הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרֽוּשָׁלִַם֙ [שיר השירים ב', ז'. ג', ה'], בשני הפסוקים תיבת 'ירושלם' בפשטא אחת והתיבה נקראת מלרע

ביאור עניין "פשטא אחת" שנקראת במלרע, האם תיבת "מזבח" שונה מיתר המלים שבפשטא אחת, ודחיית הדבר החמור שנכתב בתאג כתר תימן ־ תורת אמת [בהקדמה. הוצאת חנות נוסח תימן] כי כביכול ישנה פירכא על שיטת מהרי"ץ בעניין זה מתיבת "הרעֹתָ" אשר בספר במדבר.

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן

שנמסר במוצש"ק ואתחנן ה'תשע"ג

בני הילד דוד הי"ו, עלה השבת לקרוא את ההפטרה, והוא קרא כדת וכדין את הפסוק, דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם֙ וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ [ישעיה מ', ב']. כמו שכתב מהרי"ץ בחלק הדקדוק, ירושלם, בפשט אחד והיא מלרע. וכן אח"כ בפסוק ט', עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ֙ קוֹלֵךְ, כותב מהרי"ץ, בכח, בפשטא אחת גם בירושלמיים. כך למדנו גם מפי אאמו"ר זצ"ל בזה וכל כיו"ב.

נושא "פשטא אחת ומלרע", צריך בירור. נתבקשתי לבררו, כיון שיש בזה כמה בלבולים. אינני יודע אם הזמן יספיק כעת, אבל אם לא אספיק עכשיו, אמשיך בשיעור הבא בלא נדר.

מהרי"ץ בחלק הדקדוק מעיר בעניין זה בהרבה מקומות. כגון בפרשת לך לך [בראשית י"ב ח'], וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ֙, אומר מהרי"ץ, בפשטא אחת, כי לא יבואו בספרי ספרד שני פשטין בתיבה, אלא אם יש אחריה תיבה אחת או שתים קודם הזקף. והיא מלרע. וכן כתב מהר"ם לונזאנו ז"ל. ישנה כאן טעות בלשון. הכוונה היא, שבספרי ספרד, כאשר ישנם שתי אותיות סמוכות, לא עושין תרין פשטין. בדרך כלל, אם במלה 'מזבח' לא היתה פשטא, אלא טעם אחר, כגון אתנחא או זקף, התיבה מלעיל. א"כ כאן, היה צריך להיות בתרין פשטין. כגון בפסוק וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָגוּר שָׁם [שם פסוק י'], המלה 'מצרימה' היא בתרין פשטין ומלעיל. א"כ עושים פשטא בסוף, כי אם יעשו רק באמצע, היינו חושבים שזוהי אזלא. לכן עושין תרין פשטין, אחת באמצע היכן שצריך להטעים, ואחת בסוף.

יש לי כאן צילום תאג מדוייק מאד, כת"י של הר"ר יהודה חאזי נע"ג, שהיה בדורו של מהרי"ץ. וכך הוא כותב, [בתחילת הספר, אחרי מחברות התיגאן, וייחוס הצדיקים], דע והבן, כי בכל המחזור הירושלמי, כל מִלה יש עליה יתיב פשטא֨ אחת, תהיה מלרע. וכל לשון המזבח לעיל, ואם יש עליו יתיב חד. בר מן חד שיש עליו יתיב פשטא אחת והיא לרע בירושלמי, וסימנה בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ֨ לְשָׁרֵת דקרא [שמות כ"ח, מ"ג]. ע"כ בתאג מורי ורבי דוד בן חיים חטאב ז"ל. הוא מביא כך מרבי חיים דוד הלוי, שכך הוא כתב.

אם־כן, במחזור הירושלמי כתוב, שכל מלה שיש עליה יתיב, 'יתיב' בלשונם היינו 'פשטא', כמו 'יתיב מוקדם', אלא ששם זה בתחילה, וכאן זה בסוף כאשר ישנה רק פשטא אחת, זהו מלרע. וכל לשון 'המזבח' מלעיל, למרות שיש בו פשטא אחת. חוץ מן הפסוק "או בגשתם אל המזבח", שבפרשת תצוה. 

בספר חקרי לשון [דף ל'] הבין מזה, שתמיד תיבת המזבח וכל התיבות מסוג זה, מלעיל. הוא הביא לשון זאת, בשם מארי יחיא בשירי זצ"ל. וכנראה שכך גם כתוב בתיגאן. ההטעמה בבי"ת גם לספרים שניקדו בפשטא אחת, וכן כתב מהר"י בשירי, והביא את הלשון שהזכרנו.

ישנם הרבה מאד מלים כעין זה. לכל הפחות עשרים מלים כאלה. וניתן כמה דוגמאות, יְרוּשָׁלִַם֙ [ישעיה שם]. וַיָּסַר נֹחַ֙ [בראשית ח', י"ג]. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ֙ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים [שמות י"ז, ט']. לְרֵיחַ נִיחוֹחַ֙ [שם כ"ט, כ"ה]. וְהִנֵּה מַרְאֶהָ֙ שָׁפָל מִן הָעוֹר [ויקרא י"ג, כ']. מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ֙ לֵאמֹר [דברים ט', כ"ג]. וְהַנֹּגֵעַ֨ [ויקרא כ"ב, ד']. פִּסֵּחַ֙ [דברים ט"ו, כ"א]. הוֹשֵׁעַ֙ [הושע א', א']. כל המלים הללו הן בפשטא אחת.

למעשה, אם הם היו מתבוננים במה שכתוב כאן, הם היו רואים שבעצם כתוב כאן בדיוק ההיפך, וזהו אדרבה מקור לדברי מהרי"ץ זיע"א. דהיינו, ה"מחזור הירושלמי" פירושו הספרדי, כמו שכתוב [עובדיה א', כ'] יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד. וכן מה שכותב מהרי"ץ בהרבה מקומות 'בתיגאן ובירושלמיים'. "בתיגאן" היינו, ספרי תימן. ו"בירושלמיים" היינו, בספרי ספרד. הם קראו לתנ"ך בשם "מחזור", כיון שחוזרים עליו. קוראים מתחילתו ועד סופו וחוזרים. והם אומרים כאן כלל, שבמחזור הירושלמי, בכל מלה שיש עליה 'יתיב', דהיינו פשטא אחת, היא תהיה מלרע. כלומר, המלה 'נח' היא מלרע. וכן 'יהושע'. וכיו"ב. רק לגבי בתיבת 'מזבח', הירושלמי חולק על התיגאן. זוהי הכוונה במ"ש 'כל לשון המזבח מלעיל, ואם יש עליו יתיב חד'. שאפי' כשיש רק פשטא אחת, מ"מ היא מלעיל, זהו יוצא מן הכלל. אבל הם לא הבינו זאת נכון. לדעת המחזור הירושלמי, רק תיבת מזבח, אפילו שיש בה פשטא אחת, היא נקראת מלעיל, חוץ ממקום אחד בפרשת תצוה, בפסוק "או בגשתם אל המזבח". דרך אגב, בעל חקרי לשון שכח זאת, ובפרשת תצוה הוא כתב שגם שם זהו מלעיל. אבל בזה, אפילו הרי המחזור הירושלמי מודה שזהו מלרע. אבל כל זה, הוא רק לפי דעת המחזור הירושלמי. כשאומרים "ירושלמיים" הכוונה, לאפוקי מהתיגאן. נמצא שהם אומרים, כי לפי ספרי תימן, גם המלה "מזבח" נקראת מלרע. יוצא א"כ, כי כל החילוק בין התיגאן לירושלמי, הוא אך ורק לגבי המלה "מזבח", כשהיא בפשטא אחת. האם היא נקראת מלרע או מלעיל. אבל בשאר המלים, לכולי עלמא אם המלה בפשטא אחת, היא נקראת במלרע, גם לדעת מחזור ירושלמי. אם־כן ישנה לנו עדות מפורשת, כדברי מהרי"ץ זיע"א, שנים רבות עוד קודם שהוא נולד.

יש לפני גם את צילום התאג של הר"ר שלמה הסופר, זהו מלפני חמש מאות שנה, [צילום הקטע מתוך כת"י זה, מצורף בעמוד הבא]. מהרי"ץ מזכיר אותו [בע"ח ח"א דף ס"ה ע"ב ד"ה אף על גב] לגבי תרגום הפסוק "פחז כמים" בפרשת ויחי בציבור. יעו"ש. בתאג זה ישנה בגליון הערה גם לגבי הנושא הזה, בפסוק 'ויבן שם מזבח', בפשטא אחת. יש כאן הערה של חלק הדקדוק, שהעתיק אותה נכדו של מהרי"ץ, הוא מארי דוד צאלח נע"ג. ואחרי זה כתוב בכת"י שונה כך, בכתיבת רבי בניה כתוב, וקריאת המזבח אשר היא בַּחֲטָף, אם קבלה, נקבל.

המלה חֲטָף, יש לה כמה משמעיות. יש שהכוונה לחטף־פתח, חטף־קמץ וכדומה. ויש שהכוונה לשוא נח. הדבר מובן לפי העניין והנושא. בנ"ד מובן שהכוונה מלרע.

בקובץ דקדוקי תורה [דף קי"ח], הביא הערה זו, מספר חלק הדקדוק אוסף ששון, שהוא כתב־יד אחר. בחלק הדקדוק קדמון מכתב־יד הרב בניה הלוי זצ"ל, כתוב וז"ל, וקריאת המזבח אשר היא בחטף, אם הדבר קבלה, נקבל. ונראה כי הרב בניה הלוי הנזכר כאן, אינו בניה הסופר הידוע, אלא מאוחר לו, ודבריו נסובים על דברי מהרי"ץ. ומלשונו נראה, כי הדבר זר בעיניו לקרוא מלים אלו בהטעמת הפתח הגנובה, ולא בתנועת הצירי. עכ"ד.

הר"ר בניה הלוי אומר, 'אם קבלה, נקבל'. לפי מה שהקדמנו, הרי הנדון אינו רק על תיבת 'מזבח', א"כ מדוע הוא מדבר כאן על 'מזבח'? הרי ישנם עוד מלים, כגון 'ניחוח', 'נח', 'יהושע'? אלא פירושו, שהיה להם ספק רק על המלה 'מזבח', אבל על כל היתר, היה להם ברור שזהו מלרע. רק על תיבת 'מזבח' הוא היה מסופק, ולכן הוא אומר, 'אם קבלה, נקבל'.

לגבי מה שכתב שם, שהרב בניה הלוי, אינו בניה הסופר הידוע, אלא מאוחר לו. וטעמו, כי איך יתכן שהוא מביא חלק הדקדוק, והרי הרב בניה הלוי היה לפני מהרי"ץ. אבל טעות היא, כי ישנם שני ספרי חלק הדקדוק. ישנו חלק הדקדוק של מהרי"ץ, וישנו חלק הדקדוק של הרד"ק. 'חלק הדקדוק קדמון כת"י הרב בניה' מסתברא דהיינו, שהרב בניה הלוי העתיק את ספר חלק הדקדוק של הרד"ק, ושם הוא כתב הערה זאת בגליון או בתחילת הספר. אע"פ שהרד"ק לא דן שם בנושא הזה, מ"מ ה"ר בניה כתב הערה זו דרך אגב, שהרי סוף סוף הנושא הוא דקדוקי הקריאה. סתם בניה, הוא בניה הסופר המפורסם אומן ודייקן, שהיה בתימן לפני כחמש מאות שנה. [בגליון התאג של מה"ר שלמה, לא מוזכר כלל "חלק הדקדוק קדמון", וכפי שהובא לשונו לעיל, וברור גם לפי זה דקאי בנדון דידן].

נמצאנו למדים, שכבר מאות שנים מלפני מהרי"ץ, דנו על תיבת 'מזבח', ורק עליה ה"ר בניה היה מסופק, כיון שישנו ויכוח בעניין זה בין הירושלמי לבין התיגאן. אבל על יתר המלים, כולם מודים שקריאתן מלרע, אם הן בפשטא אחת.

ברצוני לקצר, כיון שאין מספיק זמן להרחיב בכך, אבל רק אענה על נקודה אחת, שביקשני אברך אחד שיחי', שאענה על עניין זה. הבנתי שישנה קושיא שמסתובבת בין האנשים, ומישהו חשב שהוא הצליח ל'הפריך' את שיטת מהרי"ץ. כאב לי מאד עניין זה, ולכן אני חייב להסביר את הנושא, אם כי בקיצור נמרץ. בלא נדר, נאריך על כך בשיעור הבא.

בתאג "תורת אמת" הנקרא "כתר תימן" [בהקדמה. הוצאת חנות נוסח תימן], כתובים דברים, שלא האמנתי למראה עיני. שאברך צעיר בזמנינו, יכתוב שמהרי"ץ 'מופרך'. א"כ, אם הוא 'הפריך' את מהרי"ץ, ודאי מותר לנו גם להפריך אותו.

וכך הוא כתב, ועצם עניין זה שכתב שם מהרי"ץ, יש לו פירכא. שהרי בספר במדבר [י"א, י"א] המלה הֲרֵעֹתָ בתרין פשטין, אע"פ שאין אות אחת ביניהן. וזה חיזוק לדברינו, שאכן דוקא במלים שיש בהם אות גנובה, לא ציינו פשטא.

טענתו היא, שישנו פסוק בפרשת בהעלותך, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, תיבת 'הרעת' היא בתרין פשטין. א"כ הם מקשים 'פירכא', הנה נמצאו תרין פשטין אחת אחרי השנייה, ומה שונה תיבת 'הרעת' מתיבת 'מזבח'? זאת קושיא 'מיניה וביה'? הנה גם בתיגאן ישנם תרין פשטין, וזה נקרא מלעיל. ואם הכלל הוא, שתמיד כשהם סמוכות עושים פשטא אחת, א"כ למה את תיבת 'הרעת' עושים במלעיל?

ונבאר את עמקות הדבר. הם מבינים, שגם אם כתוב 'מזבח' בפשטא אחת, היא נקראית מלעיל. אלא שאין צריך לעשות בפועל שתי פשטין, כיון שהן סמוכות אחת לשנייה. בבחינת 'זכרון אחד, עולה לכאן ולכאן'. מה שאין כן תיבת 'מצרימה', שהפשטין הן במרחק. ולשיטתם, זאת אינה קושיא למה יש כאן תרין פשטין, כי נאמר שזהו מיותר. אבל לשיטת מהרי"ץ, לכאורה זוהי טעות.

אבל תשמעו את התשובה. אינני יכול כעת לבסס אותה, מקוצר הזמן, אבל התשובה היא פשוטה מאד לענ"ד. כל מלה, נידונה לפי איך שהיא היתה צריכה להיות כתובה, ולא לפי כתיבתה בפועל. את המלה 'הרעת', צריכים לכתוב עם וא"ו, או עם ה"א, דהיינו 'הרעותה', גם לפי כללי הכתיבה כך צריך להיות. אבל כשיש מלה שנגמרת בתי"ו, זהו כאילו שישנה שם האות ה"א.

במקרא, המלה 'הרעותה', כתובה שלש פעמים. האחד כאן, והשני בספר מלכים [א' י"ז, כ'], שם כתוב הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ. והשלישי [שמות ה', כ"ב], לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. אחד חסר וא"ו וה"א, ואחד מלא וא"ו, ואחד מלא ה"א. הכלל ש'אין תרין פשטין סמוכות', נמדד לפי יסוד המלה. וכיון שלפי יסוד המלה, צריכים לכתוב עם ה"א, או עם וא"ו, א"כ בעצם ישנו מרחק בין העא"ן לבין הה"א שהיתה צריכה להיות כאן. והתרין פשטין, אינם סמוכים.

בכל אופן, ברוך ה' שהכל מיושב, ולא כמו שחושבים, שכל קושיא שהם רואים, אומרים שזאת 'פירכא' או 'טעות סופר'. הדבר אינו נכון. אדרבה, זוהי דוגמא נוספת לראות ולהראות כי הנוסח שלנו הוא זך בתכלית הזיכוך. מי שיעיין בעיון דק יראה, שזהו הנוסח המקורי, ויש לכך סמוכות גדולות. רק שלצערינו במשך הדורות, היו הרבה אנשים 'חכמים בעיניהם', שאמרו 'זוהי טעות', או ש'כך צריך להיות'. אם ישנה קושיא, ביטלו את הדבר, ושכחו את המסורת האמתית, כי נערמו פירכות וקושיות. הדברים השתנו, כיון שהיו אנשים שחשבו שהם חכמים יותר מקודמיהם. אבל כמו שביררנו לפניכם בס"ד, הנה רואים ממקורות מלפני מאות שנים קודם שמהרי"ץ כתב זאת, שיש גם לעניין זה בסיס. בלא נדר ובעזרת ה' עוד נחזק יותר את הדברים בשיעור שיבוא עלינו לטובה אכי"ר.

המשך ביאור שיטת מהרי"ץ זיע"א בעניין תיבות שהם בפשטא אחת הנקראות במלרע ודוגמאות לכך, התייחסות לטוען מתיבת 'הרעת', ומדוע התיבה ירושלם נכתבת בלי יו"ד.

בשיעור הקודם התחלתי להסביר את שיטת מהרי"ץ בעניין המלים שהם בפשטא אחת ומלרע. כגון, נֹחַ֙ [בראשית ח', י"ג]. לְרֵיחַ נִיחוֹחַ֙ [שמות כ"ט, כ"ה]. ועוד מלים מסוג זה. הייתי רוצה שכולם יפתחו ויראו זאת בתוך הספר [תאג תורה קדומה], כיון שאמרו לי רבים, שעניין זה אינו מובן להם די הצורך.

למשל בפרשה שלנו [עקב] נאמר, וּבִשְׁלֹחַ י"י אֶתְכֶם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ֙ לֵאמֹר [דברים ט', כ"ג]. פשוט, ישנם אנשים, שאינם מבינים מה רוצים מהם בכלל. אפילו אם מעירים להם, אינם מבינים על מה מדברים. לכן נבאר זאת בהרחבה. אומר מהרי"ץ בחלק הדקדוק על פסוק זה, מקדש ברנע, תיבת ברנע בפשטא אחת בעי"ן לבד בכל התיגאן כמשפט, וכן הוא בירושלמיים. כאן מהרי"ץ לא כתב במפורש, ש'קריאתה מלרע', משום שהוא כבר חזר על דבר זה הרבה פעמים. לכן כעת, רק הוא מציין ומזכיר לנו את הדבר הזה.

בספרי הדפוס, ישנם כאן תרין פשטין, גם על האות נו"ן וגם על העא"ן, ולכן הם קוראים "ברנ֙ע֙" מלעיל, בהטעמה באות נו"ן. אמנם, גם אנחנו קוראים מלעיל, כגון בפסוק, וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵ֗עַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד [דברים ב', י"ד]. המלה "ברנע" כאן היא מלעיל, כיון שיש טעם רביע. אבל היכן שישנה פשטא אחת, קריאתה היא מלרע. גם בהפטרת נחמו, בפסוק דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרֽוּשָׁלִַם֙ וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ [ישעיה מ', ב'], הרי"ש היא בגעיא, אבל באות למ"ד אין פשטא, אלא ישנה רק פשטא אחת באות מי"ם. וכן אנו אומרים בערב שבת, הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרֽוּשָׁלִַם֙ [שה"ש ב', ז']. העולם לא יודע זאת, ובסוף בע"ה נסביר מדוע. אבל כך צריך להיות, לפי חלק הדקדוק. שאין קריאת תיבה זו, 'ירושלם', כפי הרגילות שהם במלעיל, אלא כך אומרים, 'ירו' בגעיא ברי"ש, 'שלים' מלרע. וכן בכל מקום שישנה פשטא אחת. גם אם האדם אינו מחזיק כעת ספר חלק הדקדוק, אבל שיסתכל, אם הטעם הוא פשטא, כך צריך לקרוא. פירושו שלפי מהרי"ץ, צריך למחוק את הפשטא הראשונה שבדפוס, ונשארת רק הפשטא השנייה.

הבאנו שאלה, שרבים התלבטו בה, וטענו שישנו פסוק בפרשת בהעלותך, לָמָה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ [במדבר י"א י"א], תיבת 'הרעת' מנוקדת בתרין פשטין, הסמוכות זו לזו. א"כ קפצו כאן בשאלה על שיטת מהרי"ץ.

ולתועלת העניין, נבאר דבר זה מראשיתו.

המקום הראשון שמהרי"ץ מעיר בזה, הוא על הפסוק וַיָּסַר נֹחַ [בראשית ח', י"ג] שקריאת המלה 'נח' היא מלרע. אכן בפסוק י"א, וַיֵּדַע נֹחַ, קריאתה היא מלעיל. וההבדל הוא, כי בפסוק "וידע נח", ישנו זקף על תיבת נח. אבל בפסוק "ויסר נח", הטעם הוא פשטא אחת. אומר מהרי"ץ בחלק הדקדוק, בפשט אחד, והיא מלרע. וכן הוא בירושלמיים. 'ירושלמיים' פירושו, ספרים ספרדיים שהביאום מירושלם, או שהם נקראים על שם ירושלם. גם בהם כתוב כמו בתיגאן. דהיינו, הדבר אינו כך רק בספרי תימן, אלא שהיו בעיר צנעא ספרים 'ירושלמיים', שהיתה להם צורת כתב אחרת, תלוי ממקור הספר היכן הוא נכתב, וכאשר הדבר שנכתב בהם היה מתאים לספרים שלנו, מהרי"ץ ציין זאת.

באריכות יותר, מהרי"ץ כותב על כך בפרשת לך לך [בראשית י"ב, ח'], על הפסוק וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ֙. אומר מהרי"ץ, בפשטא אחת. כי לא יבואו בספרי ספרד שני פשטין בתיבה, אלא אם יש אחריה תיבה אחת או שתים קודם הזקף. והיא מלרע. וכן כתב מהר"ם לונזאנו ז"ל. והיפ"ה [בתאג תורה קדומה כאן] מעיר ומוסיף, היינו בספרו אור תורה. ובספר אור תורה דפוס אמשטרדם ה'תי"ט כתב בזה"ל, מזבח בפשט האחרון לבד, כי לעולם לא יבואו בספרי ספרד שני פשטין, רק כשיהיה בין זה לזה אות אחת או יותר. א"כ מהרי"ץ קיצר בזה.

ולמעשה, ישנה כאן טעות בסגנון דברי חלק הדקדוק. כאן כתוב, 'תיבה אחת קודם הזקף', אבל הדבר אינו נכון, כי אין זאת הנקודה. לא משנה אם ישנו זקף או שלא, שהרי ישנן מלים שיש בהם תרין פשטין, למשל בפסוק י', וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָגוּר שָׁם, המלה 'מצרימה' היא בתרין פשטין לכולי עלמא, א"כ למה בתיבה 'מצרימה' ישנן תרין פשטין, ובתיבה 'מזבח' ישנה פשטא אחת? אלא התשובה היא, שהרי ישנו טעם 'אזלא', הנמצא באמצע המלה. ל'אזלא' ול'פשטא' יש אותה הצורה, רק ההבדל ביניהם הוא, ש'אזלא' היא באמצע המלה, במקום ההטעמה, ו'פשטא' היא בסוף המלה. א"כ בכדי שתדע, שטעם אזלא הוא 'יסיר', דהיינו מוליך, וטעם פשטא הוא 'יפריק', דהיינו מבדיל, מפריד קצת, לכן ה'פשטא' היא בסוף, וה'אזלא' באמצע. ממילא אם ישנה הטעמה גם באמצע התיבה, כגון בתיבה 'מצרימה', אם היו עושים פשטא רק בסוף התיבה, היינו אומרים 'מצרימה' מלרע. על־כן כדי להטעימה מלעיל, עושים תרין פשטין. פשטא אחת בשביל ההטעמה שבאמצע התיבה, ופשטא אחת בסוף התיבה, בכדי שתדע כי זה פשטא ו'יפריק'.

אבל לגבי המלה 'מזבח', כיון שבספרי ספרד אין עושים תרין פשטין הסמוכות אחת לשנייה, שהרי כאן היה צריך להיות הטעם באות בי"ת, אבל כיון שאינם עושים פשטא אחת ועוד אחת, אלא עושים רק את השני, א"כ לשיטתם זה נשאר מלעיל, אל תעשה אותם מלרע, רק כיון שהם סמוכות, מסתפקים לעשות במקום אחד, במקום בשתי האותיות, ו'זיכרון אחד, עולה לכאן ולכאן'. אבל כאשר הן רחוקות, ועלולים לטעות ולקרותה מלרע, אז הם עושים סימן, היכן מקום ההטעמה. כך היא שיטתם.

אולם שיטת מהרי"ץ, אינה כן. אלא, שקריאתה היא מלרע. וכן בכל המלים מהסוג הזה, שיש בהן פשטא אחת, בדרך כלל קריאתן מלעיל, כגון יהושע֙, לזבוח֙, ניחוח֙, לשמוע֙, שומע֙, לנגוע֙, וכדומה. כאשר ישנה פשטא אחת, הם נקראים מלרע.

ואף שהדבר נשמע תמוה, כי לכאורה מה פתאום? אולם איננו יכולים להתערב בכללי הקריאה והטעמים, כיון שיש בהם רמזים וסודות. בזמנו [שיעור מוצש"ק בחקותי והשלמה בסוף שיעור מוצש"ק נשא ה'תשע"ב] הסברנו זאת, בכדי 'לשׂבר את האוזן', להבין למה הדבר כך. לא אאריך בזה עכשיו, אמרנו טעם על דרך הדרש, ש'תרין פשטין' רומזים לגוג ומגוג. הרי אומות העולם יתאחדו לעתיד לבא, לבוא על ירושלם למלחמה, הנצרים והישמעאלים יתאחדו יחדיו לבוא עלינו. דיברנו בזמנו על הפסוק "מקרא קדש", שקריאתה מלעיל, כי ישנם תרין פשטין, אחת על האות קו"ף, ואחת על האות שי"ן. הדבר רומז, שהם באים ביחד על ירושלם למלחמה, וכיון שיש להם מטרה משותפת כנגד עם ישראל, אזי הם מתאחדים. אבל כאשר הם יתקרבו אחד לשני, הם נלחמים אחד בשני, ומפילים האחד את השני.

אקרא לכם ממש בקצרה, מתוך מה שכתבתי בס"ד בעניין זה, בספר נפלאות מתורתך, שעדיין לא נדפס, בפרשת אמור. תרין פשטין רומזות על גוג ומגוג, כי מצינו שאז יתחברו בני ישמעאל עם בני אדום לכבוש את ארץ ישראל, ולכן התקרבו מעט זה לזה. הם עושים איחוד, אבל הרי אלה נָצרים, ואלה ישמעאלים, וישנם הבדלים ביניהם. אבל סוף סוף בבואם יחדיו לא"י, ובפרט לירושלם עיר קדשנו ותפארתנו, יעשה ה' יתברך בקרבם מהומה גדולה, וילחמו זה בזה. וזהו שנאמר [יחזקאל ל"ח, כ"א], חֶרֶב אִישׁ בְּאָחִיו תִּהְיֶה. יען שהם נפרדים באמונתם ובתרבותם זה מזה. לכל אחד מהם, יש דעות אחרות, ובסופו של־דבר הם יסתכסכו. אם הם רחוקים, יכולה להיות אחדות. לכן כגון במלה 'מצרימה', יש כאן פשטא וכאן פשטא, הם נראים מאוחדים. אבל כאשר הם יתקרבו האחד לשני, הם יפלו. ולכן, לזה רומזת פשטא אחת ומלרע. כשהם יהיו אחד, הם ייהפכו להיות מלרע, דהיינו מלמטה, יזרקו אותם, ישליכו אותם, כנאמר ביחזקאל [שם פסוק כ'] וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת וְכָל חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל. אף כי בתחילה יתאחדו, כמו שרומזות תרין פשטין בתיבות שהן בריחוק קצת, לפחות אות אחת, כגון מקרא קדש. אם הם בריחוק, יכול להיות חיבור מסוים. ועוד רומזת פשטא אחת ומלרע, כשיתאחדו אז יאבדו מן העולם, ויפלו לשאול תחתית מַטה מָטה. אלו טעמים נחמדים ונפלאים, בכדי לקרב את הדברים אל השכל. למרות שאיננו חייבים להסביר זאת, בכל זאת על־ידי שנותנים קצת טעם, הדבר יותר מתקבל על הדעת.

בכל אופן, ישנם שהקשו, שהרי אם הכלל הוא שכאשר הם אחד על יד השני, פשטא אחת נופלת, א"כ מדוע בתיבת "הרעת" שבפרשת בהעלותך, ישנן תרין פשטין סמוכות? הרי צריך להיות, שהאחד יפיל את השני. 

ענינו על כך בס"ד, שהמלה "הרעת", כתובה במקרא שלש פעמים. האחד, כאן. והשני, בספר מלכים [א' י"ז, כ'], הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ. והשלישי [שמות ה', כ"ב], לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. בפרשת שמות, התיבה "הרעתה" מליאה ה"א, וישנם שם תרין פשטין שאינן סמוכות. אצל אליהו, תיבת "הרעות" מליאה וא"ו. אם כן יוצא, שאכן בנ"ד אלו תרין פשטין הסמוכות, אבל זה אינו לפי כתיבת המלה בפועל. אלא לפי משפט כתיבת המלה שהיה צריך להיות כתוב, 'הרעות' עם וא"ו, או עם ה"א. אם היה כתוב כמו שצריך, היה מרחק בין התרין פשטין. איננו מתייחסים למלה כפי שהיא כתובה לפנינו, אלא כפי שהיא היתה צריכה להיות כתובה. כך שהסברנו בשיעור שעבר.

אקרא לכם זאת כפי שכתבתי בס"ד בנפלאות מתורתך פ' לך לך. שאני התם שמשפטה להיות בתוספת ה"א, וכו' זה מלבד מה שידוע בכללי הדקדוק, שגם אם אין ה"א זה נחשב כאילו יש ה"א. כי בגלל הדבר הזה, יש לתיבה זו דין אותיות אהו"י שמרפות בג"ד כפ"ת שאחריהן. כגון מה שכתוב, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה [במדבר י"ט, ב'], למה הפ"א היא רפויה? הלא היא באה אחרי האות כא"ף? אלא התשובה, שכאשר כתוב "אליך", ה"ז כאילו כתוב 'אליכה', בתוספת אות ה"א, ולפי כללי הדקדוק זה נחשב כאילו ישנה האות ה"א, אפילו שאין אות ה"א בפועל. א"כ הכא נמי בנ"ד, בתיבת 'הרעת', כאילו ישנה האות ה"א, אפילו שאינה נמצאת בפועל. ויתכן אולי גם להוסיף, שהיא צריכה להיות מלאה וא"ו, כמו שהיא כתובה גבי אליהו הנביא והצרפית, הגם על האלמנה וגו' הרעות להמית את בנה. כתוב שם, שאליהו אומר להקב"ה, למה עכשיו כשבאתי, מת הילד שלה? שם תיבת "הרעות" כתובה בתוספת האות וא"ו. אמנם שם קריאתה היא בודאי במלעיל, כיון שישנה טפחא. אבל בנ"ד, ישנה רק פשטא.

ראיה נפלאה לדברינו, מן הפסוק וְלָקַחְתָּ אֹתָם מִיָּדָם וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ֙ לִפְנֵי י"י אִשֶּׁה הוּא לַי"י [שמות כ"ט, כ"ה]. כתוב ע"ז בחלק הדקדוק כך, תיבת ניחוח בפשטא אחת, והיא מלרע. וזוהי שיטת ספרי ספרד והירושלמיים והרב אור תורה ז"ל. ובקצת תיגאן בתרי פשטי, וליתא. הערה כזאת, לא כתב מהרי"ץ בשום מקום. רק כאן הוא כותב, שישנם 'קצת תיגאן בתרי פשטי'. מדוע? והרי תמיד בכל התיגאן, זה בפשטא אחת? למה דוקא כאן ישנם תיגאן שעשו תרין פשטין? מהרי"ץ בשום מקום לא הביא תיגאן, שכתבו 'מזבח' בתרין פשטין, ויאמר שזה אינו נכון. א"כ מדוע דוקא כאן?

אלא הסיבה לכך, כיון שכאן ישנה האות וא"ו, כתוב 'ניחוח', לכן הם טעו. הם עשו חשבון, הרי הכלל הוא, שזהו דוקא כאשר הם סמוכות, אולם כאן הן אינן סמוכות, שהרי ישנה האות וא"ו, ממילא הם חשבו כי לכן צריך לעשות פשטא נוספת. אבל אומר מהרי"ץ, 'וליתא'. מהרי"ץ בטוח בדבריו, והוא דוחה אותם. כיון שבכל מקום, כתוב "ניחוח", בלא וא"ו. אין אנו מסתכלים על איך כתוב בפועל, אלא מה היה צריך להיות כתוב. ובכל המקומות בתורה, כתוב 'ניחוח' בלא וא"ו, חוץ משלשה מקומות שכתוב 'ניחוח' בוא"ו. ודבר זה, כתוב במוסרה. כל ניחוח חסרות, חוץ משלש. וזהו אחד מהן, (וכן לעיל בפסוק י"ח. ובויקרא א', ט'). לכן בא מהרי"ץ ואומר, 'וליתא'. נכון שכתוב ניחוח בוא"ו, אבל מסתכלים על מה שצריך להיות, דהיינו כפי מה שבדרך כלל כתוב, בלא האות וא"ו, ולכן כאן מתעלמים מהוא"ו.

גם לגבי המלה "ירושלם", שהיא נקראת במלרע. לכאורה יש לשאול, למה 'ירושלם' במלרע, הרי ישנה את האות יו"ד ביניהם?

אלא התשובה היא, שהאות יו"ד אינה כתובה. אכן צריך טעם לכך, למה אין את האות יו"ד? לכאורה אם כפי שאמרנו, שצריך להסתכל על עיקר הכתיבה, ולא כפי שזה כתוב בפועל, א"כ במלה 'ירושלם' צריכה להיות האות יו"ד? אלא התשובה היא, שאכן "ירושלם" אינה צריכה את האות יו"ד. בכל המקרא, כתובה המלה 'ירושלם' 656 פעמים, ובכל המקומות כתובה חסרה יו"ד, חוץ מחמשה מקומות. א"כ, הולכים לפי משפט המלה. אמנם בביטוי, אומרים ירושלם ביו"ד, ובעז"ה נסביר בהמשך את הטעם לכך, אבל ההסתכלות היא על דרך הכתיבה ברוב המקומות, וברוב המקומות, ב-651 מקומות, כתובה 'ירושלם' בלא יו"ד. מוסיפים ניקוד חירק בין האות למ"ד לאות מי"ם, בכדי שתדע שלא לקרא זאת בלי יו"ד. הדבר הפלא ופלא, ומחזק את דברינו. וכך כתבתי שם, לא יקשה בעיניך, בתיבת ירושלם שבכל זאת בפשטא אחת מלרע, אדרבה כך הוא משפטה כמעט בכל המקומות היא נכתבת חסרה.

הערה מהקהל: שמעתי ש-656, רמוז בפסוק [צפניה א', י"ב] אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּ"נֵּרוֹת".

תשובת מרן שליט"א: יפה מאד. אכן סימן זה מועיל לזכרון.

ישנם הרבה טעמים, בכדי להבין למה המלה 'ירושלם', נכתבת חסר יו"ד. רבותינו בעלי התוספות אומרים במסכת תענית [דף ט"ז ע"א ד"ה הר], יש מפרשים, דזה ירושלם שנקרא על שם אברהם שקראוהו אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר י"י יֵרָאֶה [בראשית כ"ב, י"ד], והעיר היה נקרא כבר 'שלם', כדכתיב [שם י"ד, י"ח] וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם. ונקרא ירושלם, על שם 'יראה'. ניקודו, יִרְאֶה או יֵרָאֶה. ועל שם 'שלם'. לכך אין אנו נותנין יו"ד בירושלם בין למ"ד למי"ם, על שם שלם.

דהיינו, המלה ירושלם, מורכבת משתי מלים, 'יראה' ו'שלם'. שֵׁם קראה 'שלם', ואברהם אבינו נתן לה את השם 'יראה'. אומרים חז"ל במדרש רבה [שם פרשה נ"ו אות י'], אברהם קרא אותו 'יראה', שנאמר וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא י"י יִרְאֶה. שֵׁם בן נח קרא אותו 'שלם', שנאמר וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם. אמר הקב"ה. אם קורא אני אותו 'יראה', כשם שקרא אותו אברהם, שֵׁם אדם צדיק מתרעם. מה יגיד שֵׁם, שהקב"ה התעלם מהשם שלו? ואם קורא אני אותו 'שלם', אברהם אדם צדיק מתרעם. אלא הריני קורא אותו ירושלם, כמו שקראו שניהם. נצרף את שניהם. יראה שלם, ירושלם.

ואם נתבונן בדבר, יותר עמוק, נראה כי תוספת אל"ף וה"א, במלה 'יראה', כמו 'ירו', שניהם עולים למניין שש. וזוהי הכוונה, 'ירו' 'שלם'.

נמצא א"כ, שאין שמה 'ירושלים', אלא 'ירושלם'. ויש בזה עניין נוסף, שהאות יו"ד רומזת לשכינה, שהרי המדה העשירית היא שכינה, מדת המלכות. אבל בעוה"ר, שכינתא בגלותא. לכן בדרך כלל, בכל מקום שכתוב ירושלם, נכתב חסר יו"ד. כיון שהשכינה לעת עתה אינה שורה בירושלם, לכן האות יו"ד נעלמת.

כותב הרשב"ץ בספר מגן אבות [אבות פרק א' משנה ה'], וגם הגויים קוראים אותה ירושלם, בצירי הלמ"ד, בלשון תרגום, כי כן שמה מורכב מ'י"י יראה' שקראה אברהם, ומן 'שלם' שקראה שם בן נח. בתחילה חשבתי, שכוונתו לדניאל ועזרא, הכתובים בלשון ארמית, ושם כתוב 'ירושלֵם'. ועד"ז אנו אומרים בתרגום, 'ירושלַם'. אבל נראה שכוונתו היא, לשפת הגויים. הרי באנגלית אומרים 'גּרוזלֵם', הופכים את היו"ד לגימ"ל. וכן את המלה 'יואל', הם אומרים 'גּואל'. אצלם מתחלף האות יו"ד באות גימ"ל, כי שתיהן ממוצא החיך גיכ"ק. והישמעאלים אומרים, אוּרְשְׁלִים. בדרך כלל, אמנם אינם אומרים את השם ממש, אלא אומרים אלקֻדְּס, שפירושו עיר הקודש. אבל לפי זכרוני, קרוב לודאי שכשהם רוצים לומר את השם ממש, הם אומרים אורשלים. הם הרי אינם יכולים לבטא צירי, לכן החליפוהו לחירק.

אבל אנו בני ישראל, קורין אותה ירושלם, ביו"ד, לשון שניים. דהיינו, המלה ירושלם, היא מלשון זוגי, כמו שאומרים מספריים, מצלתיים, מחניים, וכדו'. כל דבר זוגי, יש לו תוספת של 'יִם'. יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה, כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו [תהלים קכ"ב, ג']. כי ירושלם של־מטה, מכוונת כנגד ירושלם של־מעלה, כמו שנזכר בראשון מתענית [דף י"א ע"ב]. לכן אנו מוסיפים ומבטאים כך, 'ירושלים'. אבל מאידך, איננו כותבים זאת, כדי להשאיר מקום להבנה השנייה. וזה דוקא בזמן הגאולה, שיש לו דבקות גדולה בירושלם של־מעלה, אז כבר נכתוב זאת בתוספת האות יו"ד. אבל מה שאין כן בעת החרבן, שהיא נפרדת בעוונותינו הרבים, ואין חיבור כל כך, לכן היו"ד חסרה. כך מובא בחבת ירושלם, מאמר מבשרת ציון דף ר"ב, בשם אהל מועד חלק שמיני יעו"ש.

שאלה מהקהל: כשבית המקדש היה קיים, נכתבה ירושלם עם יו"ד, או שלא?

תשובת מרן שליט"א: לפי הנזכר, נכתבה עם יו"ד. במקרא כתבו כנראה, על שם העתיד לבא. מסתמא שלעתיד ישתנה הדבר. המדקדקים כותבים כיום תמיד ירושלם, בלא האות יו"ד.

דרך אגב, שמעתי אומרים, שכדאי לגור בירושלם, כיון שמי שדר שם, הוא 'ירא ושלם'. מישהו אמר לי, שאפילו החילונים הגרים בירושלם, אינם כמו החילונים שבשאר ארץ ישראל. הדבר מפליא. כנראה זה מלמד ש'המקום גורם', הוא מוסיף להם קדושה ויראת שמים.

בעל ספר הפליאה, אומר דברים מפליאים. כשמו כן הוא. מביא אותו בעל מדרש תלפיות [בענף ירושלם]. שם הוא מביא הרבה טעמים לעניין זה, אבל לקוצר הזמן, אומר לכם רק את הפרט הזה. זהו דבר נפלא.

הרי בשם ה', 'שדי', יש את האות יו"ד. וכן בשמות אדנות, אהיה, והוי"ה. אם נחסיר את היו"ד מהשם 'שדי', יהיה 'שד'. ואם נחסיר יו"ד מהמלה 'אהיה', יהיה אהה, רח"ל, שזהו לשון צער. ואם נחסיר את היו"ד שבתחילת שם הוי"ה, יהיה הוה, לשון שבר, כמו שנאמר הַיְחָבְרְךָ כִּסֵּא הַוּוֹת [תהלים צ"ד, כ']. וכן הוא אומר לגבי השם אדנות. א"כ, כשאנו בגלות, הקב"ה רוצה להחסיר את האות יו"ד, אבל מהיכן יחסיר? אם יחסיר מכל השמות הללו, זהו ח"ו אינו דבר טוב. לכן הוא החסיר אותה מהמלה ירושלם, כי שם הדבר אינו מזיק, ואינו יוצא במשמעות שאינה טובה.

כך הוא כותב, למה חסר יו"ד מירושלם? משום שיו"ד של־ירושלם, רומז ליו"ד שדי ליו"ד א־ד־נ־י, ליו"ד אהיה, וליו"ד הוי"ה. ואם יחסר יו"ד משדי, ישאר שד. נראה יותר, שאין כוונתו לשֵד, בצירי. אלא לשֹד, בחולם. כי הוא מביא פסוק [ישעיה י"ג, ו'], כְּשֹׁד מִשַּׁדַּי. כביכול ח"ו יהיה שוד, ויעורר את הדין. ואם יחסר יו"ד של־הוי"ה, ישאר הוה, והוא מביא פסוק [שם מ"ז, י"א], וְתִפֹּל עָלַיִךְ הוָֹה, [מרן שליט"א קורא בכינוי, 'עליו'], וזהו לשון שבר. ואם יחסר יו"ד של־אדנות, ישאר אדון, כעניין 'ואדן לריבי'. פרט זה איננו מובן, כי אין פסוק 'ואדן לריבי', אלא ישנו פסוק [תהלים ל"ה, כ"ג], וַאדֹנָי לְרִיבִי. בכל אופן, הכוונה היא, מלשון ריב וסכסוך, שזהו ח"ו דבר גרוע. ואם יחסר יו"ד של־אהיה, ישאר אהה. ואם היה חסר יו"ד מאלה השמות, היה כליה לשונאי ישראל, [בלשון סגי נהור] רח"ל. ויען שהיה גזירת הגלות עלינו, גלות של־שארית וקיום, לכן נחסר היו"ד מירושלם. הקב"ה רצה להראות את חסרון השכינה, ולכן הוריד את היו"ד מהמלה ירושלם. ונסתלקה השכינה משם ומישראל, כי נסתלקה שכינה עליונה משכינה תתאה, ונפלו בגלות אנחנו והשכינה עמנו. עם ישראל בגלות, ושכינתא בגלותא. לכן הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו סידר, שהדברים הללו יישארו כך.

א"כ הסברנו, מדוע מהרי"ץ זיע"א אומר, שהמלה ירושלם היא במלרע? כיון בעצם, אין צריך לכתוב את האות יו"ד, כיון שמשפט המלה הוא 'ירושלם', כך לפי המצב שלנו כעת בגלות, שהיא צריכה להיכתב בלא יו"ד. וקישרנו זאת, גם עם עניין גוג ומגוג. אבל בודאי שלעתיד לבא, יתוקן הדבר.

כיון שפנו אלי רבים בשאלה, בנושא 'תרין פשטין', הרבה נבוכים בעניין זה, ביניהם ידידנו הרב אוהד נהרי יצ"ו, שעוררני להשיב על מה שכתוב בספר "אמרי לשון", לכן אבאר את העניין.

בכל הארץ, תלמידי חכמים ויודע ספר מדקדקים תימנים המבינים בדקדוק, כולם דנו בנושא זה. אעבור אחד אחד, פחות או יותר, אינני יכול כעת להקיף את כל הנושא, כיון שזהו נושא ארוך ורחב.

הראשון הוא, הרב יואב פינחס הלוי, מהעיר אשדוד. השני, הרב נתנאל אלשיך, מהעיר באר שבע. השלישי, הרב אבנר יצחק הלוי, מהעיר ירושלם תובב"א, מחבר ספר "קובץ דקדוקי תורה". הרביעי, הרב מרדכי רמתי, מהעיר בית שמש, ובהמשך נדון במה שהוא כתב בחומש "כתר תימן". החמישי, רבי אליהו גמליאלי, מהעיר ראשון לציון. הששי, זהו מישהו חדש, אשר שלח לי מכתב השבוע, בעיקבות מה שדיברתי בשיעור הקודם, הוא שלח לי איגרת של ארבעה או חמשה דפים, שמו רבי מיכאל בן נסים רצאבי, מהעיר פתח תקוה. מבני משפחתי, למדו בתימן אצל אבא מארי זצ"ל, ורואים ש'יש להם את זה'.

הם מעירים כמה דברים, שצריכים לברר בנושא זה. אבל כפי שאמרתי, אומר כעת את הנקודות העיקריות, מפני שהנושא ארוך ורחב, [בשיעור הבא השלים מרן שליט"א את הביאור בנושא זה].

נתחיל עם הרב נתנאל אלשיך, בעל חומש או תאג "תורת אבות", אמנם הם הדפיסו שם את חלק הדקדוק על הדף, אבל הוא 'משתדל' בכל מקום לכתוב, שישנו נוסח אחר, שקוראים זאת במלעיל. גם בסידור "תורת אבות", היכן שנמצא בקריאות התורה וכדומה המלים הללו, כגון 'מזבח', או 'ניחוח', וכדומה, הוא כותב שישנו נוסח אחר, שאומרים זאת במלעיל. אבל צריך להבין מדוע זאת? אפילו שבחלק הדקדוק כתוב אחרת? לכן צריך לדעת, כי בבית הכנסת 'בית שיך', היו קוראים זאת מלעיל. הרי היו שני בתי כנסיות גדולים נוסח בלדי בעי"ת צנעא, בית הכנסת 'בית צאלח', של מהרי"ץ זיע"א, וישנו 'בית שיך'. ואכן 'בית שיך' היו קוראים מלים אלה במלעיל, למרות שהם הולכים בדרך כלל לפי חלק הדקדוק, אבל בעניין זה הם לא היו הולכים כמוהו. צריכים לדעת, ל'בית שיך' היתה נטייה קצת לנוסח ספרד. למרות שהם נוסח 'בלדי', אולם יש להם כמה 'חריגות'. למשל, את קדיש 'דעתיד', אינם אומרים. וכן בליל כיפור, הם מתחילים אחרי התפילה במזמור "תפילה לדוד שמעה י"י צדק", כמו ה'שאמי', וכפי סידור "זכור לאברהם". לא אחזו כל כך בנוסח הקדמון. והדבר גם בנ"ד. כנראה הדבר גם כן קשור לזה. לכן אמרתי לכם, שהרב נתנאל אלשיך, בגלל העניין המשפחתי שלו, יש לו מחוייבות (הלכתית או רגשית) למסורת שלהם, לכן הוא 'פוסח על שתי הסעיפים', ובתאג תורת אבות הוא לא עשה זאת בצורה מוחלטת, לכתוב שיהיה פשטא אחת, כפי דעת מהרי"ץ.

מאידך, הרב יואב פינחס הלוי, בעל תאג "תורה קדומה", הלך בעקביות כפי דעת מהרי"ץ. ובפרשת ויקהל [שמות ל"ח ד'], הוא אף חיזק זאת. על דברי מהרי"ץ שכתב שם כך על הפסוק, וַיַּעַשׂ לַמִּזְבֵּחַ מִכְבָּר, תיבת למזבח, בפשטא אחת בכל התיגאן, והיא מלרע. ועיין בפרשת לך לך, מה שכתבתי שם. הוסיף היפ"ה כך, ומצאתי בתאג קדמון דמסיר עלה, 'כלהון ביתיב חד'. רצה לומר, דכל תיבת מזבח בכל המקרא, לא תבוא בתרין פשטין, אלא בפשט אחד. וזו ראיה גמורה לשיטת רבינו. כוונתו היא לתאג של רבי שלמה הסופר, מה שהבאתי והראיתי לכם בשיעור שעבר, שם נמצאת ההערה הזאת במוסרה. וזהו ספר, בן למעלה מחמש מאות שנה. כתובה שם הערה זאת על פסוק זה, 'ויעש למזבח מכבר', 'כלהון ביתיב חד'. 'יתיב' זהו מה שאנו קוראים בשם 'פשטא', אלא שאנו עושים חילוק, ישנו 'יתיב מוקדם', וישנה 'פשטא'. הפשטא, היא בסוף. ו'יתיב מוקדם', הוא בהתחלה. אבל בעצם, מגמתם היא אותו הדבר. וישנם ספרים, הקוראים לשניהם בשם 'יתיב'. אחד 'יתיב', שפירושו 'יושב', בהתחלה. והשני, יושב בסוף. אבל אנחנו מבדילים ביניהם. 'יתיב' זהו כאשר המלה היא במלעיל, כגון [הושע י"ד ב'] שׁ֤וּבָה יִשְׂרָאֵל, או [בראשית כ"ב, ט"ז] י֤ען אשר עש֨ית֨ את הדבר הזה. אבל הם קוראים לזה 'יתיב'. בכל אופן, זה לא משנה.

שאלה מהקהל: למה זה נקרא יתיב מֻקדם?

תשובת מרן שליט"א: כי הוא יושב בתחילת המלה, אפילו עוד לפני הניקוד, ובזה מבדילים אותו משופר הפוך. כי צורתם שווה, וההבדל הוא רק במקום.

א"כ, זוהי ראיה גמורה, מדוע כתוב במוסרה, 'כלהון ביתיב חד'? אם כל העניין הוא רק, שהסופרים הסתפקו לכתוב פשטא אחת במקום שתיים, כיון שהאותיות הם סמוכות, וא"כ אין צורך שנעשה פשטא נוספת כיון שבין כה וכה היא על ידו, א"כ לכאורה קשה, בשביל מה היה צריך לכתוב במוסרה, שישנו דוקא פשט אחד? שאז משמע לאפוקי שתיים? אלא הוא מבין, שהדבר בא לומר, שקריאתה היא מלרע. [גם בספרו לעומת המחברת, על מחברת התיגאן, חיזק את שיטת מהרי"ץ, ויישר חילו].

צריכים להזכיר, את מה שדיברנו בשיעור הקודם, שהדבר הזה איננו מתחיל ממהרי"ץ, אלא עוד הרבה לפניו. הבאנו את התיגאן, ובניהם של מהר"י בשירי נע"ג, שהם כותבים כי אפילו לפי הירושלמיים, דהיינו ספרי הספרדים, הדבר הוא כך. כי בכל המחזור הירושלמי, כל מלה שיש עליה יתיב פשטא אחת, תהיה מלרע, וכל לשון המזבח לעיל, בר מן חד שיש עליו יתיב פשטא אחת, והיא לרע בירושלמי. וסימנה, בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת [שמות כ"ח, מ"ג]. 

הסברנו כבר, שה'ירושלמיים' אינם ה'תיגאן', אלו הם שני דברים נפרדים. ואילו כאן הם מעירים בתיגאן, שבמחזור הירושלמי, דהיינו בתנ"ך, כל מלה שהיא בפשטא אחת, נקראת מלרע, חוץ מן המלה 'מזבח', שבמלה זו הם אינם מסכימים לדעת התיגאן. אמנם אנו סוברים, שכך הוא בכל המלים, כגון יהושע, נח, ירושלם, וכדו', כולל התיבה 'מזבח', שהיא במלרע. אבל שיטת הירושלמיים, כי בהכל אנו צודקים, חוץ מתיבת 'מזבח'. ואף בזה הם 'מודים במקצת', שישנו 'מזבח' אחד, שהוא מלרע.

כמובן שהספרדים היום שכחו מכך, אינם יודעים מזה כלום, אפילו בעל מנחת שי לא הזכיר זאת, על אף שזוהי מסורת הספרדים העתיקה, שאבותינו שמרו עליה לפי ספריהם. בכל אופן, הם הודו לנו באחת. אינני יודע מדוע, מסתברא שיש בזה טעם. וזהו בפסוק, "או בגשתם אל המזבח". ובכל תיבות 'מזבח' האחרים, אינם מסכימים אתנו. אולם כל זה רק לגבי תיבת מזבח, אבל לגבי המלים האחרות, גם הם מסכימים איתנו. הויכוח הוא אך ורק על המלה 'מזבח'.

השלישי, הרב אבנר יצחק הלוי, בספרו "קובץ דקדוקי תורה" [דף קי"ז קי"ח]. הוא טוען, כי רוב ככל הציבור קוראים זאת במלעיל, ולא במלרע. הוא צודק בזה, שרובם לא עושים מלרע. בתחילת דבריו הוא רצה לפרש, שאין כוונת מהרי"ץ כי יש לקרוא זאת במלרע, אלא שכיון שזוהי תנועה גנובה, כיון שבעצם היה צריך להיות מִזְבֵּחְ, נֹחְ, וכפי שדיברנו [שיעורי מוצש"ק פינחס, מטות ומסעי ה'תשע"ג] בעניין פתח גנובה, א"כ למעשה נמצא שהפתח בסוף הוא רק תוספת, אינו מעיקר המלה, ממילא זוהי כוונת מהרי"ץ באמרו שזהו 'מלרע'. אבל לעולם הם נקראים במלעיל.

טוב הוא עשה, שחזר בו שם מדבריו הללו. לא רק בגלל שהדבר אינו מקובל, שהרי קריאה זאת היא המקובלת אצל המדקדקים, וכל תלמידי מהרי"ץ זיע"א קוראים כך, מלרע. אולי הוא יכול להתעקש ולומר, שהם אינם מבינים נכון. אבל הוא חזר בו מכך, משום שהרי כל זה טוב במלים כגון 'מזבח', 'נח', וכדו'. אבל מה נאמר לגבי המלה 'ירושלם', שם הרי איננה תנועה גנובה. אלא ודאי, שכוונת מהרי"ץ לקרוא ירושלם, במלרע. ואפשר להוסיף עוד ראיות אחרות, למשל בפסוק, וְהִנֵּה מַרְאֶהָ שָׁפָל מִן הָעוֹר [ויקרא י"ג, כ']. שם מהרי"ץ אומר שהמלה 'מראה' היא במלרע, ואין שם תנועה גנובה.

עוד טענה שיש לנו לטעון על כך, א"כ מדוע מהרי"ץ בא ואומר לנו, ש'ויסר נח' מלרע. וכי מה סלקא דעתך? כיצד אקרא? בשלמא 'מזבח', אולי הו"א שצריך לקרוא את האות מי"ם במלעיל, בהטעמת המי"ם, אף שזהו ג"כ דבר משונה. אבל בתיבת 'נח', אין תנועה נוספת, בכדי שאקרא אותה במלעיל? הרי בודאי שנקרא בהטעמת הנו"ן? א"כ מה בא מהרי"ץ לאפוקי? אלא ודאי, שאין זו כוונת מהרי"ץ.

הוא מביא עוד שם, שישנה תוספת בספר 'חלק דקדוק' קדמון מכתב־יד. בחלק הדקדוק קדמון מכתב־יד הרב בניה הלוי זצ"ל, כתוב וז"ל, וקריאת המזבח אשר היא בחטף, אם הדבר קבלה, נקבל. נראה כי הרב בניה הלוי הנזכר כאן, אינו בניה הסופר הידוע, אלא מאוחר לו, ודבריו נסובים על דברי מהרי"ץ. כידוע, הסופר הרב בניה הלוי, ידוע כסופר קדמון, מרנא בניה הלוי, אלו התיגאן החשובות שהוא כתב לפני 500 שנה. א"כ בעל קובץ דקדוקי תורה, מביא כאן את מה שהוא כתב, קריאת המזבח אשר היא בחטף, אם הדבר קבלה, נקבל.

אבל ראשית, הוא מבין כאן, שרבינו בניה הסתפק על כל הנושא. אבל לפי מה שהקדמנו, הדבר אינו נכון. בניה מסתפק, רק על תיבת 'מזבח'. אבל על היתר, אין מחלוקת, ואין הוא מסתפק כלל.

דבר שני, הוא מבין, שאין הכוונה על הרב בניה הלוי הקדמון, כי איך יתכן ספר "חלק הדקדוק" מכתב־יד הרב בניה הלוי? הרי הרב בניה הלוי היה לפני חמש מאות שנה, א"כ איך יכול להיות שהרב בניה הלוי יכתוב הגהה על ספר "חלק הדקדוק" למהרי"ץ, שהיה שנים רבות אחריו?

אבל התשובה היא, שישנם שני ספרים בשם "חלק הדקדוק". ישנו ספר חלק הדקדוק להרד"ק, וישנו ספר חלק הדקדוק למהרי"ץ. מרנא בניה הלוי כתב הגהה על ספר חלק הדקדוק לרד"ק, לא למהרי"ץ. הוא חי הרבה לפני מהרי"ץ, מהרי"ץ עוד לא נולד. אבל בכל אופן רואים, שכבר בזמנו, הוא דן על הנושא הזה. זהו "חלק הדקדוק" לרד"ק. הרי הרד"ק כתב שני ספרים, חוץ מפירושו לתנ"ך. ישנו ספר הנקרא בשם מִכלוֹל, כך שמענו בדרך כלל, וישנם המנקדים מַכְלוּל. שני הדברים נכונים, כי מצד אחד ישנו פסוק, לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל [יחזקאל כ"ג, י"ב]. ומאידך ישנו פסוק, הֵמָּה רֹכְלַיִךְ בְּמַכְלֻלִים [שם כ"ז, כ"ד]. בתחילה חשבתי שזהו בלשון ערבי, 'מַכְלוּל', אבל הרי זהו פסוק מפורש, כמו שאמרנו. הרד"ק כתבו בלא וא"ו, אולי זהו מִכְלֹל בלא וא"ו, אבל גם בפסוק כתוב 'מכלֻלים' בשורק, כנראה הרד"ק עשה כפי הפסוק.

בכל אופן, בספר זה, ישנם שני חלקים. אחד נקרא ספר "חלק הדקדוק", והשני מפורסם בשם "ספר השרשים", אבל הוא קרא לו בשם "חלק העניין". התבלבלו כאן השמות, וזאת בלבל גם את בעל קובץ דקדוקי תורה, הוא שכח כי ישנו ספר כזה של־רד"ק. למשל מהרי"ץ בעצמו, על תיבת 'ישפוטו' [בפ' יתרו], מזכיר שם 'עיין בחלק הדקדוק'. כוונתו היא לספר חלק הדקדוק של־רד"ק. [בספר נפל"מ שם, הארכתי בראיות על כך]. נמצא א"כ, שמרנא בניה העיר והגיה על הספר הזה של־רד"ק.

ספר השרשים הנזכר לעיל הגיע לתימן כבר אז בדורו של הר"ר בניה הלוי הסופר. והראיה, אני בעצמי ראיתי כת"י ישן נושן של ספר זה, שנכתב בידי לבלר אומן, ואולי גם הוא בעצמו היה העתקה של הר"ר בניה.

כעת נבאר, מה שכתב מרנא בניה, 'אם קבלה, נקבל'. מקור העניין הזה, מופיע פעמיים בש"ס. פעם אחת במסכת יבמות [דף ע"ו ע"ב], ופעם שנייה במסכת כריתות [דף ט"ו ע"ב], שם מדובר על עניין מסובך בדיני קדשים, ולכן אני לא אכנס לזה. אבל במסכת יבמות, זה עניין השוה לכל נפש.

אומרת שם המשנה, עמוני ומואבי אסורים, ואיסורן איסור עולם. אבל נקבותיהם, מותרות מיד. דהיינו, עמוני ומואבי אסורים לבוא בקהל, באיסור עולם. אפילו דור עשירי, אפילו דור מאה. אבל הנקבות, מותרות מיד, שנאמר 'עמוני' ולא עמונית. 'מואבי' ולא מואבית. מצרי ואדומי, אינם אסורים אלא עד שלשה דורות. אחד זכרים, ואחד נקבות. רבי שמעון מתיר את הנקבות מיד. רבי שמעון אומר אחרת, כי אם עמוני ומואבי, שאיסורם איסור עולם, בכל זאת הנקבות מותרות מיד, א"כ מצרי ואדומי, שאיסורם רק שלוש דורות, לא כ"ש שנתיר את הנקבות מיד? אמר רבי שמעון, קל וחומר הדברים. ומה אם במקום שאסר את הזכרים איסור עולם, התיר את הנקבות מיד. מקום שלא אסר את הזכרים אלא עד שלשה דורות, אינו דין שנתיר את הנקבות מיד? אמרו לו, אם הלכה, נקבל. ואם לדין, יש תשובה. אמר להם, לא כי, הלכה אני אומר. מפרש רש"י, אם הלכה, שמעת מרבותיך שהנקבות מותרות מיד במצרי ואדומי, נקבל ממך. דהיינו, אם יש לך מסורת מרבותיך על כך, הדבר מקובל עלינו. ואם לדין, שאתה דן קל וחומר מעצמך, יש תשובות להשיב. ובגמרא מפרש לה. הגמרא דנה מה הפירכא. אבל עונה להם רבי שמעון, לא כי, אפילו אני דן מעצמי, אין לכם תשובה. כדמפרש בגמרא. ומ"מ, הלכה אני אומר. רבי שמעון, אינו מקבל את פירכתם.

כעין זה כותב מרן הבית יוסף, ומביאו מהרי"ץ לגבי נפילת אפים, האם אפשר לעשות נפילת אפים במקום שאין ספר־תורה. כך כותב מהרי"ץ בעץ חיים [דף נ"ה ע"א], דעת הרוקח סימן שכ"ד, דאין נופלים, אלא לפני ספר־תורה. וסימניך, דכתיב במלחמת העי, וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן י"י [יהושע ז', ו']. וכתב עליו ב"י [סימן קל"א], אם קבלה, נקבל. ואם לדין, יש תשובה. פירוש הדברים, יתכן שאין ראיה מהש"ס לכך, אלא שכך קיבלת מרבותיך. אם הוא מביא ראיה מהפסוק, עוד אפשר להתווכח. אבל אם זאת קבלה, אינני יכול להתווכח. וממשיך מהרי"ץ, וכתב אה"י [זה ר"ת אור הישר], שכן הוא לפי הקבלה, כדעת הב"י.

נמצא א"כ, שכאשר אומרים 'אם קבלה נקבל', אין פירושו שאותו חכם מחליט שהדבר אינו נכון. אלא הוא אומר, אינני יודע, אבל אם זאת היא המסורת, אין מה לעשות. ולפי מה שאנו אומרים, אדרבה, היכן שישנה מסורת, וכך מקובל, בודאי שגם הוא יקבל זאת. וכמו שהסברנו, שבעצם הדברים הם מבוססים עוד הרבה מלפני מהרי"ץ. ולא כאותם שחשבו, שמהרי"ץ כתב זאת מסברא דנפשיה, לכן הם באו וטענו, כי מהר"ם לונזאנו לא כתב 'מלרע'. אלא כפי שביארנו בס"ד, שלמהרי"ץ היתה מסורת כזאת.

נשאר לנו רק לבאר, מדוע רוב הציבור לא עושה זאת? אבל התירוץ פשוט, כיון שהדבר מסובך. פעמים מלעיל, פעמים מלרע, אותה מלה בעצמה. למשל, בהפטרת נח וכי תצא, בפסוק כִּי־מֵי נֹחַ֨ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹ֛חַ [ישעיה נ"ד, ט']. באותו הפסוק עצמו, בפעם הראשונה תיבת 'נח' היא מלרע, ובפעם שנייה היא מלעיל. כיון שבשנייה הטעם תביר, ולא פשטא. כמו כן בפסוק, נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל [במדבר כ"ד, פסוק ד', ופסוק ט"ז]. הראשון הוא מלעיל, כיון שהטעם טפחא. והשני הוא מלרע. וכן תיבת 'מזבח', פעמים רבות היא מלעיל, ופעמים רבות מלרע. וכל דבר שהוא 'מסובך', הציבור לא יכול לקלוט אותו.

והראיה לכך, הם טעמי אמ"ת. הציבור רובם ככולם אינם קולטים את טעמי אמ"ת, כיון שזהו דבר מורכב ומסובך. רק המדקדקים ויחידי סגולה, יכולים לקלוט את ההבדלים. הם אינם יודעים בין ימינם לשמאלם, אפי' הזקנים. מה־גם שהרבה מכללי הטעמים, הם הפוכים שם, הטפחא לא מפרידה, שני שופרות מפסיקים בשני מעט וכו'. וכן בפרשת בהעלותך [במדבר י', ל"ו], בפסוק רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, ובפסוק בפרשת וזאת הברכה [דברים ל"ג, י"ז], וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם. האחד הוא בשוא נע, והשני בשוא נח. וכן במלה 'ערבות', רובם בשוא נע, וישנם שנים בשוא נח. והציבור מתבלבל. אצלם, הכל אותו הדבר, 'כל הארץ כמישור'. אבל בכדי להבחין בהבדלים, צריך ללמוד בבית המדרש של־מהרי"ץ. אשריו מי שיש לו "חלק". ממילא אין שום ראיה מהציבור, שזאת היא המסורת, כי זה לא מרוב חכמה, אלא בהיפך, וד"ל.

שאלה מהקהל: אבל זה נשמע מוזר?

תשובת מרן שליט"א: הכל תלוי בהרגל. אנחנו למדנו וגרסנו כך מילדותנו, ובכלל זה לא מוזר. אדרבה אנחנו גוערים בקורא אם אומר זאת מלעיל.

נשארו עוד דברים באמתחתנו בדבר זה, שלא הספקתי לאמרם. בלא נדר אני מקוה להמשיך ולדבר על כך בשיעור הבא, אם יזכנו ה' יתברך, בכדי שהדברים יהיו ברורים הדק היטב, מחוורים כשמלה, בעזרת ה'.

והמקום ברוך הוא יסייענו ויעזרנו על דבר כבוד שמו, אכי"ר.

דחיית הדברים הכתובים בהקדמה לתיקון קוראים הוצאת חנות נוסח תימן.

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן

שנמסר במוצש"ק ראה ה'תשע"ג

נחזור לגופו של־עניין. הרב מרדכי רמתי כותב בהקדמה לתאג כתר תימן, והתחלתי להביא מדבריו בזמנו [בשיעור מוצש"ק ואתחנן ה'תשע"ג], והמעיין במהר"ם לונזאנו שהביא מהרי"ץ בחלק הדקדוק [פרשת לך לך י"ב ח'], יראה בברירות, שמה שכתב מהרי"ץ בחלק הדקדוק "והיא מלרע", אינו מדברי מהר"ם, אלא דברי מהרי"ץ, והוא סברא דיליה.

אבל לפי מה שהקדמנו בס"ד, הכל מובן ומבואר. אכן ישנם הרבה החושבים כך, כי הראשון שכתב כי מלים אלו נקראות במלרע, זהו מהרי"ץ זיע"א. אבל לפי מה שאמרנו, מהרי"ץ לא 'המציא' זאת, אלא הדבר היה מקובל לפניו מדורי דורות, אפילו אצל הספרדים. והבאנו שמרנא בניה הסופר, כבר התייחס לעניין זה. וכן מהר"י בשירי זצ"ל. והבאנו גם מהתאג של־רבי יהודה חאזי, שהביא מרבי דוד חיים הלוי עניין זה, בתורת דבר פשוט.

כל הויכוח, בין ספרי תימן לבין ספרי הספרדים, נסוב רק על המלה 'מזבח'. אבל לגבי כל המלים האחרות, כגון 'ניחוח֙', 'לשמוע֙', כולם מודים שהם מלרע. אינני יודע מדוע תיבת 'מזבח' יצאה מן הכלל, אליבא דהירושלמיים. ואף הם מודים, כי ישנה מלת 'מזבח' אחת, שהיא מלרע. זהו הפסוק בפרשת תצוה, בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת [שמות כ"ח, מ"ג]. אבל על כל תיבות 'מזבח' האחרים, אינם מסכימים. אולם לגבי כל יתר המלים שהם בפשטא אחת, כולם מסכימים במפורש שהם מלרע.

נמצא א"כ, שדבר זה היה מקובל, עוד מלפני שהמהרי"ץ נולד. לכן מהרי"ץ, בשום מקום אינו כותב, 'נראה לי שהיא מלרע', אלא כך הוא מביא בפשיטות, משום שזוהי המסורת שקיבלה מרבותיו. רק שדבר זה, נשתכח מאחרים. א' מפני שזה מסובך ומבלבל, כמו שביארנו בסוף שיעור קודם. ב' מפני שבספרי הדפוסים שנפוצו בתימן כבר בזמנם, עשו תרין פשטין גם בתיבות הללו, אף בארצות הספרדים בדורות האחרונים, כגון הספרים שנדפסו בליוורנו.

ולגבי שאלתו כאן על מהרי"ץ, מהמלה הֲרֵעֹתָ [במדבר י"א י"א], ענינו כבר תשובה על כך, בשיעור מוצש"ק ואתחנן.

וכן לגבי מה שכתב שם עוד, ואחר מחילה רבתי מכת"ר, איכא פרכי טובא. א. היכן שמענו שתהיה הטעמה באות בלועה. ב. אם אכן זוהי כוונת בעלי הדקדוק שהקריאה מלרע, מדוע לא ציינו זאת, הרי העיקר חסר מן הספר.

אולם לפי מה שאמרנו, על כל טענותיו ישנם תשובות ברורות. זה לא רק שכך 'שמענו', אלא גם כתבו כן בספרים במפורש, והדבר ברור שזוהי כוונתם. מה שהדורות האחרונים שכחו זאת, אינה בעיא שלנו. המסורת נשתכחה אצלם, לא רק בנדון דידן, כידוע. אח"כ הביא שם עוד פרט, אולם לא ניכנס אליו כעת.

לדברים נוספים בעניין זה - לחץ כאן