בעניין נוסח ספירת העומר בלשון ארמית, ולא בלשון הקודש. ובעניין אם שכח לספור בלילה, שימשיך לספור ביום בלא ברכה.

בעניין השיבושים ב'סידור הרמב"ם' אשר הוא נגד מהרי"ץ, ודחיית ראיותיו המוטעות שכביכול התימנים לקחו את את נוסח התפילה מרבינו הרמב"ם ולא להיפך.

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק במדבר ה'תשע"ז

כלפי מה הדברים אמורים. לצערנו, מישהו הדפיס כעת ספר הנקרא 'סידור הרמב"ם' [המו"ל הוא ר"ד צדוק, בהוצאת חנות נוסח תימן ה'תשע"ז. העורך], שהוא בעצם נגד מהרי"ץ, והוא סובר כביכול שהוא כפי דעת הקדמונים. כיון שעיינתי מעט בתוך הספר, אומר לפניכם כמה שיבושים וטעיות שהוא הדפיס.

ישנו נושא שאינו ברור, ואולי הוא יתברר במשך הזמן, כיון שיש עקבות להבינו.

יש כמה נוסחאות תפילה בעולם. נוסחת האשכנזים, נוסחת הספרדים ונוסחת התימנים. אלו הם שלושת אבות הנוסחאות כיום. בעבר היה גם נוסח איטליאני, וכיו"ב, אך הם אינם קיימים היום. צריכים לברר מהם מקורות אותם הנוסחאות?

לפני שנברר את הנושא בס"ד, נקדים כי בתימן, הן השאמי והן הבלדי התפללו בע"פ, והיינו בין בחול, בין בשבתות ובין בימים טובים. ואפילו במוסף שבת של ראש חודש. [ואיני מדבר כבר על אנשים מיוחדים היודעים לומר בע"פ אפילו תיקון פורים...]. אמנם, דרך כלל ידעו אבותינו לומר אפילו את נוסח האשמורות באלול ועשרת ימי תשובה בע"פ.

ובגלל שכל התפילה נאמרת בע"פ, כששומעים אחד את נוסח חבירו, נוצר מכך בלבול. זו הסיבה שאפשר למצוא אצל השאמי כמה פעמים שלקחו מנוסח הבלדי, אפילו שהם הלכו כפי נוסח הספרדים, מאחר שזה מה שהם זכרו בשמיעה מאבותיהם, ובלי משים הם ערבבו את הנוסחאות. מלה מפה ומלה משם, וכך נוצר נוסח תפילת השאמי. אבל, הם טוענים שזה מותר, כיון שישנם דעות האומרות שאין בכך קפידא והעיקר היא החתימה, ואכמ"ל בזה. וכבר כתבנו על כך בס"ד.

נשוב לעניינינו. נפל ויכוח ישן, מהו המקור של נוסח הבלדי. האם התימנים לקחו אותו מהרמב"ם, או שהרמב"ם לקח מהתימנים? ביאור הנדון, ידוע כי הרמב"ם כתב בחיבורו [סוף ספר אהבה] את נוסחאות וסדרי התפילה לימות השנה, והלא הרמב"ם הוא ספרדי, לא תימני... ומשכך ראוי לחקור, כיצד זה יצא לו נוסח אחר מאשר לעמיתיו הספרדים?

בדקו וחיפשו כי בתקופה ההיא, ואפילו במצרים, מקום מגוריו של הרמב"ם, ומצאו ספרי תפילות מתקופתו, והנה בשום אחד מהם לא נמצא נוסח תפילה כמו שהביא הרמב"ם. נוסח התפילה התימני לפי הבלדי, הוא היחיד המתאים לגירסאות הרמב"ם, והדבר טעון בירור.

יש מתרצים ומייסדים לאמר שהרמב"ם לקח את נוסחאות התפילה מהתימנים. ויש אומרים שלא כן הוא, אדרבה, התימנים שינו את נוסחתם המקובלת להם מימי קדם, וקיבלו את שיטת הרמב"ם.

זו השאלה העומדת לנגדנו כעת, ויש צדדים לכאן ולכאן, ואכן קשה להכריע בה. כיון שהשאלה היא מימים קדמונים ממש, באיזה נוסח התפללו אבותינו לפני כתשע מאות או אלף שנה, לפני הרמב"ם. ולא נמצא עד היום מקורות מפורשים לכך מהימים ההם עצמם. הכל רק השערות, סברות ושמועות.

במבוא לסידור הרמב"ם, אשר כפי שאמרתי, שמו הראוי לו בעצם הוא - "סידור נגד שיטת מהרי"ץ", בדף 79 כתב על כך בזה"ל, נשאלת אם כן השאלה, מהיכן שאב רבינו בזקנותו נוסחאות עתיקות אלו? והרי אפילו בפירוש המשנה שמחברה הוא הרמב"ם עצמו מצינו נוסח תפילה אחר ממה שהוא כתב בסדר התפילה. מאיפה בא לו נוסח זה?

ישנם הסוברים, שנוסח התפילה שבסדר התפילות, קיבל רבינו הרמב"ם מיהודי תימן, שקשריו עמהם, וקשריהם עמו, היו אדוקים ביותר. והביאו ראיה לכך ממה שכתב מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק (ח"א סימן מח), שמקובל בידינו שכל מנהגותינו בענייני התפילות קדמונים מאד וכמעט מימי הבית.

עוד סבורים הם, שבכל מקום שכתב רבינו 'נהגו העם', 'נהגו לקרות', 'נהגו מקצת העם', 'נהגו בערינו', הם דברים שהביא רבינו ממנהגו הוא, והוסיף אותם ושילבם בנוסח שקיבל מיהודי תימן. ואף יהודי תימן השיבו לו כגמולו, וכשם שקיבל מהם כך קיבלו ממנו, ותקעום וקבעום בסידוריהם. הוא טוען טענה לדחות זאת, וכדלקמן.

כמקור לשיטת דעות אלו, הוא הביא מקור פסול [תכלאל ש"צ בהקדמתו], וחבל. [גם ה"קשקוש" הזה, ש'נהגו העם' דקאמר הרמב"ם וכיו"ב, היינו למצרים, והתימנים קיבלו ממנו זאת בתורת הכרת הטוב, אלו דברים שאין להם שום יסוד, אולי מהחלומות. חבל לבזבז את הדיו על כל מיני השערות מיותרות כאלו התלושות מן המציאות].

לעומתו [שהביא סעד מדעות כוזבות], ידוע לי מקור כשר לאותה שיטה. בספר מפי חכמים [בהקדמה דף 16 אות ד], אגב סיפור תולדותיו של מהר"ש קרואני זצ"ל הנקראים 'שיר המעלות לשלמה', אשר היה תלמיד חכם חשוב, וגם צנוע, כמפורט שם, הבאתי שהוא קיבל זאת מחכמי דורו שלפניו.

וכך כתבנו שם בס"ד, בענייני מסורת ומנהגים, היה מחזיק ברוב עוז ותעצומות בנוסח הבלדי עפ"י התכלאל עץ חיים של מהרי"ץ, שהיה הוגה בו רבות. כמה פעמים אמר לי שהחכמים שבסעוא"ן, אשר משם מוצא משפחתו, הם מתלמידי תלמידיו של מהרי"ץ, ושקבלה בידו מרבותיו שנוסח התפילות שבידינו, לא שקיבלנוהו מהרמב"ם תמורת נוסח אחר, אלא הוא עצמו נוסח תימן מאז ומקדם מאנשי כנסת הגדולה.

אכן, הרמב"ם בזמנו שלח לארצות שונות לקבץ כל הנוסחאות - כשהוא כתב את חיבורו 'משנה תורה', רצה לברר מהו נוסח התפילה הניאות ביותר. כיון שהוא ראה מנהגים שונים, גירסאות שונות, יצא לבדוק איזהו הנוסח הנכון והמדוייק ביותר. משכך, קם ושלח לכל מיני ארצות, ותימן בתוכם, שיביאו לו את נוסח תפילתם, בכדי לבדוק כנ"ל. ואחר העיון הכריע שנוסח תימן הוא היותר אמיתי, וקבע נוסחא זו בחיבורו בסדר התפילות שבסוף ספר אהבה.

מובן מאליו, שאנו מדברים על נוסחאות הרמב"ם שבכתבי היד, ולא אלו המודפסיםבשגיאות רבות. ידוע שנוסחאות הרמב"ם בדפוס השתבשו למאד, ולשמחתנו הרבה, הרב שבתי פרנקל ז"ל, ההדיר את ספרי הרמב"ם, ושם רואים בבירור ממש כפי נוסחת תימן, בלדי.

בעבר היה לנו קשה מאד. כשהיינו אומרים שנוסחאותינו כהרמב"ם, היו מסתכלים שם אותם שאינם יודעים, והיו אומרים לנו שכתוב שם משהו אחר... זכינו ברוך השם שהדפיסו את משנה תורה להרמב"ם כפי הנוסחאות המדוייקות, וכפי הספר שהרמב"ם עצמו חתם עליו. [דהיינו שהוסיפו לשבח את ההגהה, ולקחו גם ספרים שאין מקורם מתימן]. והדפיסו זאת מחדש, ואנו רואים שבתשעים ושמונה אחוזים, מתאימה נוסחתו לנוסח הבלדי שלנו כיום.

הוספתי בספר מפי חכמים שם, שמה"ר שלמה קרואני שח לי עניין זה כמה פעמים, והתעוררו בלבי ספקות, מכמה טעמים. שאלתי אותו, שמא לקחזאת מהמקור הפסול דלעיל. הוא אמר לי, מה פתאום? "איני יודע כלל מה כתוב שם בהקדמה. אני שמעתי זאת מרבותי בתימן, פלוני ופלוני, עוד לפני שנדפס הסידור ההוא, שיבת ציון".

ובסיוע נוסף לשיטה זו הבאתי שם כי שמועה זו נתאשרה לי אחר כך מכמה תלמידי חכמים, יעו"ש.

ועתה אני מוסיף בזאת, כי יתכן שלכל הדעות הללו היה מקור אחד, והן אינן מוסמכות, כיון שאותו מקור בדה זאת מליבו. אי אפשר לדעת אם זה אמיתי או לא אמיתי, וממתי נולדה שמועה זו. אבל החשוב לעניינינו כעת הוא שישנו עכ"פ מקור כשר לשמועה זו.

וכנגד, טוען עכשיו בעל סידור הרמב"ם שם, אולם, המציאות מוכיחה בהיפך זה. שכן מצינו לאנשי תימן בשאלותיהם לרבינו אברהם בנו של רבינו, אשר התווכחו עמו על כמה נוסחאות ומנהגים שונים שלא כדעת רבינו, ואף לא ככתוב לפנינו בתכאליל הקדומים מתימן, אשר הם כשיטת רבינו. ואמנם, מן המופיע לפנינו בתכאליל הקדומים מזה לבד מוכח שקיבלו לבסוף את דעת רבינו אברהם, והחלו אז לדבוק בנוסחאות רבינו ולהניח נוסחתם המקובלת אצלם מקדם. ואביא לכך דוגמאות מספר.

נדפס שו"ת ברכת אברהם לפני כמה עשרות שנים, ובעבר הוא לא היה. שם נשאל מאת חכמי תימן שלוש עשרה שאלות, ואחת מהן לגבי נוסח הברכות, שהרי אנו מברכים בברכות השחר, 'זוקף כפופים' ו'מתיר אסורים', והם שאלו אולי לברך גם כפי הנוסחא [המובאת בספרים כשיטה ישנה] האומרת לברך 'מגביה שפלים'. והשיב להם רבינו אברהם, כי אסור להם לברך ברכה זו, כיון שאין לה מקור בש"ס.

וכתב על כך בעל סידור הרמב"ם, מדבריו שם משמע שכמה ברכות המופיעות שם בשאלתם, היו נוהגים לאמרם בלשון רבים, כגון 'אלוהי הנשמה שנתתה בנו', 'המעביר שינה', 'שלא שמתנו גויים', ועל זאת השיב להם שאין לאמרן אלא בלשון יחיד. והנה, לפנינו בתכאליל הקדומים, מופיעות ברכות אלו בלשון יחיד, ואף ברכת 'מגביה שפלים' אינה מופיעה שם כלל.

כעניין זה, מנהג קדמון היה אצלם לברך כל ברכות השחר בבית הכנסת ברבים, ועל זאת השיב להם רבינו אברהם שאין לעשות כן. ואמנם, מן הכתוב בתכאליל הקדומים כלשון רבינו לברך כל ברכה מברכות השחר כסדר הקימה משנתו כל ברכה בשעתה ולא כולם יחד בבית הכנסת, מוכח שחזרו לבסוף לעשות כמותו.

אחר־כך הוא מוסיף להביא, לגבי תפילת ערבית של ליל שבת, היו נוהגים לומר נוסח מיוחד לשבת, כגון במקום לומר 'אשר בדברו מעריב ערבים' וכו', היו אומרים 'אשר כילה מעשיו ביום השביעי' וכו' כנוסחת רס"ג בסידורו. על זאת השיב להם שאסור לעשות כן, אלא יש לברך ברכה זו כנוסחתה בחול בלי שום שינוי. ואמנם, כך מופיע בכל התכאליל כנוסחתה בחול וכו', כי אסור להוסיף על המטבע.

לכן הוא מסיק ומחליט כי מנהגי תימן היו שונים מהרמב"ם, והוא לא קיבל מהם אותם. אדרבה, הם עזבו את הנוסחאות שלהם הקודמות, והם שקיבלו את נוסח רבינו.

ומנין לו מסקנא מוחלטת כל כך? מכיון שבשאלות שנשאל רבינו אברהם מאת חכמי תימן, מובאים נוסחאות שאינם נמצאות אצלנו כיום. על כרחך מזה שהיה לאבותינו בעבר נוסח אחר. וכיון שאנו רואים נוסחא זו ברמב"ם, אנו מבינים כי התימנים שינו את נוסחתם המקורית, וקיבלו את דברי הרמב"ם.

נסביר את השאלה במלים אחרות. ישנה שאלה גדולה, האם נוסח התפילה שכתב הרמב"ם, מקורו מהתימנים, או שהתימנים לקחוהו מהרמב"ם.

מחבר 'סידור הרמב"ם' טוען, שהאמת כמו הצד השני, שהתימנים לקחו מהרמב"ם. הראיה שלו היא מכך שדור אחרי הרמב"ם, נשאל בנו – רבינו אברהם ז"ל, כמה שאלות מאת חכמי תימן, וחלק מהשאלות הן כגון שאמרו לו שאצלנו נוהגים לומר נוסחאות מסויימות בתפילה, וכגון ברכת 'מגביה שפלים', וכן ברכת 'אשר כילה מעשיו ביום השביעי'. נוסחאות אלו אינן קיימות בנוסחאות התימנים כיום, וכן הם אינן בתכאליל הישנות. הרי לנו בהדיא שנוסחאות אלו היו במסורת לפני הרמב"ם, ובעיקבות דברי הרמב"ם שינו חכמי תימן את קבלתם.

לכאורה ההוכחה היא עצומה. שמעתי אברך ספרדי אחד שהתפעל כ"כ מראיה מבריקה זו ואמר, "הנה ברוך השם נפתרה בעיא קשה זו"...

אבל, היודע ומבין את האמת, יודע כי זו אינה ראיה כלל. צריכים לדעת שאותם החכמים שפנו בשאלותיהם לרבינו אברהם, הם אינם חכמי צנעא, אלא חכמי שרעב ועדן. ממילא יכול להיות שאצלם היו נוסחאות אחרות, משא"כ בשאר ערי מרכז תימן.

להבין זאת יותר, נחדד ונֹאמר כי ארץ תימן מחולקת לשני מחוזות, וכמדומני שאפילו עד היום הצפון והדרום מחולקים לשניים. האזורים רחוקים זה מזה מאד. לכן נראה כי אפילו שחכמי שרעב ועדן שאלו שאלות אלו, כיון שאין המדובר על מרכז תימן דהיינו צנעא וסביבותיה וכן הצפון, אין ראיה מהם על המנהג הקדמון של כל התימנים. אפשר רק לטעון שלחכמי שרעב היו מנהגים אחרים לפני הרמב"ם ובעיקבותיו הם שינו.

כתבתי זאת כבר במפורש בשו"ת עולת יצחק ח"ג [סימן י, דף מו ד"ה ומהרי"ץ, אגב עניין ברכות השחר למי שלא נתחייב בהם] בזה"ל, כנראה השואלים הללו לא היו מחכמי צנעא וסביבותיה מקומו של מהרי"ץ, אלא מחכמי שרעב שבדרום תימן. היינו מחוז שרעב ועיר עדן. הראיה מאחת השאלות שם שהם דנים על מה שבארצם אין אוכלים חמשת מיני דגן, אלא ד'רה ודוחן, עד כדי שאנשים אפילו לא יודעים את נוסחת ברכת המזון.

[אגב, עד הזמן האחרון זה היה כך. שח לי אאמו"ר כי ראה אנשים שבאו אליהם משרעב וכשכיבדו אותם בברכת המזון לא ידעו לברך היטב. ובלשונו, "כַּסְּרו ברכת המזון". שברו. הם לא ידעו לברך כהוגן ברכת המזון כ"כ, כיון שהם במחוזות שרעב ועדן לא היו רגילים לאכול חמשת מיני דגן. הסיבה לכך היא מפני שבמחוזם האקלים חם, ולכן החיטה אינה גדלה. הם גידלו דוחן ודורה וכיו"ב משאר הקטניות. אמנם, לפסח הם השתדלו להשיג למצות דגן, אבל בשאר השנה לא היה להם דגן לאכילה בנמצא].

לנוכח מציאות זו, שאלו חכמי שרעב את רבינו אברהם, כיון שבעצם הדוחן והדורה הוא הלחם העיקרי שלהם, אולי הם יברכועליו ברכת המזון ולא 'שהכל'. וכן החליטו כמה חכמים שם שכן עיקר להלכה, והביאו ראיה מהמן, שהרי בני ישראל אכלו מן במדבר, ומפורסם שמשה רבינו תיקן ברכת 'הזן', והרי המן אינו מחמשת מיני דגן. על כרחך שעל הלחם העיקרי צריכים לברך ברכת המזון. ואכמ"ל בעיקרי הנדון.

מעתה מובן כמין חומר כי השואלים המה מדרום תימן, כי במרכז תימן מיני הדגן גדלים בשפע.

הבאתי ראיה שם מלשונו של מהרי"ץ שכתב על ברכות השחר, כי 'הם לא נמצאו בסידורי אבותינו שאנו מבני בניהם'. ולכאורה כפל הלשון תמוה. הסברנו שם בס"ד את כוונתו שהוא רצה לומר שהמדובר הוא דוקא לאותם שאנו בקשר ישיר איתם, ולא לכל אבותינו באופן כללי, לאפוקי מחוזות הדרום. כפתור ופרח.

חושבני עניין נוסף, שמסיבה אחרת אין כדאי ללכת במהלך זה שהביא בעל 'סידור הרמב"ם', כיון שיוצא משיטה זו שאנו משמיטים את הבסיס לויכוח המחלוקת בנוסחאות התפילות בין השאמי לבלדי. שהרי לפי שיטתו, השאמי יכולים לטעון והרי היה לאבותינו מלכתחילה, לפני כשמונה מאות או תשע מאות שנה, נוסח תפילה אחר. וכשהופיעו ספרי הרמב"ם, נתקבלו דבריו היפך המנהג. גם עתה נקבל את נוסח תפילת החודש, שהוא בסיס נוסח השאמי.

נשמט לדבריו כל הבסיס של מה שאנו מדברים לחיזוק מנהגי הבלדי. כי בשלמא אם נאמר שזהו מנהג אבותינו מימי קדם, אזי יש לכך משמעות גם היום שלא להזניח את מנהגי הקדמונים. אבל אם נסכים שגם אבותינו הראשונים קיבלו דברי הרמב"ם, והניחו את מנהגם הקדמון, גם אנו יכולים לעשות זאת.

הוא מוסיף להביא ראיה [שם דף 82] מכמה מקומות שמשמע ממהרי"ץ בכמה מקומות שקיבלו התימנים את נוסחתם מהרמב"ם, כגון לגבי ברכת 'מעין שבע', שמהרי"ץ מביא שם בזה"ל [עץ חיים ח"א דף קח:], אמנם ההכרח לא יגונה, כי הכריחני לזה אחרי ראותי קצת מתחכמים בעיניהם לאמר לנו האר"ש, ובחרו להם דרך חילוף גירסאות אחת הנה ואחת הנה, בהיפך מנוסחת אבותינו הראשונים, והיא היא גופה גזורה ממאור הגולה אביר הרועים רבן ואביהם של ארץ התימן הר"מ במז"ל עכ"ל. הנה מדבריו מוכח שנוסחת אבותינו נ"ע, היא הגזורה ולקוחה מנוסחת רבינו הרמב"ם, ולא להיפך.

גם על זה ברצוני להשיב, כי אף שדבר זה נכון מצד עצמו, מאידך גיסא אין לנו אפשרות להתעלם ממה שבמקומות אחרים כתב מהרי"ץ הפוך. שהרי בכמה וכמה מקומות התייחס מהרי"ץ לנוסחאות שלנו כמנהגינו הותיק, ללא קשר לרמב"ם.

דוגמא לדבר ממה שהביא בספרו עץ חיים לגבי ברכת 'אשר יצר', גירסת הגמרא 'חללים חללים' וכו' – לאפוקי גירסת 'חלולים חלולים' – נתבאר לך גירסת הגמרא ורש"י והרמב"ם כגירסתנו. משמע שדברי הרמב"ם רק מסייעים לגירסא שלנו, ולא בנויים עליו לגמרי.

אוסיף להביא דוגמאות מעטות נוספות, ולא את כולם כי לא יספיק הזמן. לגבי ישתבח כתב מהרי"ץ [שם דף כז.] בזה"ל, ודע דבסדר השבחים יש הפרש ושינוי בקדימה ואיחור בין גירסתנו לגירסת הזוהר פרשת תרומה והאר"י ז"ל, ואולי כך קיבלו אבותינו ע"ה גירסתם, וכן היא גירסת הרמב"ם בסדר התפילות, וכל מקום לפי מנהגו וקבלתו.

עוד שם, ברוך אתה השם אלהינו מלך העולם וכו', הכי גרסינן בכל התכאליל, גם בנוסח הרמב"ם וכו'. יעו"ש.

וכן מבואר מדבריו לקמיה [דף צא.] אגב גירסת 'ונאמר גואלנו' וכו' בתפילת ערבית, שלא אומרים כנוסח האחר – 'כי פדה ה' את יעקב' וכו', וגירסתנו לומר גם בערבית פסוק גואלנו, ואדרבה יאות לומר פסוק גואלנו בלילה, לפי שהלילה רמז לגלותינו זה הנמשל ללילה, ואנו מבקשים שיגאלנו. וכן גריס בסידור חלף – הוא הסידור של בני חאלב מארם צובה – ובהרמב"ם ז"ל. מובן שגירסת הרמב"ם היא ראיה משנית לעניין.

גם בהמשך [שם], לגבי חתימת ברכת השכיבנו, 'ברוך שומר עמו ישראל לעד', הביא מהרי"ץ סיוע לכך בזה"ל, הכי גרסינן בלא חתימת שם, ואומר הפסוק אחר זה הפסוקים וכו'. כך הוא בכל התכאליל. גם בסדר התפילות של הרמב"ם.

מהמקומות דלעיל נראה בבירור כי מקור גירסאות התפילות שלנו והרמב"ם הם שני דברים שונים, שאינם כלולים יחד. ממילא נפקא לעניינינו שאם רבינו מהרי"ץ ארכבה אתרי רכשי, קשה לבנות על כך ראיות. ואף שלגופו של עניין, השאלה במקומה עומדת, וצריכים להבין את שרשי העניין, אין הזמן מספיק כעת, לכן נשאיר זאת לשיעור אחר בס"ד.

בעניין נוסח ספירת העומר בלשון ארמית - דחיית דבריו.

נזכיר כעת בקצרה נושא אחר המובא בסידור הרמב"ם [דף קסה], שם הביא המחבר נוסחת ספירת העומר לפי הרמב"ם בלשון ארמי, וכמו שמנהגינו לספור בלשון ארמי.

וכך כתב על זה, לא ביאר לנו רבינו באיזה לשון הוא סופר, לכן העתקנו כלשון התכאליל בארמית. אני רוצה להעיר שהדבר אינו נכון. צריכים לדעת שהרמב"ם עצמו ספר ספירת העומר בלשון הקודש, שהרי אצל הרמב"ם, גם כל שאר הנוסחאות, כגון ביעור חמץ וכיו"ב, היו בלשון הקודש.

ונביא בפניכם את לשונו מספר המצוות [מצות עשה קס"א], שם הוא דן האם ספירת הימים וספירת השבועות הן שתי מצוות חלוקות, או שהן מצוה אחת. וכך כתב, וכמו שמנין השנים והשמטים מצוה אחת, כמו שבארנו, כן ספירת העומר מצוה אחת. וכן מנה אותם כל מי שקדמנו מצוה אחת. והאמת מה שעשו בזה. ואל יטעך אמרם [מנחות סו.], 'מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי', ותחשוב שהן שתי מצוות. כי כל חלק וחלק מחלקי איזה מצוה שיהיו לה חלקים מצוה לעשות החלק ההוא ממנה. ואמנם היו שתי מצוות, אילו אמרו מנין הימים מצוה ומנין השבועות מצוה. וזה מה שלא ייעלם למי שיטעם הדבור. כי אתה כשתאמר חובה לעשות כך וכך הנה לא יתחייב מזה המאמר שהפעולה ההיא מצוה בפני עצמה.

והראיה הברורה על זה, היותנו מונים השבועות גם כן בכל לילה באמרנו שהם "כך וכך שבועות וכך וכך ימים". ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה, לא היינו מסדרין מניינם כי אם בלילי השבועות לבד, והיינו אומרים שתי ברכות "אשר קדשנו במצותיו וציוונו על ספירת ימי העומר ועל ספירת שבועי העומר". ואין הדבר כן. אבל המצוה היא ספירת העומר ימיו ושבועותיו כמו שתיקנו.

וממה שכתב הרמב"ם באמרנו שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים, נראה שהרמב"ם עצמו ספר בלשון הקודש, שהרי הוא העתיק לעיל מינה את הגמרא האומרת בלשון ארמי 'מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי', ואילו הוא גופיה העיר על זה כי הם היו אומרים, כך וכך שבועות וכך וכך ימים. הרי פשטיות דבריו שגרס את הספירה בלשון הקודש.

הבהרה בדבר תשובה בכת"י שיוחסה להרמב"ם, בעניין אם שכח לספור בלילה שימשיך לספור ביום בלא ברכה, שאינה מרבינו הרמב"ם.

זו ראיה ראשונה מדברי הרמב"ם בספר המצוות, ברם נראה לכאורה כי ישנה ראיה נכוחה לכך יותר מתשובת הרמב"ם, שהרי בעבר [שיעור מוצש"ק בחוקתי ה'תשע"ה, דף 7] הבאנו שמצאו תשובת שאלה חדשה שיוחסה להרמב"ם, שם הוא דן באדם שדילג יום אחד או יומיים, ולפי שיטתו הוא יכול להמשיך אח"כ לספור בברכה. והוא מוסיף לחדש ולומר, שהמדלג כנ"ל צריך להשמיט בלילה אחרון את המלה 'תמימות' מספירתו, יעו"ש. ובשיעור האמור הארכנו בס"ד על הנושא הזה.

ובנוגע לעניינינו, בדרך אגב נראה משם שספירתו היתה בלשון הקודש, שהרי כתוב שם שהוא יאמר, "היום ארבעים ותשעה ימים לעומר" וכו', רק שהודיע להיזהר שלא לומר מלת 'תמימות'. מבואר בהדיא שגירסתו פשוטה היתה בלשון הקודש. ולא כפי שאנחנו אומרים "שַׁלְמָן" בארמית.

כך נראה לכאורה ראיה מפורשת יותר מלשונו בספר המצוות, שגירסתו בספירת העומר היתה בלשון הקודש. אבל ראיה זו אינה ראיה וכפי שאנו מסבירים והולכים בס"ד.

צריכים לדעת, כי לצערנו בלבלו אותנו. הדפיסו תשובה זאת בשם הרמב"ם, כביכול מצאו באיזה כתב יד שהיא לו, והתברר אח"כ שבאותו כתב יד לא מובא כלל שתשובה זאת לרמב"ם, וכך נראה עיקר.

התייחס לכך בספר שו"ת אורן של־חכמים [סימן ט"ל], והעיר שישנם סתירות רבות בין התשובה הנזכרת לשיטת הרמב"ם גופא, וכתב שיש לו הרהורי דברים לייחוסה לרמב"ם, כיון שישנם סתירות בזה. שהרי בתשובה זו מובא שקצירת העומר כשירה ביום, וממילא מותר גם לספור ביום [וכה"ג כתבו הפוסקים], מאידך בחיבור הי"ד החזקה, סובר הרמב"ם שקצירת העומר אינה כשרה ביום.

גם אני הרגשתי בשיעור דלעיל שישנם דברים בתשובה זו שאינם ברורים כ"כ, אבל בדוחק אפשר לומר שהרמב"ם כתב זאת לפני כתיבתו את החיבור, ואח"כ חזר בו.

אבל למרות כל הפלפולים אלו, זיכה אותנו הא"צ הנז' לחידוש חשוב אחר הדפסת ספרו דלעיל, שהוא חיפש וחקר אחר מקור התשובה הנ"ל, התברר לו כמעט בבירור שתשובה זו אינה להרמב"ם. כי הראשון שמצא את כתב היד [הלא הוא י' צבי לנגרמן באתר 'גילוי מילתא בעלמא'. העורך] ועל ידו הוא התפרסם, כתב מאמר עשרות שנים לאחר ה"תגלית" שלו. וכתב בסוף, שלפי מה שנראה לו כעת, נראה כמעט באופן ודאי שתשובה זו אינה להרמב"ם, אלא לחכם אחר אשר הוא בן דורו של רבי מיימון ז"ל אבי הרמב"ם, ומתלמידיו של הר"י מיגאש.

אנו מרויחים מכך איזה עניין. דאי לאו הכי קשה, הרי הרמב"ם באותה תשובה אומר שאם דילג יום אחד, לא יאמר בהשלמת הספירה 'תמימות', ודבר זה אינו מקובל כלל, וצריך עיון למעשה. בשיעור הנ"ל הסברתי זאת ואמרתי שאיננו חייבים לקבל זאת. ואף שבפני עצמו הדבר קשה, כי יש לשיטת הרמב"ם משקל נכבד, ואפילו אם איננו מבינים אותו, צריכים עכ"פ להתחשב בשיטתו.

אבל מעתה אתי שפיר, שהרי נתברר שתשובה זו אינה להרמב"ם, וממילא החשיבות לכך פחותה.

וכשאני מביט בכתב היד, וגם הם הרגישו בזאת, יש להוסיף הערה גדולה על מייחס תשובה זו לרמב"ם. כי בקטע המובא לפני חלק התשובה דלעיל, הביא בעל התשובה לספור הימים והשבועות כך, "היום כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות", ואח"כ כתוב 'נשאל רבינו' וכו' את כל השאלה דלעיל, והבינו כמה שהתעסקו במלאכה שהכוונה לרמב"ם, אך אין לכך שום הוכחה, כיון שהרמב"ם לא מוזכר כלל באותו ספר.

אולם שוברו בצדו, שכן על תשובת שאלה זו כתב חכם אחד איזו הערה בגליון שם, וממנה נראה בבירור שתשובה זו אינה להרמב"ם. ואף שלא ידוע מיהו אותו חכם, ניכר מתוכן ההערה שהוא תלמיד חכם, ומדברי אותו חכם, מובן שהוא ידע מי הוא אותו 'רבינו' שנשאל את השאלה דלעיל, שהרי הוא הכיר את הספר, ואף שהוא לא פרסם לנו מיהו אותו חכם, אנו יכולים להבין מדבריו כי היה פשוט לו עכ"פ שתשובה זו אינה להרמב"ם.

באותה תשובה מובא שהסופר בלילה, לא יספור שוב ביום, כיון שאין זמן הברכה ביום. ובא אותו חכם להעיר על תשובה זו בזה"ל, והרמב"ם פסק, שאם שכח ולא מנה בלילה, ימנה ביום. הוא העיר על מה שכתב בעל התשובה, שבהיפך מזה מבואר מהרמב"ם. הרי שפשוט לו שתשובה זו אינה להרמב"ם. מסתמא צריך להניח שהחכם המעיר הזה ידע מיהו אותו רבינו בעל השאלה שכאן, רק שהוא מעיר ששיטת הרמב"ם אינה כן.

נפל פיתא בבירא, וברוך השם שהאמת התבררה, ונודע מקור העניין.

נחזור לעניינינו. אי אפשר להדפיס בשם הרמב"ם את נוסח הספירה בארמית, בעת שמלשונו בספר המצוות שלו ניכר שהוא עצמו ספר בלשון הקודש. מה גם שאפילו אם נאמר שהתשובה הזו אינה להרמב"ם, אנו מבינים שבתקופתו ובמקומו בספרד נהגו לספור בלשון הקודש.

נוסח ספירת העומר בלשון הקודש לשיטתו שווה לכל המקומות הדומים לזה שהביא הרמב"ם בהם את נוסחתם בלשון הקודש, כגון לגבי ביטול חמץ וכו' וכו', ואי"ה נדבר על כך בפעם אחרת.

שאלה (לאחר השיעור, שנדפסה ב"קונדריס" אב ה'תשע"ז דף נ"ב): לגבי ברכת מגביה שפלים וכו', מאין לנו שבזמן רבינו אברהם בן הרמב"ם לא היה אז נוסח התפילה "אחיד" בכל תימן, כולל הדרום?

תשובת מרן שליט"א: מסתבר כך, שהיו גם אז הבדלים, כיון שאנחנו רואים בדורות הידועים לנו שינויים הניכרים בין הדרום לצפון. כגון מי שישווה את תכלאל מהר"י בשירי ומהר"י ונה, לתכלאל של מהר"ש שבזי והר"י משתא, יראה ויכיר את ההבדל. וזה לפני כשלוש מאות שנה. קל וחומר במאתיים שנה האחרונות. ממילא בהחלט מתקבל על הדעת שגם בדורות הראשונים היה מעין זה. הרי המרחק הוא גדול. ואם היה ההבדל במבטא הקו"ף והגימ"ל אפילו אז, כמו שכתבתי בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת קרח על הפסוק ואון בן פלת. אפילו השלטון היה לפעמים נפרד.

חוץ מזה, הרי אני תירצתי בכך (בשו"ת עולת יצחק שם) קושיא על מהרי"ץ. ויש כלל, דהמקשה מקשה בכח, והדוחה דוחה בקש. לא הקשיתי מזה, אלא תירצתי, שיש אפשרות כזאת. והבן. עכ"פ קל וחומר שאי אפשר להוכיח מזה כמו שחשב בעל סידור הרמב"ם.

שאלה נוספת מהקהל: אבל שם כתוב רוב בני "ארצם" אינם אוכלים חטה, וכיו"ב לשונות כאלה, מובן דהיינו רוב ארץ תימן כולה:

תשובת מרן שליט"א: זה לא ראיה בכלל. בהרבה ספרים משתמשים בלשון ארצות תימן בלשון רבים, ולא ארץ תימן בלשון יחיד, כגון הרמב"ן באיגרתו המפורסמת, ומהרי"ץ בהקדמה לאגדתא דפסחא, שמע מינה כי תימן נחשבת כמה ארצות, דהיינו מחוזות. וכיוצא בזה מצינו במשניות שביעית (פרק ט' משנה ב') שארץ ישראל נחלקת לשלוש ארצות, שלוש ארצות לביעור, יהודה ועבר הירדן והגליל, ושלוש ארצות לכל אחת מהן, גליל העליון, וגליל התחתון וכו', וזה פשוט.

מאידך גיסא, תיבת 'ארץ' מתפרשת לפי העניין על כל העולם, דהיינו כל כדור הארץ, כיעויין בס' ביאור שמות הנרדפים דף ס' ס"א.

וממילא מובן שאינני צריך לענות לקושיות נוספות (שנדפסו שם, ומסתמא יודפסו) כי הן נשאלות שלא בעיון הראוי, ומחוסר ידיעות. חבל על הזמן. והאמת יורה דרכו, ובעל האמת יסייענו תמיד על מעשי רצונו, אכי"ר.