פרטי דינים וחילוקים בעניין איסור הזכרת שם שמים לבטלה

מתוך שו"ת עולת יצחק למרן שליט"א ח"ב סימן ע"ד

שאלה: באתי ונפשי בשאלתי, על דבר אשר נהגו בקהילותינו ק"ק תימן יע"א לומר אף בעלמא אלהים בה"א ולא נזהרים לומר בקו"ף, אמאי אין בזה מוציא ש"ש לבטלה. ורציתי לומר בזה דשם אלהים אינו שם בעצם אלא שמראה על היכולת. ועיין אברבנאל פרשת בראשית ובספר בית אלהים להמבי"ט שער היסודות. ולכאורה היה נראה לי להוכיח דכשמברך את חבירו מותר, וכמו שנוהגים לומר "אלהים יהיה עמך" בה"א וכיוצא. דכן משמע לי לענ"ד מסתימת הפוסקים, עיין משנ"ב בסימן ה' סק"ג ובסימן רט"ו ס"ק י"ט (בשם ספר חסידים), ועיין שו"ת יביע אומר ח"ג סימן י"ד. ועל-כן רציתי לדעת חוות דעת כת"ר בזה:

אהרן מ. בני ברק

תשובה:

מחסי בה'. יום שלישי ט"ז מרחשון ה'תש"נ בני ברק.#

א) חומר איסור הזכרת שם שמים לבטלה ידוע, עיין נדרים דף י. מנין שלא יאמר אדם לה' עולה וכו' וכ"ה בספרי פרשת האזינו, ובתורת כהנים פרשת ויקרא פ"ב ומדרש הגדול שם ע"ש. וע"ע בראשית רבה על פסוק בראשית ברא אלהים פ"א אות י"ג, טעם שלא פתחה תורה אלהים ברא בראשית ע"ש, ובלקח טוב, וכן במאמרי התנחומא שהובאו בתו"ש בראשית שם אות ר"ג, ואות ר"ו. ובזוה"ק פרשת יתרו דף פ"ז ע"ב ודף פ"ח ע"א. ובנדרים דף ח: וזרחה לכם יראי שמי וגו' אלו היראים מלהזכיר שם שמים לבטלה ע"ש. ומדברי הרמב"ם פי"ב מהלכות שבועות הלי"א יש ללמוד שאיסור זה מדאורייתא ע"ש, ומהר"ם שיק במצוה תל"ג כתב שיש בזה עשה ולא תעשה, ועיין סנהדרין דף נו. ותמורה דף ג: וברכ"י חשן משפט סימן כ"ז אות י"ז, וע"ע הלכה למשה הל' קדושת השם סימן א' אות ג' מש"כ בזה בשם תשובת מהר"י אסאד או"ח סימן מ"א, ושאר אחרונים. ולקמן אות ג' ד"ה ואעיקרא, בשם הרמ"ה דאית ביה משום לא תשא. ועי' ביאור הגר"י פרלא על ספר המצוות לרס"ג עשה א' באורך, וכן במילואים סימן ב' שבסוף חלק ג' שם:

ואולם עם כל זה, דע שהזכרת שם אלקים בקו"ף במקום ה"א כפי שנפוץ בזמנינו, וכן קל במקום אל, קה במקום יה [שק"י במקום שדי, צבקות בשם צבאות] וכיו"ב, לא נזכר שמץ מנהו בדברי חז"ל והקדמונים [כמובן שמהמדפיסים שכותבים בקו"ף, אין ראייה]. ועד שעלו מתימן לארצינו הקדושה, לא נשמע אצלינו מי שיבטא השמות באופן זה, ואדרבה י"ל שהוא גנאי לכנות כך לשמו יתב' כאשר כתבו הפוסקים לעניין המזכירים "אדושם" במקום אדנות כדאי' ביוסף אומץ להר"י יוזפא סימן שמ"ט, ובט"ז סימן תרכ"א ססק"ב ואליה רבה שם. וע"ע טהרת המים מערכת ה"א אות פ"ו. ולקמן אות ג' ד"ה וכן, בשם כף החיים. רק כאן ע"י בתי החינוך של הילדים מקטנותם, נתלמדו מהאשכנזים לומר השמות הנז' בקו"ף, והורגלו כל כך עד שלא נרגש בזה שום גנאי, דכיון דדשו דשו. ואדרבה אם ישמעו מי שאומר בה"א אפילו כשקורא פסוק דרך לימודו וכיו"ב יתמהו עליו, או אפילו יגערו בו. [וגם הגיית השם באופן יו"ד ק"י וכו' לא נשמע אצלינו, אלא אומרים יו"ד וה"א ווא"ו וה"א, ועמ"ש בס"ד בקונטריס זה שמי לעלם אות ד' דף קי"א. וע"ע ספר שולחן מלכים סימן ה' ס"ק מ"ה]:

ואם תרצה הוכחות לדברינו, הא לך מה שכתב רבי' יהודה החסיד בס"ח סימן תתרצ"ב וז"ל, לא יתחיל אדם בפיוטיו בתיבה או בשתים בשם, כי כן מנהג כשאדם אומר לחבירו וכו' איזה סדר, הוא משיב אהללה אלהי. הרי על חנם הזכיר השם. ומה שהראשונים עשו, לפי שהראשונים לא היו נושאים לשוא, אלא היו עושים בחכמה, כך היו אומרים סדר של יום ראשון, או של יום שני ע"כ. ולמה לא תירץ שהיו אומרים אהללה אלקי בקו"ף, אלא ודאי עדיין לא נשמע בזמנו שם זה. כמו כן בתשובת הריב"ש סימן ת"ח שדן איך לומר ברכת אירוסין אחרי שנתקדשה ע"י שליח ועכשיו חוזר לקדשה ע"י עצמו, וכתב לומר ברוך אתה השם מלך העולם וכו' ע"ש. ומזה למד המשנה למלך פ"א מברכות הלט"ו דלאו דוקא שם בן ארבע אלא ה"ה אלהינו ע"ש. ועכ"פ מוכח ששם אלקינו בקו"ף לא יפקד ולא יזכר אז, דאי לא"ה היל"ל בנוסח זה, דומיא דכתב השם תמורת שם אדנות:

ברם בדורות האחרונים הוא שנתפשט לומר בסגנון זה, וכפי שנמצא בערוך השולחן סימן רט"ו סעיף ב' שגדול הקורא ברכה בלימודו, לא יאמר אדנות בפירוש אלא יאמר השם. וכן יאמר אלקינו. וכן הדורשים ברבים ומזכירים פסוק שיש בו שמות, לא יפרש אדנות אלא יאמר השם. ואף שיש מתירים, צריך להתרחק מזה, וכן אנחנו (האשכנזים) נוהגים ע"כ. ובפלא יועץ ע' שם שמים כתב וז"ל, כבר הזהירו הפוסקים שלא יאמר אדם לחבירו, אמרת אלהינו (לשון שאלה). אלא יאמר לו, אמרת יעלה ויבא. וכן לא יאמר אמרת אלהי הנשמה. שהוא הזכרת ה' לבטלה. אלא יאמר אמרת ברכות השחר. או יאמר אלקי או אלקינו בקו"ף. וכן המסייעים בברכות חתנים, לא יתחילו לסייע מתיבת אלהינו, אלא ממלך העולם, וכל כיו"ב. וצא ולמד עד היכן חששו להזכרת ה' לבטלה עד שאמרו שלא יאמר לה' קרבן, אלא קרבן לה'. וכן לא יאמר אדם לחבירו ה' יתן לך ימים טובים, אלא ימים טובים יתן לך ה'. וזה משום חשש שמא תכף שיזכיר שם ה' תצא נפשו וכו' ע"ש. והמשך דבריו דלעיל, תמצא להלן אות ד' ד"ה אבל:

ונראה לענ"ד שמתחילה היו כותבים שם אלקים וכיוצא בו בקו"ף מדרך חומרא שמא יבא הכתב לידי בזיון, והוא מפני שצורת אות קו"ף דומה לה"א. [ועל דרך זו נהגו אצלינו לכתוב אלד'ים בדל"ת, יד'וד' במקום שם הוי"ה ברוך הוא וכיו"ב, מהאיי טעמא גופא]. אלא שאח"כ נשתרבב הדבר שחזרו לקרותו כך בקו"ף כמו שהוא כתוב בספרים שלפניהם. [וכן אותיות השם יו"ד ה"א וכו', קראו יו"ד ק"י, משום הוגה את ה', כמש"כ החיד"א והחת"ס והחיי אדם ועוד יוסף חי, הבאתים בקונטריס זה שמי לעלם אות ד']. וצ"ל דלא חשבי לה גנאי דומיא שכתבו הפוסקים לענין כינוי אדושם, דשאני התם דאפשר לומר השם תמורת אדנות. אבל בשאר שמות מאי איכא למימר, דבמה יבדלו ויוכרו. ואין למדין אי אפשר משאפשר. [ומ"ש הגרע"י בשו"ת יחוה דעת ח"ג סימן י"ג בשם יוסף אומץ שאין דרך כבוד לומר אדושם או אלקים בקו"ף, המעיין יראה שלא נז' אלקים כלל ביוסף אומץ. והוא עצמו בשו"ת יביע אומר ח"ו או"ח סימן י"ג העתיק דברי היוסף אומץ בלא עניין אלקים]:

ב) והרואה יראה במקור דבריו של ה' פלא יועץ, שמחציתם הראשונה עד וצא ולמד (ולא עד בכלל), מאיש לוקחה זאת, הוא ניהו הרב חיד"א בברית עולם על ספר חסידים סימן תתרצ"ב [וכמו כן כתב החיד"א עוד בספר מעגל טוב דפוס ירושלם דף ס"ב, שהעיר לחכמי עיר אחת על מנהגם שהיו עונים כל הקהל בשבע ברכות, אלהינו מלך העולם שהכל ברא וכו' וכן בכל הברכות, והוה ליה שם שמים לבטלה, ונלמד מתשובת הריב"ש סימן ת"ח ע"כ. וכ"כ בכף החיים סימן רט"ו ס"ק כ"ג בשם מזבח אדמה, וגם בשם חסד לאלפים שהוא המחבר גם ספר פלא יועץ הנז']. אבל זה שכתב לומר בקו"ף, לא נמצא שם, והרב פלא יועץ הוסיפו בנתיים מדיליה. וכן הוא גם בספרו יעלזו חסידים סימן אלף פ' יעו"ש. ומחציתם השניה, לקוחה מספר מעם לועז למהר"י כולי פרשת בראשית דף י"ג (דף ט"ל בדפוס שלפנינו) שכתב דטעות (גדול) נפל בפי העולם שאומרים ה' יתן לך ימים טובים והביא ראיה מבראשית רבה הנז"ל ריש אות א', וכן ממה שאמרו (נדרים דף י.) מניין שלא יאמר לה' עולה, לה' מנחה וכו' ע"ש. אבל כבר השיב עליו בספר חקרי לב או"ח סימן ק"ה דף רכ"ז ע"א, דהנח להם לישראל דבני נביאים הם, דאין לחוש לזה כלל, לפי מה שביאר שם באריכות דכשאינו עושה איסור למפרע, דעת כל גדולי הראשונים דלא חיישינן למיתה לזמן מועט. וכל שכן חשש מיתה דרגע כמימריה. והא דלא יאמר לה' עולה, פירשו הראשונים שמא יחזור מלידור ולא משום חשש מיתה. ועל הכל תמה עליו דמקרא מלא דבר הכתוב ברות, ויאמר לקוצרים ה' עמכם, הרי שהקדים אזכרת השם וכו' ע"ש. [וע"ע גידולי הקדש הלכות ספר תורה סימן ע"ר אות ב' שהאריך טובא בעניין אימתי חיישינן למיתה, ובשדי חמד מערכת חי"ת כלל קל"ת]:

והחיד"א בפתח עיניים פ"ד דיומא וכן בספרו נחל קדומים ר"פ בראשית האריך על פתגמא דנא, ומסיק נמי דהטעם הוא כמבואר בראשונים משום שמא יחזור, וכן רהטא סוגיא דתלמודא בנדרים התם דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן. והטעם שמא ימות, אינו אלא פירוש השל"ה ואחריו נמשכו הרבה מפרשים. ואפ"ה מסיק החיד"א דטוב ליזהר באזהרת מהר"י כולי, כי הא דלא יאמר לה' קרבן וכו' הוא מאמר ר' שמעון, ונמצא בזוה"ק שלא לומר שם ה' בתחילת עניין, דהא שמא קדישא לא אדכר באורייתא אלא בתר תרין מילין דכתיב בראשית ברא אלהים ע"ש. ומבואר שגם לדעתו אין זה אלא חומרא, והטעם ברור, חדא דבגמ' לא נשמע האיי טעמא, ותו דהא עיקר ממימרא דר' שמעון שלא יאמר אדם לה' עולה וכו' לא הביא כלל להלכה הרמב"ם והרא"ש והרמב"ן, כמו שעמד החיד"א שם בתחלת דבריו ונתן טעם משום דסבירא להו דר' יהודה פליג עליה, וקיימא לן ר"ש ור"י הלכה כר"י, עיין שם באורך. וע"ע בשדי חמד מערכת הה"א כלל קכ"א ד"ה ואם יש חשש. ואומר השכחה סימן מ"ג. ותפארת ישראל על המשניות סוף מסכת ברכות. גם במהרש"א מגילה דף ט. מבואר שהטעם שמא יתחרט, בשם פענח רזי ע"ש. וכ"כ מהר"י חאגיז בזכרון לבני ישראל, הנדפס בספר לקט הקמח על המשניות. [מיהו מאי דמסיק התם שאין להזכיר אחד משמותיו יתב' אם לא בקריאת תנ"ך או בתפילה ע"ש, אתי כהמחמירין שנביא לקמן ריש אות ג' דבתלמוד אסור. ואולי מפני שראה שהמון העם אינם נזהרים ומוציאין שם שמים לבטלה אפילו בשווקים וברחובות כנז' שם, הוזקק להחמיר, על דרך שאמרו (חולין דף קי.) רב בקעה מצא וגדר בה גדר]. וע"ע זית רענן על ילקוט שמעוני ר"פ ויקרא, ובישמח משה ס"פ ויקרא:

ג) ובעיקר הדין שכתבנו לעיל אות א' בשם ערוך השלחן שמנהגם שלא לומר אדנות ואלהינו בברכות ובפסוקים אעפ"י שיש מתירין. הנה מצינו בזה שלוש סברות, י"א שמותר גם במטבע הברכות שבתלמוד ואפילו שם הוי"ה ברוך הוא. ויש מחמירים אפילו בפסוקים שבתלמוד. וי"א דבפסוקים שרי, ובברכה אסור. ולא ראיתי להאריך בשיטות הפוסקים בזה, לפי שכבר אספם כעמיד גורנה הגרע"י שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ג או"ח סימן י"ד, וכן בספרו שו"ת יחוה דעת ח"ג סימן י"ג. כמעט לא הניח פינה וזוית וגם שקיל וטרי במילתייהו. עד דמסיק שהלומד בש"ס ומדרשים וזוה"ק וכל כיו"ב, יקרא האזכרות שבפסוקים כמו בקריאתם במקרא [ומצוה נמי איכא לקרותן כן. וכן הדורש ברבים ומזכיר פסוקים בדרשתו, לא יכנה לומר "השם", אלא באדנות. וכן אלהים וכיו"ב ואפילו אינו אומר כל הפסוק אלא חלק ממנו] . אבל במטבע הברכות, לא יקרא כי אם "השם" בכינוי ע"כ:

וכן הוא גם מנהגינו המקובל בידינו, כפי שיטה זו הממוצעת, שהיא ג"כ דעת החיד"א והמשנ"ב בסימן רט"ו סקי"ד ורבים אשר עמהם, דדוקא במטבע ברכה אסור. אבל קריאת פסוקים וחלקי פסוקים, ואפילו מיעוט פסוק כגון עם עוד תיבה נוספת או שתי תיבות, אין חוששין כלל. ומדברי ספר שו"ת זכור ליצחק, שהובאו ביביע אומר שם אות ה' ו', הביא גם כן מהר"י בדיחי בסוף ספרו חן טוב דף רל"ג אות ס"ג [וע"ע שו"ת ויאמר יצחק (בן ואליד) ח"ב דף רי"ג ואילך, ומאמר מרדכי סימן ר"ו סק"י, ושדי חמד מערכת ברכות סימן מ"ג ופאת השדה שם, ונתיבי עם דף קכ"ז, ובית יחזקאל ח"א דף צ']. וכ"כ בכף החיים סימן ו' סקי"א בשם קיצור של"ה וזכור לאברהם, אעפ"י דכשמזכיר את ה' לבטלה עבירה היא בידו, אם מזכירו דרך לימודו מצוה להזכירו בפירוש אדני, ולא לכנות לומר אדושם וכיוצא, דאין דרך כבוד כלפי מעלה לכנות ע"כ. אמנם מה שהוסיף הגרע"י שם שבברכה גם אין לומר אלהינו אלא אלקינו בקו"ף, זה אצלינו בבל ייראה ובל ימצא, וכפי שהקדמנו באות א'. אלא קוראים ברוך אתה השם אלהינו מלך וכו' (כאשר קיבלתי מאאמו"ר שליט"א ושאר רבנים) ונראה מזה שסוברים דכיון שאמר השם במקום אדנות נפקא לה מכלל ברכה לבטלה, כי באופן זה הלא אין יי"ח ברכה. [שו"ר במשנה ברורה סימן רי"ר סק"ד דבהזכרת אלהינו לחוד נמי חשיב ברכה, ומה שאמרו כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, היינו בלא שום אזכרה מז' שמות שאינם נמחקים ע"ש. לפי זה צריך לומר הא דמקפידים אצלינו רק על שם בן ארבע, הוא לעשות בזה היכר שאינו מברך עתה אלא דרך לימוד בעלמא. והלא יש סוברים דבדרך לימוד שרי אפילו הזכרת שם בן ארבע, כדבעינן למימר לקמן]. והרי זו הלכה ברורה בידינו, מאחר שדבר זה מצוי ביותר ונמסר מדור לדור בשעת תלמוד תורה ודרשות, ואין להרהר אחריו. הן אמת שמתשובת הריב"ש הוכיח המשנה למלך דהוא הדין נמי אסור לומר אלהינו כנז"ל אות א' ד"ה ואם תרצה, וכמו שהביא שם בשם עוד כמה פוסקים. אבל גם למנהגינו יש סמך ממש"כ בתשב"ץ סימן תכ"א שמהר"ם מרוטנבורג לא היה קורא שם של ד' אותיות בתלמוד, כי אם השם ע"כ. שמע מינה שאפי' שהיה מחמיר בדרך לימודו נמי שלא להזכיר, מ"מ הרי מפורש שזה דוקא בשם בן ארבע. וע"ע מ"ש בס"ד בתשובה חלק א' סוף סימן קנ"ג, וכן קוראין בגמ' שם אלהים ושאר שמות קדושים ככתבם הגם שאינו פסוק, כגון לשון שבועה, האלהים אמרה, בעירובין דף י"ד: ושם ציין כבר בנו של הרש"ש בהגהותיו, הרבה מקומות בש"ס שנזכר לשון זה. [כל שכן שאין קפידא כשמזכירים "הרב האלהי" בה"א. ואגב יש להעיר שבתיבה הנז' קורין הלמ"ד בקמץ ולא בחולם]:

ואעיקרא יש לדון אם אמנם מוסכם הדבר שבכל השמות הקדושים שאינם נמחקים, ישנו דין זה של איסור הזכרת ש"ש לבטלה. והא גופא שהמשנה למלך הוזקק להוכיח כן מדברי הריב"ש, מוכיח דלאו מילתא דפשיטא היא. וכן השדי חמד מערכת האל"ף סימן שי"ג הוצרך להוכיח ששם אל הוא בכלל זה, ממה שכ' הטואו"ח סימן ס"א בשם הרמ"ה שהאומרים אל מלך נאמן בין ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה לבין שמע ישראל, אית ביה נמי משום מפיק שם שמים לבטלה ועבר בלא תשא, דהזכרת ה' הכא לית לה עניינא דמדכר לה, לא להבוחר בעמו ישראל באהבה ולא לשמע ישראל, ועע"ש מערכת הה"א ריש כלל קכ"א. ובמדרשים ובזוהר שצייננו לעיל ריש אות א' מוכח ששם אלהים בכלל איסור הזכרת ש"ש לבטלה, מדנתנו בזה טעם למה לא פתחה תוה"ק אלהים ברא בראשית ע"ש, אבל הפוסקים לא הביאו זה להלכה, ואפילו המאמר שהובא בגמ' נדרים ובספרא וספרי בעניין לה' קרבן וכדלעיל אות ב' ד"ה והחיד"א. אמנם מדברי מהר"י חאגיז שהבאנו לעיל סוף אות ב', מוכח בפשיטות דכל השמות הקדושים בכלל האיסור. וכן פסקו בהדיא בחיי אדם כלל ה' סימן א', ובקיצור שלחן ערוך סימן ו' סעיף ג'. ועיין למהר"י גזפאן בספרו מנחת יהודה פר' יתרו על פסוק לא תשא, שכתב בחידושיו הנקראים פנים חדשות בזה"ל, מי שמדקדק על עצמו, לא יזכיר שום פסוק שמתחיל בהוי"ה עד שיקדים לו פסוק אחר שיסמך עליו או דברי שבח והודיה לשי"ת. וכעניין סמיכות גאולה לתפילה שמתחיל בה ה' שפתי תפתח וגו' ע"כ. ומשמע דוקא שם הוי"ה, ואולי לאו דווקא נקט. וע"ע שם בפרשת בראשית על פסוק בראשית ברא אלהים, בשם או"ת בשם נזר הקדש. ובכף החיים סימן נ"א ס"ק ט"ו:

ולשון הרמב"ם פי"ב משבועות הלי"א, להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואעפ"י שלא נשבע, אין זה ברור עדיין אם היינו רק שם הוי"ה ואדנות [אמנם לכאורה צ"ע כי שם הוי"ה עצמו בלאו הכי אסור לקרותו בניקודו ככתיבתו, וזהו גם לדעת הרמב"ם כמו שביררנו בס"ד בקונטריס זה שמי לעלם אות א', דף ק"ו] או גם יתר ז' שמות שאינם נמחקים ולאפוקי הכינויים שביאר בפ"ו מיסורי התורה, ויעויין דברי האחרונים בזה כגון בשו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תכ"א, ושו"ת הגרעק"א סימן כ"ה. וצפנת פענח על הרמב"ם בהל' שבועות שם, ובמהדו' תנינא דפוס דוינסק דף נ"ט. ובאור שמח פ"ב מהל' עבודה זרה הקדמה ב', והעמק שאלה להנצי"ב שאלתא נ"ג אות ב', ומנחת חינוך מצוה ס"ט. [ולדעת הגאונים, ה"ה נמי לכנויים כדאיתא בנימוקי יוסף נדרים דף ז: ועיין ביאור הגרי"פ על ספר המצוות לרס"ג חלק א' דף ל"ז וט"ל. ובמ"ש בס"ד בשו"ת עולת יצחק ח"א סימן קנ"ג ד"ה הנה]:

הלכך נראה דודאי שפיר דאמי בנדון דידן הזכרת השם אלהינו אפילו בברכה כשהוא דרך לימוד, דחזי לאצטרופי עם מה שיש אומרים שאפילו שם אדנו"ת שרי כי האיי גוונא וכמ"ש לעיל, הלא המה היעב"ץ בתשובותיו ח"א סימן פ"א, וגם החות דעת יו"ד סימן ק"י, בדיני ספק ספיקא על סק"כ שכתב דנראה לו לדון לכף זכות האומ' במעמדות ובקשות ברוך אתה ה' (ר"ל בהזכרת ש"ש) דדוקא דרך חובה אסור לברך לבטלה, אבל דרך נדבה שרי. דהא חזינן שהרבה פיוטים וזמירות נתייסדו בלשון ברכה והודאה בהזכרת שמו יתב'. ומה הפרש יש בין ברוך ה', לבין ברוך אתה ה' עש"ב. וע"ע חזון איש הלכות ראש השנה סימן קל"ז אות ו', ותו"ש פרשת יתרו פרק כ' אות תקל"ז. וראיתי בביאור הגר"י פרלא על ספר המצוות לרס"ג ח"ג דף רכ"ז ע"ד סובר נמי הכי שמותר אפי' במטבע ברכה, ותמה על החולקים. אבל לפום רהטא דבריו הם התמוהים, שאין לדמות כלל להעניין שמביא:

וכמדומה אני שהראשונים קדמונינו ע"ה היו מקילין כן, מתוך מה שמצאתי בכל התכאליל כת"י מלפני מאות שנים שבהסדרת התפילה במועדות כתבו חתימת הברכה בשם. אם כן משמע שכך היו אומרים גם בהסדרה ולא רק בנוסח התפילה. ואמנם כהיום מנהגינו פשוט שאין אומ' בשם אלא ברוך מקדש ישראל והזמנים וכיוצא בזה, ובודאי חלילה לזוז מהמנהג. ובמקום אחר הארכנו בזה בס"ד, ושם הבאנו שבמקצת תכאליל מאוחרים פירשו שיחתם אחר כך שאין להזכיר את השם, לפי שאינו אלא מסדיר כדי שלא יכשלו העם בתפילה יעו"ש. ומה שנהגו בתימן שהרב מקרא לחתן את ברכת האירוסין, ובכלל זה אומר לפניו שם הוי"ה ברוך הוא וכן אלהינו (רק בארצה"ק נתבטל מנהג זה והרב אומר לבדו את הברכה ואכמ"ל), כגון זה מצינו הוכחות דמשרא שרי, וכמ"ש בס"ד בסימן ע"ו אות ג':

ויש להעיר אליבא דהרמב"ם ומרן ושאר רבוותא דהכהנים מתחילים מעצמם יברכך ואין הש"צ מקרא אותם אלא מתיבת ה' ואילך, כמו שביררנו שיטתם בארוכה בתשובה ח"א סימן כ"ב, למה אין הזכרת השם שם הש"צ נחשבת לבטלה מאחר שתיבות ה' וישמרך, אין להן משמעות בפני עצמן. מה גם אין הקירוי אלא מנהג ואינו מעכב כמ"ש בתשובתינו הנז' אות ג' ד"ה ומן. ולא תסלוק אדעתין שלתקן זה צריך הש"צ לומר בלחש יברכך, דכל כי האיי גוונא הוה להו לפוסקים לפרושי. מה גם דלא ראינו ולא שמענו מי שנוהג כן. הלכך צריך לומר דכיון שלפי העניין מובן קישור הדברים, ושזה אינו אלא מפני הקירוי, שפיר דאמי. ועדיין צ"ע. כמו כן יש לדון אם מעיקר הדין מותר להזכיר לש"צ ששכח מלומר יעלה ויבא, באמירת תיבת אלהינו. וכן המזמן בעשרה ושכח להזכיר את ה', וכל כיו"ב. ועיין לקמן אות ד' מה שנכתוב בס"ד בדעת הרמב"ם:

והגרי"ח בשו"ת תורה לשמה סימן תצ"ו כתב שהרורש או מדבר בדבר הלכה, לא יזכיר שם אדנ"י כמו שהוא, אלא יאמר שם אדנות. וכן במקום שם י"ה, יאמר יו"ד ה"י. אך שאר השמות כגון אהיה, שדי אל אלהים וכיו"ב, יכול להזכירם כמות שהם, ונתן טעמים לחילוק זה. והביא ראיה ממתניתין דשבועות דף לה. משביע אני עליכם באל"ף דל"ת, ביו"ד ה"י, בשדי בצבאות וכו' וידוע דאין הכוונה שאמר באל"ף דל"ת, שאם כן לא הויא שבועה, רק התנא שינה מפני הכבוד, משא"כ בשם שדי וצבאות הזכירם כמו שהם. וכן מצינו כשדרשו רז"ל (בפסחים דף נ.) אמרו אני נכתב ביו"ד ה"י, ונקרא באל"ף דל"ת, ולא הזכירו השמות כמות שהם, מאחר שאין זה בעת תפילה ותחינה ובקשה או תוך פסוק ע"ש. ומבואר בדבריו דאתי עלה מצד הכבוד, ולא מצד הזכרת ה' לבטלה, משום דכל כה"ג לא הוי לבטלה. ומה שכתב הרמב"ם בהל' שבועות שם מפסוק ליראה את ה', שמכלל יראתו שלא יזכירנו לבטלה, הוא עניין אחר:

ד) גם יש לברר מהו גדר "לבטלה" האסור, כי הנה ממה שכתבו הרבה פוסקים והובאו דבריהם בשדי חמד מערכת ראש השנה סימן ג' אות ג' מוכח דכל שאינו עכ"פ לאיזה צורך, חשיב הזכרת ה' לבטלה, ואעפ"י שהוא נוסח תפילה, כיעויין שם. ודבריהם מסתייעים מדברי הטור בשם הרמ"ה שהבאנו לעיל (אות ג' ד"ה ואעיקרא) שאל מלך נאמן יש בו משום הזכרת ה' לבטלה, מאחר שאינו עניין להזכיר זאת לפני שמע ישראל. הרי דאע"פ שדברים אלו יש להן משמעות מצד עצמן לשבחו יתב', מכל מקום מאחר שאין זה מקומן לדעתו, הוי לבטלה:

אבל תמהני שלא ראיתי מי שהרגיש דמהרמב"ם לא משמע הכי, מדכתב בפי"ב משבועות הלי"א וז"ל, אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה, ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה. כיצד, אמר ה', אומר ברוך הוא לעולם ועד וכו' ע"ש. הרי מבואר דכשמשבחו ומפארו אז, לא הוי לבטלה. בפרט ממה שנתן משל כשהזכיר שם ה' סתמא, ואילו הוה סבירא ליה כדבריהם הו"ל לאשמועינן רבותא טפי. ומה שכתב בספר חסידים שמי שמזכיר שהתחלת פיוט הוא אהללה אלהי, הוא נושא ה' לשוא וכדלעיל אות א', שמא יש לחלק משום דלמעשה לא היללו עתה. ואף אם יהללו לעתיד, עכ"פ אין זה כוונתו רק להזכיר הפיוט. ובדרך זה יש ליישב מ"ש החיד"א והפלא יועץ על מי ששואל אמרת אלהינו, על אמירת יעלה ויבא. אמנם בעניין המסייעים בברכות חתנים מתיבת אלהינו ואילך, נראה לכאורה דלדעת הרמב"ם מאי קפידא איכא. וכן בעניין מה שהוסיף בפלא יועץ שם וז"ל, כמה בוערים בעם ובפרט בנשים מצוי מאד, שעל כל דבר תמיהה שרואים מזכירים ש"ש לבטלה. ומה טוב מנהג יראי ה' וחושבי שמו, שאין מזכירין ש"ש כלל אלא אומ' השם יתברך וכו' ע"כ. נלע"ד הקצרה ללמד זכות עליהם לפ"ד הרמב"ם שאין שום איסור בדבר אם הוא באופן שאומרים עוד תיבות. אעפ"י שברור שלכבודו ית' נכון להתרחק ולהיזהר. [אחר זמן ראיתי להרה"ג נאמ"ז שליט"א באור תורה שבט ה'תש"נ, רף ש"ג, שמנהג הספרדים לומר בפשיטות "שבח לאל" וכיו"ב, וציין לרברי מה"ר שאול הכהן בספר נתיב מעיתיך דף קל"ח ע"ב, ובספרו נוכח השלחן או"ח סימן קנ"ו שהאריך לקיים המנהג ע"כ]:

והלכה למעשה חזינן דלא חשו לה רבוותא להא דספר חסידים, בפיוטים רבים שחיברו כגון של יוה"כ לך אלי תשוקתי. אל נורא עלילה וכו' בשעת הנעילה, וכן מפי אל יתברך ישראל, שאומ' בשמחת תורה. יה הצל יונה מחכה וכו' לחנוכה, יה רבון עלם ועלמיא וכו' להר"ר ישראל נגארה שמלאכים באו לשמוע שירתו כנודע מהאר"י, וכן מצאתי שמהרש"ל חיבר פיוטים ומהם שמתחילים בשמות קדושים כגון אל מלך וכו' אלהי אבי וכו' וכיו"ב ובכי האיי גוונא ליכא התירוץ של הקדמונים לשיטתו דהיו אומרים סדר יום א' וכו', אבל באלו מאי איכא למימר. וכן מצינו הרבה שירים ושירות שיסד האלהי כמהר"ר שלום שבזי זיע"א שפותח בתיבה ראשונה באחד משמות הקדושים, או תיבה שנייה. הא קמן דסבירא להו דבכל כי האיי גוונא ליכא קפידא. וגדולה מזו יש להעיר מתפילת אל מלך וכו' שאומרים בסליחות, וכן אל ארך אפים שאומ' קודם הוצאת ס"ת, והן תפילות קדמוניות וליכא למימר בהו הך תירוצא דהספר חסידים, וצ"ע:

ובקריאת שמות לספרים בצירוף אחד מהשמות הקדושים, נראה שאין חשש לכולי עלמא, ר"ל אפילו להס"ח, דשאני הכא שהשם הוא עניין עומד בפני עצמו, וכגון שמצינו למהר"ר יצחק ונה זצוק"ל שחיבר ספר בקבלה בשם רכב אלהים. והרב שדי חמד בקונטריסו באר בשדי דף ד' וט', רשם שמות ספרים רבים כך, וביניהם לגדולים מפורסמים כגון מכתב אלהים, בית אלהים להמבי"ט, מפעלות אלהים, רוממות אל למהר"ם אלשיך, ישע יה, ודומיהן יעו"ש. וכן פסק בספר שולחן מלכים הלכות קדושת ה' סימן ה' סעיף כ"ח, דשרי לקרוא שם ספר כך. כמו כן, שמו של מדרש המקובלים הידוע בירושלם עיקו"ת הוא בית אל, ואמר לי גם הימ"ה שליט"א סוב"ר הרזי"ם בישיבת המקובלים אהבת שלום, שכן הרגילות מני קדם להזכירו באל"ף ככתיבתו. אך אין ראיה, שאולי היו סוברים שאינו שם קודש מאחר שהוא שם מקום, ובספר נזר הקודש הבאנו בס"ד פלוגתא בזה:

ה) ופשיטא דבדרך סיפור דברים שרי, כנראה מדברי המשנ"ב בשם ספר חסידים שהביא כת"ר במכתבו וז"ל, אם אחד מספר חסדי ה' שעשה לו ומתחילה מזכיר ה' ורוצה לגמור דבריו מה שעשה לו ה', אסור להפסיקו בדברים, שמא מתוך כך לא יגמור דבריו ונמצא שהזכיר שם שמים בחנם וכו' ע"כ. והוא הדין להזכרת שמות הקדושים בשירים ושירות כנהוג אצלינו לקרותן ככתיבתן בלי שום שינוי, וקל וחומר הוא דליכא שום קפידא בהכי, ופשיטא דלא גרע מהאומר ה' ברוך הוא לעולם ועד, שכתב הרמב"ם שע"י זה מתקן שלא יהיה לבטלה, וכדלעיל. וע"ע מה שביררנו בזה בס"ד בבארות יצחק הל' ברכות הפירות סק"ק דף רל"ה. ואין חוששים גם מלחזור בתי השירים עם שמות הקדושים שבהם ב' או ג' פעמים לפי צורך השיר ודרכו. ועיין שו"ת דברי חכמים להר"א גינזברג דף צ"א אות רנ"ה. ומה שכתב בספר חסידים סימן ד' שחסיד אחד שמע מאחד מן המשוררים במחולות של בית החופה שהיה מזכיר את ה' בשירו, ואז היה אותו חסיד מנדהו על כל פעם ופעם ע"ש, צריך לומר שהיה דרך קלות ראש, ועיין בספר יעלזו חסידים סימן ד', ובכף החיים סימן רט"ו ס"ק כ"ד, ואור תורה מרחשון תשד"ם דף ס"ח וס"ט:

וכן מה שנוהגים אצלינו שהנפטר מחבירו ההולך לדרכו, מברכו בלשון "אלהים יהיה עמך", הוא באותו גדר. וע"ע פירוש המשנה לרמב"ם ספ"ה דגיטין, וטורי זהב יו"ד סימן קמ"ז סק"ב. [אגב, יש להעיר שהנכון כמו שיש נוהגים שהלה עונה לו על זה, "מעמך לא יסור". ולא כהנוהגים לענות ממך לא יחסר]. וכיו"ב מה שרבים נוהגים לומר בבית האבל, בשעה שיושבין לאכול פירות וכיו"ב, וכן אחר ברכת המזון, אלהים ינחם אבלים ג"פ. ואע"ג דבכי האיי גוונא ליכא קפידא לכולי עלמא מאחר שזה מיד אחר ברהמ"ז, ובזה לא הוי תחילת דיבור ושרי גם להמחמירים כמתבאר בדברי החיד"א שם, מ"מ הרי נוהגים לומר נוסח זה גם בשעת המסיבה של אכילת פירות וקטניות ומיני משקה בבית האבלים. [ונוסח זה נזכר כבר בדברי מהר"י ונה לעניין מת שאין לו אבלים, והבאנו לשונו בתשובה ח"א סימן קמ"ג ד"ה ואגב]. וכן כשנפרדים מן החתן, מברכים אותו בלשון "אלהים יבנה ביתך". דאעפ"י שיש אוסרים לכי האיי גוונא שמא ימות, כבר הבאנו לעיל אות ב' דברי החקרי לב והחיד"א שדחו סברא זו ואין הטעם אלא שמא יחזור בו מנדרו, וזה לא שייך בשאר עניינים ע"ש. אמנם מדברי ס"ח הנז"ל אין ראיה מוכרחת נגדם, דאיכא למימר שאם יפסיקנו ודאי היה ש"ש לבטלה, ולכן יותר טוב שיניחנו לגמור. ורק לכתחילה הוא דחיישינן להימנע מלהזכיר שמא ימות. אבל פשטות הדברים ודאי לא כן, דכל כה"ג איסור חמור הו"ל לפרושי באגב דאין לעשות כן. מה גם שדברי החק"ל נכונים בטעמם ונימוקם. ומה שמצינו במסכת יומא וכן בסדר עבודה דיום הכיפורים, אנא השם, אנא בשם, ולא נזכר שם אדנות בפירוש, והיינו טעמא לפי שאינו תפילה של עצמינו אלא סיפור דברים איך היה אומר הכהן הגדול וכמ"ש הט"ז בסימן תרכ"א סק"ב. והנה לפמ"ש דהמספר דברים לחבירו שרי, לכאורה גם זה היה צ"ל מותר, אך י"ל דשם אדנות חמור טפי כמ"ש לעיל ד"ה גם. ומכל מקום לפעמים אני נוהג לומר בלשון השם יהיה עמך, כשהנני רואה שהשומע יתמה אם אומר אלהים. [משא"כ בבית אבלים, לא יעלה על הדעת לשנות מהמנהג בפרהסיא]. אמנם נראה כמו ששמעתי מחכם אחד שבכוונה הנהיגו הקדמונים לומר שם זה, כשם שמצינו בפרשת תולדות בברכת יצחק ליעקב ויתן לך האלהים, שהוא מדת הדין, שאם ראוי לך יתן ואם לאו לא יתן. משא"כ לעשיו וכו' וכדאיתא בפירוש רש"י התם. וזהו ג"כ טעם הנוסח שבברכת האורח, ועוד "אלהים" יברך וישמור וכו'.

ועכ"פ נלע"ד דבסיפור דברים לחבירו ראוי לימנע מהזכרת שם שמים ליראה את ה' הנכבד והנורא. בפרט שיש

לחשוש שמא יוציאנו לבטלה מתוך אשגרות לשונו, מה שלא שייך בשעת לימוד:

כמו כן מנהגינו שגוערים בקורא הטועה בקריאת ס"ת אפילו בנקודה או טעם שאינו משנה המשמעות אעפ"י שיחזור בעבור זאת על שם אדנות ושאר שמות הקודש, והוא מיוסד על אדני פז כי אין שום דקדוק בתורה"ק לחנם אלא לטעם נעלם וא"כ חזרתו לצורך היא ולא לבטלה ח"ו, כגון כשהטעות היתה בשם עצמו. אי נמי כשהטעות בתיבה או בתיבות שלפני ה' והמשיך כבר וגערו בו, וחזר לקרות כהוגן, דממילא צריך לחזור גם את השם. [אמנם לחזור סתם, כגון מראש הפסוק שאין בזה צורך, לא, אליבא דהשדי חמד שהבאנו לעיל אות ד'. אך לפמש"ש אליבא דהרמב"ם, גם בזה אין קפידא]. ועיין מה שביארנו עוד בזה בס"ד בבארות יצחק הל' קריאת ס"ת ס"ק ל"ג דף תס"ו ד"ה ויש להעיר. ושם בסוף דברינו צייננו לחיי אדם כלל ה' סעיף ב', והיינו שמשמע שם ג"כ דבכל גוונא יכול לחזור (דלא כהמשנ"ב שהבאנו שם). וממה שכתב בכלל ל"א סימן ל"א, אין סתירה ודוק. ועיין מה שכתב על דבריו בעמק ברכה דף מ"ח, ובקונטריס אחרון שם דף י'. וע"ע בשו"ת זכור ליצחק הררי, והוב"ד בספר אהבת השם להרי"צ אלפייה חלק ב' דף כ' ע"ב. ובכף החיים סימן רט"ו סקל"ו בשם חסד לאלפים:

ועיין אגרות משה או"ח ח"ב סימן נ"ו שנתן טעם למנהג האשכנזים דמקרי דרדקי אין מזכירים את השם כשלומדים הפסוקים, מפני שרוב פעמים מפסיקים באמצע משום שצריך לפרש להם כל מלה ומלה, ומצד זה התירו לר' חנינא קרא בתענית דף כז: וכדפירש"י התם וכו' ע"כ. וזה אינו שייך אצלינו, לפי שמלמדים הפסוק בטעמיו כמו שקורים בס"ת. ומנהג זה משתלשל אלינו מימות חכמי התלמוד כמתבאר מהא דנדרים דף לז. שכר פיסוק טעמים [וכמו שהוכיח הגר"ז בהלכות תלמוד תורה שלו ריש פרק א'. אבל מש"ש כי זה מפני שלא היו הנקודות והטעמים כתובים בימיהם אלא כספר תורה שלנו, והיו לומדים הנקודות והטעמים בעל פה, והאריך קצת בזה שם בקונטריס אחרון. יש לדון בזה כנודע, ובמאמר משנת מהרי"ץ ריש פרק ששי הוכחנו שהנקודות נזכרו כבר בימי חבקוק הנביא]. וכן מוכח בטור סימן קל"ב שיש מי שאומר שיכול היחיד לומר קדושה דובא לציון, ובלבד שיאמר אותן "בניגונן וניקודן וטעמן, כדרך שהתינוקות קורין לפני רבן" ע"ש. אלא שהאשכנזים הנהיגו מאיזו תקופה לתרגם לילדים תיבה בתיבה ללשון המדינה, ועזבו עי"ז טעמי המקרא. ומה שהביא מפירוש רש"י, במחכ"ת לא לזאת נתכוון, שהרי זה לשונו לפי שאינם יכולים לקרוא פסוק כולו ע"ש, ר"ל תינוקות קטנים שאין בכוחם לדעת קרוא פסוק שלם, ולעולם היינו בטעמים דווקא. וע"ע סנהדרין דף קד: ה' לא קראו, אלו מלמדי תינוקות, ובמהרש"א שם, ושער הציון להמשנ"ב סימן רט"ו אות י"ג, ובתשובתינו דלקמן סימן ע"ו אות א':

ו) פירות הנושרים מדברינו לעניין הלכה:

א. יש מחמירים שלא להזכיר שם שמים מיד בתחילת הדיבור [שמא ימות, או מטעם הנז' במדרשים ובזוה"ק] אבל מן הדין אין קפידא. וכן מנהגינו שאומר אדם לחבירו ההולך לדרכו, אלהים יהיה עמך, וכן בבית האבלים אלהים ינחם אבלים:

ב. כינוי שם אלהים בקו"ף תמורת ה"א, וכיו"ב אל קל, אלי קלי, שדי שקי וכיו"ב, הוא אצלינו מהדברים אשר הם חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו, ויש אומרים שאינו דרך כבוד כלפי מעלה לקרותם בכינויים כאלו. [הלכך מי שרוצה ממדת חסידות להחמיר על-עצמו להזכירו בלא לאמרו ככתיבתו, עכ"פ לא יאמר אלקים וכיוצא, אלא יאמר סדר אותיותיו]. במה דברים אמורים, בקריאה. אבל בכתיבה בפרט כשיתכן שתלך לאיבוד, שפיר דמי, וכן נהגו אז לכתוב ד' תמורת ה', כלומר אלד'ים. והוא הדין שיכול לכתוב אלקים:

ג. הלומד בגמ' ומדרשים וכיו"ב והובא שם פסוק או מקצת ממנו, אין איסור כלל בקריאת השמות משום הזכרת שם שמים לבטלה, ואפילו בשם אדנות. ואדרבה יש אומרים שמצוה להזכירם ככתבם. [וגם כשאינו פסוק מותר לקרותם, חוץ מבשם אדנות ובשם יה שראוי לומר באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, ביו"ד ה"א]. אמנם במטבע ברכה אסור, ויאמר ברוך אתה "השם" במקום הויה, אבל אלהינו מנהגינו לקראו ככתיבתו בלי שום שינוי. והוא הדין בכל זה להדורש ברבים בדברי תורה:

ד. באיסור הזכרת ש"ש לבטלה, נוטים הדברים יותר כדעת האומרים שלא רק שם אדנות הוא שאסור, אלא גם כל יתר השמות הקדושים שאינם נמחקים:

ה. אם איסור הזכרת שם שמים הוא גם בשמות שבלשונות אומות העולם, הבאנו פלוגתא דרבוותא בשו"ת חלק א' סימן קנ"ג. וע"ע שו"ת מהריט"ץ החדשות ח"א סימן צ"ב:

ו. בשירות ותושבחות, אם אומרים באימה וביראה ולא בקלות-ראש, מותר להזכיר כל השמות כמות שהן, וגם לחזור הבית כפי דרך השירים:

ז. המספר לחבירו חסדי ה' עמו. אין איסור משום הזכרת ש"ש לבטלה. אבל ראוי לימנע ליראה את ה' הנכבד והנורא, אלא יאמר השם יתברך, או המקום ברוך-הוא וכיו"ב:

ח. המדבר עם חבירו, אם מותר להזכיר שמות שבתחילת נוסח תפילה או פיוטים, כגון אלהי נצור, עיין בפנים אות ד':

ט. מנהגינו לגעור בקורא הטועה בקריאת ס"ת בנקודות או טעמים גם באופן שאין שינוי משמעות, אעפ"י שהוא בשמות הקדושים. לפי שאם אמנם יחזור, אין חזרתו על השם נחשבת לבטלה ח"ו אלא לצורך:

י. וכן מנהגינו שתשב"ר הלומדים הפסוקים בטעמיהן, קורין כל השמות כמות שהן. [ובעניין הגיית האותיות, מחמירין שלא יהגו אותן, כמו שכתבתי בקונטריס זה שמי לעלם אות ד'] :