כיצד להתייחס בזמנינו לחרם על כת הדרדעים?

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א שנמסר במוצש"ק עקב ה'תשע"ב.

נושאים הלכתיים שלובנו ע"י מרן שליט"א עם הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, וכן כיצד להתייחס בזמנינו לחרם על כת הדרדעים.

רציתי להוסיף ולהשלים את מה שדיברתי בשיעור הקודם על הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל, שהלך למנוחות ועזב אותנו לאנחות, ואנחנו באופן אישי זכינו לשמוע ממנו כמה וכמה דברים, לברר כמה דברים שאינם ידועים. למשל דבר אחד, היה בזמנו לפני כעשר שנים מישהו שרצה לחדש את הסנהדרין, ערך אסיפות של עשרות רבנים מכל ארץ ישראל, עשה כמה כינוסים והזמין אותם, ואפי' ישבו כגורן עגולה. אינני מדבר בזמן מהר"י בירב... קיבלתי הזמנה להשתתף ולהיות אחד מחברי הסנהדרין. תארו לעצמכם... לא מצאו מישהו אחר שישתתף... אמרתי, מעניין לשמוע מה הרב אלישיב אומר על הדבר. באותה פגישה ששאלתי אותו כמה שאלות, הראיתי לו גם את ההזמנה הזאת, והוא אמר לי, כדאי לשמור זאת לפורים... דהיינו, ברור כשמש שאין על מה לדבר ומה לעשות, והדבר לא שייך לפי המציאות של זמנינו.

דרך אגב, שר הדתות הראשון, רצה ג"כ לחדש את הסנהדרין, ורצה שהגרי"ז מבריסק זצ"ל יצטרף ויסכים לכך. אמר הרב מבריסק, כן כן, אנחנו נעשה סנהדרין, ודבר ראשון נכריז עליו שהוא זקן ממרא...

אגיד לכם עוד נקודה, ששאלתי אותה ממנו, אבל זה לא היה באותה ההזדמנות אלא עוד קודם לכן, בברית מילה לבנו של הרב אבינועם יהב שליט"א מביתר, הגרי"ש אלישיב הוזמן להיות סנדק. באותו זמן יצא הספר שלמי יהודה על הלכות מוקצה, ומובא שם הרבה דברים בשמו. שאלתי אותו, האם הדבר מוסמך מה שכתוב שם בשמו. תשמעו מה הוא ענה. בדברים כאלה צריך לדעת שני דברים. ראשית, האם השואל הבין מה ששאל. ושנית, האם הבין את התשובה ע"כ. תראו איזו חריפות. כמובן הכוונה כללית לדברים מסוג זה, ולאו דווקא לספר המדובר.

אז, בתשרי התשס"ה, שאלתי אותו גם על עניין הכתיבה על היד, יש כאלה מערערים, לפעמים אני עושה כך לזכרון, רושם בעט על גב היד דברים, ויש ת"ח שטענו שזה כתובת קעקע, לא מדאורייתא אבל שמא מדרבנן, כי זה לא חריתה בבשר. [עי' ש"ע יו"ד סי' ק"פ סעיף א', ופתשגן הכתב להגרח"ק]. להוציא מליבם, הראיתי לו את זאת, והוא ענה מיד ובפשיטות, זה מותר. אין בכך כלום, הואיל ואינו מתקיים ע"כ. דרך אגב, כבר מהרי"ץ בשו"ת [פעו"צ ח"ב סי' ק"מ] מזכיר שכך הסוחרים רגילים כשברצונם לעשות חשבון וכדומה, במקום שיחפשו נייר הם כותבים על היד, יעו"ש. וע"ז אני סומך הלכה למעשה.

דבר נוסף ששאלתי, הדבר מובא כבר בשע"ה הלכות נישואין חלק שביעי, לכן לא אאריך עליו. ידוע הרי שאחרי ברכת הקידושין תחת החופה, לפני נתינת הטבעת, הרב שואל את העדים האם הטבעת שוה פרוטה, ואת החתן האם זה שלו מקניין כספו, וכדומה. היו כאלה שערערו על כך ורצו להחמיר, אמרו שיש בזה חשש הפסק, כיון שהברכה היא על הקידושין, ולכן צריך לשאול הכל לפני כן. ואנחנו טעננו, שלא כדאי לשאול לפני כן, כי אם אתה שואל את החתן לפני הקידושין על הטבעת הזאת, אח"כ החתן צריך להחזיק אותה כל הזמן בידו, והעדים צריכים כל הזמן לראות, שמא הוא יחליף את הטבעת. שאם יכניס את הטבעת לכיס, אולי הוא יוציא טבעת אחרת, אולי זו לא אותה הטבעת. ועוד כל מיני חששות בזה. ולכן צריך לשאול את כל השאלות האלו, האם הטבעת שווה פרוטה וכו', סמוך ממש לפני שהחתן יאמר הרי את מקודשת לי. ואפילו שזה אחרי הברכה, אבל זה מאותו עניין, לכן אין בזה משום הפסק. מי שירצה יראה זאת בספר, כי אינני רוצה להאריך, זה בחלק שביעי דף קנ"ז קנ"ח. והבאתי שם ששאלתי אותו, והוא אמר לי, שואלים אחרי הברכה. אמרתי לו, יש כאלה שחוששים להפסק. הוא הגיב בתנועת ביטול, כלומר אלו דברים בטלים. אין שום חשש הפסק, וזה אפשרי לכתחילה.

עוד דבר ששאלתי אותו, לגבי נתינת האפר על ראש החתן במקום הנחת תפילין. (אמנם יש כאלה שלא מדייקים, ועושים זאת במצח, זה מצוי רק אצל התימנים, אבל הדייקנים עושים זאת ממש במקום הנחת התפילין וכו', לא ניכנס כעת לפרט זה כי כבר כתבנו עליו). כיון שראיתי דבר חדש אצל האשכנזים, שהם שמים את האפר בתוך נייר. התפלאתי על העניין, זה מובא ג"כ פה בשע"ה חלק שביעי דף שי"ט. הרי מנהג האשכנזים בד"כ שהם ג"כ עושים לחתן אפר ממש, אבל בירושלם הם שמים אותו בתוך נייר. שאלתי אותו על הדבר, והוא אמר לי אכן, כי החתן דומה למלך. מה, וכי ניתן עליו אפר ונלכלך אותו? אמרתי לו, ואיך נהגו אצלכם בדורות שעברו? אמר, אינני יודע. בקיצור, תראו שם בהמשך, הבנו בסופו של דבר שכנראה בתקופה האחרונה הם הנהיגו כך, אבל למעשה המנהג שמקובל מדורי דורות לא היה כן. כמובן ששמים קצת אפר, רק שיהיה סימן והיכר. בד"כ האפר קצת אפור ולבן, א"כ שמים קצת שיורגש על שערות הראש, לא שמים כמויות של אפר, ולכן אין טענה מצד מלך ביפיו תחזינה עיניך וחתן דומה למלך.

 כיצד להתייחס בזמנינו לחרם על כת הדרדעים?

עניין נוסף, עד היום לא פרסמתי אותו ברבים, אבל זו שאלה חשובה מאד ששאלתי אותו בעניין החרם שעשו בזמנו כל הרבנים בירושלם על כת הדרדעים. אתם יודעים, הדבר היה בשנת תרע"ד, שנת המלחמה העולמית הראשונה, וסימניך המביט לארץ ותרע"ד. הוציאו קול קורא מהיכל ה', חתמו עליו עשרות רבנים ובתי דינים בירושלם עיקו"ת, הם כותבים כך, אנחנו החתומים מטה, חכמי ורבני עיר הקודש ירושלם ת"ו, בשמענו את השערוריה אשר נעשתה בארץ תימן, כי יצאו אנשים בני בליעל לחפור בורות נשברים, ועזבו מקור מים חיים, וידיחו בני עירם, ויכו בלב התמימים הנאמנים לה' ולתורתו הקדושה, ויפערו פיהם לדבר סרה על ספר הזוהר הקדוש והתנא האלד'י הקדוש רשב"י זיע"א, ועל ספרי המקובלים זיע"א שנתפרסמו ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, ועל ספרי השו"ע הקדושים. אולי היום הם לא כבר לא מדברים על השו"ע, כבר התחכמו והתמתנו, אבל בעבר היו מזלזלים גם בשו"ע, וכן הלאה. אוי להם מעלבונה של תורה. הסירו המצנפת והרימו העטרה. עפרא לפומייהו. לא נאריך לקרוא את הכל, כי הדבר מודפס והופץ, בקיצור בהמשך יש את נוסח החרם, בגזירת עירין ובמימר קדישין אנו מחרימין ומנדין ומשמתין על דעת המקום ועל דעת הקהל הקדוש, בספר התורה הזה וכו', בחרם שהחרים יהושע את יריחו, ובקללה אשר קילל אלישע וכו' עיי"ש באריכות. דברים ממש מבהילים. כל איש או כנסיה וחבורת רשעים, אשר ידברו סרה ויטילו פגם בקדושת ספר הזוהר הקדוש ומחברו הרשב"י זיע"א, ובכל ספרי המקובלים זיע"א, ועל ספר השו"ע, ארורים הם מפי ה' הנכבד והנורא היוצא מפי כהן גדול ביום הכיפורים, ארורים הם בשמים ובארץ וכו' יש פה הרבה ארורים, אל אלהי הרוחות השמידם והאבידם והכניעם והשחיתם והכריתם. מלאכי חבלה יפגעו בהם. ארורים הם בכל אשר יפנו. באסכרה תהיה מיתתם. יכם ה' בשחפת ובקדחת וכו', לא יאבה י"י סלוח להם, ורבצה בם כל האלות הכתובות בספר התורה וכו'. ממש מדהים. ונודיע, כי הם כגויים בכל דבריהם. שחיטתם נבלה, יינם יין נסך, גטם אינו גט וכו' וכו'. עד אשר ישובו מדרכם הרעה, ויאמינו בכל חלקי התורה, הנגלה והנסתר יחדו יהיו תמים. יש על זה חתימות של עשרות רבנים, חלקם מפורסמים גם בזמנינו. אנו כיום בשנת ה'תשע"ב, וזה כבר מלפני 98 שנה. ואח"כ באו ההסכמות של כל הרבנים ובתי דינים, של הספרדים, והאשכנזים, ופרושים, וחסידים, ומערביים וכו', יש כאן את כל החתימות. בקיצור, מוחרמים ומנודים ומופרשים מקהל עדת ה', ארורים המה וארורים יהיו כל ימי חייהם וכו'.

שאלתי אז את הגרי"ש אלישיב זצ"ל על חרם זה. הוא ענה לי, מי שעדיין מחזיק בכפירה בקבלה, פסול לעדות ולכל דבר. אי אפשר להשתמש בו לעד קידושין וכדומה, כי הוא פסול. אמרתי לו, אבל זה גם בלי החרם, הדבר לא קשור לחרם. אמר לי, אכן נכון, גם בלי חרם. שאלתיו, ומה נעשה בזמנינו? הרי יש אנשים שהם בספק, וישנם המסתירים זאת. שאלתי אותו במפורש, הרי כבודו ישב בבי"ד בירושלם עם מישהו שהיה כזה, מפורסם היה שהוא כזה רק שהוא הסתיר זאת. ענה לי, אינני יודע, לא ידענו מכך. [הבחנתי שהוא נבוך ומצטער על כך, כי בינתיים נודע לו]. בכל אופן, מי שבטוח שהוא כזה, הרי הוא פסול. אמרתי, טוב, ומה עושים עם אלה שהוחרמו, נניח שהם חזרו בהם בתשובה, אבל מי התיר להם את החרם? כיצד הותר החרם?! על זה הוא לא ענה לי תשובה ברורה.

דהיינו, יש אנשים שידוע מהעבר שהם או אבותיהם נלכדו בחרם הזה, היום כמובן הם בד"כ מסתירים זאת, כי זה לא נוח, אבל ישנם גם כאלה שלא איכפת להם. בד"כ אלה שבתפקידים ציבוריים, הם בטח מעלימים, הם הבינו שהדבר לא יכול להיות, לא יתקבל בציבור והם יפוטרו, לכן זה מוסתר, נשאר מוחבא מתחת השולחן, בתוך המשפחה או בין אנשי שלומם. א"כ מה עושים עמם? זו הבעיא של היום. אולם אני מדבר אפילו על אלה שיצאו מזה, אבל צריך הרי להתיר את החרם. הלכה פסוקה בבית יוסף ובשו"ע יו"ד סי' של"ד סעיף כ"ד, כל חרם ונידוי, אפילו חזר בו, אינו מותר מעצמו, אלא אם כן התירו לו בפירוש.

יכול להיות, שנדון דידן שונה. כיון שלשון החרם היה 'עד אשר ישובו מדרכם הרעה', א"כ אולי החרם הותר מאליו. או יתכן, שהדבר נכלל במה שאומרים בכל נדרי, נדרנא לא נדרי, ואסרנא לא אסרי, וחרמנא לא חרמי וכו', דהיינו מתירים גם החרמות שהיו, וא"כ גם חרם זה נכלל בהיתר. מצאתי לכך ראיה בשו"ת לב חיים להגאון רבי חיים פלאגי חלק ב' ס"ס קנ"ב, שם מדובר על חרם שעשו על אנשים שמוציאים פשקוילים, כבר אז היה דבר זה, אנשים מפרסמים מודעות בלי חתימות ומוציאים דיבה בטענות נכונות או לא נכונות, ועשו בבית דין חרם על מי שמפרסם ניירות בלי שם הכותב, ושם הם מתנים במפורש שחרם זה לא יותר אפי' באמירת כל נדרי בליל כיפור יעו"ש. משמע, שאם לא התנו זאת, יכול להיות שהחרם היה מותר בכל נדרי, כי זה מתיר גם חרמות מסוג זה.

לכן צריכים לדעת, אנשים כאלה או החשודים בכאלה, אין לצרף אותם לעדות וכדומה. ולגבי אלה שהיו כך בעבר וחזרו בהם, זו גם שאלה, אולי צריך לעשות התרה על החרם, ויכול להיות שלא צריך. קשה להכריע בזה, ובכל אופן מי שמיקל יש לו על מה לסמוך. אבל זה רק על כאלה שברור שיצאו מזה. אבל מי שהוא בספק, צריך בדיקה אחריו, וגם אין לצרף אותו למניין.

שאלה מהקהל: מה לגבי מה ששמעתי כי הרע"ו יוסף אמר שאפשר לצרף אותם למניין. שאלו אותו על זה, והוא אמר שהם כמו חילונים, הוא מביא שם איזה מקור, אינני יודע בדיוק...

תשובת מרן שליט"א: אשאל אותך שאלה. כשיש מישהו החולה באיזו מחלה, לאיזה רופא שואלים? למשל, מי שיש לו בעיות בלב, אתה הולך לשאול רופא אף אוזן גרון...?! הספרדים לא מכירים היטב את התימנים, ולכן גם אינם מבחינים את מחלותיהם. אנחנו מכירים את המחלה הדק היטב, בגלל שהם בסביבתנו. מה־גם שיש לנו קשר משפחה, סבתא שלי היא ממשפחת קאפח. הוא [ראש הכת שלהם] וסבו של אבא מארי, היו יושבים בליל הסדר ביחד. הרדב"ז אומר בתשובותיו [ח"ב סי' תשצ"ו], הבאתיו בספר נר יום טוב [פרק ל"ד דף צ"ח], כותב לגבי הממליצים על הקראים וכדו', שאין לשמוע להם, אין ראיה מהם, כי אני בקי בהם בגלל שאני דר ביניהם, ויושב ונושא ונותן עם הדיין שלהם, ולכן אני יודע מה דעותיו. אחרים לא מכירים, לכן הם אומרים כך, פשוט מחוסר ידיעה, אינם יודעים בדיוק מה. וכמובן שהם גם הסתירו זאת מהם. זאת מחלה שצריך לשאול רופא תימני... רק הוא מבין את שורש המחלה ומהי. מישהו אחר, אפשר להטעותו. הרי כלפי חוץ אין ניכר כ"כ הבדל. הספרדים בכלל אינם יודעים היטב עלינו. [לגופו של עניין, בספר בירורי הלכות דף ר"מ בשם הג"ר עובדיה יוסף שליט"א שאין לצרפם למניין. וכ"פ הגר"ח קנייבסקי שליט"א שהם כאפיקורוסים לכל דבריהם, ואינם מצטרפים למניין, כמובא בנזר החיים דף קע"ו אות ט"ל, ובויכתוב מרדכי דף ש"מ]. זה כמו שאתה רואה אשכנזים, ואינך מבדיל בין אלו לאלו, אבל יש ביניהם כל מיני חילוקים, ומי שנמצא בתוך העניינים מבין היטב.

סיפרתי לכם, סבו של אבא מארי היה יושב ועושה את ליל הסדר בעיר צנעא איתו ביחד, זה כמובן היה עוד לפני שנודעה המחלוקת בימים ההם, קודם שהוא החמיץ. סבו נפטר בשנת התרע"א, והמחלוקת התפרסמה בשנת התרע"ד, אז התחיל כל הסיפור הזה. אבל כשנודע לו שיש לקרובו הנז"ל דעות זרות, הוא כבר היה חלש, ישיש, אמר, אם הייתי עוד בכוחי, הייתי עושה להם כבשן... למרות שהם היו בקשרי משפחה, ובידידות ממש.

לצערינו, צריכים לדעת, כל עניין הדרדעים הגיע מההשכלה של אירופה. דהיינו, הוא היה אחד מהרבנים בצנעא, היה תלמיד של מארי חיים קורח, כמו שגם מהר"ר יחיא יצחק הלוי היה תלמידו, ואז התחילה לבוא תרבות זרה מארצות אחרות, התחילו להגיע ספרים שחיברו המשכילים הכסילים, כגון תולדות ישראל של המתועב גרץ, הגיע לבקר שם אדוארד גלזר שר"י מפאריז, וכל מיני חוקרים ופוקרים, הביאו איתם כל מיני ספרים מאוניברסיטאות מאירופה, ובעיקר הוא שאהב כל מיני חכמות חיצוניות ואסטרונומיה וכדומה, ישב וקרא ספרים אלו, ונכנס בו הדבר כארס של עכנאי. הוא עיין בספרים כמו ארי נוהם ממודינא, וכן של המקולקלים הרפורמים והמשכילים שהיו באירופה, תולדות ישראל וכו', ספרים שכתבו דברי נאצות על גדולי ישראל, ובתימן לא ידעו מההשכלה, ראו ספר בלשון הקודש התחילו לקרוא, ולאט לאט נכנסו בו כארס דברים אלו, ויצא העגל הזה... התקלקל. וכל המקודש מחברו, חרב מחברו.

וכידוע גם היום, כל המשכילים למיניהם, זה הדבר הראשון שאינם מאמינים בו. כמובן גם בתורה שבע"פ ובחז"ל אינם מאמינים ממש. יש כלל, מי שאינו מאמין בנגלה בנסתר, אינו מאמין בנסתר בנגלה. אבל קודש הקדשים, שזה הקבלה, זהו הדבר הראשון שהם בועטים בו. כמו שאומרים, דרך הכופרים כך היא, הרב המורה הראשון, מתחיל להגיד, אין מלאכים. הוא לא מאמין שיש מלאכים, כי הוא לא ראה אותם, לא זכה. אח"כ תלמידו כבר אומר, אין שדים. אחרי שהראשון אמר שאין מלאכים, בא השני ולא מאמין שיש שדים. והשלישי, כבר לא מאמין בכלום. כופר בעיקר. הדבר הולך שלב שלב לצערינו. תשימו לב שלאנשים אלו בד"כ אין יראת השם, רואים שיראת שמים שלהם חלשה, תמיד הם מחפשים כל מיני דברים זרים.

בכל אופן אמרנו חידוש, שחרם כנראה יכול להתבטל מאליו במקרים מסוימים, ודבר זה יכול אולי לתרץ הרבה דברים. למשל הגר"א החרים עם ביה"ד בוילנא את החסידים, אולי לא כל החסידים אלא שתי כתות העיקריות מהם, א"כ מי ביטל את החרם הזה? לכאורה זו שאלה, כי עפ"י השו"ע צריך להתיר זאת, ולא שמענו שהתירו. או למשל ישנו חרם שעשו בארם צובא וכן בבגדאד על אנשים מחללי שבת, חרם שחתום עליו גם בעל בן איש חי, וכך הוא כותב, אני הח"מ מסכים על המחלל שבת מן התורה בפרהסיא שלא יקדשו לו אשה, ולא יעלו אותו לס"ת לחובת היום, ולא יצרפו אותו לעשרה. לפי"ז, אסור לעשות קידושין לחילונים. מי התיר את החרם הזה? חתמו עליו עשרות רבנים בארם צובא בבגדאד בימים ההם, בשנת תרס"ט, זה יותר ממאה שנה, ולא נודע כי התירו את החרם הזה, א"כ איך היום עושים להם קידושין? על כרחין כמו שאמרנו, 'וחרמנא לא חרמי' של כל נדרי, יכול להתיר גם את הדברים האלה. ומי שבידו להאיר או להעיר על כך, אנא יודיענו.

המשך מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א שנמסר במוצש"ק כי תצא ה'תשע"ב

השלמה בעניין כת הדרדעים, ותשובה לשואל בעניין זה.

מצד שני, להבדיל, לא ימשל ולא ידמה, אינני רוצה ולא מתכוין כלל להשוות. דיברנו לפני כמה שיעורים [מוצש"ק עקב ה'תשע"ב] על עניין החרם על אנשי כת הדרדעים. אתם יודעים, מה הם עשו כשהם קיבלו את החרם ?! החרימום כל רבני ירושלם, כל בתי הדין החרימו את כל האנשים שפערו פיהם נגד ספר הזוהר הק' וספרי קבלה אחרים ושו"ע, כפי שביארנו בזמנו. מה עשה ראש הכת? החרים אותם בחזרה! עכשיו תשוו...

צריכים לדעת, אותו אדם, הנקרא יב"ש קאפח, לא היה עם הארץ, הוא גם לא היה אז רשע, אבל הוא היה תמים. היה צדיק תמים. הרב יוסף בן יעקב [צובירי. העורך] סיפר לי, הוא ראה אותו בתימן, והוא אמר לי, אתה יודע איזה צדיק הוא היה? יש הרי הנהגה של קדושי עליון, שאם אתה מוכר לו חפץ של מצוה, הוא משלם כסף לפי מחירו ואינו מנסה להוריד. לא הנחות, ולא אנחות. מה שהמוכר מבקש, הקונה נותן. יש הנהגה כזאת של צדיקים. וזה מספר לנו אחד מגדולי הנלחמים בו ובנמשכים אחריו. מקור העניין הוא בזוה"ק ורבינו האר"י זיע"א. לא פחות ולא יותר. תפארת המקובלים ועטרתם. כמובא בשער המצוות פר' עקב, שכשהאר"י היה קונה איזה מצוה, כגון תפילין או אתרוג, לא היה מקפיד לדעת כמה יתן במצוה ההיא, אלא היה פורע כל מה שהיו שואלין אותו בפעם ראשונה, והיה אומר למוכר הרי המעות לפניך, קח כל מה שתרצה. וכמובא גם בכף החיים הל' פסח סי' תנ"ה סק"מ. א"כ, הוא היה צדיק, וגם תמים, מצד אחד. אבל הבעיא היתה במדות. אין כניעה. בניגוד גמור לרבי אליעזר בן הורקנוס, שהיה חסיד ועניו. כעת גם תבינו, למה בעצם כל אלו שנוהים אחריו הם שחצנים, כי כך הוא השורש שלהם, שחצנות. לא מוכנים להיכנע.

אם תשוו זאת למשל, למחלוקת הגדולה שהיתה בין היעב"ץ, בנו של החכם צבי, לבין רבי יהונתן אייבשיץ. שניהם היו גדולי ישראל, קדושי עליון, אבל היעב"ץ היה קנאי בן קנאי, היה אדם גדול בנגלה ובנסתר, ובימיו היה את שבתאי צבי שר"י. גם רבינו יהונתן אייבשיץ, בעל אורים ותומים ותפארת ישראל, היה גאון גדול בנגלה ובנסתר. א"כ, היו בזמנם אנשים החשודים בשבתאות. זו היתה מכה קשה מאד, כל עניין השבתאות, ואכן לא בקלות התפטרנו מכך. הרבה אנשים נתפסו בזה, גם גדולים וחכמים ממש. היעב"ץ בדק את הקמיעים שכתב רבי יהונתן אייבשיץ, והיה נראה לו, כך הוא הבין, שיש בקמיעים אלו רמזים לשבתאי צבי, והוא היה בטוח שרבי יהונתן אייבשיץ מאמין בשבתאי צבי, רק שהוא מסתיר זאת, לכן הוא עשה עליו חרם. הוא ובית דינו באלטונה, עשו חרם נגד רבי יהונתן אייבשיץ. מה עשה רבי יונתן אייבשיץ? שתק וסבל. לא הגיב. כל חברי הבי"ד שלו אמרו לו, תעשה חרם בחזרה. אבל הוא אמר, בשום אופן. מה פתאום. שתק, עד שיצא כנוגה צדקו וישועתו כלפיד יבער. בסופו של דבר, הגר"א הכריע שרבי יהונתן אייבשיץ כשר. הוא ראה את הקמיעים, ואמר שאכן אין קשר לשבתאי צבי, הצירופים פה אחרים, וכך יצא שמו בכבוד.

מצד שני, שבתאי צבי בעצמו היה חצוף גדול. רבו לימדו כל סודות התורה, ובגיל שש־עשרה או שבע־עשרה, מסר לו את סוד שֵׁם המפורש. רבו ראה שהוא כ"כ מוכשר, ממש כשרון גאוני, וראוי לגלות לו דבר זה. אבל בסופו של דבר, הוא בעט ברבו, והתחיל להשתמש בסוד שם המפורש ולעשות כל מיני אותות ומופתים. רבו ספק את כפיו, רבש"ע, מה עשיתי רח"ל, לימדתי אותו זאת ועכשיו הוא עושה כך. וכשהוא בא להוכיח אותו, א"ל, תשתוק, אתה זקן שוטה. אני אעשה מה שאני רוצה. אבל, את הנעשה אין להשיב. הם עשו דברים קשים מאד, הוא וכל האנשים שהתאספו מסביבו, חסידיו השוטים, עשו מעשים אשר לא ייעשו, התחילו להגות שם המפורש בפיהם כי לדעתם כבר הגיעו ימות המשיח, עמדו מול השמש והאמינו בכוחם שהם יכולים להעמיד את השמש כמו יהושע שאמר שמש בגבעון דום. שמעו זאת הבי"ד באיזמיר, ובראשם רבו הר"י אסקאפה, מזמינים אותו לבי"ד לברר, מהם מעשים אלו אשר לא יעשו, מה השטויות האלו שאתם עושים? אבל הוא לא בא. הם נידו אותו. מה הוא עשה? נידה אותם הוא. החרים אותם בחזרה... כך היא דרכם של חצופים.

מדוע אני אומר זאת, מישהו בא ושאל אותי, בעקבות מה שדיברתי עליהם אז במוצש"ק פרשת עקב, הביא לי את ספר דברי בניהו חלק ט"ז סי' ג', שם הוא דן על הדרדעים, האם הם כשרים לשחיטה ולצירוף למניין וכו'. מהו הנידון? הפוסקים, מהריק"ש וכו', דנים על כת הקראים, האם אפשר לצרפם למניין, והם אומרים שאינם מצטרפים למניין, בגלל שאינם מאמינים בצירוף של דבר שבקדושה. הרי עניין דבר שבקדושה צריך צירוף עשרה, ונקדשתי בתוך בני ישראל, והם הרי לא מאמינים בזה, א"כ במה שאינם מאמינים הם פסולים. משמע, שבדבר שהם מאמינים, הם כן מצטרפים. אותו הדבר לגבי שחיטה, למה שחיטה של צדוקי אסורה? שמא יקלקל. אולי הוא יעשה דברים שלא כפי הלכות שחיטה. הרי אינו מאמין בתורה שבע"פ, אולי הוא יעשה דבר אשר שלא כדת. אבל אם אתה עומד על גביו, ורואה שהוא עושה הכל כדת וכדין, לא שהה ולא החליד ולא דרס ולא הגרים, שחט בסדר, השחיטה כשרה. מה שיש לו דעות כוזבות זה עניין אחר, אבל שחיטתו כשרה. א"כ הם מדייקים מכך, שהוא הדין גם לגביהם. אח"כ הוא כותב כך, וראה עוד בשו"ת יפה תאר, שכתב בשם הגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א, שהדרדעים לא נקראים כופרים, ומה עוד שביסוד שבסוד הם מאמינים, ורק באיזה דברים שבזוהר לא מבינים היטב, ולכן יש לצרפם למניין.

מאידך גיסא צריך לדעת, בספר בירורי הלכות [הרב ישראל רובין. ירושלם התשע"א], כתב בשם הרב עובדיה יוסף, בדיוק הפוך. הוא מביא פה בסוף הספר מכתבים מבנו, והוא מביא פה מה דעת אביו שליט"א לגבי כת הדרדעים שלא מאמינים בדברי הזוה"ק וכו'. תשובה: דעת אאמו"ר שליט"א לא לצרפם למניין. כך כתוב במפורש. א"כ, מי יודע יותר טוב מה דעתו? לצרף או לא לצרף?

ולאמיתו של דבר, הנימוק הזה 'שהדרדעים לא נקראים כופרים, ומה גם שביסוד שבסוד הם מאמינים', ברצוני לומר לכם, ולכל מי שיש לו אזנים לשמוע ולהבין, שזאת פשוט הטעיה. זה מה שאמרתי לכם בעבר [מוצש"ק עקב ה'תשע"ב], כי יש אנשים שאינם מבינים עם מי יש להם עסק. מה הפירוש 'מאמינים ביסוד שבסוד'? הם מאמינים שיש עשר ספירות. אבל מה זה עשר ספירות? אומרים, תספור, אחד שתים שלוש וכו'. הם מאמינים ב'ספירות', הם אינם יכולים להכחיש זאת כי הרי הדבר כתוב בספר יצירה, ורס"ג כתב על זה פירוש, אי אפשר להם להכחיש, לכן בזה הם מאמינים. יופי, ברוכים יהיו. אבל לדידם כנראה זה רק מספרים, דבר שגם הצדוקים ואפילו עובדי עבודה זרה מודים בו. אבל זה שקר וטעות. עשר ספירות הם מדות עליונות, שעליהם סובבת כל הקבלה, כל סתרי תורה תלויים בזה. וכמו שאנחנו מוסיפים בפיוט בר יוחאי, ייחדת עשר ספירות, מאין סוף בחביון העוז נסתרות, סובלים את העולם י"י בם להורות. ומה הפירוש 'באיזה דברים שבזוהר, לא מבינים היטב', זאת סיבת הכפירה שלהם בספר הזוהר? וכי במדרשי חז"ל אין דברים שאינם מבינים? למה דוקא בזוהר אינם מבינים היטב? על מי הם חושבים שהם עובדים? הם פשוט התחכמו. מסרו תירוצים כאלה, אבל אלו דברים שאין להם אחיזה. [כמו־כן הטעו אותו בענייני הלכה, כגון מה שהבאתי בעיני יצחק על שע"ה הל' תפילת ערבית של־שבת סי' נ"ח אות כ"ו, ואכמ"ל]. אמרו להם מלים, והם הבינו אותם בתמימות. זאת פשוט הטעיה. לכן, אין לזה שום ערך, אין פה שום אמונה, זו כפירה מתחילה ועד סוף. וכבר אינני מדבר על שחצנותם. מישהו שלח לי מכתב, תלמיד חכם אחד, שמתאר את האנשים האלו, אולי בהזדמנות אביא זאת. אבל לרב ספרדי, הם יכולים להגיד כל מיני דברים ולמרוח אותו.

אח"כ הוא מביא [שם בס' דברי בניהו] בשמי, שכתבתי בקונטריס שמות הקודש וחול בעניין ספרי תורה של הדרדעים, והעלה שלא יהיו גרועים מן הקראים, שבדבר שהם מאמינים בו הם מצטרפים, ולכן הספר תורה שלהם כשר. בסדר, נכון שכתבתי כך, אבל זה רק ברישא, את הסיפא הוא לא הביא. בספר נזר הקודש, למי שמכיר, זה על שמות קודש וחול להרמב"ם, ספר ישן שאינו כ"כ בנמצא, כתבתי בהתחלה [בדף ו'] כך, מדבריהם למדנו לגבי הפריצים המכחישים בחכמת הקבלה דחשיבי כופרים בתורה, כמו שכתב הרמ"ק בספר פרדס רימונים, ובספר שומר אמונים, וכן כתב היעב"ץ, כמו שכתבנו בספר כבשים לבושיך באריכות, כי חכמת הקבלה היא חלק מחלקי התורה שבע"פ. מי שאומר שאינו מאמין בפסוק אחד בתורה, או במסכת אחת, הוא כופר. אי אפשר להגיד בזה אתה מאמין, ובזה אינך מאמין. אבל, הרי כותבים הרדב"ז והכפתור ופרח, שקראי שכתב ספר תורה, הספר פסול, אך לא בגלל שהוא קראי אלא בגלל שלא עשה זאת כתיקון חז"ל. הרי ישנן הלכות, דברים הפוסלים בס"ת, והוא הרי לא מאמין בכך, א"כ הוא לא נזהר בדברים אלו. ולדעתם, זאת הסיבה שהספר תורה פסול, אבל לא מצד הבן אדם. א"כ לפי"ז, הם שעושים כתיקון חז"ל, א"כ לכאורה אין בעיא כזאת. כך דייקנו שם. אבל תשמעו את הסוף, ואת זה הוא לא הביא, כתבנו אכן שהס"ת כשרים, אבל בכל זאת ראוי להתרחק. מובא פה בשם הגר"ח מואלזין דבר חשוב מאד, מי שלומד בספר שכתבו אדם שאינו הגון, אפשר שלא יצליח בלימודו משום כך. דהיינו, אם אדם שאינו הגון כתב ספר, אינני מדבר על ספר בדפוס של מכונות, אלא אדם שכתב בכת"י, ואדם אחר לומד בו, יש חשש גדול שלא יצליח בלימודו, כי הספר מטמא את הקורא בו. אפילו אם מה שכתוב הוא בסדר, הדברים לכשעצמם כשרים. וזהו טעם ההלכה שס"ת שכתבו מין ישרף, כי לא רק שאין בו קדושה, אלא הוא מטמא את כל מי שקורא בס"ת כזה. למה ישרף? הוא אומר פה חידוש. הרי רש"י מפרש במס' גיטין [דף מ"ה ע"ב] את הסיבה, בגלל שהמין כתב אותו לשם ע"ז. והרמב"ם כותב בהלכות יסודי התורה [פ"ו הל"ח] טעם אחר, כדי שלא להניח שֵׁם, לא למינים ולא למעשיהם. צריך לשרוף אותו, כדי שלא ישאר זכר בעולם לאנשים שהם מינים. הרמב"ם אינו מסביר כמו רש"י, כי הרמב"ם סובר שמין אינו דוקא עובד ע"ז, מין הוא גם מי שחושב שהעולם קדמון, או מי שחושב שיש שני אלוהיות, כמש"כ הרמב"ם [פ"ג מתשובה הל"ז], חמשה הן הנקראים מינים וכו'. לכן הרמב"ם לא יכל להסביר כמו רש"י. בא הגאון רבי חיים מוולוזין ואומר פירוש אחר בכלל, למה הוא פסול וצריך לשרפו? כי ס"ת כזה מביא טומאה למי שלומד בו. למרות שהוא כמו כל ס"ת אחר, אבל בכתיבה של המין הוא משרה טומאה, ומי שקורא בו נטמא ח"ו. מדוע הוא הגיע לפירוש הזה? כנראה היה קשה לו, שלפי טעם הרמב"ם לא חייב להיות שישרפוהו. לדוגמא, אם אינך יודע שהס"ת נכתב על ידי מין, נשלח מארץ אחרת ואינם יודעים שמין כתבו, אינם מכירים או שלא ידעו, א"כ למה לשרוף אותו? אם הסיבה היא כדי לא להניח שם למינים, א"כ אין שֵׁם, כי אינם יודעים שמין כתבו. ואפילו אם אני יודע שזה כך, אבל אולי לא אגלה ויהיה מותר. א"כ למה צריך לשרוף? ישלחו אותו למקום רחוק שאף אחד לא ידע, וממילא אף אחד לא ייחס זאת למינות. לכן הוא בא ואומר את הסיבה הזאת. והדבר מובא בספר לב אליהו בפרשת ויקהל [דף רל"ב], ומוסיף כי ספר שחיברו או כתבו אנשים שאינם מהוגנים, וק"ו מושחתים או כופרים או מינים, אע"פ שאין בו שום דבר רע, יכולים להזיק מאד. וכן היה הגר"ח אומר, שהלומד בבית שנבנה בחילול שבת, לא יצליח בלימודו, כי הקירות טמאים. וכמה גדולים כששכרו דירה, היו שואלים מי היה גר שם מקודם, אם היו שומרי מצוות וטהרת המשפחה כדת וכדין. אפילו בית, אם גרו בו אנשים שלא שמרו טהרה, או חיללו שבת, או בנו אותו בחילול שבת, בבית זה יש טומאה. אדם שילמד תורה בבית זה, לא יצליח. יש פה דבר המזיק מבחינה רוחנית לכל אלו שיבואו לשם אח"כ. לכן עושים חינוך הבית. את לימוד חינוך הבית חייבים לעשות בפרט אם גרו שם אנשים לא הגונים מקודם, כדי לקדש ולטהר את הבית. א"כ בעצם זוהי המסקנא שלנו בנזר הקודש. חוץ מזה, לא דננו מצד החרם. דיברנו מצד אדם שלא מאמין, מצד עצמו. אבל מצד החרם, זה עוד עניין, כי הוא קיים גם על השחיטה ועל הכל. גם אם מעיקר הדין הם "מצטרפים", אבל מצד ההנהגה בפועל "אין לצרפם".

אבל ברצוני להראות לכם דוגמא, מכתב תשובה בהלכה שכתב ראש הכת שלהם, תשמעו ותראו באיזה סגנון הוא כותב. אח"כ תבינו כמה בעצם הפסדנו... והכל בגלל מדת הגאוה. שאלה, זה בכת"י, לא נדפס, ציבור שהתפללו ערבית מפלג המנחה והשלימו תפילתם בעוד יום, ובאו עוד אחרים, ששה או שבעה, ועדיין לא התפללו מנחה. וביקשו להשלים את המניין עם אלו שכבר התפללו ערבית. דהיינו, אנשים שהקדימו והתפללו ערבית, ובאו אנשים שעוד לא התפללו מנחה, האם יכולים להשלים עם אלו שהתפללו ערבית. כך שאל השואל. והוא עונה, עיני כבודו חזו את אשר נגזר על שאלה זו ממאור הגולה מהרי"ץ ז"ל בתשובותיו. הוא כותב על מהרי"ץ שהוא "מאור הגולה", אין לו ברירה. אבל תשמעו איך הוא מתייחס אליו, ושם הפריז הרב ז"ל על המדה, לומר שאינם מצטרפים אלה שכבר התפללו ערבית. והביא סמוכות לדבריו מדברי הרב טורי זהב, והעתיק דברי הט"ז שלא בהשגחה וכו'. אתם שומעים איזה סגנון? אין 'אחר נשיקת עפר רגליו', או 'במחילת כבוד תורתו', שום דבר. ככה הוא מדבר, אין ענוה, ובעצם זה השורש של הכל. התואר מאור הגולה, זה כדי שיבינו שבכוחו לחלוק עליו ולהפריך אותו, כביכול. [לגופו של עניין זה מצד ההלכה, נרחיב בל"נ בהזדמנות].

אבל אגיד לכם, חושבני שהסיבה לכך היא, מפני שלמעשה אנשים אלו ביסודם והתחלתם למדו קבלה, אבל לא למדו בטהרה. דהיינו, מי שלומד בספרי קבלה שלא בטהרת הגוף, כלומר בלי לטבול טבילת עזרא מקודם, זהו דבר מסוכן מאד. זה מה שקרה לכת שבתאי צבי, ולכן הם יצאו מהעניינים. שבתאי צבי בכלל העיז לחלוק על האר"י [עי' בספר תוכחת מגולה, הצד נחש, למה"ר יוסף אירגאס. לונדריס (לונדון) התע"ה, דף ל"ב], או נחמיה חיון בספרו עוז לאלד'ים (אחרים), הם היו חצופים, ובסוף נעקרו מן העולם. כתוב בספר מאור ושמש [ר"פ אמור], מי שלומד ספרי קבלה ולא זהיר בטבילה, יכול לבוא חלילה לידי אפיקורסות. הוא מטמא את נפשות ישראל הנגררים אחריהם. מי שנכנס לקודש הקודשים בטומאה, זה דוחף אותו והוא נדחף. צריך לפחות תשעה קבין מים, וכך שמעתי ממקובלים בזמנינו שסומכים על כך בשעת הצורך. למרות שבעל שבט הלוי אומר שלא מספיק תשעה קבין בשביל ללמוד קבלה, אבל כך שמעתי, וגם אני אינני מבין את ההבדל. נכון שתשעה קבין אולי זו אינה טהרה גדולה, אבל בכל אופן טומאה כבר אין. דהיינו, להיות תחת הדוש שלוש דקות כשהידיים על הגוף, הדבר מטהר. כך מובא באחרונים. אמנם יש כאלה הסוברים שלא מועיל דוש, כי זה לא בא מכח גברא, זה לא ששופכים עליו כמה דליי מים כמו שמטהרים את המת, אבל למעשה נפסק שגם זה מועיל. א"כ, אדם שנשפכים עליו זרם של תשעה קבין מים, בשעת הצורך הדבר יכול להועיל במקום טהרה במקוה.

דרך אגב, אז לפני שבועיים, היה לי פה את החוברת עם נוסח החרם, הדפוס המקורי, ומאחרי השיעור היא נעלמה לי. אינני יודע מי לקח אותה... אולי מישהו חשב שזה לחלוקה, כנראה לקח מישהו בטעות. זו חוברת קטנה, אינני מעוניין לומר את השם הכתוב עליה [עמל ורעות רוח], אבל זו חוברת קטנה עם מספר דפים. כנראה היא נשארה פה על השלחן, ובטעות אולי מישהו לקח זאת. הייתי מקריא לכם משם את המלים, איך הוא כותב ומחזיר את החרם עליהם רח"ל. יחיד ממש, נגד כולם. אף אחד גם מתומכיו, לא הצטרף אתו. ולכן נשאר שמו לדראון עולם, מחוץ למחנה התורה וחכמיה.