התייחסות מרן שליט"א לאותם קלי דעת המזלזלים בחומרות המקובלות בעם ישראל בעניין האבילות בימי ספירת העומר, ובפרט לאלו מבני עדתינו אשר שתו מהמים הרעים של־בעלי דעות זרות.

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א שנמסר במוצש"ק בהר ה'תשע"ה

התייחסות מרן שליט"א לאותם קלי דעת המזלזלים בחומרות המקובלות בעם ישראל בעניין האבילות בימי ספירת העומר, ובפרט לאלו מבני עדתינו אשר שתו מהמים הרעים של־בעלי דעות זרות.

הגמרא במס' יבמות [דף סב ע"ב] אומרת, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם. עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת.

התנא הראשון, לא אומר מתי הם מתו, אלא 'וכולם מתו בפרק אחד'. דהיינו, גברה מדת הדין, ובאותו הפרק, דהיינו בזמן מסויים, כולם מתו אחד אחרי השני, רח"ל. אבל אח"כ כתוב 'תנא', זאת ברייתא, שבה מובא כי הזמן היה 'מפסח ועד עצרת'.

אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין, כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן, אסכרה. זהו רח"ל, קוצר נשימה.

שואל רבנו יוסף חיים [בספר בן יהוידע שם], וכבר לפניו שאלו מפרשים רבים את הקושיא הזאת, כגון מהרש"א ועיון יעקב ואליה זוטא, הם שואלים כי לכאורה מה זה משנה לנו, מתי מתו תלמידי רע"ק? מדוע הברייתא אומרת, 'תנא וכו' מפסח ועד עצרת'? למאי נפקא מינה? הם אומרים כל מיני תירוצים שונים, ורבינו יוסף חיים אומר תירוץ מעניין. הדבר פשוט מאד. אמרו לנו זאת, כדי ללמדך הזמן שראוי להתאבל בו עליהם. דהיינו, צריכים לדעת, מתי זמן האבילות.

חושבני, כי התירוץ הזה, ממש מאיר עיניים. וכאשר עשו באמת חז"ל כמה דברים של אבילות באותם הימים.

מובן מדבריו, כי ענייני מנהגי האבילות בימי ספירת העומר, כבר התחילו בעצם מתקופת זמנו של רבי עקיבא.

מדוע אני אומר זאת? השבוע ראיתי מה שפירסמו אנשים קלי דעת, ואינני יודע, אם הם נקראים 'משומדים לדבר אחד', או 'להרבה דברים מכל התורה כולה'. בכל אופן, אין ספק שיש להם דעות זרות, והם מזלזלים בכל עניין החומרות המקובלות בעם ישראל, בענייני האבילות של ימי העומר. הם טוענים, כי אין לכך מקור, הדבר אינו כתוב בש"ס, ושזה התחיל רק בזמן הגאונים, כשמונה מאות שנה אחרי תקופת רע"ק. ולכן לדעתם, אין צורך בזמננו להחמיר בעניינים הללו.

אלו דברים חמורים. רק אנשים אשר שתו מן המים הרעים, דהיינו דעות חיצוניות, יכולים להגיד דברים כאלה. ובפרט, שזהו דבר הנוגע להלכה ולמעשה, והדבר מקובל בכל תפוצות ישראל.

שאלה מהקהל: הם מתוך הציבור שלנו?

תשובת מרן שליט"א: ברוך ה' לא. אבל הדבר התפרסם, גם בציבור שלנו. הציבור החרדי. ותכף תשמע בעזרת הי"ת, שהדבר נוגע במיוחד אלינו התימנים. והסיבה היא, כי חושבני, שבין היתר, הם מסתמכים גם על התימנים. אחד מהרבנים התימנים, חיבר ספר על הליכות יהודי תימן, וכעת תשמע כיצד הוא מזלזל בכל הדברים הללו. א"כ בטח האחרים (שהם אשכנזים כנראה) אומרים, הרי התימנים ידועים כמקוריים, והנה אין אצל התימנים את העניינים הללו. ממש לא להאמין, שהתפרסמו דברים כאלה.

הוא כותב [בדף 28] כך, האידנא עסרא יומי בעומרא, האידנא תשעת עסר יומי בעומרא וכו', המלה "עסר", מה זה עֲסַר? בלשון ערבית כידוע לתימנים, אומרים ל'דבר קשה', 'עֲסִר'. וזה אכן ידוע. לדבריו, זה הפירוש בדרך מליצה 'עשרא יומי בעומרא'. דהיינו, מאז ואילך, הימים הללו קשים ואינם מוצלחים. והוא אומר, לכן מקצת מהמוני העם ועמי הארץ היו נמנעים להתחיל עסק או בניין מעשירי לעומר עד שלושים בו, כדי שלא להתחיל בימים שבהם מזכירים מספר ספירה עסר, עסרין, כי הם ימים קשים וחסרי מזל. בקיצור, עשו כאן בדיחה, מהמלה 'עסר'. ליצנות.

אח"כ הוא מוסיף עוד דבר, בכל סידורי תימן העתיקים, ובכל ספרי חכמי תימן הקדמונים, לא נזכר שום מנהג ממנהגי האבילות הנהוגים בימי העומר. כנראה, דבר זה נתן פתח לאחרים, לזלזל בעניין זה. ואפי' אותם המנהגים שכבר נזכרו בדברי הגאונים. אעפ"כ התפשטו בזמן האחרון כמה ממנהגי האבילות בעומר. במציאות, הוא מודה שהדבר אכן התפשט. נהגו שלא לישא אשה עד אחר ל"ג בעומר, וכן היו שהקפידו שלא להסתפר עד ל"ג בעומר. על הסוגיא הזאת כתב מורנו הגדול מהרי"ץ בספרו פעולת צדיק ח"ב סי' ע"ו וז"ל, מנהגינו הקדום להסתפר בימי העומר בערב שבת לכבוד שבת וכו' ע"כ.

אתחיל עם הדבר הקל. מה שהוא כותב בסוף כאן, איננו מדוייק. הוא אומר, כתב מורנו הגדול וזה לשונו. זה אינו הלשון של מהרי"ץ. מה שהוא הביא, זהו לשון ספר שושנת המלך, אשר כתב בקצרה את תמצית תשובת מהרי"ץ. והפרטים כאן, אינם מדוייקים. המנהג להסתפר בערב שבת, הוא הפשרה שעשה מהרי"ץ. לא זה היה המנהג הקדום וכו'. אבל לא ניכנס לכך, כיון שלא זאת הנקודה העיקרית. [וכבר הרחבתי על כך בס"ד בשו"ת עולת יצחק ח"ב סי' קכ"ו אות ב' ד"ה ויסוד].

הקביעה הזאת, כי 'בכל סידורי חכמי תימן העתיקים', הדבר אינו נזכר, אתם יודעים ומבינים דהיינו שבסידורים, דהיינו בתְּכַּאלִיל, שהם לשון רבים מן המלה תִּכְּלַאל, לא כתוב שבימי העומר, לא עושים כך וכך. אבל קשה, וכי בתכלאל, כתוב את כל התורה כולה? חושבני, כי מי שיחפש בתכלאל, לא ימצא שכתוב אפילו לגבי עניין טהרת המשפחה. הדבר אינו מוזכר. אז מה? וכי בגלל שזה לא כתוב בתכלאל, הדבר איננו קיים? מה הקשר? בסידור כותבים תפילות וברכות, וכי צריך שיכתבו לך, האם עושים חתונה בימי ספירת העומר או שלא? וכי הדבר צריך להיות כתוב בתכלאל? האם זאת הוכחה? גם את עניין טבילת נדה, לא הזכירו בתכלאל, אפילו שיש בה ברכה. נו, וכי אינה קיימת ח"ו? כמו־כן ישנם עוד עניינים רבים וחשובים, שאינם מוזכרים בתכלאל, כי אין מקומם שם.

ולגבי הקביעה הנוספת, כי 'בכל ספרי חכמי תימן הקדמונים, לא נזכר שום מנהג וכו', אינני חושב שהדבר נכון. תכף אראה לכם בס"ד במפורש ההיפך. חכמי תימן, הזכירו את המנהגים האלה, ואפי' דברים שלא היינו מעלים בדעתנו שהם יזכירו. בסייעתא דשמיא, מצאתי לכך כמה מקורות. אמנם הם אינם ידועים, הוא לא ידע מכך. ספרים אלו לא הגיעו לידו. אבל אי אפשר לבוא ולכתוב, שהדבר 'לא נזכר'. תגיד, לא ראיתי. אל תגיד, 'לא נזכר'. הרי לא ראית את כל הספרים שישנם בעולם. 'לא ראינו, אינה ראיה'.

אבל ראשית, נתחיל עם הנקודה הכללית. הדבר אינו נכון, לבוא ולהגיד כי המנהגים הללו התחילו רק בזמן הגאונים, והדבר גם איננו מתקבל על הדעת. וכי יכול להיות, שכאשר מתו תלמידי רע"ק, לא עשו כלום. ופתאום בזמן הגאונים, התחילו לא לעשות נישואין, בגלל שאז קרה כך וכך? ומה קרה בינתיים? הרי כבר עברו כמה מאות שנים, מה פתאום הם נזכרו כעת, להתחיל לעשות בהם מנהגי אבילות עליהם? היעלה על הדעת? מה קרה, שפתאום כעת יתחילו בכך? מה התחדש פתאום? מה עורר אותם פתאום, להתחיל במנהגי אבילות על מה שאירע לפני דורות רבים? אלא הדבר ברור, שהדבר לגמרי ההיפך. דהיינו, שהתחילו בכך כבר בזמן חז"ל. והדבר כתוב במפורש, בדברי הגאונים. הם כותבים, כי הדבר התחיל כבר בזמן חז"ל, למרות שהדבר איננו מוזכר בגמ' במפורש.

כך כותב רבנו יצחק גִ֗יאַת֗, אשר היה בספרד. דרך אגב, מי שאינו מכיר את שם המשפחה הזה, איננו יודע כיצד לקרוא זאת. ישנם אפילו ספרים, שכתוב בהם 'גִיאוּת', או 'גֵאוּת' וכו'. אבל צריך לדעת, כי השם 'גיאת', בלשון ערבית פירושו 'יֵשַׁע'. זהו כמו השם 'יְשַׁעְיָה'. רבינו יצחק אבן גיאת, היה מפורסם מאד, הוא היה בדורו של הרי"ף. הרי"ף היה בארץ מרוקו, והוא היה בארץ ספרד. מאותו הדור, שהוא הרבה לפני דורו של הרמב"ם, כבר הזכירו זאת. אמנם, הרמב"ם אינו מזכיר זאת, ואכן הדבר פלא. אבל כבר לפניו, הזכירו זאת, בספרים שהרמב"ם בודאי ראה אותם.

גם הרמב"ם בעצמו מביא בחיבורו פעמים רבות אף דברים שלא נזכרו כלל בגמרא, מכֹח המנהג בתפוצות ישראל, כגון ברכת 'ברוך שאמר' [בהלכות תפילה פרק ז' הלכה י"ב], וברכת 'לאכול תרומה', לכהן באכילת חלה [בפט"ו מתרומות הלכה כ"ב]. ואכמ"ל.

בכל אופן, הרי"צ גיאת כותב בספר מאה שערים [ח"ב דף ק"ט] כך, מנהג בכל ישראל, שלא לישא בין פסח לעצרת. הוא אומר, כי כך מקובל בכל תפוצות ישראל. ומשום אבילות הוא, ולא משום איסור. שכן אמרו חכמים, שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרע"ק וכו', ומאותה שעה ואילך נהגו להתאבל עליהם. 'מאותה שעה'. דהיינו, מאז שמתו תלמידי רע"ק, התחילו להתאבל עליהם. זה לא שהדבר התחיל, כמה מאות שנים לאחר מכן. אלא מאז התחילו, שלא לישא אשה בימים אלו. והוא מסיים, לא לסתור מנהג ישראל. וכן אמרו הגאונים.

גם רב נטרונאי גאון כותב כך, ומובא בספר הלכות פסוקות, מאותה שעה ואילך, נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס נשים לחופה. 'מאותה שעה'. כתוב גם כאן במפורש, כי המנהגים הללו, כבר התחילו אז, דהיינו לאחר מיתת תלמידי רע"ק.

וכעת תראו, כי הדבר מובא, גם בספרי חכמי תימן. מצאתי שניים, אשר כתבו כך. הראשון, זהו מהר"י בשירי, בתכלאל שלו. ומהרי"ץ זיע"א, כבר הזכיר את דבריו. הדבר מובא במהדורא קמא של מהרי"ץ שהדפיסו, שהיא בכתב ידו [בדף תנ"ט]. זה מהתקופה, שעדיין מהרי"ץ היה בתחילת כתיבת ספרו עץ חיים, עוד כשזה היה בטיוטא, עוד לפני שהספר היה מסודר, רואים שיש שם הרבה מחיקות, זהו ממש המקור, ושם הוא מביא בדף אחד כמה רשימות, ואח"כ ראינו זאת בתכלאל של מהר"י בשירי בעצמו, שכתב בשנת ה'שע"ח, אשר נמצא בידינו עד זמנינו. בכל אופן, מהרי"ץ כבר הביא זאת, וכך הוא כותב [מתורגם ע"י מרן שליט"א מלשון ערבית], דע, כי כבר נתפשט המנהג בקהילות ישראל, להימנע מקשר הנישואין בימי העומר. וזה המנהג מפורסם בָּאומה. והוא מפני האבילות, ולא מפני האיסור ההלכתי. והטעם אשר הִצְרִיך זאת, הוא מה שהועתק אלינו, דהיינו קיבלנו במסורת, כי ציבור גדול מתלמידי רבי עקיבא מתו באותה תקופה. על כן, נמנעה האומה מלעשות נישואין בה. וזה דוקא בקשר הנישואין, אשר הם בשלימות עד תומם. אך הקידושין, אינו מרוחק אצלם, ולא נמנע. זה מצאתיהו בסידור רב עמרם גאון ז"ל בסוף הפרק העשירי. מהר"י בשירי ומהרי"ץ מביאים כך במפורש. אמנם מהר"י בשירי אומר, כי הוא מצא כך בסידור רב עמרם גאון, אבל הדבר איננו נמצא לפנינו, לא שם ולא בסידור רס"ג, אלא הוא בסידור רבינו שלמה בר נתן סיגילמאסי [דף צ"ב]. גם הוא היה קדמון, עוד מלפני הרמב"ם. אינני יודע, כיצד התחלף לו בין הספרים. הדבר אינו משנה. אבל העיקר החשוב מבחינתנו הוא, שאחד מחכמי תימן העתיק זאת וכתב, כי כך המנהג המקובל בקהילות ישראל, שלא עושים נישואין בתקופת ימי העומר.

ולגבי מה שהוא אומר, 'כי ציבור גדול מתלמידי רע"ק מתו באותה תקופה', משמע מדבריו, כי לא כל תלמידי רע"ק מתו אז. ואכן ראיתי כי בעל ספר פתשגן הכתב [דף כ"ד] שהוא אומר, כי לא כולם מתו, אלא כל היתר הם התפזרו. מי שנשאר, כבר לא היה בישיבה של רע"ק, ולכן היה העולם שמם, מבחינת התורה. כנראה, הם פחדו להישאר. אינני יודע, מה קרה שהם התפזרו. בכל אופן, זהו מקור אחד.

כמו־כן מצאתי כתוב כך בתכלאל כת"י נוסף, מלפני מאות שנים. אולם, חוץ ממה שהביא את עניין הנישואין, הוא גם כותב במפורש לגבי התספורת. זהו חידוש גדול. שהדבר מוזכר במפורש, בספרי חכמי תימן, עוד מלפני מאות שנים. לא כפי שישנם החושבים, שעניין איסור התספורת בימי העומר, נכנס אלינו רק בתקופה האחרונה, אלא שזהו דבר קדמון מאד.

הוא כותב כך, כד֗אלק ימתנע אלנאס אלחלאקה. 'חלאקה' היינו תספורת. ואכראג אלדם פי אלעומר וכו'. ישנו כאן חידוש נוסף, אשר לא כולם יודעים עליו. אקרא לכם את תרגום לשונו, כפי שתירגמתי בס"ד, נמנעים בני אדם מן התספורת והוצאת הדם בעומר, כגון הקזת הדם ומה שדומה לו. לא רק תספורת, אלא גם הקזת דם. לפי שהיתה מיתתם של תלמידי רבי עקיבא באחיזת הדם. שמעתם? הרי הגמ' אומרת, שהם מתו באסכרה? אלא פירושו כך, הרי אחיזת דם היינו, כפי שמוזכר בכמה מקומות, כגון לגבי דיני טריפות, אחוזת דם והמעושנת [עיין חולין דף נ"ח ע"ב]. כלומר, שהדם מתגבר, והדבר מביא ח"ו לידי חנק. א"כ, הדבר דומה למה שכתוב בגמ', שהם מתו באסכרה. ועי' ראבי"ה מס' שבת סי' רע"ו.

קיצרתי מאד בכל האמור, ובכתובים הארכתי בס"ד בכל פרט ופרט, בנפלאות מתורתך פרשת אמור, דברים שיגעתי בהם יומם ולילה. מה שאני אומר כעת, הוא רק תמצית דתמצית, להפריך את טענתם מיסודה.

יוצא אם כן, כי יש לנו כאן מקורות מפורשים לאיסור זה, גם בקרב חכמי תימן. אינני יודע, אם כך הדבר היה אז אצל כולם, אבל בכל אופן, אי אפשר לבוא ולהגיד, שהדבר 'אינו מוזכר', ושלא היו מנהגים כאלו אצלנו, וכביכול אלו דברים חדשים. אלא, הדברים הללו הם מבוססים. וחס ושלום, זהו התחלת הקלקול, כאשר פורצים גדר במנהגי ישראל. לכן חושבני, כי צריך לפרסם את הדברים הללו, בכדי שהאנשים לא יטעו בכך. ובפרט, כפי שכבר הסברנו פעמים רבות, ישנה סיבה לכך שהתקבלו ונוספו כל מיני חומרות בימי העומר, בגלל הצרות שאירעו עוד במשך הדורות אז. שהשטן חלילה לא יקטרג שוב עלינו.

בשבוע שעבר, נפגשנו עם הגר"ע בסיס שליט"א, בשמחת ברית מילה. בין היתר, דיברנו שם לגבי הכנסת ספר תורה בימי ספירת העומר. אנשים עשו הכנסת ס"ת יומיים לפני ל"ג בעומר, והם רצו להזמין אותי שאבוא להשתתף בהכנסת ס"ת. הרב שילה אמר להם, שהדבר אינו אפשרי, כיון שהרי עושים שירים בהכנסת ס"ת. אלא, תדחו זאת לאחר ל"ג בעומר. אבל הם אמרו, שאלנו את הגר"ע בסיס, והוא אמר לנו שמותר לעשות זאת. היתה להם סיבה, כי זהו יום האזכרה של אביהם. לא משנה. הרב שילה שאל את הגר"ע בסיס, האם הדבר נכון, שהרב התיר להם זאת? והוא אמר, אכן הדבר נכון. דיברנו עמו על כך, כנראה הם הזמינו גם אותו, והוא אמר כך, אין איסור לפי ההלכה לגבי השירים, וכ"ש כשמדובר בהכנסת ס"ת. אמרתי לו, אבל אני מתפלא, למשל, זוכרני כי כאשר היינו ילדים קטנים, אם מישהו היה שר בימי העומר, אבא מארי זצ"ל היה מיד גוער בו, ואומר לו 'עומר'. וישנם עוד אנשים רבים אחרים, שהקפידו על כך. נענה הגר"ע בסיס ואמר לי, 'אכן נכון, הראשונים היו נוהגים כך'.

'הראשונים' היינו, הדור שעבר. כך זה היה. אינני יודע, מה קרה מאז? מה נשתנה? עכ"פ גם הוא מודה, כי בעצם במציאות, כך היה המנהג המקובל להחמיר.

כידוע, בארץ תימן, הרבה אנשים היו קמים בבוקר ללמוד לפני התפילה. אבל שמעתי כי אצל אבותינו בתימן, הדבר היה שונה, בימי ספירת העומר, כיון שאלו ימי דין. זה לא כפי שאותו אחד כותב ומקשקש שם בספרו, כי אלו היו עמי ארצות. וכמו שהבאנו לעיל. סגנון הכתיבה הזאת, היא מתוך הסתכלות מסויימת, לזלזל ח"ו במנהגי ישראל, ומתוך כל מיני דעות קדומות. בכל אופן, נודע לי מהזקנים, כי היו אנשים, אשר לפעמים איחרו לתפילה.

דרך אגב, מכאן אני קצת מלמד זכות על מה שקורה עכשיו, כי לצערנו, נחלש אצלנו קצת המניין בשחרית בימים הללו. אבל אני רואה, כי הדבר לא התחיל מהיום, אלא אפילו בזמן אבותינו בתימן, היו אנשים שלא היו קמים ללמוד לפני התפילה בימי העומר, או שהיו מאחרים לביהכ"נ. [והנני קורא לכל מי שיכול, לבוא להצטרף עמנו כאן בכל יום בשעה 6:00 בבוקר 'המהולל', לחזק את המניין, ולכל־הפחות יום אחד בכל שבוע. וברוך יהיה מפי עליון. הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו].

בכל אופן, היה האחד שואל את חבירו, תגיד, למה איחרת היום? והוא היה עונה לו, במִלה אחת, 'עומר'. המובן הוא, קשה לקום בימים הללו. האנשים היו מרגישים, כי אלו ימים קשים.

אבל למעשה, זהו רק בבחינת תירוץ. שהרי הכלל הוא, משכבי עד קומי, שכבי. מקומי עד שכבי, קומי [הובא גם במשנ"ב או"ח סי' א' ס"ק ט' בשם האחרונים]. הרי בתשעה באב כתוב, קוּמִי רֹנִּי בליל [בַלַּיְלָה] לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת [איכה ב', י"ט], דהיינו יש לקום וללמוד עוד לפני התפילה. עד 'שכבי', דהיינו עד שבועות, שם נאמר שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר [רות ג', י"ג]. ומחג השבועות, עד תשעה באב, הלילות הם קצרים. מובא כך בהרבה בפוסקים, כי ישנה קבלת האחרונים, שקשה לקום בלילה, כאשר הלילות קצרים, דהיינו בתקופה הזאת, מחג שבועות ועד תשעה באב. זהו 'משכבי עד קומי, שכבי', דהיינו תישן. אל תקום ללמוד לפני התפילה, או אל תקום לומר תיקון חצות. אמנם, המקובלים לא סוברים כך [עיין כף החיים סי' רל"ח סק"ה]. אבל במציאות ישנם כאלה, אשר הקילו בכך, בימים הללו. אך כאן המדובר, עוד בימים שלפני חג שבועות, א"כ עליהם עדיין לא נאמר 'שכבי', על אף שאכן הלילות קצת קצרים. אבל אולי בכל אופן, ישנו קושי לקום, בימים הללו.

כפי שאמרנו, אלו ימי דין, אבל בעז"ה, הימים הללו ייהפכו לששון ושמחה בקרוב בימינו, אולם זהו רק בתנאי שנשמור על הגדרים. וכבר ביארנו, כי היו אסונות רבים לעם ישראל בימים הללו. ולכן, במשך הדורות, הוסיפו חומרות על חומרות. אבל אין לומר, כי ח"ו אין לדברים הללו מקור בדברי חז"ל. אדרבה, הדבר התחיל מזמן חז"ל, למרות שזה לא כתוב במפורש בגמ'. ישנם מנהגים רבים, אשר עם ישראל עושה אותם, על אף שאינם כתובים בגמרא. למשל, כפי שכתוב על שומן הגיד. הרי כתוב, כי מצד הדין הדבר מותר, אבל 'ישראל קדושים נהגו בו איסור'. וכן לגבי 'בנות ישראל הן החמירו על עצמן וכו', כתוב כי חכמים קבעו זאת להלכה פסוקה. ממילא, אפילו אם נגיד, כי לא חז"ל קבעו את האיסור, אבל כיון שעם ישראל נהג כך, נתקבל הדבר כהלכה פסוקה. א"כ, כיצד אפשר לבוא ולזלזל בכך היום, ולהגיד שח"ו אפשר לבטל או לצמצם זאת? ובפרט שאמרנו, כי כיון שהיו אסונות בעם ישראל בימים הללו, לכן הוסיפו עוד ועוד חומרות, בכדי שח"ו מדת הדין לא תקטרג עלינו. השטן מקטרג בשעת השמחה ח"ו. אם כן, בנפשינו הדבר. וכפי שאמרנו, 'מנהג ישראל, תורה הוא'.

אשרי מי שדבק בתורת חכמי ישראל האמיתיים, ולא באלה האומרים מדעת עצמם, דברים אשר אינם מוסמכים.

והמקום ברוך הוא יסייענו תמיד על מעשי רצונו, לעשות רצונו כרצונו, אכי"ר.