שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים (קדושים)

מה הברכה על פאפאיה ופסיפלורה, ודין ערלה לגבי פסיפלורה.

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק יתרו ה'תשע"ד.

בכל אופן, הבאתי בס"ד בשלחן ערוך המקוצר [הלכות ערלה סי' קע"ב סעי' ז'], את תמצית ההגדרות והכללים בעניין ההבדלים בין עץ לבין ירק. כתוב שם כך, אין לך בכל האילנות מין שזורעים את הגרעין, ויעשה פרי בתוך שנתו. לפי־כך אין נוהגים איסור ערלה בכל מיני הפלפל החריף, שהם נחשבים ירק ולא עץ. והוא הדין לפרי הנקרא "פאפאיה", שהרי הם מגדלים פרי מגרעיניהם באותה שנה שנטעום.

פרי הפאפאיה, זהו עץ אשר אינו מוזכר בחז"ל, אולם בדורות האחרונים דנו בפרי זה, כגון רבינו יוסף חיים בשו"ת רב פעלים [ח"ב או"ח סימן ל'], ובעוד ספרים, כיצד לדון אותו? והאם נוהג בו דין ערלה? ומה היא ברכתו? ולפי הסימנים והכללים, דנו אותו כירק. למרות שבעצם זהו עץ גדול, הגודל הרבה שנים, והפרי גודל מהענפים ולא מהשרשים, אבל כיון שהם מצאו סימן אחר, דנו אותו כירק. דהיינו, בכל העצים, כאשר זורעים מהגרעינים, אזי הפרי בא רק לאחר שנתיים או יותר. אולם דבר שזורעים אותו, והוא מוציא פרי בתוך שנתו, הרי שזהו ירקות. הדברים כבר נידונו ע"י הרדב"ז [בשו"ת ח"ג סי' תקל"א], ובעוד הרבה ספרים, אולם לא אכנס כאן לבקיאות, כיון שלא זאת מטרת השיעור. מי שיראה, ישנם הרבה רשימות בספרים, כגון בעל הלכות קטנות, וברכ"י או"ח סי' ר"ג ויו"ד סי' רצ"ד, ורבי שמואל גרמיזאן [הובא במחנה ישראל סי' נ"ד],  ועוד רבים.

ובהמשך כתבתי כך, ועוד יש סימן לירק, שגזעו וענפיו חלולים. ועוד יש סימן לירק, שמשנה לשנה פריו הולך ומתגרע, משא"כ האילן שהולך ומשתבח.

א"כ, כתובים פה שלשה כללים לירק. א' שמהגרעין יוצא הפרי בתוך שנה. ב' שהענף או הגזע, חלולים. בד"כ זה ביחד, גם הגזע וגם הענף, הם חלולים. ג' שהפרי הולך ופוחת משנה לשנה. לגבי האילן, הדבר ההיפך, כי הפרי שלו הולך ומשתבח, נהיה יותר טוב, גם מבחינת הטעם וגם מבחינת הכמות. אבל אם הוא הולך ופוחת, סימן שזהו ירק.

ממילא, לפי שלושת הכללים והסימנים הללו, איננו מחשיבים את הפסיפלורה וכיו"ב לדין ערלה, והברכה עליהם 'בורא פרי האדמה'. [וע"ע לקמן].

לגבי החמוציות, מתברר כי המציאות שלהם היא כדלקמן, [מתוך ספר אסיפת חכמים קובץ י"ב עמוד נ"ח], ראשית, החמוציות הוא עץ נמוך מאוד, גבהו בין 10 ל-15 ס"מ. אבל מצד שני, זהו עץ המחזיק הרבה שנים, והפרי אינו גודל מהשרשים או מהגזע. למעשה, העץ גודל יותר לצדדים, אבל גבהו הוא לכל היותר 20 ס"מ. בנוסף, העץ מתחיל לתת פירות, רק משנה שלישית מהנטיעה והלאה, וכו'. אבל, אורך חיי העץ יכול להגיע אפילו לעשרות שנים. אם כן הנקודה היא, אם לדון אותו כירק, כיון שהעץ הוא מאד נמוך. זהו הנימוק. ואכן בעבר, פסקו לברך על כך בורא פרי האדמה. כך בשנים הראשונות, כאשר פרי זה לא היה ידוע, בפרט כאן בארץ ישראל. אמנם בארה"ב, הוא כבר היה ידוע לפני כן, אבל בא"י הוא התחיל להתפשט רק בשנים האחרונות. אולם בעבר, לפני עשרים או שלשים שנה, בקושי ידעו מה זה. פרי זה נקרא בלע"ז בשם קרנבריס [cranberries].

אבל לכאורה, אז מה אם העץ נמוך? היכן מצאנו, שישנו הבדל כזה? הרי פאפאיה, זהו עץ גדול, ובכל זאת הברכה היא 'בורא פרי האדמה'? וכי בגלל שהעץ נמוך, הברכה שלו לא תהיה 'בורא פרי העץ'? אולם, כך כתוב במשנה ברורה, ואין לכך מקור, אלא שזה מנהג.

בשו"ע [או"ח סי' ר"ג סעיף ב'] כותב הרמ"א כך, דלא מקרי עץ, אלא שמוציא עליו מעצו. אבל מה שמוציא עליו משרשיו, לא מקרי עץ. והני, כיון דכלה עציו לגמרי בחורף, והדר פרח משרשיו, מברכין עליו בורא פרי האדמה. בא המג"א [ס"ק א' ד"ה דכלה עציו] ואומר, ואם כן ה"ה בפרי שקורין ברוימבע"ר, והוא מביא עוד שמות נוספים של מיני פירות, ופרי אדום שקורין ערפרט וכו', יברך בורא פרי העץ וכו', וכן עיקר וכו'. וכן אותם שקורין בפולין יגידע"ס השחורים. ישנו מין, הידוע אצלם בשם הזה. גם החיי אדם מביא זאת [כלל נ"א, אמצע סעיף ט'], כי מה שגדל על העץ, אפילו שהוא פחות משלשה טפחים, ברכתו בורא פרי העץ. שהרי לא מצאנו, כי הגובה הוא הקובע. וכי בגלל שזה ירקות, הוא חייב להיות נמוך? והעץ חייב להיות גבוה? לא זאת היא הנקודה.

אלא הדבר תלוי בכך, אם הוא מתקיים משנה לשנה, והפירות גדלים מן הענפים, אזי הוא עץ. כך כותב החיי אדם, ומה שגדל על אילנות קטנות, אף שגבהן פחות משלשה טפחים, כמו "יאגעדעס" השחורים, כתב המגן אברהם לברך בורא פרי העץ. אבל הוא מוסיף ואומר, והעולם נוהגין לברך בורא פרי האדמה, דלא חשיבי כ"כ פרי. לדבריו, מנהג העולם לברך על כך בורא פרי האדמה. הוא מאריך על כך ב'נשמת אדם' [סק"ז ד"ה ועל], בכדי לברר את הנקודה הזאת, וז"ל, ועל פירות הגדלים באילנות נמוכים מאד, כמו "יאגדעש" השחורים, סבור הייתי דלא נקרא אילן וכו'. אולם הוא כותב, ויפה כתב המג"א לברך על יאגדעס שחורים בורא פרי העץ, וכו', אבל כמדומה שנוהגין העולם לברך וכו', על השחורים בורא פרי האדמה. וצריך לומר הטעם, דפירי דידהו לא חשיבי כ"כ.

גם המשנ"ב מביא זאת [ס"ק ג' ד"ה דכלה עציו], וז"ל, ופירות שגדלין על אילנות קטנות, אף שגבהן פחות מג' טפחים, כמו יאגד"ש שחורים, דעת המג"א ועוד כמה אחרונים לברך עליהן בפה"ע, אך העולם נוהגין לברך בפה"א. ואפשר דטעמם, דלא חשיבי כ"כ פרי.

דהיינו, לא היה להם ברור, כיצד לתרץ את המנהג, כי בפועל העולם נוהג לברך 'בורא פרי האדמה'. א"כ הם מסופקים בעניין זה. ראשית, החיי אדם בכלל הסתפק האם כך הוא המנהג. הוא כותב, 'כמדומה שכך המנהג'. הדבר אינו ברור לו בהחלט. והמשנ"ב מביא, באופן יותר ברור, כי כך העולם נוהגים. ומה הטעם? אולי מפני שאינו נחשב כ"כ פרי. אין לזה חשיבות, כמו של פרי. דהיינו, לא מצד שהוא נמוך, אלא שלפרי עצמו אין כ"כ ערך. כנראה בגלל עצם הדבר, שהוא גדל כ"כ קרוב לאדמה.

הרי מדוע קבעו חז"ל, לברך 'בורא פרי העץ', על הפירות? ו'בורא פרי האדמה', על ירקות? למה לכל דבר, ישנו את הברכה שלו? כיון שפירות העץ, למרות שבדיעבד אם בירך על העץ 'בורא פרי האדמה', יצא יד"ח, אבל השבח להקב"ה הוא יותר, כשאתה אתה מברך על הדבר את הברכה המיוחדת לו. ולכן, מברכים 'בורא פרי האדמה', על פירות שבד"כ אינם כ"כ חשובים. ו'בורא פרי העץ', על אילן שפירותיו יותר מעולים, ויש בהם יותר טעם, ומעלתו יתירה. לכן קבעו חז"ל לכך ברכה מיוחדת, לתת להקב"ה שבח יותר גדול. אבל הפירות האלה, למרות שלפי כל הכללים הם עץ, אבל במציאות אין להם חשיבות.

אולם בכל אופן, הם בעצמם מסופקים בהגדרה הזאת. אבל לא היתה להם ברירה, כיצד להסביר מדוע העולם נוהג כך.

ואכן בעל אגרות משה [או"ח ח"א סי' פ"ה] מכחיש את הדבר, וכך הוא כותב, וגם על היאגד"ש השחורים שמדינותינו, אף שהמשנ"ב כתב שהעולם נוהגין לברך בורא פרי האדמה, וכן איתא בחיי אדם, לא היה מנהג זה בכל העולם. בעל אג"מ, שמוצאו היה מליטא, ואח"כ הוא עבר לאמריקה. הורתו ולידתו וגידולו, אבות אבותיו היו ברוסיה, במדינת ליטא. ועל מקום זה, ועכ"פ בארצות הקרובות אליהם, מדברים החיי אדם והמשנ"ב, כי שם הפירות הללו היו מצויים. אבל אומר האג"מ, כי לא היה מנהג זה בכל העולם. דבהרבה מקומות, וכן בסביבותינו, היו מברכין בורא פרי העץ, כהמג"א. כך הוא מעיד, שכל הוא יודע שעשו בפועל, בירכו בורא פרי העץ, והוא הכיר את הפרי הזה. ומסקנת דבריו היא, לכן במקום שלא ידוע המנהג, יש לברך בורא פרי העץ. דהיינו, בסדר, במקום שישנו מנהג, יש לנוהגים כך על מה לסמוך. אבל הוא אומר במפורש, כי ישנם מקומות, שהמנהג הוא ההיפך. א"כ, מה יעשו המקומות, שאין להם מנהג? לפי ההלכה, הדין הוא לברך 'בורא פרי העץ'. שהרי בקושי אתה מצליח ליישב, את מנהג העולם. וכן כשיש ספק, אם גדלים על אילנות פחותים מג' טפחים או גבוהין, יש לברך בכ"מ בפה"ע.

מאידך בשו"ע הגר"ז [בסימן ר"ג] כתוב כך, מיני תותים הגדלים באילן גמור, אם הם פירות חשובים, כגון מין שקורין בפולין יאגידע"ס השחורים, מברך עליהם בורא פרי העץ. הגר"ז גם כן כותב כפי שכתב המג"א.

ולכאורה, הדבר נראה קצת, כסתירה במציאות. שהרי הוא אומר, כי אלו 'פירות חשובים', הוא מציין את הפרי הזה, והוא אומר שזה פירות חשובים. הפוך מהחיי אדם ומהמשנ"ב. א"כ מה הנקודה פה? הרי אי אפשר שתהיה מחלוקת במציאות? אבל כנראה, שזה חשוב, ולא חשוב. דהיינו, הרי על פירות סרק, מברכים 'שהכל נהיה בדברו'. פירות סרק היינו, אילנות שבני־אדם לא מגדלים אותם, כיון שאין להם ערך, ולא שווה לגדל אותם. אבל ישנם אנשים, אשר אוכלים אותם, כיון שסוף סוף יש להם קצת טעם. האדם שאוכל אותם, אינו מברך 'בורא פרי העץ', על אף שלכאורה זהו עץ, כיון שהפרי אינו כ"כ חשוב. והראיה, שבני אדם אינם רוצים לגדלם. לכן, הברכה שלהם נחתא דרגא, והוא מברך 'שהכל', דהיינו את הברכה הכללית.

א"כ, הפירות יאגידע"ס הללו, אמנם הם יותר חשובים מאילנות סרק, והראיה שנוטעים אותם. אבל יחסית לפירות האחרים, אינם חשובים. לכן הוא אומר, כי הם פירות חשובים, והוא מחשיב אותם כ'בורא פרי העץ'. אולם לדעת המשנ"ב והחיי אדם, פירות אלו אינם חשובים, הכוונה ביחס לפירות האחרים, וממילא זה נחת דרגא. לכן החילוק ביניהם כאן הוא, כיצד להתיחס אליהם.

ואכן, בעבר פסקו לברך על כך 'בורא פרי האדמה'. כנראה מקור הפסק לכך הוא מהגרש"ז אוירבאך זצ"ל. אבל טוענים, כי בשנים האחרונות, הדבר השתנה. כך ראיתי בספר אסיפת חכמים [קובץ י"ב דף נ"ח והלאה], הביאו לי צילום של כמה דפים מהספר הזה. שם מובא בשם ספר וזאת הברכה [בסופו בהערות ק"ד, הביא בשם ספר ותן ברכה דף ק"ל אות ט', שכתב כך בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל], שמברכין על חמוציות, בורא פרי האדמה. והם אומרים, וכן העתיקו רוב ספרי זמנינו. רובם כתבו כך, דברכתו בורא פרי האדמה.

אבל מצד שני, הם טוענים כי המציאות השתנתה. אין ספק דכשנשאל הגרש"ז זצ"ל, זה היה לפחות לפני כעשרים שנה או יותר, אולי 30 שנה, ומי שמע אז מחמוציות. בקושי שמעו על זה. רק לפני כשש שבע שנים, התחילו לשמוע כאן בארץ ישראל מחמוציות. ובתקופה ההיא, זה לא היה פרי חשוב, דפשוט לא שמעו וכמעט לא ידעו מזה. (אע"פ שבארה"ב, כבר גם אז זה היה פרי נפוץ). ומסתבר, דלכן פסק כן הגרש"ז זצ"ל. אולם כהיום, דנמכרים מזה כמויות גדולות מאוד, נראה דגם הגרש"ז זצ"ל היה פוסק דברכתו בורא פרי העץ. ולכן נראה להם, כי הברכה עליהם צריכה להיות 'בורא פרי העץ'. והם כותבים כך, בארה"ב ובסין יש כמה וכמה מפעלים שמעבדים חמוציות, ונמכרים שם עשרות אלפי טונות בשנה, וכן כאן בא"י הפרי מאוד מבוקש, ומייבאים לא"י בסביבות אלף טון בשנה, בערך, ואם כן בודאי הוא נקרא פרי חשוב מאוד. ע"כ נראה, דלכו"ע (גם להחיי אדם והמ"ב), הברכה היא בפה"ע. כך הנטייה שלהם, לברך על החמוציות 'בורא פרי העץ'.

אותו הדבר, כתב לי אחד מידידנו יצ"ו, אשר גם הוא בירר את הנושא הזה, הוא מביא מכמה ספרים שדנו בכך, והביא את ספר ישא יוסף, זהו שו"ת של הרה"ג יוסף אפרתי שליט"א, אשר דן בנושא. הוא כתב לי כך, צמח החמוצית, מבנהו כמו עץ עם גזע, הענפים שלו דקים וקשוחים. נמוך מאד, כ-10 ס"מ, אשר חי במשך שנים רבות, ומניב פירות רק אחרי כמה שנים מעת הזריעה. ע"כ. הרי שיש לו כל סימני אילן.

לאור הדברים האלה כתב הגרש"ז אוירבך, במקום שנהגו לברך אדמה, פסק המשנ"ב שיברך בפה"א. א"כ באנו לשאלה של יאגידע"ס הללו, וכן החמוציות, זאת בדיוק אותה השאלה, ומצד הדין ברכתם 'בורא פרי העץ'. אולם למי שיש את המנהג הזה, שהמשנ"ב מדבר עליו, א"כ שיברך 'בורא פרי האדמה'. כיום מספק, יש לברך בורא פרי האדמה. ובדיעבד אם בירך עץ, יצא.

מאידך, הוא מביא את שו"ת ישא יוסף [ח"ב סי' נ'], אשר כותב, מכיון שעכשיו מגדלים את זה היום לאלפים ולרבבות, ודאי שחשיבי פרי, ומסתבר שאפילו לדעת המשנ"ב, הברכה שלו בורא פרי העץ. המשנ"ב דיבר על פרי שאינו חשוב, אבל אם זהו פרי חשוב, שמוכרים אותו בכמויות עצומות כאלה, א"כ ברכתו בורא פרי העץ. והוא מוסיף, הרי האג"מ כתב, דבמקום שאין מנהג ידוע, יש לברך עץ. ויש עוד סיבה, שאפשר להוסיף דברי שו"ת צמח צדק באו"ח סי' כ"ו, דפרי שעיקר דינו לברך עליו עץ, אלא שהפרי הוא קטן ומתוך כך ברכתו אדמה, פשיטא ופשיטא שאם בירך עץ יצא, דהא באמת הוא פרי עץ. הכי נמי ומק"ו שדין הפרי הזה ממש עץ, אלא שהיה מנהג לברך אדמה, דאם בירך ב"פ העץ יצא בפשיטות, והכא שיש לנו כמה סניפים נברך עליו עץ לכתחילה. עד כאן דברי ידידנו הי"ו, ויישר כוחו.

ואכן הדבר נכון ופשוט. כי גם מי שאומר לברך על כך 'בורא פרי האדמה', הוא לא עקר ממנו את ברכת 'בורא פרי העץ', ואפילו לפי המשנ"ב ולפי מנהגם, אם בירך עליו העץ, יצא יד"ח בדיעבד, כיון שסוף סוף זהו עץ. רק שבזמננו, הם טוענים, כי לכתחילה צריך לברך על כך 'בורא פרי העץ'.

הדבר שאינו ברור לי בכל העניין הזה, זאת ההסתכלות שלהם, מה שבזמננו פרי זה נקרא חשוב. אינני יודע, מה נקרא פרי חשוב, ולמה, וכיצד להגדיר זאת. הדבר אינו כ"כ פשוט. בסדר, הם אומרים כי מביאים אלף טון בשנה, אבל 'מה דמות יערוך',  חמוצית לאגס או לתפוח־עץ, וכבר אינני מדבר על אתרוג, ועל 'גפן ותאנה ורימון'? וכי זה נקרא פרי חשוב?

נראה לי, כי החשיבות של החמוציות, בודאי שאינה מבחינת הטעם. אלא שהאנשים בשנים האחרונות, לוקחים זאת בגלל שאומרים כי יש בהם טעמים בריאותיים, לצרכי רפואה. ורק זאת היא הנקודה בחשיבותם. אומרים, כי יש בפרי זה, חמרים נוגדי חימצון, והדבר טוב לדם, ומועיל לפטריות. לכן אנשים לוקחים זאת. אומרים להם, תאכלו כל יום כף חמוציות, והדבר מועיל גם לפטריות שבאצבעות הידיים ואפילו הרגליים. אבל בעצם, זה לאו דוקא הפרי הזה, אלא כל פרי שהוא אדום, כגון רימון ודובדבן, וכדומה, הוא טוב נגד פטריות. לכן מסתברא לענ"ד, כי החשיבות של פרי חמוצית אינה מפני שאוהבים זאת, ושהאנשים רוצים אותו, אלא שהם מבינים כי הדבר טוב ומועיל מבחינה רפואית. אבל א"א להשוות זאת, לפירות האחרים.

לכן אני אומר, כי הדבר אינו כ"כ פשוט, לבוא ולהגיד דלכולי עלמא כיום תהיה הברכה שלו 'בורא פרי העץ' לכתחילה.

אבל מאידך, בדקתי זאת, לדידן. רציתי לראות, מה אומרים על כך חכמי תימן וחכמי ספרד. הרי כל הפירות האלה, יגידע"ש ודומיהם, באים מארצות אשכנז, מאירופה, מרוסיה ופולין. א"כ האשכנזים כותבים, כי מצד הדין, הברכה 'בורא פרי העץ', אבל המנהג לברך 'בורא פרי האדמה'. אבל יש לעיין, מה כותבים על כך, הפוסקים שלנו. פתחתי את השת"ז, והנה הוא התעלם בכלל מכל העניין הזה, ולא הביא זאת. כי בשביל מה שיביא את הפירות של המג"א? הוא לא העלה זאת בכלל, כי לא הכירו את הדבר, וממילא אין טעם שיעתיק זאת. אם כן, נשארה לנו ההלכה, שברכתם 'בורא פרי העץ'.

שאלה מהקהל: אולי זה דומה ל'דַּוְם - דַאוּם'?

תשובת מרן שליט"א: ה'דַּוְם - דַאוּם' הוא עץ סרק. אמנם בתימן 'העולם' בירכו עליו 'העץ', ויש להם על מה שיסמוכו, ובמקום מנהג אין אומרים סב"ל. אבל מהרי"ץ אומר שברכתו 'שהכל', וכן עיקר במקום שאין מנהג.

שאלה מהקהל: אבל אם יגדלו עכשיו מבחינה מסחרית?

תשובת מרן שליט"א: זהו משהו אחר, יכול להיות כי אכן הוא יהיה חשוב.

שאלה מהקהל: מה לגבי ה'עינב'?

תשובת מרן שליט"א: כל דבר, צריך לדון לגופו. האם הוא עץ סרק, או שלא? ואכן עִנַּאבּ הוא עץ סרק. שמו אינו עֵינָב, אלא עִינּאבּ. כי עֵינב, אלו הם הענבים בלשה"ק. כמ"ש וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר [דברים ל"ב, י"ד]. עִנַּאבּ, זה שֵׁם פרי אחר לגמרי, שנקרא כן בערבית. [תסתכל בחלק הדקדוק, ישנו דגש באות נו"ן. זאת הוספתי בלשון מליצה]. שלא יחליפו ויתבלבלו. [פרי העִנַּאבּ, הוא מעין זית מאורך, צבעו ירוק, וכשהוא בשל נהיה אדום. מתוק, וגרעין בתוכו. העץ גדל ישר, כמו עצים רבים, לא כמו ענבים שמתפרסים לצדדים].

הכף החיים [סימן ר"ג ס"ק ח] שהוא ספרדי, מעתיק את הפוסקים בעניין זה, וכן את דברי המג"א. הוא כותב כך, וכן על מה שכתב המג"א, שעל יאגידע"ש השחורים, לברך בורא פרי העץ, כתב חיי אדם [כלל נ"א אות ט'], דהעולם נוהגין לברך בפה"א, דלא חשיבי כ"כ פרי יעו"ש. דהיינו, גם כף החיים בעצמו, לא היה לו מה להגיד בעניין זה, כיון שהוא לא הכיר את הפירות הללו, והרי הוא היה בבגדאד ואח"כ בירושלם עיקו"ת, לכן הוא העתיק בשתיקה את מה שכתבו הפוסקים האשכנזים, והמשיך בדרכו.

במלים אחרות יוצא, כי כך היא ההלכה גם לדידן, דהיינו לפי חכמי תימן וספרד. וזוהי בעצם שאלה כללית, על כל דבר שלא היה מצוי אצלנו, ואילו במקומות האחרים הוא היה מצוי, האם המנהג שהיה באותם המקומות, קובע גם כלפינו? בפשטות נראה שלא. אבל בסופו של־דבר מתברר, כי גם אצלם, מנהג זה אינו פשוט ומוסכם. לכן לדידן, בודאי כי פשוט יותר לברך 'בורא פרי העץ' על החמוציות, וכך העיקר לדינא.

לגבי הפסיפלורה, הבעיא יותר מסובכת. אינני צריך להאריך כ"כ בעניין זה, כיון שבזמן האחרון, ידידנו הרה"ג אורן צדוק שליט"א, מרבני בית ההוראה 'פעולת צדיק' בקרית ספר, פירסם מאמר על עניין זה, בעלון 'פעולת צדיק' [עלון מס' 60, כסלו התשע"ד], ואפשר לראות זאת שם. מובאים שם כל השיטות, והמסקנא כי הברכה היא 'בורא פרי האדמה', ולא נוהג בכך דין ערלה.

אולם התעוררתי שוב לנושא זה, כיון שהרה"ג נתנאל עומיסי שליט"א, שגם הוא מרבני בית ההוראה 'פעולת צדיק' בקרית ספר, שלח לי חומר נוסף בעניין זה, ואחרי עיון חוזר חושבני כי אולי ישנה איזו נקודה, שעדיין צריכה עיון בנושא הזה, אולי יותר 'מבחינה מציאותית', ואסביר כעת מה היא הנקודה.

הרי בעצם, כאשר דנים על הפסיפלורה, האם הוא עץ או שהוא ירק, צריכים לדעת כי הנפק"מ היא לאו דוקא לגבי דין ערלה, או לגבי ברכת 'בורא פרי העץ', אלא שיש בכך גם נפק"מ לדיני כלאי הכרם. הרי כידוע, את הירקות צריכים להרחיק מן הגפן, שיעור ששה טפחים. ומן הכרם, צריך להרחיק שיעור ארבע אמות. כרם היינו, 'שניים זה כנגד זה ואחד יוצא זנב'. וגפן היינו, גפן יחידי. א"כ, אם עץ הפסיפלורה הוא ירק, אזי צריך שתהיה הרחקה ממש. כמו־כן ישנה נפק"מ, לגבי מעשר, מתי ראש השנה שלו? וכמו־כן ישנה נפק"מ, לעניין איסור ספיחים, בשנת השמיטה שתבוא עלינו לטובה. א"כ צריכים לדעת, כיצד להגדיר אותו?

לפי שלשת הכללים שאמרנו מקודם, פשוט שהברכה על הפסיפלורה היא 'בורא פרי האדמה', ושלא נוהג בה דין ערלה, כיון שהתברר כי הגרעין שלה עושה פרי בתוך שנה.

וכן לגבי הפרטים הנוספים, גם עץ הפסיפלורה, הוא חלול. אמנם אין החלל גדול, כמו בעץ הפאפיה, אבל יש לו חלל קטן. אותו הדבר, לגבי ה'ביסבאס', דהיינו הפלפל החריף, גם לו ישנו חלל, ולכן ברכתו בפה"א, וכן שהפרי הולך ומתמעט, ולאחר כמה שנים כבר אינו מחזיק, א"כ לא יכול להיות שנוהג בו דין ערלה. שהרי התורה אמרה שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים [ויקרא י"ט, כ"ג], ואם שלש שנים אסור לאכלו, א"כ יוצא שישנו פרי האסור באכילה, ולא מצאנו כי ישנו פרי האסור באכילה. לכן, אם נאמר שיש בו דין ערלה, הרי אין מציאות שהפרי הזה יֵאָכל. על כרחך, שהוא נחשב כירק. אותו הדבר לגבי העניין הנוסף, שהוא מגדל את הפרי מהגרעין וכו', וכבר כתבנו על כך בשו"ת עולת יצחק [ח"ב סימן רכ"א]. בכל אופן יוצא, כי לשיטתנו הדבר פשוט, שהוא נחשב כירק. גם אם נגיד, שהחלל אינו נחשב כ"כ חלל, כיון שהוא חלל דק, אבל בספר חלקת השדה הוכיח הרב רווח שליט"א [בסימן י"ז], כי אפילו חלל קטן, נחשב חלל. ומבחינת התנאים האחרים, פשוט שהדבר כך.

אולם הנקודה הנוספת, מה שבכל זאת אינו ברור בנושא זה, מה יהיה לפי שיטת החזו"א, האומר כי לא מספיק כלל זה, של מוציא פרי מהגרעין תוך שנתו, אלא אם כן אין קיום לפרי, דהיינו שאינו מתקיים יותר משלוש שנים. אולם הפסיפלורה, אמנם מורידים אותו אחרי כמה שנים, אבל התברר כי מה שמורידים אותו, אינו מצד הפרי בעצמו, אלא מסיבות אחרות. זאת הנקודה שאינה ברורה כ"כ. כלומר, מורידים את הפסיפלורה, בגלל כל מיני מחלות שבאים לעץ, או בגלל תנאי הגידול שלו. אבל מצד עצמו, הוא יכול לחיות הרבה שנים, אולי עשר או חמש עשרה שנה. א"כ מה שהוא מתמעט, זהו רק בגלל שלא מגדלים אותו בצורה הנכונה.

שלח לי ידידנו הרב עומיסי שליט"א, מאמר שהתפרסם בקובץ 'התורה והארץ' [חלק ה' עמ' 144], שם כתוב כי שיח זה יכול לחיות מספר רב של שנים. אבל מקובל אצל המגדלים, לחדש את הגידול אחרי שלוש שנים, בגלל שהיבול פוחת והולך. אבל זה לא נובע מתכונות הצמח, אלא משיטות הגידול והטיפול בו. דהיינו, הוא צריך הרבה שמש. אבל אם יטפלו בו בצורה הנכונה, שיהיה עליו מספיק שמש, אין שום סיבה שהיבול יפחת. זאת הסיבה האחת. שנית, יש כל מיני מחלות, וירוסים, שגורמים לו שהוא מת. לכן אחרי שנים שלושה יבולים, רגילים לעקור את המטעים. יוצא א"כ, כי מצד עצמו הוא אכן יכל לחיות הרבה שנים. אמנם במציאות, הוא לא חי הרבה שנים, מהסיבות הנ"ל. אבל אם תטפל בו בצורה הנכונה, הוא אכן יכול לחיות. ממילא כבר ישנה שאלה, כיצד לדון זאת. אולם כבר אמרתי לכם, כי בספר חלקת השדה כתב, ולשיטתנו בודאי שהדבר נכון ופשוט, כי אם מקבלים את הכלל של גרעין הנותן פרי בתוך שנה, אזי הוא כירק.

אולם השאלה היא, כי לדעת החזו"א, כפי שמובאת כאן בקובץ התורה והארץ, שהפיחות ביבול, צריך להיות אחד מתכונות הצמח. אך אם פיחות זה נובע מסיבות צדדיות, כגון תנאי גידול שאינם מתאימים, אזי ודאי שאין זו תכונה בצמח המגדירתו כירק. דהיינו בארץ ישראל, שאין את הסיבה של מחלות וכדו'. התברר שגם בחו"ל, ישנה הפחתה ביבול עד כדי תמותה, אך גם שם הסיבות לכך הן סיבות צדדיות, כגון וירוסים מחלות וכדו'. דהיינו, גם בחו"ל הוא היה יכול לגדול יותר.

זאת נקודה הצריכה עיון, אליבא דשיטת החזו"א, שהקובע הוא, כמה שנים העץ מתקיים. על טענה זו, לא ראיתי תשובה ברורה בספר חלקת השדה. אבל אם נקבל את הכלל של הרדב"ז, של מביא פרי בתוך שנתו, אזי אין הכי נמי.

במלים אחרות יוצא, כי מעיקר הדין, לא נוהג בו דין ערלה, וברכתו 'בורא פרי האדמה'. ואולי לכו"ע ברכתו בפה"א, מן הספק. אבל מצד ערלה, אליבא דהחזו"א, מי שיחמיר תבוא עליו ברכה.

שאלה מהקהל: מי שמגדל אותו בגינה, בתור שיח לגדר בו?

תשובת מרן שליט"א: פשוט שאין דין ערלה. כי אם לא נוטעים אותו לצורך מסחר, ולצורך אכילה, אלא  בשביל גדר, בודאי שאין בו דין ערלה, כפי ששנינו, הנוטע לסיג ולקורות, פטור מן הערלה [ערלה א, א].

שאלה מהקהל: ואם הוא גם לאכילה וגם לגדר?

תשובת מרן שליט"א: כיון שהוא גם לאכילה, חייב. [ועי' דרך אמונה על הרמב"ם פ"י ממעשר שני אות י"א]. לכן אני אומר, כי המציאות צריכה עיון. משום שלפי דבריהם, הוא מסוגל לחיות הרבה שנים, אם תטפל בו בצורה הנכונה.