ביאור דברי ספר הזוהר הקדוש על הפסוק "ויהיו הכרובים פורשי כנפים למעלה". הבנה נוספת מדוע המלה "לִֽפְֽנֵי" באה בשתי געיות.

ביאור דברי ספר הזוהר הקדוש על הפסוק "ויהיו הכרובים פורשי כנפים למעלה". הבנה נוספת מדוע המלה "לִֽפְֽנֵי" באה בשתי געיות.

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק בחוקותי שנת ה'תשע"ד.

נאמר בתורה, וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו וגו' [שמות כ"ה, כ']. על פסוק זה, ישנו פירוש מעניין ונפלא, בספר הזוהר הק' פרשת אחרי מות [דף נ"ט ע"א] וז"ל, תאנא, תלת זמנין ביומא, אתרחיש נסא בגדפייהו. שלש פעמים ביום, התרחש נס בכנפיהם של־כרובים. בשעתא דאתגלי עלייהו קדושה דמלכא, אינון מגרמייהו סלקין גדפייהו, ופרסין לון, וחפיין על כפורתא. כל הזמן, כנפי הכרובים היו שכובים ודבוקים לגוף, ושלוש פעמים ביום הם עלו והתרוממו, וכיסו את הכפורת. לבתר קמיטין גדפייהו ונאחזין בגדפייהו, (ס"א ונאחזין בגופייהו), כמה דאת אמר (שם כ"ה, כ') והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, ולא פרושי. הוא מדייק כך, כי לא כתוב 'ויהיו הכרובים פְּרוּשֵׂי כנפים', אלא 'פּוֹרְשֵׂי', משמע שהם היו עושים את פעולת הפריסה. סוֹככים, ולא סְכוּכים, דהא בְּאָת (ס"א בזאת) הוו קיימי, וחדאן בשכינתא. א"כ, הדבר היה בדרך נס.

הוא מדייק מלשון הפסוק, 'פֹּרְשֵׂי', דהיינו בלשון פעולה, שהיו פורשים כנפיהם שלש פעמים ביום. ומשמע מפירוש הרמ"ז כאן, זהו הר"ר משה זכותא, כי הדבר היה בזמן התפילות, ערבית שחרית ומנחה. בזמנים הללו, הכנפים נפרשׂו בדרך נס, אבל לא שמתחילה עשו אותם באופן כזה, שהכנפיים יהיו פרושות כל הזמן.

אמר רבי אבא, מה בעא הכא 'כי בענן אראה על הכפרת', וכתיב 'בזאת יבא אהרן', והא כהנא לא חמי לשכינתא בשעתא כד הוה עאל. מה הפירוש, 'בזאת יבא אהרן'? כיצד אהרון ידע זאת? אלא, עננא הוה נחית, וכד הוה נחית מטא על האיי כפרת, ומתערין גדפייהו דכרובין, ואקשי להו, ואמרו שירתא. הכנפים היו מתעוררים, ומקישים האחד על השני. ומה שירתא אמרי, (תהלים צ"ו, ד') כי גדול י"י ומהלל מאד ונורא הוא על כל אלד'ים, האיי כד סלקי גדפייהו. כאשר הם היו מרימים את הכנפים, הם היו אומרים שיר. אבל הדבר היה קורה, רק כאשר היתה שורה עליהם השכינה. משמע, כי בזמנים הרגילים, דהיינו בכל יום, הכנפים היו רק עולים ויורדים. אבל בזמן שהיתה שורה עליהם השכינה, היה גם נשמע מתוכם קול שיר, והם היו אומרים את הפסוק הזה, בשבח הקב"ה. בשעתא דפרסין להו אמרי, (שם ה') כי כל אלד'י העמים אלילים וי"י שמים עשה. כד חפיין על כפורתא אמרי, (שם צ"ח, ט') לפני י"י כי בא לשפוט (את) הארץ, ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים. וקלהון הוה שמע כהנא במקדשא, כדין שוי קטרת באתריה, ואתכוון במה דאתכוון.

אלו דברי הזוהר הק', וזהו פירוש נפלא ומיוחד, אשר אינו נמצא בשום ספר מספרי חז"ל. [ואדרבה רש"י פירש לכאורה הפוך, שמתחילה נעשו פרושׂים באופן קבוע, אך עי' בספר מעשה חושב. ועי' לקמן ד"ה מה. ואכמ"ל]. כמובן, שאי אפשר לומר דברים כאלה מתוך סברא, אלא רק בקבלה ובמסורת, על מה שהיה בזמן שבית המקדש קיים.

חושבני, כי לפי־זה אפשר להבין פירוש נפלא, מדוע המלה לִֽפְֽנֵי [שם], באה בשתי געיות. כפי שהוא מנהגינו, וכ"ש מהרי"ץ בע"ח ובחה"ד. לכאורה, מדוע לא אומרים 'לפני', בלי געיות? ובפרט, כי קודם לכם, לפני שני מזמורים [שם צ"ו, י"ג] כתוב, לִפְנֵי יְ"יָ כִּי בָא, בלי שום געיא במלה 'לפני'. א"כ, מדוע במזמור צ"ח, אומרים לִֽפְֽנֵי?

אלה התשובה היא, כי עי"ז פירושו 'לִי פֶה'. דהיינו, כאן נמצא הדיבור של־הקב"ה עם משה רבינו, כמו שנאמר וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת [שמות כ"ה, כ"ב]. כלומר, הקב"ה אומר, כאן נמצא הפה שלי, כביכול. לכן במלה לִֽפְֽנֵי, האות למ"ד באה בגעיא, כי זה מושך את האות למ"ד, דהיינו 'לי'. והאות פ"א, היא עם שוא, אבל זה נהיה 'פֶה'. א"כ, זהו 'לִי פֶה'. בעבר [שיעור מוצש"ק תולדות ה'תשע"ב] הסברנו בס"ד פירוש אחר על עניין זה, אולם עפ"י דברי הזוה"ק שהבאנו, הפירוש הזה הפלא ופלא, ושבעים פנים לתורה.

ודבר זה, נמצא דוקא בפסוק האחרון של־מזמור, בכדי להראות, שהדבר הוא לאחר שכבר הגיעו למצב זה. לכן, זהו השיר השלישי שהיו הכרובים אומרים, וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת [שמות כ"ה, כ"ב], וכדפירש רש"י, כשאקבע מועד לך לדבר עמך, אותו מקום אקבע למועד שאבוא שם לדבר אליך. כלומר, כאשר הקב"ה רצה לדבר עם משה רבינו ע"ה, הוא היה קובע לו זמן, ומשם יצא הדיבור. וזהו 'לי פה', זהו מקום פי. הפירוש ממש הפלא ופלא. 

שאלה מהקהל: אבל לא כולם אומרים את המלה לִֽפְֽנֵי בגעיא?

תשובת מרן שליט"א: אכן ישנם כאלה שלא אומרים, אבל זה אינו בגלל שהם חכמים גדולים, אלא מפני שאינם יודעים, לא לימדו אותם. לכן צריך ללמד אותם, בכדי שידעו. זאת לא חכמה, להגיד לפני, בלי געיא. כל ילד שתשאל אותו, יגיד כך. אף ילד לא יגיד לִֽפְֽנֵי. בכדי להגיד לִֽפְֽנֵי, צריך ללמוד, להיות חכם, צריך שתהיה לו מסורת. כי בספרים המדוייקים, הדבר מוסכם. זה כתוב בספרו של־בן אשר, ובמנחת שי, ובמהרי"ץ בחלק הדקדוק בתהלים שם וגם בעץ חיים בסדר הקבלת שבת. מי שלא אומר כך, זהו מחוסר ידיעה ומחוסר לימוד, אבל זה לא נקרא שיש לו מסורת הפוכה וכדו'. והרי זהו כמו שאומרים כולנו, אַֽשְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ [תהלים א', א'], ולא אשרי. לא היינו אומרים אַֽשְֽׁרֵי, אם לא היתה לנו מסורת על כך.

מה שקצת צריך עיון הוא, שהדבר לא מסתדר עם תרגום אונקלוס, שתירגם [שם בפסוק כ'] וז"ל, ויהון כרוביא פריסין גדפיהון לעילא. התרגום, שינה את הלשון. כיון שהיה קשה לו, מה הפירוש 'פורשי כנפים'? לכן התרגום אומר, 'פריסין'. לכאורה היה צריך להיות, מבחינת הדקדוק הוא היה צריך לתרגם את המלה 'פורשי', 'פָּרְשִׂין', בלשון הווה. אבל הוא שינה את הלשון, ותירגם 'פְּרִיסִין'. דהיינו, פְּרוּשִׂים. כלומר, כי מראש תעשה זאת, שהם יהיו פרושׂים. כך לפי התרגום. וגם רש"י מסביר כך, שלא תעשה כנפיהם שוכבים, אלא פרושים וגבוהים למעלה אצל ראשיהם, שיהא י' טפחים בחלל שבין הכנפים לכפרת, כדאיתא בסוכה (דף ה).

בעל ספר מרפא לשון, עומד גם על העניין הזה. בהתחלה הוא דן, על נוסחא אחרת שישנה בתרגום, והאם צ"ל פריסין או פריסָן. אבל נראה כי קצת השתבשו כאן המלים, לא מבינים את מה שהוא אומר, כיון שהמדפיסים התבלבלו. לכן, אקרא לכם את דבריו, כפי שצריך להיות. 'פורשי כנפים', פריסין גדפיהון, הכי גרסינן. ונוסחא אחרינא, 'פריסן', לא דייקא. מי שגורס פריסָן, דבר זה אינו מדוייק. שכן מתרגם 'סוככים', מְטַלַּן, שהוא כנגד הכרובים, לא כנגד הכנפיים. ישנה טעות נוספת בהמשך, כתוב כאן 'ולא צריך לומר', אבל צריך להיות ולכן צריך לומר פריסין, בלשון זכר.

אח"כ הוא מביא את הזוהר, אמנם בזוה"ק פירשו הכתוב כמשמעו בפרשת אחרי מות, וז"ל, תאנא ג' זמנין ביומא אתרחיש ניסא בגדפייהו וכו', הוא מביא חלק מן המאמר הזה שהבאנו לעיל, ובסוף הוא אומר כך, ונראה, שאין זה חולק על התרגום, דמעשה נסים לפרקים לחוד, והטבע המתמיד לחוד. ואע"פ שהכתוב רמז כנגד מעשה הנס, הטבע עיקר הסיפור. אומר המרפא לשון, כי אין סתירה, בין הזוהר לבין התרגום. הם אינם חולקים. כי אמנם היה הנס, אבל הוא היה לפרקים. בדרך כלל, זה היה עפ"י הטבע, כך היה באופן הרגיל. והתרגום דיבר, על מה שהיה ברגילות. אמנם ישנו רמז על מעשה הנס, בפסוק 'פורשי'. אבל התרגום, תירגם על־פי מה שהיה בדרך־כלל. כך הוא אומר.

אך קצת מתפלא אני על כך, כיון שנראה כי הדבר בדיוק ההיפך. דהיינו, לפי התרגום, משמע כי תמיד הכנפים היו פרושים, א"כ אין כאן נס. משא"כ הזוהר הק' אומר, שתמיד הם היה שכובים, ולפעמים בזמן שלשת התפילות הם פרשו את כנפיהם. על פי הזוהר, תמיד היה נס. הטבע היה, שהם היו צמודים ושכובים האחד על השני. צריך עיון, להבין את כוונת המרפא לשון, כיצד הוא מתרץ את הסתירה. נראה כי ישנה כאן סתירה המוכרחת. ויכול להיות, שאם התרגום ורש"י, היו רואים את הזוהר, הם היו מודים. אבל אני מדבר, לפי מה שכתוב בדבריהם.