דין עניית אמן אחר השליח ציבור בברכת ספירת העומר, כאשר הוא מברך ביחד עם הש"צ

דין עניית אמן אחר המברך בברכות המצוות או השבח, לאחר שבירך בעצמו בלחש, אי הוי הפסק. גדר תוך כדי דיבור, ותמיהה על בעל ענף חיים. גדר דין כל העונה אמן אחר ברכת עצמו הרי זה מגונה. במקום מנהג לא אמרינן סב"ל, וק"ו לא הפסק בין ברכה למצווה. אין צורך להחמיר במקום שיש מנהג, והגדרים בעניין זה.

מתוך שיעורו השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן

שנמסר במוצש"ק אחרי מות - קדושים ה'תש"ע בבית המדרש "פעולת צדיק" ב"ב

נשאלה שאלה בבית המדרש. הרב מברך בבית הכנסת 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר', מתכוין להוציא את כולם ידי חובה, וכולם סופרים. כך המנהג מה שמקובל ביהדות תימן, שלפי כל הפוסקים כך ההלכה מצד הדין, שהברכה מוציאים את כל השומעים ידי חובתם. אם המברך מכוון להוציא את כולם והשומעים מתכוונים לצאת, יוצאים ידי חובה. בספירה, לא סומכים על מה שהוא יספור, כמו על הברכה, כי לכאורה אם אתה אומר שהוא מוציא אותי ידי  חובה בברכה מצד שומע כעונה אז אולי גם בספירה. אלא שבספירה עצמה, כל אחד צריך לספור לעצמו. כל אחד ואחד. זה מבואר בפוסקים באריכות. אבל לגבי הברכה יוצאים ידי חובה בשמיעה, ואדרבה יש עניין של ברוב עם הדרת מלך, ואחד יברך לכולם. אלא א"כ יש חשש שהמברך לא מכוון להוציא ידי חובה, במקרה כזה עדיף שכל  אחד יברך לעצמו.

א"כ השאלה היא, האם באופן כזה, שאדם אומר את הברכה ביחד עם המברך, דהיינו, אחד מברך לכל הציבור בכל רם, אבל הוא חושש שאולי הוא לא מכוון להוציא אותו ידי חובה, או אפי' הרבה אנשים שחוששים כך, והם אומרים איתו ביחד את הברכה בשקט, האם יענו אמן על הברכה ששמעו מפיו או לא. בשלמא כשאני רק שומע, אני עונה אמן, כמו המברך המוציא לחם מן הארץ, עונים אמן ואוכלים, כך עושים בבית, במשפחה, בסעודות גדולות, עונים אמן ואוכלים. אבל עכשיו, שאני לא יוצא ידי חובה בברכה ממנו, אני מברך בעצמי, אם אני אענה אמן אולי זה הפסק. מה צריך לעשות?  מקדים שלש תיבות, כי אם לא, אין מה לדבר, הוא נקרא עונה אמן על ברכת עצמו. מדובר שהשומע מזדרז ומברך על ספירת העומר, ממתין ושומע שלש תיבות, האם יענה אמן או לא יענה. האם הוי הפסק או לא. הנושא הזה קצת מעורפל.

בתשובה להערה מהקהל: בברכת ברוך שאמר, יש אנשים מדקדקים, שאומרים את הברכה בלחש, ולא סומכים על מה שהש"צ אומר, מברכים בעצמם, האם יענו על הברכה ששומעים אמן או לא יענו. פה יש הבדל. על ספירת העומר זו ברכה על מצוה, שם זה ברכת השבח, מלך מהולל בתושבחות ואח"כ מזמור לתודה או מזמור שיר ליום השבת, ממילא גם אם נגיד ששם מותר, עדיין לא אומר שגם פה שזה ברכה על מצוה שיהיה מותר. שם בודאי מותר, כי שם זה יותר קל. האמת היא שיש מפרשים שסוברים, מובא גם בבית יוסף, ובאחרונים שמפרשים שברכת ברוך שאמר היא ברכה על הזמירות. ברכה שנתקנה על הזמירות והיא מעין ברכת המצוות. ולא רק היא, אלא אותו דבר גם בברכת קריאת שמע. הברכה האחרונה ודאי שיש ראשונים שסוברים כך, ברכת אהבת עולם, ברוך אתה ה' הבוחר בעמו ישראל באהבה, שמע ישראל. יש כאלו הסוברים שהברכה הזאת יש לה דין כברכת המצוה, ככה נראה גם לכאורה מהרמב"ם. הרמב"ם בהלכות ברכות מביא את ההלכה שאסור לאדם לענות על ברכת עצמו, כל העונה על ברכת עצמו הרי זה מגונה. אלא א"כ יקדים.

כמה צריך להקדים? מינימום שתים? אומרים פה שהכי פחות שתים. נכון, כתוב כך בכמה ספרים, אבל אני לא מבין את זה, לא יודע מאיפה לקחו את זה. הם כותבים שתים שלש תיבות. זה לא מבואר ברמב"ם. לכאורה צריך שלש תיבות, כי הענין הוא שכדי שלא ייראה שעונה אמן, צריך הפסק של יותר מכדי דיבור, ואין דעה שתוך כדי דיבור זה שתי תיבות. יש מחלוקת אם זה שלש או ארבע. יש דעות שזה ארבע תיבות, אבל להלכה פוסקים שלש תיבות. לפעמים סומכים על הדעות שזה ארבע. יש שאלה האם הסלסול והניגון מצטרף, זו עוד שאלה. אבל בכל מקרה צריך משך זמן של שלש תיבות. אבל כדי שתי תיבות, כותבים את זה ואני מתפלא על זה, זה כתוב בסידורים בפירוש של בעל ענף חיים על התכלאל, הוא כותב את זה כמה פעמים, הוא לא מציין מקור. תמוה לי הענין, לא זכיתי להבין את זה, לא יודע מאיפה הוא לקח את זה. לדוגמא לגבי תפילת שמונה עשרה, הוא דן מה קורה כשמתפללים ציבור עם החזן רק חזרה בלי לחש, כמו שאנחנו עושים בר"ה בקביעות, או כשהזמן דחוק אפילו במנחה או במוסף. בהרבה בתי כנסת מתפללים מוסף תפילה אחת, בזמנינו זה קצת יותר מדי קולא, כי בדורות שעברו שהיו מתפללים בד"כ מוסף בתפילה אחת, בגלל שכבר היו הרבה שעות בבית הכנסת, כבר קשה להשאר, אז התפללו מוסף ביחד עם ש"צ. בכל אופן, אבל בכל מקום שיש דוחק, שהציבור נחפז, או שעומד להיות שקיעת החמה, ואין זמן להתפלל לחש, מתפללים מילה במילה עם הש"צ, על זה מדבר ענף חיים באות מ"ו, הוא רבי אברהם אלנדאף מי שהדפיס את העץ חיים לראשונה, הוא כותב בסוף וכשמתפללין כל התפילה בקול רם, יכולים הציבור להקדים שתים או שלש תיבות ולענות אמן אחר כל ברכה ואין בזה הפסק. שתים או שלש תיבות, מאיפה נלקח השתים לא ידוע לי, לא מקור ולא טעם, לא יודע איך זה מועיל. זה צריך עיון.

בכל אופן, הדין הוא, כל העונה על ברכת עצמו הרי זה מגונה. בא הרמב"ם וכותב כללים בענין הזה. מתי עונים אמן על הברכות, כגון על ברכות ההפטרה, אנחנו אומרים ברוך אתה ה' מקדש השבת, אמן. כי יש לנו כמה ברכות. בשמונה עשרה, המברך את עמו ישראל בשלום אמן, אמרנו תשע עשרה ברכות. ברכת המזון, בונה ירושלים, אמן. השכיבנו הברכה השניה בין מי שחותם שומר עמו ישראל לעד, ובין מי שחותם המולך בכבודו וכו' ימלוך לעולם ועד, עונים אמן. כי זה סיום של הברכות. ברכת ישתבח יש מחלוקת, בלדי לא עונים אמן, שאמי עונים אמן. המחלוקת היא משום שפה הם לא ממש ברכות סמוכות. אני מדבר על ש"צ או על מי שאומר איתו בלחש מילה במילה ומקדים שלש תיבות, האם יענה מלך מהולל בתשבחות אמן או לא. לפי הרמב"ם, ומהרי"ץ כותב וכן מנהגינו, שלא עונים אמן אחרי ישתבח, כי זה לא נחשב ממש ברכות הסמוכות. ברוך שאמר היתה בהתחלה, אחר כך ישתבח, ובאמצע יש זמירות, ממילא הן לא ממש סמוכות. צריך ממש סמוכות, כמו בשמונה עשרה כמו בברכת המזון. אומר הרמב"ם בפרק א' מהל' ברכות הל' ט"ז כך, כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה. והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות הרי זה  משובח, כגון אחר בונה ירושלם בברכת המזון, ואחר ברכה אחרונה של קרית שמע ערבית, וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות, עונה בה אמן אחר עצמו. והוא מסביר בהל' י"ז, ולמה יענה אמן בבונה ירושלם והרי אחריה ברכת הטוב והמטיב, מפני שברכה זו בימי חכמי משנה תקנוה, וכאילו היא תוספת, אבל סוף עיקר הברכות של מזון היא בונה ירושלם. בבונה ירושלים נגמרו הברכות שהם דאורייתא. לכן אומרים בונה ירושלים, אמן. יש כאלו שאומרים אמן בקול, ויש כאלו עונים בלחש, מפני עמי הארצות שלא יזלזלו בברכה הזאת. לכן צריך להגיד אמן לא בקול רם.

בתשובה לשאלה מהקהל: נכון. יש תימנים שעונים אמן בקול, זה הגיע אליהם מההגה"ה של הרמ"א. אמר לי הרש"צ  הרב שמעון צאלח שהוא צאצא של מהרי"ץ, דברתי איתו על הנושא הזה, הוא אומר לי, הרבנים המובהקים אומרים בלחש. הדיקנים, אבל אצל רובם זה כבר השתנה. צריך לדעת, יש רבנים דייקנים ויש לא דייקנים. אגיד לך, בזמנינו יש כמה שמקפידים על דיוקים ומנהגים, יש רב אחד כתב בהגדה של פסח שלו, אנחנו מנהגינו שהנשים עושות הסבה בליל פסח. מישהו ראה דבר כזה? נהגו התימנים? לא נשמע דבר כזה. אבל כך כתוב שחור על גבי לבן, לך תכחיש. לא התעצלתי והרמתי אליו טלפון, על סמך מה כתב את זה. הוא אמר, אני לא יודע, עשינו ליל הסדר אצל השכנים שלנו, וראיתי שהנשים עושות הסיבה. על סמך זה כתב כך. הוא לא ברר מה עושים, זה מה שהוא רושם לפי מה שראה אצל השכנים. תמיה תמיה תמיה אני. תמיהה טובא. ככה אפשר לסמוך?

אגיד לכם סיפור אחר, רב אחר, פרסם ספר, הרי ידוע אצל כל התימנים שבשבעה נקיים לובשים בגד לבן. זה לא הלכה אבל זה מנהג מקובל ומפורסם. ללבוש בגד צבעוני בשבעה נקיים זו לא תרבות של יהודים. זה ידוע ומפורסם אצל כל בר בי רב. עכשיו, יש מקומות בתימן שלובשים לבס שחור, אז מישהוא כתב שבתימן נהגו ללבוש בגד שחור בשבעה נקיים. תמהתי על זה, איך יתכן? אמרתי, אני אשאל אותו ישירות. באתי לשאול, הוא כעס עלי, אמר לי, מה אני לא יודע מה אני כותב? בכעס. אמרתי לו, מחילה מכבודך, אני רק רוצה לדעת. כי אני שאלתי, ואף אחד לא אמר כך. אז הוא אמר, אני שאלתי. את מי שאלת? בטח שאלת בשיעור. אמר לי, כן, שאלתי בשיעור את כולם, וכך אמרו. אמרתי לו, בסדר, עכשיו הבנתי, אם שאלת את הגברים בשיעור, הם באמת לא יודעים שבשבעה נקיים שמים משהו לבן. גם מי שלבש שחור, שם חתיכת בגד לבן כנגד אותו מקום, כדי שזה יהיה בגד לבן, אבל הגברים לא שמים לב, הם לא יודעים, הם רואים שזה שחור וזהו. בקיצור, לשאול ולברר בדיוק על מנהגים, צריך לדעת בצורה מדויקת, ולא לסמוך על שמועות וסיפורים. הגברים לא יתיחסו לזה, לכן צריך לשאול מי שעסק באותו דבר.

שאלה: הבעיה שזה יצא בספר.

הרב: כן, נכון. יצא ספר, וזו בעיה. מה אפשר לעשות? אפשר למחוק את מה שכתוב? אפשר רק לכתוב הפוך. מה לעשות.

ממשיך הרמב"ם ואומר, ולמה לא יענה אמן אחר אהבת עולם, מפני שהיא סוף ברכות ראשונות. שואל הרמב"ם, למה אחרי ברכת אהבת עולם בקרית שמע לא עונים אמן? הרי ברכנו יוצר אור ואח"כ אהבת עולם, צריכים לענות אמן, הרי יש פה ברכות סמוכות. אומר הרמב"ם, מפני שהיא סוף ברכות ראשונות. אמן לא אומרים אחרי ברכות ראשונות אלא אחרי ברכות האחרונות. דהיינו, בשחרית זה יהיה אחרי גאל ישראל, אבל שם יש ויכוח אם אפשר, מסיבה אחרת, שצריך לסמוך גאולה לתפילה. אבל נפקא מינה לערבית, כי בערבית אחרי השכיבנו אפשר לענות, כי הרי בערבית לא חייבים לסמוך גאולה לתפילה, אנחנו אומרים קדיש ומפסיקים, אם כן יוצא ששם כן עונים אמן, כי זה בסיום ברכות אחרונות. אבל אחרי ברכות ראשונות לא עונים אמן. ובהמשך הוא מוסיף, וכן כל כיוצא בה מברכות שמברכין אותן תחלה לדבר, כגון ברכות שמברכין לפני קריאת מגלה והדלקת נר חנוכה, לא יפסיק באמן בין ברכה ובין דבר שבירך עליו. פה הוא מסביר, מאחר וזו ברכה ראשונה, אם תענה אמן, פירושו שאתה מפסיק בין הברכה למצוה, לכן א"א לענות אמן. כגון הברכה שמברכים לפני קריאת המגילה והדלקת נר חנוכה. דהיינו, לפני מגילה מברכים שלש ברכות, על מקרא מגילה, שעשה ניסים ושהחיינו, למה לא עונים אמן? אומר הרמב"ם, כי אם תענה אמן, מפסיק בין הברכה למצוה. אותו הדבר לגבי נר חנוכה, ג"כ ברכנו שלש ברכות, להדליק נר שלחנוכה, שעשה ניסים ושהחיינו.

דרך אגב, יש ויכוח בפוסקים, לדעת הרש"ש כשמברכים להדליק נר של חנוכה מיד מדליקין. יש דעה כזאת. מהרי"ץ בעץ חיים אומר לא כך, אלא שצריך להדליק רק כשגמר את כל הברכות, והוא מציין רמב"ם פרק ראשון מברכות. דהיינו, הוא דייק פה את הרמב"ם, כי להרמב"ם פשוט שמברכים את כל הברכות, כי  הרמב"ם אומר שזו הפסקה. כי הרמב"ם אמר, הברכות שמברכין, לברך את שלשת הברכות לפני שמתחיל להדליק את החנוכה, ולפני שאתה מתחיל את המגילה.

יוצא מכל האמור, שלדעת הרמב"ם עניית אמן זו הפסקה, ולכן לא לענות.

אם כן נחזור לנידון שלנו, ברכת על ספירת העומר, אמרנו שיש אנשים שלא מסתפקים לשמוע, אלא אומרים את הברכה בלחש בעצמם, לכאורה אם יענו אמן אחר ברכת החזן, הם מפסיקים בין הברכה לדבר שמברכים עליו. אותה שאלה יכולה להיות גם לגבי קידוש, לגבי ברכת המוציא, ברכת תפילין ועוד.

למשל, אדם עושה קידוש, השומעים יוצאים ידי חובתם בשמיעה, שומע כעונה, וכך זו המצוה לכתחילה כמובא ברמב"ם, וכך ברוב המקומות נוהגים, ואצלנו כולם. בכל אופן, קורה שיש אדם זקן בן שמונים או תשעים אז את בורא פרי הגפן הוא עוד אומר בסדר, אבל הברכה אחרי כן הוא כבר מתחיל לבלוע מילים, או שאומר כמה מילים בשקט, לא נשמע, ויש לו בן שרוצה לצאת ידי חובת קידוש, אם יגיד לאבא תגיד בקול, הוא לא מסוגל, ואם יעשה לו קידוש לבד האבא חלשה דעתו. זו שאלה ששאלו את הגרי"ח, בעל בן איש חי בשו"ת רב פעלים, והוא אומר, תעשה קידוש לבד. אם אתה לא יכול לצאת ידי חובה בברכת האבא, את הברכה השניה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו תברך בפני  עצמך. מה עם הכוס? הרי אם אני אחזיק כוס האבא גם ישאל וגם יעלב, הוא אומר, לא, אתה לא חייב להחזיק את הכוס, רק תסתכל על הכוס. כי הענין להחזיק את הכוס בשעת הברכה, זה לא חובה. דהיינו אפילו אדם רגיל, בפני עצמו, רוצה לברך על הכוס בקידוש, אם הוא לא החזיק את הכוס של הקידוש זה לא מעכב. זה לא לעיכובא. ממילא פה זה מקרה של שעת הדוחק, מאחר והוא לא יכול לקדש, וחייב לסמוך עליו, ואין אפשרות לתקן את המצב, אז מה שאתה יכול לעשות הוא להגיד את הברכה בשקט לעצמך, שהוא לא יבחין שאתה אומר את הברכה בשקט.

עכשיו השאלה, הגעתי ברוך אתה ה' מקדש השבת, הקדמתי שלש תיבות, עכשיו האם אני אענה אמן על ברכת הזקן או לא? זו אותה שאלה. וכן שאלות בסגנון הזה, אדם מברך אשר קדשנו במצוותיו וציונו להניח תפילין, פתאום הוא שומע מישהוא מברך להניח תפילין, הוא עוד לא הספיק להדק, האם יענה אמן. הרי זה הפסק. וזה כשאין קשר ביני לבינו בכלל, בעומר עוד יש עוד קשר. אותו דבר לגבי ברכת המוציא, מברך המוציא לחם מן הארץ, פתאום שומע עוד מישהוא מברך המוציא לחם מן הארץ, ואני עוד לא הספקתי לאכול, האם אני יענה אמן על הברכה שלו. אם אענה, יוצא לכאורה שאני מפסיק. ועוד שאלות בסגנון הזה. אפילו בתוך ברכת המזון, אתה מברך ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון, ופתאום שומע מישהוא משולחן אחר גם מברך על הארץ ועל המזון, האם אני אענה אמן?

ולמעשה השאלה הזו אותו הדבר גם בשמונה עשרה, אבל שם מהרי"ץ כבר פשט לנו את הספק. לגבי תפילת שמונה עשרה, למשל בר"ה שאנחנו מתפללים עם הציבור בקול רם, אז בדורות הראשונים שהיו מכוונים, היו מתפללים תפילת מוסף של ר"ה בשמיעה, דהיינו הש"צ היה אומר את הברכות, את כל התשע ברכות, עם התקיעות, והציבור יצא יד"ח בשמיעה שמעו וכוונו. אבל בדורות האחרונים, כבר כמה מאות שנים, שהדורות נחלשו ואנחנו חוששים, וזה מצוי שמסיחים את הדעת, א"כ א"א לצאת יד"ח בשמיעה, ואומרים איתו מילה במילה. האם יענה אמן כששומע אותו גומר את הברכה מגן אברהם, או כל ברכה, זוכר הברית, כל הברכות הרגילות והלא רגילות. או תמיד, בכל תפילות הלחש של כל ימות השנה, בחול או בשבת, האם נענה אמן או לא נענה אמן? אומר מהרי"ץ כבר פשטו רבנן קמאי בתכאליל, שעונים אמן. תקדים לפניו, תסיים לפני ש"צ, ואז זה לא נחשב הפסק, כי זה מהענין של התפילה. אתה עונה אמן על אותו נושא, זה לא ששמעת עכשיו מישהוא מברך שהכל נהיה בדברו, בזה נכון שלא עונה, כי זה לא נוגע לענין שלו, או אם אתה שומע מנין אחר שאומר קדיש, זה לא קשור למה שאתה נמצא בו, אבל כשאתה נמצא באותו נושא, עונים אמן. והוא הדין לגבי ברכת כהנים, כשמתפללים תפילה אחת, אפילו שבעצם ברכת כהנים זה לא ממש חלק מהתפילה, אבל בגלל שחז"ל קבעו את הברכה הזאת לפני ברכת שים שלום, וישם לך שלום, חז"ל קבעו את הברכה הזאת במקום הזה, אם כן אתה עונה, לא רק על הברכות שהכהנים אומרים, אלא גם על ברכת המצוה, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו וקדשנו בקדושתו של אהרון, שזו הברכה של הכהנים על המצוה, גם על הברכה עונים אמן  וזה לא נחשב הפסק.

אבל לגבי הנידון שלנו, ברכות המצוות, כמו שדיברנו, על ספירת העומר, בזה אין לנו ראייה מדברי מהרי"ץ. כי בברכת המצוות וברכות הנהנין, לכאורה זה יותר חמור.

בתשובה לשאלה מהקהל: אשריך וטוב לך. בשע"ה כתוב, אבל מישהוא שלח לי שאלה השבוע על הדבר הזה. הוא קרא את השע"ה, ואמר, תמה אני, למה להקיל? אפשר למצוא פתרון.

בשע"ה בהלכות ציצית, סימן ח' סעיף י"ח כתוב כך, שניים או שלושה ויותר, העומדים להתעטף כאחת, דהיינו לכל הפחות בתוך כדי דיבור, עדיף שאחד יברך בקול רם ויכוין להוציאם ידי חובתם, וגם הם יתכוונו לצאת, משום ברב עם הדרת מלך. וכשמסיים הברכה יענו אמן ויתעטפו. וכן הוא מנהגינו. היום, לא מצוי הדבר הזה, כי היום כל אחד מתעטף לבד. אבותינו היו הרי מתפללים מוקדם, ויוצא שכשמגיע זמן ברכת ציצית, כולם עומדים באותו רגע ומתעטפים בציצית. באותו זמן. כי גם אם היו מעוטפים מלפני כן, למשל באשמורות, אבל כשמגיע הזמן היה עומד ש"צ מברך וכולם יוצאים ידי חובה בברכה שלו, מתעטפים בבת אחת. ממש ברוב עם הדרת מלך, לראות את המעמד הזה, ממש כבוד שמים, ברוב עם הדרת מלך כפשוטו. אם כל אחד מברך לעצמו זה לא כבוד, לא הוד ולא הדר. אם כן, אחד מברך לכולם, וכן הוא מנהגינו בזה ובכיוצא בזה, כגון בברכת הלל ולולב וספירת העומר ולבנה. כמה דוגמאות למשל הלל בקרוי, עונים הללויה ולא צריך להגיד איתו, שומעים ועונים הללויה. אבל כשמברך ש"צ לגמור את ההלל, ואדם חושב אולי הש"צ לא מתכוין להוציא אותי ידי חובה, אולי הוא לא אדם הגון, לא ראוי, מי יודע אם הוא מכון, אולי חולם, אולי הוא עם הארץ, אולי יודע לקרוא אבל לא יודע הלכה, אני אברך בעצמי, למה אני אצא בברכה שלו. בעבר כנראה לא היו מצויים דברים כאלו, סמכו שהוא ברך כראוי. לולב, אותו דבר. על ספירת העומר, זה מה שאנחנו מדברים. ולבנה, שמברכים על הלבנה במוצ"ש. זה הרישא. אבל הסיפא בשע"ה, מיהו נראה שבזמנינו טוב שכל אחד יאמר עמו בלחש, שמא אינו בקי לכוון להוציא  ידי חובה, או אינו נותן לב לדבר. ויסיים קודם לו שלוש תיבות כדי שיוכל לענות אחריו אמן. פה העלינו, שבזמננו שהדור נחלש, יותר טוב לא לסמוך על ש"צ, אולי המברך לא בקיא, ולא יודע את ההלכה שצריך לכוון לצאת ידי חובה, או שאינו נותן לב לדבר, גם אם הוא יודע אולי הוא לא שם לב. לכן הוא מברך, ויסיים קודם לו שלוש תיבות כדי שיוכל לענות אחריו אמן. כתבנו במפורש שאפשר לענות אחריו אמן. אבל שאל השואל, למה לסמוך על זה? נכון שיש דעות שמתירים, אבל למה להקל.

ועוד יותר, הרי יש פתרון, אפשר להגיד עם החזן מלה במלה עד הסוף, ואז גם אם ירצה, לא יוכל לענות אמן, כי הוא נקרא עונה אמן אחר ברכת עצמו.

למעשה השאלה הזאת מתחילה בבית יוסף בסימן נ"ט. הוא מהראשונים שנגעו בשאלה הזאת. הבית יוסף דן לגבי ברכות קרית שמע, מברכים יוצר אור ובורא חושך, מצד הדין ואבותינו ככה נהגו בעבר, ואולי יש עד היום שנוהגים, לא יודע, אבל בעבר כולם כך נהגו, וזה מדינא דתלמודא, שהש"צ מברך ומוציא את כולם ידי חובה. כך ההלכה, שברכות קרית שמע אפילו הבקיא יוצא יד"ח. זה לא כמו שמונה עשרה, בש"ע מי שבקיא צריך להתפלל בעצמו, מי שלא בקיא יכול לסמוך על שליח ציבור. אבל בברכות קרית שמע, אפילו הבקיא יוצא בברכות קרית שמע שאומר הש"צ. אבל כיון שבדורות האלה אנשים מסיחים דעת, חולמים, אם כן עלולים להפסיד את הכוונה, לכן נוהגים לומר איתו מלה במלה. גם מהרי"ץ כותב את זה בעץ חיים, ונכון לאמרם עם הש"צ בנחת מלה במלה וכו'. בודאי אם הוא מדבר בזמנו ק"ו בזמננו. מנהג נכון להגיד איתו ואל תסמוך עליו. כמובן בלחש, כדי להשאיר את התקנת חז"ל במקומה, לא להגביה את הקול.

הטור מביא בסימן נ"ט בשם הרא"ש אביו, כתב אדוני אבי ז"ל בתשובה, ברכת יוצר אור וערבית אני אומר עם שליח ציבור בנחת, כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם שליח ציבור בשתיקה. וגם אם היה מכוין לדברי ש"צ בשתיקה ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים, הרי הפסיד הכוונה, כי הפסיק באמצעיתה. אם הוא אומר בפה, גם אם חלם, אמר ולא ידע מה אמר, אבל סוף סוף אמר. אבל אם הוא רק מכוון, אם לא שמעת, אין לך כלום ביד. אבל כאן לא כיוונתי, אבל לפחות אמרתי. אבל כשאדם קורא בפיו אף אם קורא מקצתה בלא כונה, יצא. וכשאני מגיע לסוף הברכה, אני ממהר לסיים לענות אמן אחר ברכת החזן. ע"כ. משמע מדברי הרא"ש, שהוא היה עונה אמן גם אחרי יוצר המאורות, וגם אחרי הבוחר בעמו ישראל באהבה. אנחנו לא נוהגים כך. אנחנו נוהגים לענות אחרי יוצר המאורות, אבל אחרי הבוחר בעמו ישראל באהבה, לא עונים. וכך אומר הבית יוסף, ומשמע מדברי תשובה זו, שגם אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה היה עונה אמן. אבל הרבינו יונה כתב בשם הרמב"ם, שאין לו להפסיק כלל. דכיון שאומר הברכות על ק"ש, אין לו להפסיק בין הברכה והדבר שמברכים עליו. וכן הסכימה דעת הרמ"ה והרמב"ן ז"ל, עכ"ל. החולקים על הרא"ש סוברים, שברכות קרית שמע הם כמו ברכת המצוות, כאילו אתה מברך על המצוה, לכן אסור לענות אמן על הברכות האלו. מה הרא"ש סובר? הוא אומר שתי תירוצים, וטעמו של הרא"ש, אפשר שהוא מפני שאין ברכה זו על ק"ש, שהרי אין אנו מברכין אשר קדשנו במצותיו וציונו על ק"ש, הלכך לא הוי אמן הפסק בין הברכה לק"ש. הברכה היא יוצר המאורות, נכון שזה קשור עם קרית שמע, אהבתנו זה קשור לואהבת את ה', יש קשר בין הדברים, אבל זה לא נידון כברכת המצוות ממש עד כדי כך שלא תגיד אחריה אמן. זה התירוץ הראשון של הבית יוסף. אחר כך הוא אומר תירוץ שני, אי נמי, דעל כרחך לא אמרי הני רבוותא שאין לו להפסיק, אלא כשעונה אחר ברכת עצמו. אבל כשעונה אמן אחר ש"צ, לא הוי הפסק. כל מה שאמרו רבינו יונה וסיעתו לא לענות אמן, זה דוקא כשעונה על ברכת עצמו, אבל אם עונה אמן על ברכת ש"צ, זה לא נחשב הפסק. כך כותב במפורש. הוא מאריך בזה, אבל זה לא הזמן להיכנס לפרטים, אבל הוא מוסיף בסוף ואומר ומכל מקום, לא נהגו העולם כדברי הרא"ש, ואינם עונים כלל אחר שום ברכה מברכות ק"ש, אלא אומרים עם ש"צ מלה במלה כל הברכה וחתימתה, ושוב אין להם לענות אמן, דא"כ הוה ליה עונה אמן אחר ברכותיו. אז הוא אומר, לא נהגו העולם.

בכל אופן, יוצא שלפי התירוץ השני של הבית יוסף, האיסור לענות אמן הוא רק על ברכת עצמו, אבל אחרי ברכת המצוות ששומע מש"צ, מותר לענות אמן.

על סמך זה, כותב בשו"ת חן טוב, למהר"י בדיחי, אחד מהגאונים בתימן שהיה ראש ישיבה בישיבה הכללית שהיתה בבית הכנסת של מהרי"ץ, היתה שם ישיבה של ת"ח, והוא דן בשאלה הזאת באריכות בסימן נ"ב, והוא אומר, אנחנו נוהגים כפי התירוץ השני של הבית יוסף. נכון שמרן בשלחן ערוך פסק לא לענות אמן, אבל זה בגלל שמרן בעצמו פסק כמו התירוץ הראשון, בגלל שהבית יוסף כותב שהעולם לא נהגו לענות אמן. הספרדים נוהגים שאפילו אחרי ברכת יוצר אור הם לא עונים.

בתשובה לשאלה מהקהל: אני לא חושב ששאמי נהגו כך. שאמי בד"כ כן עונים, אין הבדל בזה. אבל אולי שרעבים נוהגים כך, ואחת מהשתים, או שהם נהגו ככה כבר בתימן, יכול להיות, אולי כי הם הולכים הרבה לפי מה שכתוב בסידור תפילת החדש, צריכים לראות מה כתוב שם. אבל יכול להיות שהמנהג הזה יתחדש היום, כי הם השתנו יותר מדי, לא משנה. בכל אופן מנהג יהדות תימן הוא ברור, שעונים אמן. זה מפורסם. גם בשחרית גם בערבית. ברוך אתה ה' יוצר המאורות, כל העם עונים אמן. המעריב ערבים, עונים. גם האשכנזים ככה נוהגים. הספרדים לא עונים. מובא בבית יוסף, לא נהגו העולם כדברי הרא"ש. זה מנהג הספרדים לכאורה כמה מאות שנים. התימנים והאשכנזים נוהגים כפי הדעות שאפשר לענות אמן.

כותב על זה בשו"ת חן טוב, וצריך לדעת, למה לא פסק מרן ז"ל בש"ע כתירוצא בתרא, שמשוה כל דיעות הפוסקים, בין לדברי הרא"ש ז"ל בין לדברי שאר פוסקים. בעצם היה צריך לפסוק כפי התירוץ השני, כי לפי התירוץ השני אין מחלוקת. לפי הדעה הראשונה אתה עושה מחלוקת בין הרא"ש לבין רבינו יונה וסיעתו, היה יותר טוב לפסוק כמו התירוץ השני. אבל לא היתה לש"ע ברירה, כיון שהמנהג הוא לא לענות, אז היה חייב לקחת את התירוץ הראשון. אבל לאמיתו של דבר היה יותר טוב לומר כמו התירוץ השני. ובכל אופן המנהג שלנו כמו התירוץ השני. אז עשה החן טוב ק"ו ואמר, תראה כמה אלים כח המנהג, אם הבית יוסף בגלל מנהג נאלץ לפסוק כמו התירוץ ראשון, אז אם כן בוודאי שאנחנו שהמנהג שלנו כפי התירוץ השני, אז אדרבה. כך הוא כותב, ולמדנו מזה כמה גדול כח המנהג, דאע"ג דטעם המנהג עביד פלוגתא בין רבוותא, כגון הכא לטעמא קמא, אעפ"כ המנהג אלים ומכריע. ובהמשך הוא אומר למסקנא, היוצא לנו מכל מה שכתבנו, דמנהגינו שעונין אחר ש"צ בכל הברכות בין בתפילה שהיא בקול רם, בין בברכת השבח והמצות, בין בברכת הנהנין, הוא על פי הדין, כסברת מרן בטעמא בתרא דאי נמי. אם כן הוא כותב מפורש שבכל הברכות, אפילו ברכות המצות כמו שדברנו על ספירת העומר, וגם על ברכות הנהנין, מותר.

יוצא, שאם אדם סופר ספירת העומר, ושומע וגם אומר בלחש, מקדים שלוש תיבות ועונה אמן. אותו דבר לגבי ברכת המוציא, אם שמע מישהוא מברך המוציא, או שהוא מברך על תפילין ומישהוא אחר מברך על תפילין, הוא עונה אמן. אם כן זהו גודל כח המנהג. וגם הבית יוסף, אילו לא היה המנהג שלו ככה, גם הוא היה מכריע כמו התירוץ השני. והוא מביא הרבה פוסקים שסוברים כך, וכתוב את זה בעוד ספרים, גם הברכי יוסף בסימן רצ"ה כותב כך לגבי קידוש, שאם אדם שומע מישהוא מקדש והוא גם אומר בעצמו את הברכות, יענה אמן. כך הוא מביא בשם יש נוחלין והוא אומר שכך גם ההכרעה שלו. גם בשו"ת בנין עולם סימן ה' גם הוא כותב לגבי ברכת המוציא, אתה מברך המוציא תענה אמן אחריו.

עכשיו, יש מי ששואל, בעצם למה לא להחמיר.

אולי ניקח דוגמא דומה לזה. יש בשו"ת של מהרי"ץ פעולת צדיק חלק שני סוף סימן קי"ב, שם הוא מדבר כשמברכים בורא מיני בשמים אחרי בורא פרי הגפן האם זה הפסק. ובסוף התשובה הוא אומר כך, והואיל ואתאן להכי, אודיעך ידידי, שגם כן מנהג פשוט אצלינו, כשמברכין יום שישי בבקר לחתן ז' ברכות גם במנחת שבת, אחר שמסיים החזן שבע ברכות, מתחיל ואומר ברכות ובקשת רחמים להצלחת החתן והכלה, ואומר הא מצלחא הא מכשטא וכו' ופסוקים אחרים המורים ברכה, וכשמסיים שותה מהכוס הוא והחתן, גם משקים ממנו לכלה. גם ההית המילה, כשמסיים המוהל ברכת אשר קידש ידיד, מתחיל ואומר בקשת רחמים על התינוק הנימול ואח"כ מבקש רחמים ורפואה לאם הנימול, ופסוקים המורים בקשת רחמים וברכה, ואח"כ שותה המברך מהכוס ומשלח ומשקה לאם הנימול, ובכל אלו אין חוששין להפסקה. בזמן מהרי"ץ קמו אנשים שרצו לערער על זה. כי הרי בתימן היו נוהגים לעשות את החופה בערב שבת סמוך לשבת, כדי שהנשאר מהסעודת מצוה יהיה לשבת, וכך חסכו. או במנחה של שבת, היה להם פנאי, ואמרו את כל הא מכשטא, ויאמרו כל העם אשר בשער וכו', את הכל אמרו בשתי הזמנים האלו. אם כן המנהג הוא, ששותים רק אחרי שגומרים הכל. והוא מסיים, ולא כמו קצת מתחכמים בעינהם מקרוב באו, לטעום מהכוס בבית החתן תכף אחר גמר שבע ברכות, קודם בקשה. ולא נהירא. ועם שוני"ם אל תתערב, כי מנהג ותיקים וקדמונים הוא.

דרך אגב, היה לי פה חידוש, לפני שאני נכנס לגופו של ענין. יש פה למהרי"ץ מליצה. זה פסוק באיוב, ירא את ה' בני ומלך, עם שונים אל תתערב. מה הוא מתכוין פה? הוא עשה על המלה שונים, שתי קווים. יש פה מליצה.

אני חושב שיש פה במהרי"ץ מליצה חריפה מאד, שמהרי"ץ התכוון אליה. הגמרא במסכת סוטה דף כ"ב עמוד א' אומרת, ירא את ה' בני ומלך ועם שונים אל תתערב, אמר רבי יצחק אלו ששונים הלכות. וכו' מבלי עולם ס"ד אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתן. תניא נמי הכי א"ר יהושע וכי מבלי עולם הן והלא מיישבי עולם הן שנאמר הליכות עולם לו, אלא שמורין הלכה מתוך משנתן. מעניין שגם בגמרא כתוב ועם שונים, עם וא"ו. וכתוב לפני כן בגמ', אפילו קורא ושונה ולא שימש ת"ח זהו ע"ה. דהיינו, אדם שקרא מקרא, ושנה משנה, ולא שימש ת"ח, הוא לא יכול לפסוק הלכה. צריך את העומק, את הסברא, ללמוד גמרא, ורק אח"כ אתה יכול לדעת אם יש חילוק, האם זה דומה או לא דומה. מי שלא שימש ת"ח, קרא ושנה ולא שימש ת"ח, ר' אלעזר אומר הרי זה עם הארץ, ר' שמעון אומר הרי זה בור. ואומרת הגמרא, עם שונים אל תתערב אלו ששונים הלכות, דהיינו, אלו ששונים הלכות, התחילו ללמוד אבל לא התעמקו, לא יודעים את העומק של הדברים. אני עד היום הבנתי שמהרי"ץ התכוין, עם שונים, שמשנים את המנהג, וכך זה הפשטות. אבל יותר נראה שיש פה מליצה חריפה, שהם, עמי הארצות, חכמים בעיניהם. דהיינו, אם היו לומדים טוב, לא היו מגיעים לזה.

אני אספר לכם סיפור, מעשה שהיה לפני שנים רבות, היה פה בב"ב ת"ח משלנו, בברית מילה. אני חושב שאני ברכתי, אז הוא אמר לי, למה אתה לא שותה? למה לא שתית אחרי כורת הברית? אמרתי לו, כך אומר מהרי"ץ. כך הוא המנהג שלנו, ומהרי"ץ אומר לא לשנות. הוא אומר לי, אבל הראשי ישיבות טועמים מהיין אחרי כורת הברית. ראשי ישיבות. אמרתי לו, ראשי ישיבות אתה מדבר על פוסקי הלכה, או שהם לומדים בבא קמא, בבא מציעא, ת"ח ולמדנים. פה זה הלכה. אתה יודע שיש פה חמשה עשרה פוסקים, גדולי עולם, שאומרים כמו מהרי"ץ. אני חושב שכבר אז כתבתי את התשובה שהבאתי בעולת יצחק חלק ראשון סימן קכ"ד, לחזק את ההוראה של מהרי"ץ, והבאנו שכמעט ואין דעה שאומרת שמעכב לשתות. רב עמרם גאון, ורב שר שלום גאון, ומשמעות רב סעדיה גאון, מדרש שכל טוב, והרי"צ איבן גיאת, ורש"י, ומחזור ויטרי, ובעל העיטור, ושבולי הלקט, והטור, ור' דוד אבודרהים, ורבנן קמאי בתכאליל, וכללי המילה לר' גרשון הגוזר, וכן נראה דעת מרן השו"ע, והלבוש, ומהרי"ץ שכן המנהג פשוט, ושכן ראה כל הגדולים. גם עוד אחרונים העידו שכן הוא המנהג במקומם, כגון בספר ערוך השולחן, והרב 'אות היא לעולם' עצמו כתב, שבעירו איזמיר, רבתי בדעות, ונמצאו בה מוהלים תלמידי חכמים רבים ועצומים, זהירים וזריזים במצוות, ומעולם לא שתו כי אם אחרי סיום קיים את הילד, וכו' וכו'. ומי הוא האומר לטעום מיד, הטור מביא שיש אומרים, ולא מצאו מי היש אומרים. הטור מביא, יש סידורים שכתוב כך. אבל כל הראשונים והגאונים כולם כותבים במפורש שהברכות זה על הכוס, וכך המנהג שלנו. אבל מה אתה אומר, ראשי ישיבות? בסדר, ראשי ישיבות. זה הרגיז אותו, ואמר לי, אתה יודע, ר' עקיבא איגר, אני זוכר, בשו"ע כותב שצריך לשתות אחרי כורת הברית. אמרתי לו, במחילה מכבודך, אין רע"א כזה. אני אגיד לך מה אתה כן זוכר, מובא בספר אגרות סופרים, שם הוא כותב, כמדומני שחותני רע"א שתה אחרי כורת הברית. אמרתי לו, על זה אתה סומך? גם זה לא בהגהות על השו"ע, וגם שהחתן שלו רק נדמה לו, זה מה שאתה סומך? ופה נגמרה השיחה שלנו.

דרך אגב, אם מדברים לגבי ראשי ישיבות, צריך לדעת מה באמת לחשוב על ראש ישיבה. סיפר לי אחד, תלמיד של הרב שך זצ"ל, נדמה לי שהיום הוא ראש ישיבה חסידית. כשהיה צעיר, למד בפונוביז', והוא ליוה את הרב שך בר"ה אחרי התפילה. הרב שך ידע שהוא חסיד, אז הוא שאל אותו, הלכת לשמוע תקיעות בויז'ניץ? כי יש הבדל בתקיעות בין הליטאים לחסידים, הבדל פעוט. הלכת לשמוע את התקיעות בויז'ניץ? ענה לו התלמיד, מה שטוב לראש ישיבה טוב גם לי, אם התקיעות של הישיבה טובות בשביל הראש ישיבה, זה טוב גם לי. אמר הרב שך, לא, מה פתאום. מה זה קשור? אני עושה את התקיעות כך, כי אבא שלי ככה נהג, אבל אתה אבא שלך נהג אחרת, אתה צריך לעשות כמו שאבא שלך נהג. זה מנהג שלנו, אבותינו ככה נהגו, לכן אני עושה כך, אבל זה לא קשור אליך. אין קשר בין הדברים.

נחזור לענינינו. אם כן למה לא להחמיר. כי אחרי ככלות הכל, השאלה פה שמציקה, גם אם נביא אלף פוסקים שאומרים כך, אבל אם תמצא אפילו אחד או שתים שאומרים אחרת, מה איכפת לך להחמיר? לכאורה הכלל הוא, המחמיר תבוא עליו ברכה.

חושבני שהתשובה היא כך. הרי מה קורה אם אדם מפסיק בין ברכה לבין מצוה. לדוגמא, בירך שהכל נהיה בדברו ודיבר על ענין שלא קשור לברכה, ענה מה השעה, א"כ הוא גרם שהברכה תהיה ברכה לבטלה וחייב לברך עוד פעם. הברכה בזמנה היתה בסדר, אבל למפרע הוא עשה שהברכה היתה לבטלה. אבל מה קורה אם יש בזה ספק, יש אומרים שזה ברכה לבטלה ויש אומרים שלא, כמו בנידון שלנו עניית אמן אחר הברכה אם הוי הפסק וגורם לברכה לבטלה או לא, הכלל הוא שבמקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל. למשל, האשכנזים בר"ח מברכים, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקרוא את ההלל. יש גם ספרדים. יש גם שרעבים אני חושב, כמו שכתוב בסידור תפילת החדש. מרוקאים ודאי נוהגים כך. יש תימנים שנוהגים כך כי ראו שכתוב כך בסידור. מישהוא שאלו אותו פעם, מה המנהג שלך? אמר, המנהג שלנו על פי הסידור, מה שכתוב בסידור אנחנו עושים. זה המנהג. נו, טוב. כתוב גם בסידור את ברכת הנותן ליעף כח, הלכו לפי הסידור. אבל זה רק בתקופות האחרונות. בכל אופן לעניננו, למה האשכנזים מברכים על הלל בר"ח? הרי זה מחלוקת. יש מאן דאמר שאסור לברך על הלל של ר"ח, אמנהגא לא מברכינן, הרי ההלל בר"ח הוא לא מדינא אלא מנהג, כך כתוב בגמרא בחולין, שרבא הלך לבבל, סבר לאפסקינהו, אבל אמר מנהג אבותיהם בידיהם. אבל רבינו תם עושה חילוק, ברכה על חיבוט ערבה זה מנהג קל, לכן לא מברכים, אבל על ההלל כן מברכים. א"כ יש נוהגים לברך ויש נוהגים לא לברך. הרמב"ם פוסק לא לברך. הרמב"ם פוסק שהלל של ר"ח אין עליו ברכה. מרן בשו"ע כותב שכך המנהג בכל א"י וסביבותיה כדעת הרמב"ם שלא מברכים. גם אנחנו מנהג אבותינו מדורות עברו שלא מברכים. האשכנזים המנהג שלהם כן לברך. עכשיו, יבוא מישהוא ויאמר, בשביל מה נברך על הלל בר"ח? הרי יש מחלוקת, יש אומרים לא לברך, בשביל מה ניכנס לספק ברכה לבטלה. אלא מה התשובה, שבמקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל. אפילו כשהברכה לא מעכבת.  כשיש מנהג פירושו שזה לא נחשב ספק, אם יש מנהג פירושו שזה נפסק כך, כביכול מחקנו את הדעות האחרות. אותו דבר גם בליל הסדר, אנחנו מברכים על כל כוס וכוס. למה מברכים גם על הכוס השני והכוס הרביעית, הרי יש דעות שאומרים שאפשר לפטור אותם בברכה על הכוס הראשון והכוס השלישית. הרי סוף סוף זה מחלוקת. ואם מישהוא שתה בליל הסדר ארבעה כוסות ולא בירך, וכי לא יצא ידי חובה? אפילו אם לא ברך על הכוס הראשונה יצא ידי חובה. א"כ, עכשיו שיש מחלוקת למה אנחנו לא אומרים ספק ברכות להקיל? אותו דבר על ישיבת סוכה, אנחנו מברכים על כל פעם שנכנסים לסוכה, אלא אם כן היתה יציאה לא גמורה. ויש אומרים, ובשו"ע כתוב לברך רק בזמן הסעודה. למה אנחנו לא חוששים לספק?

ונמשיך יותר מזה, ידוע שהגר"א, אבותיו ואבות אבותיו לא נהגו לברך על ישיבה בסוכה בכל פעם שנכנסים. וכותב הגר"א בשו"ע, העיקר נראה מהגמרא כפי דעת הרי"ף והרמב"ם לברך לישב בסוכה כל פעם שנכנסים. הגר"א נהג לברך, וגם החזו"א נהג לברך. פעם הייתי בסוכה של הרב דבילצקי שליט"א, אז לא היה נעים לי לברך בפניו, אמרתי לו, אנחנו נוהגים כך, אולי אני אברך על הסוכה. הוא אמר לי, אדרבה ואדרבה, תכוון להוציא אותי ידי חובה. הוא אומר, אני בעצמי הייתי נוהג לברך ורק לפני שנה שנתיים הפסקתי, אבל הייתי מברך כל פעם שנכנסתי לסוכה. לא יודע מה קרה, כנראה נכנס לו ספק, אבל הוא בעצמו נהג כך. אותו דבר על דבר שטיבולו במשקה, הגר"א נהג לברך, אפילו שבעצם הוא לא חשש למנהגים שלהם, אבל לא ניכנס לכל הדברים האלו.

אבל השאלה לדידן, מה עם ספק ברכות להקל, התשובה היא, כיון שאבותינו ואבות אבותינו נהגו בברור לברך, לא אמרינן סב"ל במקום מנהג. וזה כלל שמוסכם לפי כל הפוסקים, העיקר שיהיה מנהג. אין על זה חולק, אם יש מנהג לא אמרינן סב"ל.

אם כן, נחזור לענינינו, ברכת אשר קידש ידיד מבטן, נכון שיש איזה דעות מסוימות האומרות שיש בזה חשש הפסק, אבל ראשית, רוב הפוסקים סוברים שזה לא נכון, וכולם נהגו כך. וכנראה גם היה להם עניין בזה, שהברכות יהיו על הכוס. כי אם תטעם קודם, אתה פוגם את הכוס. א"כ יש ענין לברך דוקא כשהוא שלם, שהברכות יחולו דוקא על זה. נכון שיש חולקים, אבל המנהג הוא לא כך. ממילא זה לא גרע מברכה לבטלה, אם לגבי ברכה לבטלה אני לא חושש, ואומר לברך, ק"ו פה שלא נחשוש מזה.

ואותו הדבר, אם נחזור לענין שלנו, שעונים אמן על ברכת על ספירת העומר של ש"צ, גם בזה אנחנו לא חוששים, ואין צורך לחשוש. כי פירושו, שאצלנו קבלו את המנהג כהלכה ברורה שנפסקה שכך צריך לעשות ולא משנים את המנהג. זה לא כמו חומרות אחרות שאתה יכול להגיד אולי אחמיר. פה זה דבר שנהוג וידוע, ולא משנים אותו.

בתשובה לשאלה מהקהל: כך המנהג, שאומרים אמן אחרי ברכת המצוות. כך כותב מהר"י בדיחי. אם הוא לא היה אומר, לא הייתי יודע, הוא כותב כך מנהגינו, ואני סומך עליו. כנראה, היה לו הוכחה על זה, והוא הגיע למסקנה כזאת. הוא חוזר על זה כמה פעמים. חזי מאי גברא רבא קא מסהד עליה. מהר"י בדיחי היה מקובל אלד'י, היה גדול גם בנגלה וגם בנסתר, יש עליו סיפורים.

אם הרב או הש"צ בוודאות מתכוונים להוציא ואתה יודע שהוא מכוון, עדיף שתשמע. עדיף לא לומר ולצאת ידי חובה בשמיעה. אם אתה מכוון והוא מכוון, אין ספק שיותר טוב לשמוע, בפרט שזו ברכה קצרה. בברכה ארוכה יש יותר חשש של היסח הדעת, אבל בקצרה עדיף שתשמע.