רק במצב הזה, איך שהוא נדפס.

חושבני, כי חשוב שהדבר יהיה מצוי בבתי מדרשות, ולקבוע לימוד בספר הזה. אנחנו עושים קביעות זאת, במסגרת ה'שילוש' שבכל יום, לאחר תפילת שחרית. כל אחד שילמד בספר הזה, גם אם הוא לא יבין כלום, יראה שהדבר יעבוד. ואם ישתדל ויבין קצת, בודאי שזה עוד יותר טוב.

אבל מצד שני, הדבר עלול להיות מסוכן, כיון שישנם אנשים, שהם רק חושבים שהם מבינים. צריכים לדעת, כי יש לגשת לכך, ביראת שמים. וכן לדעת, כי אלו מושגים גבוהים, ואין להסיק מהם מסקנות. אינני מדבר, רק מבחינה הלכה למעשה, אלא אפילו בהבנות מסויימות. אלא צריך לדעת, כי הדברים בגדר 'עמוק עמוק מי ימצאנו'. ומסתבר מאד, שלא יבינו את הדברים. לגשת מראש בהחלטה שאם משהו לא מסתדר לי, החסרון הוא אך ורק בי עצמי. כמו שאומרים חז"ל, אם ריק הוא, ממני הוא ריק. בספרי הקבלה, ובספר הזוהר הקדוש, כתבו דברים אשר אי אפשר להבינם. גם אם אתה חושב, שהנך מבין, אבל לפעמים הדברים כתובים בצורה ההפוכה. בכדי שמי שאינו צריך להבין, שלא יבינם.

לצערינו, ישנם רבים, אשר הדברים הללו מושכים אותם. אפילו גויים מאומות העולם, הדברים מעניינים אותם, והם ח"ו יכולים להזיק. ישנה כאן חכמה. הספר הזה נכתב בצורה כזאת, שהוא נעול על מסגר. ורק האדם הראוי, יבין את מה שכתוב. ומי שלא ראוי, נדחף החוצה רח"ל.

בכל אופן, הסגולה הזאת, שייכת לכל איש ישראל, אפילו לאנשים הפשוטים. אצל אבותינו, אפילו הילדים הקטנים, קראו בספר הזוהר. אבא מארי זצ"ל, היה מצטער על כך. הוא היה אומר, כי בתימן, כבר כאשר היינו ילדים, למדנו בספר הזוהר, ביחד עם הגדולים, ואילו היום האנשים הגדולים לא לומדים בספר הזוהר. הוא היה אומר על כך, כד הוינן זוטרי לגברי השתא דקשישנא לדרדקי [בבא קמא דף צ"ב ע"ב]. [פירש"י, כי הוינן זוטרי לגברי - כשהיינו קטנים היינו חשובים כגברי: השתא דקשישנא - עכשיו שהזקננו הננו שפלים כתינוקות]. דהיינו, הם למדו בתמימות ובישרות. וי"י יתברך, לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים [תהלים פ"ד, י"ב].