בעניין מנהג עליית הקטנים לפסוקי "ולאשר אמר" בשמחת תורה.

בעניין מנהג עליית הקטנים לפסוקי "ולאשר אמר" בשמחת תורה.

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן

שנמסר במוצש"ק ראה ה'תשע"ג

דרך אגב, הרב רמתי כותב שם [תאג כתר תימן ־ תורת אמת, הוצאת חנות נוסח תימן] דבר מסויים, שחושבני כי העניין צריך תיקון, למרות שבלעה"ר הוא חזן בקי. הדפיסו ספר "תיקון קוראים" עם הפטריות וקריאת המועדים כמנהג תימן, והרב רמתי כתב שם בהקדמה, דבר שאינו נכון. מנהג קדמון בידינו להעלות לששי פרשת ויחי, בנימין זאב יטרף. ביתרו, וירד משה. פרשת קרח, ולבני לוי. פרשת האזינו, כי אשא אל שמים ידי. וסימנם, בוכ"ו. ישנם ארבעה מברכים, שמעלים בהם את כל הילדים שבביהכ"נ. ונתנו בזה רמז, לשם הקדוש הנזכר. ומה שנוהגים בשמחת תורה להעלות הקטנים לקריאת 'ולאשר אמר', אין כזה מנהג בבלדי, ואף לא בשאמי. והוא בבחינת חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם. לפי דבריו, מנהג קריאת 'ולאשר אמר', לא היה ולא נברא. לא אצל השאמי, ולא אצל הבלדי. והוא כביכול דבר חדש, שנתחדש בארץ ישראל.

דבר זה, הוא בודאי בלתי נכון. מנהג זה נהגו בתימן כבר מזה מאות שנים. הרב רמתי, גדל בין אנשי צנעא, כאן קרוב בשכ' רמת עמידר שבעיר רמת־גן, והם אמנם אינם מכירים זאת. אבל ברוב המקומות בתימן, מנהג זה שריר וקיים, והזכירו אותו כבר בזמן הגאונים בבבל, וכדלקמן.

אולם הרב שמעון צאלח זצ"ל, שהיה מאנשי צנעא, אך הסתובב בתימן בכמה מקומות, ידע שמנהג זה קיים. ובספר חזון שמעון בפרשת וזאת הברכה [דף צ'] הוא כתב כך, דע, שהמנהג שקוראים בשמחת תורה בספר ראשון חמשה מברכים, לא יותר. ובהתגלות ספר שו"ע עם רמ"א, נהגו אנשי הכפרים להעלות לס"ת ילדים, יש מתחילים מפסוק 'וללוי אמר', ויש מפסוק 'ולאשר אמר', ויש מפסוק 'מעונה'. הוא ראה זאת במו עיניו. אך מצד שני הוא מתנגד לכך, וכשראיתי זאת בבתי כנסיות אלו, ונוכחתי לדעת שמנהגם גורם לשחוק וקלות ראש בבית הכנסת, מסיבת טבע הילדים, אמרתי מה־טוב במנהג הקדמון בצנעא, שלא עשו הדבר הזה. ודי לחנך הילדים בקריאת הששי בנימין זאב יטרף, וירד משה, ולבני לוי, כי אשא אל שמים ידי, ולא יותר.

ראשית, חושבני שמנהג זה אינו רק בכפרים. לפי מיטב ידיעתי, גם בערי תימן, כגון דמאר, וכן רדאע, מנהג זה היה קיים. כך ביררנו מפי תלמידי חכמים משם. רק בצנעא, מנהג זה משום מה לא התקבל. מהרי"ץ כותב [בפתיחת התכלאל], וזה סדר הברכות והתפילות כמנהגינו ק"ק צנעא "וכל ערי תימן". הוא לא אמר, הכל כמנהג צנעא. ישנם עוד ערים, חוץ מהעיר צנעא...

שנית, מה שכתב שהדבר גורם לשחוק וקלות ראש. אנחנו לא ראינו כלל שהדבר גורם לכך.

לא מובנת טענתו כי 'די' בקריאת בנימין זאב יטרף, וירד משה וגו', לפי שהרי במקומות שנהגו בשמח"ת ולאשר אמר, הם לא נהגו שיקראו בנימין זאב וגו' וכל השאר שסימנם בוכ"ו. רק פה בארץ, בגלל שנתערבבו בני כל המקומות יחד, הילדים קוראים בוכ"ו, וגם ולאשר אמר. [דרך אגב, זה טוב, כדי שיתחנכו ויתרגלו, מה שנחוץ מאד בזמנינו].

בנוסף, לפי הבנת הרש"צ חזון שמעון, מנהג זה התחיל רק 'בהתגלות ספר שו"ע עם רמ"א, נהגו להעלות לס"ת ילדים'. אך מי שיעיין שם בשו"ע את דברי הרמ"א [סימן תרס"ט], יראה שהדברים אינם קשורים לזה בכלל. שם כתוב, ונהגו עוד להרבות הקרואים לספר תורה, וקורין פרשה אחת הרבה פעמים, ואין איסור בדבר. עוד נהגו לקרות כל הנערים לספר תורה, וקורים להם פרשת המלאך הגואל וגו'. אין מדובר על ילדים, אלא על נערים, והדבר אינו קשור כלל למנהגינו, לקרוא ולאשר אמר.

מקור המנהג, מוזכר כבר ברבינו האיי גאון. הדפסתי זאת בבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ חלק סוכה ולולב [הלכות שמחת תורה הערה כ"ט]. בהרבה מקהילותינו נוהגין, שכל הקטנים וקטני קטנים שבבית הכנסת עולין אחד אחד לקרות בספר תורה, ורובן קורין שלשה פסוקים מן ולאשר אמר וכו'. ומצאתי דהמנהג שאצלנו קדום הוא, שכן הזכירו רבינו האיי גאון בתשובתו, שהובאה בספר העתים סימן קפ"ה וז"ל, כמה זמני חזינן דקרו ולקחתם לכם ביום הראשון עשרה גוברין. 'ולאשר אמר' 'ברוך מבנים אשר', שלשה וארבעה וחמשה ינוקי. רבינו האיי גאון אומר במפורש, שהרבה פעמים נוהגים לקרוא 'ולאשר אמר', שלשה וארבעה וחמשה תינוקות. ולית בהא מילתא למיחש כדחשישתו לברכה שאינה צריכה. דכל מאי דאורחיה הוא, ברכה צריכה היא.

רבינו האיי מביא כאן שני דברים. האחד, אינו מוכר ואינו ידוע, 'ולקחתם לכם ביום הראשון' קוראים עשרה אנשים. והשני, 'ולאשר אמר' קוראים ארבעה וחמשה תינוקות. אינני יודע מדוע הגביל 'חמשה תינוקות', כי אצלנו מקובל, שכל הילדים הנמצאים בבית הכנסת עולים. חשבתי שאולי כוונתו, שלפעמים בבתי כנסיות גדולים ישנם בלעה"ר הרבה ילדים בבית הכנסת, ואם מעלים אחד אחד זהו טורח ציבור, והדבר יכול להביא לפטפוטים של־ציבור בבית הכנסת. לכן במצב כזה, אפשר להעלות ארבעה או חמשה ילדים ביחד. עניין זה מובא בפוסקים, והארכתי בזה בעיני יצחק [סימן קי"ט אות כ"ב]. אולם שלא יברכו ביחד, אלא אחד מהם יברך ברכה ראשונה, ואחד יברך ברכה אחרונה, ואת הקריאה יקראו כולם ביחד. אבל לפי המשך דבריו שם, הוא דן בדין ברכה שאינה צריכה, שהתינוקות חוזרים על הברכות, א"כ נראה שאין כוונתו לכך. אולי הם נהגו, שכל הילדים בירכו בבת אחת.

ומה שנתן טעם, 'כל מאי דאורחיה הוא, ברכה צריכה היא'. יש לבאר סברתו, כי דבר שהוא מקובל ונהוג, מצאו בו צורך בכדי לחזק קריאת הילדים, או בשביל לברך אותם, נחשב הדבר ל'ברכה צריכה'. למרות שהם חוזרים על אותה הקריאה, ובברכות האלה אין צורך. אך כיון שכך נהוג, נחשב הדבר לברכה צריכה. 'ברכה שאינה צריכה', היינו בלא סיבה, אבל אם ישנה סיבה, זה נקרא ברכה צריכה. 

בכל אופן הדבר ברור, שהמנהג קדמון הוא, מזמן רבינו האיי גאון. ומי יודע, אם אינו מלפני כן, מחכמי התלמוד, אפילו שאינו נזכר במפורש. כי כידוע, לגאונים היתה מסורת, מדורי דורות.