בעניין ביאור המלה "שלמי" הנאמרת ביום האחרון של־ספירת העומר, מה הפירוש "תמימות תהיינה", והאם אדם שלא ספר יום אחד גם ביום, יוכל לומר את המלה "שלמי". אדם שהצטרפו לו שני ספיקות בספירה, האם ג"כ יוכל להמשיך לספור בברכה?

בעניין ביאור המלה "שלמי" הנאמרת ביום האחרון של־ספירת העומר, מה הפירוש "תמימות תהיינה", והאם אדם שלא ספר יום אחד גם ביום, יוכל לומר את המלה "שלמי".

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק בחוקותי שנת ה'תשע"ה.

בעזרת ה', בליל שבת הקרובה, נספור ארבעים ותשעה ימים לעומר. אנו נאמר כך, 'ארבעין ותשעא יומי בעומרא, דאינון שבעא שבועי שלמי'. מוסיפים אנחנו זאת, בכדי לומר כי אלו שבעה שבועות שלמים. כפי שנאמר בתורה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה [ויקרא כ"ג, ט"ו].

כידוע, אם האדם דילג ולא ספר יום אחד, וגם למחרת במשך היום הוא לא נזכר, הדין הוא כי בשאר הימים הוא סופר בלי ברכה. א"כ יוצא, כי ה'שבעה שבועות', אינם שלמים. השאלה היא, האם עכ"פ הוא יכול להגיד המִלה 'שלמי'?

לגבי אדם ששכח לספור בלילה ונזכר ביום, ישנה שאלה האם הוא סופר ביום בברכה, או בלי ברכה? מרן בשו"ע פוסק [סי' תפ"ט סעיף ז'] כך, שכח ולא בירך כל הלילה, יספור ביום בלא ברכה.

הרי ישנה מחלוקת, בין הגאונים והראשונים, האם קצירת העומר כשירה ביום? והאם הספירה תלויה בקצירה? דהיינו, אם הקצירה כשירה ביום, גם ספירת העומר כשירה ביום. אבל ישנה סתירה, בין המשנה במסכת מנחות [דף עא ע"א] לבין מסכת מגילה, האם הקצירה כשירה ביום. ממסכת מנחות מובן, שהקצירה כשירה ביום. כתוב שם, מצותו לקצור בלילה. נקצר ביום, כשר. אבל במס' מגילה [דף כ' ע"ב] כתוב במשנה, כל הלילה כשר לקצירת העומר, ולהקטר חלבים ואברים. זה הכלל, דבר שמצותו ביום, כשר כל היום. דבר שמצותו בלילה, כשר כל הלילה. א"כ משמע, כי מה שקצירת העומר אינה כשירה ביום, זהו אפי' בדיעבד. וממילא, גם א"א לספור.

מתוך הספק הזה, פסק מרן בשו"ע, כי עליו לספור ביום. כיון שסוף סוף ישנן דעות האומרות, שהדבר אכן עולה לו מכאן והלאה. וכך הפוסקים אומרים, שאפשר לו לברך בשאר הימים, כיון שישנו כאן ספק ספיקא. דהיינו, הרי יש אומרים, כי לגבי מצות ספירת העומר, בכל יום ויום זאת מצוה בפני עצמה. ממילא, גם על הצד שאתמול לא יצאת ידי חובה, אבל יכול להיות שהיום זה לא קשור לאתמול. ולפי דעות מסויימות, אכן יצאת ידי חובה בספירה שביום. א"כ, ישנו כאן ספק ספיקא.

כמו־כן פסק מרן השו"ע [שם סעיף ח'], אם שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה. אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר, יספור בשאר ימים בברכה. כיון שזהו רק ספק, יתכן שספר ויתכן שלא, או ספק אם ספר כהוגן או שלא, אולי הוא לא אמר את המספר הנכון, וכן לגבי דברים התלויים במחלוקת הפוסקים, כגון שהזכיר ימים ולא שבועות או שבועות ולא ימים, וכדומה. בכל דבר שיש בו ספק, או במציאות או בהלכה, אפשר לצרף זאת לספק הנ"ל, שאולי כל יום הוא מצוה בפני עצמה.

למעשה, ביסוד ההלכה הזאת, ישנן שלוש דעות בגאונים. א' בעל הלכות גדולות, הוא רבינו שמעון קיארה. ב' דעת רבינו סעדיה גאון בסידורו. ג' דעת רבינו האיי גאון. ישנן בזה שלוש סברות.

בעל הלכות גדולות סובר, שאם האדם דילג יום אחד ולא ספר, אינו יכול לספור בשאר הימים, בברכה על כל פנים, כיון שכתוב בתורה 'שבע שבתות תמימות תהיינה'. אם אתה מחסיר יום אחד, חסר לך בשלמות המצוה, הפסדת את המצוה, ולכן כבר אין לו בעצם מה להמשיך ולספור.

דעת רס"ג היא, כי הכל תלוי ביום הראשון. דהיינו, אם הפסיד את היום הראשון, אזי אינו יכול לספור כל הימים. אבל בשאר הימים, אם דילג מיום שני ואילך, אפי' יום אחד בודאי, או יותר, הוא יכול להמשיך ולספור. כי לדעתו, העניין שכתוב בתורה 'תמימות', זה חוזר רק על מה שכתוב בתחילת הפסוק, וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. המדובר הוא, על 'ממחרת', דהיינו ההתחלה. ממילא, אם בהתחלה הוא בירך נכון, ואח"כ באחד הימים הוא דילג ולא ספר, המצוה עדיין נמשכת. אמנם הפסדת יום אחד, אבל זה נחשב שלם, כיון שיש את ההתחלה ואת הסוף. והימים שבאמצע, אינם מעכבים. כך דעת רס"ג.

ורבינו האיי גאון סובר, כי הדבר בכלל אינו מעכב. אפי' אם דילג על היום הראשון, עדיין הוא יכול לספור בשאר הימים בברכה, והדבר אינו מפריע ל'תמימות'. כי 'תמימות' היינו, התורה אומרת לך, כי בשבע השבתות הללו, ב-49 יום האלה, המצוה מתחילה כאן ונגמרת שם. אבל כל יום, הוא מצוה בפני עצמה. לכן מברכים כל יום בפני עצמו. אין קשר, בין המצוה היום, למצוה של מחר. אפי' אם דילגת שבוע, דילגת כמה שיהיה, אם מאיזו סיבה הוא לא יכל לספור, אם היה אנוס או בשוגג, הוא יכול להמשיך לספור. לא משנה מה היה אתמול, או מה יהיה מחר. אפי' אם הוא יודע כי בימים הבאים הוא לא יוכל לספור, מאיזה שהוא טעם, כעת הוא יכול לספור, כיון שכל לילה ולילה הוא מצוה בפני עצמה.

כך מבואר בטור ובבית יוסף ובאחרונים. אלו שלושת הדעות. [הובאו גם בכף החיים סימן תפ"ט ס"ק ח"פ].

ולכן המסקנא היא, לספור בלי ברכה. כי לפי דעות מסויימות, יוצאים בכך ידי חובה.

מהרי"ץ זיע"א [בשו"ת פעולת צדיק ח"ג סימן י'] דן בשאלה, לגבי מי ששכח לספור בלילה, האם יספור ביום? הוא מביא את המחלוקת על כך, אבל הוא אומר, כי מהרמב"ם משמע, שסופרים ביום עם ברכה. הרמב"ם כתב בפרק שמיני מתמידין ומוספין, זאת טעות, צ"ל בפרק שביעי, דמי ששכח ולא ספר בלילה, יספור ביום יעו"ש. הרמב"ם לא כותב במפורש, האם לברך, או שלא לברך? אבל הוא כתב, 'מונה ביום'. מסתימת הדברים משמע, שאכן אפשר לברך. מוכח דס"ל דיברך, מדסתם ולא חילק. וזה דעת בעל הלכות גדולות. והכי מוכח מהרב כסף משנה ז"ל שכתב שם וז"ל, כן כתב בה"ג עכ"ל. אם כן, הרמב"ם סובר כבה"ג, ובה"ג כותב במפורש, שקצירת העומר כשירה ביום. ממשיך מהרי"ץ ואומר, הרי זה מגיד, דסובר כדעת בעל הלכות גדולות מן הקצה אל הקצה, גם לעניין ברכה. ותמיהא לי, אמאי לא העירו הפוסקים ז"ל, דהרמב"ם בשיטת בעל הלכות גדולות קאי.

ומסקנת מהרי"ץ בסוף התשובה היא כך, מזה למדנו, דכיון דלדעת הרמב"ם שסובר דשפיר נפיק ידי חובה בספירה דיום, אם כן יכול ג"כ לברך. וכל שכן דאתריה דמר הוא, והוי תורה. דהיינו, הרי לדידן, הרמב"ם הוא 'מאריה דאתרין'.

אבל למעשה אומר מהרי"ץ, לא כך, ומיהו, כיון דנפיק מפומייהו ז"ל, ומר"ן הקדוש הסכים על ידיהם, לספור בלא ברכה, אין בנו כח לעשות נגד דבריהם ז"ל. מה גם דקיימא לן, אין ברכות מעכבות. כלומר, אי אפשר לעשות נגד הכרעת מרן. והכלל הוא, שהברכות אינן מעכבות. גם אם אדם יספור ספירת העומר בלי ברכה, הוא יצא ידי חובה. א"כ, למה להיכנס לשאלה של־'ספק ברכות'? לכן מסקנתו היא, לספור בלי ברכה, נגד משמעות דברי הרמב"ם.

ובהערת נוה צדיק [שם בשו"ת פעו"צ הערה י"ח] הבאתי בס"ד, את מה שכתבו חכמי תימן בתכאליל. לשון תכלאל מהר"י בשירי [דף מ"ה ע"א], ואם מנה ביום, יצא. ובלבד שלא יברך ע"כ. והערתי שם, וצריך עיון, מאין מקורו. לפי שבד"כ הוא מעתיק לשונות הרמב"ם, משא"כ הכא. א"כ, מאיפה הוא לקח את הרמב"ם הזה? ולשון זה מצאתי ג"כ בסידור כת"י זקיני מהריק"א. ושוב מצאתי כן גם בתכלאל ישן עם פירוש מהר"י ונה. יב"ן.

לכאורה, הרי בד"כ הם הולכים לפי הרמב"ם, א"כ מדוע פתאום בנ"ד הם אומרים שלא לברך?

ברצוני לומר לכם כך. חושבני, כי היתה כאן סייעתא דשמיא. ישנו חידוש בבית המדרש, לגבי העניין הזה. התגלה דבר חדש. ישנה תשובת רמב"ם, אשר איננה ידועה, ושם הוא כותב במפורש שלא לברך. אבל, אולי נלך לפי הסדר.

לכאורה, ישנו כאן דיוק. הרי אנחנו אומרים, 'שבעה שבועי שלמי'. דהיינו, שבעה שבועות שלמים, תמימים. אבל לשון התורה הוא, 'שבע שבתות תמימות תהיינה'. לא כתוב 'תמימים', אלא 'תמימות'. א"כ, מדוע אנחנו משנים את לשון הפסוק? למה איננו אומרים, 'שַׁלְמָן'? הרי תרגום הוא 'שבע שבתות תמימות תהיינה', הוא כך, שלמָן יהוין. לא כתוב, 'שלמִין יהווֹן', אלא 'שלמָן', בלשון נקבה? ובעצם השאלה היא, מדוע התורה אומרת זאת, בלשון נקבה? [וע"ע בס' מצות העומר פרק ג' דף ס"א].

ישנו טעם הפלא ופלא, על פי הסוד, הכתוב בספר הזוהר הק' [פרשת תצוה דף קפ"ג ע"א]. ישנם כאן דברים נשגבים, שהם בבחינת 'עמוק עמוק מי ימצאנו', אבל כדאי לשמוע לפחות את המלים, בכדי לקבל קצת מושג, רק 'להריח' את מה שנאמר כאן.

כתוב בזוה"ק כך, ורזא אוליפנא הכא, למדנו כאן סוד, דבכל שבעת יומין מאלין יומין עלאין, נטלא קדושא יומא חד (ומתאחד) דאלין תתאי. והאיי תתאה אקרי 'שבוע', דאתקדש בשבעה יומין עלאין. וכן בכל שבעה ושבעה מאינון חמשין יומין, עד ולא עד בכלל.

דהיינו, כל יום מן הימים העליונים האלה, מקבל קדושה מן הימים התחתונים. דהיינו, ישנם שני סוגי ימים. ישנם ימים, שהם בבחינת זכרים. וישנם ימים, שהם בבחינת נקיבות. יש ימים הנקראים 'זעיר אנפין', ויש את ה'מלכות', שזאת השכינה, והאחד משפיע על השני, מתקן אחד את השני. הרי ישנן שבעה שבועות, ויש את שבע הספירות, שהן חג"ת נהי"ם. ר"ת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. הספירות של 'מלכות', מיתקנות על ידי הספירות של 'זעיר אנפין'. א"כ ישנו חסד, וחסד של־חסד, וגבורה של־חסד וכו'. עד שבסוף מגיעים למלכות, חסד של־מלכות, עד שביום האחרון מגיעים לסוף, למלכות של־מלכות. אני אומר לכם  כאן רק מלים בעלמא, פשוט בכדי להבין את הכיוון.

ובסוף הוא אומר כך, וכד אשתכחו ארבעין ותשע יומין עלאין, אשתכחו לתתא שבע יומין דאתקדשו בהו, וכל חד אקרי שבוע, דעאל באינון שבע. ועל דא כתיב [ויקרא כ"ג, ט"ו] שבע שבתות תמימות תהיינה, בגין דאינון נוקבין, נקט קרא לישנא דנוקבין. וכד אתקדשו בהו, וביתא מתתקנא לאתחברא אתתא בבעלה, כדין אקרי חג שבועות, מאינון נוקבי דשארו עלייהו אינון יומין עלאין דאתקדשו בהו. ובגין כך כתיב בשבועותיכם, אינון דלכון, ולא כתיב בשבועות, בגין דהכי נמי מתקדשין ישראל לתתא עמהון.

ועל דא כד מטון לתשע וארבעין יומין, ההוא יומא עלאה דעלייהו דאיהו יומא דחמשין, דשליט על תשעה וארבעין יומין, רזא דכללא דאורייתא בתשעה וארבעין אנפין, וכדין ההוא יומא עלאה יומא דחמשין, באתערותא דלתתא, אפיק אורייתא כללא בתשעה וארבעין אנפין.

דהיינו, הספירות של מלכות, מתקדשים ומיטהרים על ידי הספירות של זה, ואז מגיע חג השבועות, הנקרא בשם זה 'חג השבועות' כיון שאז ניתקנו שבע ספירות המלכות. אלו דברים נשגבים, מי מבין את עומק הדברים? בקושי אפשר להבין את המלים, כיצד החשבון מסתדר.

בכל אופן, מבואר כאן, כי לא לחנם כתוב בתורה, 'שבע שבתות תמימות תהיינה'. למרות שמדברים כל הזמן בלשון 'שבועות', והרי 'שבוע' זהן לשון זכר. נאמר בתורה 'שבעה שבועות תספר לך', לא כתוב 'שבע' בלשון נקבה, אלא 'שבעה שבועות' בלשון זכר. אם כן, למה כתוב 'תמימות תהיינה', בלשון נקבה? אלא התשובה, כי הדבר מתקן את ספירות המלכות, לכן כתוב זאת בלשון נקבה.

נראה מכאן, כי ישנן שתי בחינות. ישנה בחינה של 'שבועות', וישנה בחינה של 'שבתות'. שני הדברים נכונים.

זהו כפי שנאמר לגבי 'שבת בראשית', דהיינו השבת הרגילה של ימות השבוע, כי לפעמים כתוב זאת בתורה בלשון זכר, ולפעמים בלשון נקבה. כגון, 'שבת היא', או 'שבת הוא'. אמנם בדרך כלל, השבת היא בלשון נקבה, כמו שנאמר מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת [שמות ל"א, י"ד], לא כתוב 'מחללו'. אבל ישנו פסוק בספר ישעיהו [נ"ו, ב'], שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע. לא כתוב 'מחללה', אלא 'מחללו' [עיין תוס' מסכת כתובות דף ה' ע"א, ד"ה שמא]. א"כ לגבי שבת, יש בחינת זכר, ויש בחינת נקבה. הדבר תלוי, אם המדובר על הלילה או על היום. בלילה, זהו בחינת נקבה, לכן בוצעים מן הככר התחתון, אולם ביום בוצעים מן הככר העליון [עיין שע"ה או"ח ח"ב סימן נ"ט, הלכות הקידוש והסעודות בלילה וביום, הלכה כ"ב]. ואצל הספרדים והאשכנזים, הדבר גם מתחלק בנוסח התפילה, 'ינוחו בו' ביום, 'ינוחו בה' בלילה. הדבר מפני שישנן שתי בחינות, בחינת זכר ובחינת נקבה.

אותו הדבר, גם לגבי שבעת השבועות הללו, של ימי ספירת העומר. נראה לי בס"ד, כי זאת הבנת משמעות הדברים. יש בחינת 'שבעה שבועות', אלו זכרים. ויש 'שבע שבתות', אלו נקבות.

לפי זה יוצא, כי אנחנו משלימים את הכל, באופן הפלא ופלא. אנו אומרים בסוף ימי הספירה, 'שבעה שבועי שלמי'. ישנה בחינה של־זכרים, וישנה בחינה של־נקבות, כמו שנאמר בתורה 'שבע שבתות תמימות'. איננו יכולים להגיד בספירה, 'שבעה שבועי שלמָן', כי 'שבועות' זהו לשון זכר, לכן אנו חייבים להגיד 'שלמי'. אבל צריך לדעת, כי אכן זאת האמת, כיון שיש כאן את העניין של־ספירות, בחינת הזכר שהוא המשפיע, והבחינה של־מקבל, דהיינו נקבה, וזהו מה שכתוב בתורה. ממילא, אנחנו עושים גם זאת וגם זאת, שני הדברים ביחד הם נכונים, כל דבר במקומו לפי עניינו. [וע"ע היכל הקודש לר"מ אלבאז, בדפוס הישן דף נ"ה נ"ו. ותירוץ אחר למה אומרים תמימות לשון נקבה, יש בס' מאור ושמש פ' ראה].

ראיתי דבר חדש, אשר איננו ידוע. ישנו ספר בשם כף נקי, לאחד מחכמי מרוקו מלפני 300 שנה, שמו הרב כליפה בן מלכה, והוא כותב שם [בדף ק"ז] דבר מעניין. וז"ל, ועתה באתי לדבר למה שראיתי נוהגים בארצות המערב, מראכש וערי סוס וסביבותיהם, בברכת העומר בלילה אחרונה, כשסופרין אומרים 'היום מ"ט לעומר שהם שבעה שבועות תמימות'. גם אצל עדת מרוקו, היה את המנהג הזה. חושבני, כי היום הם כבר שכחו מכך. אבל הוא ממשיך ואומר, ולא כן קצת ארצות מהמערב, כמו פאס והנמשכים. ואדרבה, מַחֲכוּ עֲלַהּ על מאן דאמר [דהיינו צוחקים על מי שאומר] תמימות, והוא נחשב בעיניהם בּוּר. [חס ושלום].

ולכאורה נראה, שאין תיבה זו מוספת ולא מְגָרַעַת. אבל כד דייקת שפיר, תמצא שבתיבה זו תהא הברכה לשון אנדרוגינוס, מפני כי לשון 'שבעה שבועות' הוא לשון זכר, שידוע הוא 'שבעה' נאמר בזכר ו'שבע' לנקבה. שעל כן אנו אומרים שבוע אחד, ולא אחת. וכמו שהוכיחו הראשונים מלשון רש"י ז"ל, מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת [בראשית כ"ט, כ"ז], שכתב שבוע של זאת וכו'. ולשון 'תמימות', לשון נקבה. ולכן 'שבע שבתות תמימות', כי כן 'שבת' לשון נקבה הוא, כמו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ [ויקרא כ"ה, ו'].

ואח"כ הוא אומר, לפי מה ששמעתי, הטעם שאין אומרים 'תמימות', מפני שעדיין לא נשלמה הספירה בשעת הברכה עד למחר בלילה. אולם לענ"ד, זאת אינה קושיא. כיון שכעת, בלילה האחרון, מתחיל היום האחרון. דהיינו, המלה 'תמימות' איננה מתייחסת דוקא על סוף היום האחרון, אלא שהדבר מתחיל מעכשיו ונגמר בסוף.

ולאחר שהוא מאריך בעניין זה, הוא כותב כך, ואחר כל זה מצאתי קונטריס אחד הנקרא מאה ברכות, נדפס באמשטרדם שנת תמ"ח, מבית גנזיו של מוהר"י אבוהב, חכם קהל אמשטרדם, ושם ראיתי סדר ספירת העומר לכל לילה עד יום מ"ט, וכתוב בו 'שהם שבעה שבועות תמימות'. אם כן, היא נוסחא קדמונית לספרדים. גם בספר מועד דוד להרד"ם, זהו רבי דוד מילדולה, נדפס באמסטרדם שנת ת"ק, כתב הסדר ההוא לספירת העומר נחתם ביום מ"ט לעומר שהם שבעה שבועות תמימות, כסדר מהר"י אבוהב ז"ל, והוא הנכון והעיקר.

מתברר אם כן, כי בנוסח הספרדים הקדמון, היו אומרים 'שבעה שבועות תמימות'. כך הוא לפי נוסח ספירת העומר שלהם, שהוא בלשון הקודש. אבל לפי הנוסח שלנו, שאנו סופרים את העומר בלשון ארמית, אנו מוסיפים 'שלמי'. זה אינו דבר חדש, אלא דבר ידוע, כיון שרבינו סעדיה גאון בסידורו מביא את הנוסח בלשון ארמית, 'האידנא כך וכך', וביום האחרון כתוב 'שבעה שבועי שלמי'. וכך גם מובא, בסידור של־רבינו שלמה ברבי נתן סיגילמאסי. אבל מתברר, כי סיגילמסא, זאת עיר בארץ מרוקו. מה שנקרא אחר כך בשם תאפילאלת, משם בא הבבא סאלי זצ"ל. נשתנה שֵׁם המקום. א"כ, כנראה שבדורות הקדמונים, גם הם היו אומרים את ספירת העומר, בלשון ארמית. אבל מאוחר יותר, כאשר הם שינו לספור בלשון הקודש, הדבר כבר הסתבך להם. לא הסתדר להם לומר, 'שבעה שבועות תמימים', כיון שבתורה כתוב 'תמימות'. ממילא, יצא להם אנדרוגינוס, 'שבעה שבועות תמימות'. ובסופו של־דבר דילגו בכלל על המלה 'תמימות', ולא אמרו אותה.

אבל, ישנו חידוש בבית המדרש, כי גם רבינו הרמב"ם גורס 'תמימות'. זהו דבר שאינו ידוע. הרמב"ם בספריו, לא כתב זאת בשום מקום, אבל נמצאה תשובה לרמב"ם, אשר משום־מה לא הודפסה בקובץ תשובותיו, והדבר שופך אור על כל הנושא הזה. כמו כן, לגבי מה דעתו, בעניין מי ששכח לספור בלילה וספר ביום, האם ימשיך לספור בברכה. הרמב"ם בחיבורו היד החזקה, לא כתב על כך בצורה מפורשת. הוא כותב בהלכות תמידין ומוספין [פ"ז הלכה כ"ג] כך, שכח ולא מנה בלילה, מונה ביום. לא כתוב, האם לברך, או שלא לברך? אולם מדייקים מדבריו, כי אכן ימשיך לספור בברכה, כיון שהרמב"ם סָתַם. כך כותב בעל הלכות גדולות. כמו שאמרנו.

תשמעו את תשובת הרמב"ם, בעניין זה. העתיקו את התשובה הזאת, בכמה ספרים. מצאו זאת בכת"י, ממש בתקופה האחרונה, אולי לפני כשלושים שנה לערך. ולכן הדבר לא נתפרסם. נשאל רבינו, מי ששכח לילה או שתי לילות, יברך בזולתה מן הימים או לאו. מה הדין, אם האדם לא ספר את העומר יום או כמה ימים, ומכאן ואילך ברצונו לספור ולברך, האם הוא יכול או שלא? והשיב, מה שאבד, אי אפשר להחזירו. כנראה כוונתו שהוא לא יכול להקדים לספירת היום, אתמול היה כך וכו' ולצאת בזה ידי חובתו, זה כבר לא מועיל. בבחינת עבר זמנו, בטל קרבנו. [ועי' בספר ספירת העומר להר"צ כהן שליט"א]. אבל מן הלילה שנזכר עד סוף השבעה שבועות, יברך. לכאורה, הוא סובר כדעת רבינו האיי גאון, האומר שאפשר לברך. אמנם, אין מה להחזיר, אינך יכול כעת לספור את מה שעבר, אבל לגבי העתיד, אתה יכול לברך ולספור.

כעת תשמעו מה הוא אומר, וישמיט בלילה האחרון אמירת "תמימות", אל תגיד את המלה 'תמימות' ביום האחרון, לפי שאינן תמימות. ויאמר היום ארבעים ותשעה יום שהם שבעה שבועות בעומר. אם כן, נפשטה השאלה ששאלנו מקודם, לפי דברי הרמב"ם הללו, והדבר פשוט אצלו. ומי ששכח ולא בירך על העומר בתחילת הלילה, יכול להשלים הברכה במשך הלילה. אם האדם לא בירך בתחילת הלילה, יש לו זמן להשלים ולברך במשך כל הלילה. ואין לו להשלימה ביום. והוא מאמר המשנה, דבר שמצותו ביום, כשר כל היום. דבר שמצותו בלילה, כשר כל הלילה. זאת המשנה במסכת מגילה דף כ', כפי שהבאנו לעיל. בכל אופן, רואים מדברי הרמב"ם במפורש, כי האפשרות לברך, היא רק במשך הלילה. משמע, כי ביום, אין אפשרות לברך.

יש לנו בתשובה זו, כמה וכמה חידושים. לא כל כך ברור, כיצד הרמב"ם סובר מצד אחד כדעת רב האיי גאון, שאפשר לספור בימים הבאים ובברכה. ומאידך הוא אומר, אל תגיד 'תמימות', כי זה לא תמימות. הרי לפי רב האיי גאון, כך משמע מדבריו, אין פה חסרון ב'תמימות'. אמנם הוא אומר רק, 'תברך ביתר הימים'. המלה 'תמימות', איננה חייבת להתייחס, למה שאני אומר כעת.

לא שמענו מעולם, כי ישנה הוראה כזאת. להרבה אנשים קורה, שהם לא ספרו ספירת העומר. ולא שמענו אף פעם פסק כזה, שיבואו ויגידו להם, לא, אל תאמרו את המלה 'שלמי'. והסיבה היא, כי אינני אומר, שאני בעצמי השלמתי. אלא, אלו שבעה שבועות שלמים, לפי המציאות, לפי מספר הימים.

או אפשר לומר, כי הרי ישנן סיבות רבות נוספות, בעניין החסרון של 'תמימות'. כגון, כתוב בראשונים, מובא בתוס' במסכת מנחות [דף סו ע"א], כי העניין של־תמימות הוא, להקדים ולספור בהתחלת הלילה, בכדי שהדבר יהיה יותר שלם. וכן לגבי כל יום, שבו אתה סופר את ספירת העומר. דהיינו, אין חסרון במלה 'תמימות', לגבי מי שדילג ולא ספר יום אחד. לא בגלל כך, הדבר אינו נקרא 'תמימות'. [וע"ע לקמן ד"ה אבל מאידך].

בקובץ דברי חפץ [גליון ד', ניסן ה'תשע"ה ב'שכ"ו], ישנו מאמר שכתב בני הרה"ג ישראל שליט"א, ובדף קס"ג הוא כתב כך, אם שכח באחד הלילות ולמחרת ביום לספור, האם יאמר ביום האחרון 'דאינון שבעה שבועי שלמי'. תשובה, יאמר. כיון שאינו אומר ספרתי שבעה שבועי שלמי, אלא רק מודיע שביום הזה נשלמו שבעה שבועי שלמי. הדבר היה לו פשוט. מה זה משנה? וכך המקובל בד"כ לפסוק. לא שמענו (בקהילותינו שאומרים 'שלמי') על מי שיפסוק, שאם אתה אומר 'שלמי', זהו כביכול אתה אומר דבר שקר. כי אינני אומר שאני ספרתי 'שלמי', אלא שכך המציאות לפי מספר הימים. וגם אם נגיד, כי הכוונה שאני ספרתי זאת, אבל המלה 'תמימות' אינה מחייבת מבחינתי. גם אם נחשוש לכל השיטות, שאם מדלגים יום אחד זה אינו נחשב 'תמימות', אולם הרי אינני אומר שכך אני עשיתי, אלא הכוונה שהמצוה מתקיימת כעת. דהיינו, מה שכתוב בתורה 'תמימות', זה הוא היום. אני בסה"כ אומר, כי כאן נגמרה מצות התורה, לספור את הימים הללו. וגם אם אני עצמי לא קיימתי את המצוה בשלימות, זה עדיין נקרא 'תמימות'.

אבל מאידך, יש לנו כאן כעת תשובת הרמב"ם מפורשת, לא להגיד 'תמימות'. ולכאורה, הרמב"ם סותר את עצמו מיניה וביה. מה סובר הרמב"ם? הרי יוצא, שהרמב"ם לא סובר כדעת בה"ג, וגם לא כדעת רב האיי גאון. הרי לפי בעל הלכות גדולות, מי שדילג לא מברך מכאן והלאה. ואם הרמב"ם סובר כרב האיי גאון, הרי משמע מדבריו, שזה אינו חסרון ב'תמימות'. הרמב"ם בנ"ד, מזכי שטרא לבי תרי. מצד אחד הוא אומר, תברך. ומצד שני הוא אומר, שזה לא 'תמימות'. זאת שאלה ראשונה. [כלפי דעת רה"ג, אולי יש לבאר עניין תמימות, על מצות הספירה שהיא מתחילה כבר בלילה, כדעת התוספות שהבאנו לעיל ד"ה או, וכ"ה ברש"י בפרשת אמור. אי נמי מתקיים תמימות בסוף השבוע, כיעויין בס' ספירת העומר].

שאלה שניה, אינני בטוח שדברי הרמב"ם הללו, אינם סותרים את מה שהוא כתב בחיבורו. דהיינו, גם אם הדבר אמת, ואכן זאת תשובת הרמב"ם, אבל יכול להיות שאת התשובה הזאת הוא כתב לפני שכתב את חיבורו. כלומר, הרי משמעות התשובה היא, כי ביום, אין בכלל טעם וריח לספור. רק בלילה, תברך ותספור. אבל ביום, אל תספור. א"כ יכול להיות, שכאשר הרמב"ם כתב בחיבורו, שהוא ממשיך וסופר, הוא פסק כבעל הלכות גדולות. אבל בתשובה משמע, כי ביום איננו סופר, כי אז אין בכלל את קיום מצוה. אם כן, יכול להיות שהרמב"ם כתב את התשובה הזאת, לפני שכתב את חיבורו. הרי כידוע, ישנן תשובות רבות של הרמב"ם, שנכתבו בזמנים רבים. ופעמים רבות, הוא חזר בו מהן. זהו כפי שהדבר ידוע, כי בפעמים רבות הרמב"ם חזר בו בחיבורו, ממה שכתב בפירוש המשניות. וכמו כן, ישנן תשובות שהוא כתב מלפני כן. ולפעמים ישנן תשובות, הסותרות האחת את השניה. כלומר, הוא כתב זאת בזמנים שונים. הרי בתשובה זו, לא הוזכר חיבורו 'משנה תורה', לא על ידו, ולא על ידי השואל. ממילא, יכול להיות, שאת התשובה הזאת, הוא כתב לפני חיבורו היד החזקה, ובחיבורו הוא חזר בו מכך. לכן, אינני יודע אם אפשר לסמוך על התשובה הזאת, באופן מלא.

מכל מקום נראה לי, כי בנ"ד היתה למהרי"ץ זיע"א סייעתא דשמיא. דהיינו, מה שהוא פסק, שלא לסמוך על הרמב"ם הזה, אכן תשובת הרמב"ם מסייעת לו. כי לפי פשטות התשובה, אין אפשרות לספור ביום. ממילא, יפה מאד מה שפסק מהרי"ץ. אם כי, השיקול העיקרי שלו היה, בגלל שהוא חשש לשיטת מרן, בעניין הספירה.

לפי זה, מה שכתבתי בהערת נוה צדיק [שם], כי צריך עיון מאין מקור דבריהם של מהר"י בשירי ומהר"י ונה, כנראה שמקורם היה מתשובת הרמב"ם הזאת, ויותר מדוייק לומר שהיתה לפניהם תשובה אחרת הדומה לה. כי כאן רואים, הרמב"ם כתב זאת במפורש, שלגבי ספירת העומר ביום, לא מברכים. א"כ, ב"ה שהעניין הובן בצורה יותר מושלמת.

וכך נלע"ד להלכה ולמעשה, כי גם מי שדילג, יכול להגיד 'שלמי'. הדבר לא נורא. זה לא מחייב, שהדברים קשורים האחד לשני.