חשיבות תיקון המדות קודם לימוד התורה.

השלחן ערוך בסימן תצ"ג [סעיף א] כתב כך, נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא. מדוע הם מתו? מסבירים בספרים הקדושים שהם מתו מפני שהימים האלו הם ימי דין. בימים האלו ההכרעה בבית דין של־מעלה עלולה להיות לחומרא, ויענישו את החוטא. משא"כ בשאר ימות השנה, שאם האדם היה נדון אז, יתכן שפסק הדין יצא לקולא. ומכיון שבימי ספירת העומר שולט הדין בעולם, נענשו תלמידי רבי עקיבא.

חוץ מזה נאמר כאן מוסר־השכל בשבילנו. חטאם של תלמידי רבי עקיבא היה שלא נהגו כבוד זה בזה, כנודע. וזהו הלקח שאנו צריכים ללמוד לפני מתן תורה בחג השבועות, כי דרך ארץ קדמה לתורה. יש לתקן את המדות לפני שלומדים תורה.

וסמך לדבר, ממה שהרמב"ם סידר בחיבורו את הלכות 'דעות' לפני הלכות 'תלמוד תורה'...

השלמה בעניין שורש המנהג אצל חלק מבני ק"ק תימן יע"א שלא להסתפר ושלא לעשות נישואין עד חג שבועות, וכן לגבי לקנות כלים חדשים או לגבי שירה בפה.

ממשיך השו"ע שם בסעיף ב', נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות.  אמנם הדבר אינו מפורש בגמרא. ואין להסתפר עד יום ל"ד בבקר אלא א"כ חל יום ל"ג ערב שבת שאז מסתפרין בו מפני כבוד השבת. מוסיף הרמ"א, במדינות אלו אין נוהגין כדבריו, אלא מסתפרין ביום ל"ג. הספרדים נוהגים כדעת מרן להסתפר ביום ל"ד, והאשכנזים מסתפרים ביום ל"ג.

גם התימנים נוהגים בזה כהרמ"א, דהיינו שאותם המסתפרים בעומר, ולא נהגו כדעת האר"י הסובר שלא להסתפר עד ערב שבועות, מסתפרים בפועל ביום ל"ג כדעת הרמ"א. זאת לבד מהיתרו של מהרי"ץ להסתפר בכל ערב שבת, שלא נאמר אלא לאותם שהסתפרו בכל ערב שבת גם בשאר ימות השנה כידוע.

בסעיף ג' מביא מרן כך, יש נוהגים להסתפר בראש חדש אייר, וטעות הוא בידם. אם מתחילים את איסור התספורת מתחילת ספירת העומר, ומשלימים את האיסור רק עד ל"ג בעומר, אין מקום להסתפר בראש חודש, כי בכך יוצא יום אחד מחשבון איסור ימי התספורת.

יש באיסור התספורת כמה מנהגים. בספר בין פסח לשבועות הביא עשרה מנהגים בזה, מכל קהילות ישראל ברחבי העולם. יש כמה חילוקי דינים בזה. אפשר לדון אם להחשיב את שלושת ימי הגבלה, ואת ראשי החדשים שבאמצע, גם ל"ג או את ל"ד. אפשר גם להחשיב את הספירה החל מראש חודש והלאה. ולכן יש בזה הרבה מנהגים.

שורש העניין מתחיל בגמרא ביבמות [סב:], שם מובא כי מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא 'בין פסח לעצרת', ובמדרש מובא [כנזכר בחיבור הר"י אבן שועיב, והביאוהו הפוסקים בסימן תצ"ג] שהם מתו 'מפסח ועד פְּרוּס עצרת'. ומפשטות הגמרא דלעיל נראה שהם מתו במשך כל ימי העומר עד חג השבועות, אבל לפי המדרש האומר שמיתתם 'עד פרוס עצרת', פירושו הוא שהם מתו בימי העומר פחות ט"ו יום. שהרי שלושים יום קודם לחג נידון כמו החג, ומלת 'פרוס' עניינה כמשמעות פרוסה, לכן גם בעניינינו יש לחלק את הימים ולומר שמתוך ימי ספירת העומר, מתו תלמידי רבי עקיבא פחות ט"ו יום שהם לא מתו.

ומזה נובעים שרשי חילוקי המנהגים דלעיל בקהילות ישראל, ממתי ועד מתי מחמירים באיסור התספורת. כי אם נתחיל למנות את הימים מתחילתם, הרי ימי מיתת תלמידי רבי עקיבא מסתיימים בל"ג לעומר, וזהו מה שמקובל אצלנו, שמתחילים את האיסורים מפסח ומסיימים בל"ג בעומר, וכדברי המדרש.

מאידך, אותם הסוברים שהאיסור נוהג מראש חודש אייר ועד חג השבועות [כשיטת התוס' וסיעתם], הם נוקטים כי אף שמיתת תלמידי רבי עקיבא היתה מפסח ועד העצרת, אבל הם לא מתו בכל הימים. בשבתות הם לא מתו. וכן בימי הפסח ובראשי חדשים הם לא מתו. ובקיצור, בימים שיש בהם אפילו מעט שמחה, לא מתו תלמידי רבי עקיבא. אם מנכים ימים אלו מחשבון מ"ט ימים, נותרו לנו ל"ג ימים, ובימים אלו מתו תלמידי רבי עקיבא.

ובנקודה זו אפשר לדון, באיזה ל"ג ימים לא מתו. יתכן לומר שהם מתו מא' לעומר ועד ל"ג בעומר. אפשר גם להתחיל למנות מר"ח אייר, או מעט אחריו, מב' לחודש, ולסיים בג' בסיון, או בערב שבועות. נמצא שאפשר לדון לפי דעת התוס' כיצד לעשות את החשבון בדיוק.

בשיעור הקודם הסברתי בס"ד את שורש המנהג אצלנו, אותם שהחמירו עד הקצה האחרון, וכמדומני שאפילו בקהילות ישראל לא מצויה חומרא כזו, כי היא החומרא הכי גדולה. נמצא שאצל התימנים ישנה את הקולא הכי גדולה, ומאידך את החומרא הכי גדולה. כי היו שהתירו תספורת בכל ערב שבת, והיו שהחמירו עד הקצה האחרון, שאפילו נישואין לא עשו עד שבועות ממש כדלקמן.

על מנהג היתר התספורת בספירת העומר, דן מהרי"ץ בתשובותיו [ח"ב סימן עו], וזו התשובה הכי מפורסמת שלו. לצערנו, יש מפיצים את התשובה הזו בזמננו, בלא שהבינו את דבריו משרשם, כי הם לא ירדו לעומק דעתו. הם מבינים לפום ריהטא, כי לא קיים לדעת מהרי"ץ כלל איסור תספורת בעומר. וזו טעות, כי מהרי"ץ עשה פשרה בדבר והוא סבר שכבוד שבת דוחה את מנהג מניעת התספורת.

מובן ממילא כי היתר זה שייך בזמננו דוקא למי ששערו מגודל, אך אם בלאו הכי הוא אינו מסתפר אלא מידי תקופה [כמו שמצוי כיום בדרך כלל, להסתפר בערך פעם בשלושים או ארבעים יום], אין לו שום היתר להסתפר. אבל אותם שנהגו להסתפר מדי שבוע או שבועיים לכל היותר, לכבוד שבת, ממילא הם מצטערים בשבת בגידול השיער, ונדמה להם כאבילות. הם לא יכולים לסבול את שערם "הארוך". הם מגרדים, ובפרט הדבר לא נעים להם מפני שהעומר הוא בימי החום. היום אפשר לפתור את הבעיא עם 'שמפו', אבל להם אז בתימן לא היה דבר כזה.

לצערי, היתר זה של מהרי"ץ התפרסם יותר מדאי. אפילו מילדותי אני זוכר שהיו מראים את לשון הרב שושנת המלך, שהעתיק את ההיתר בסתמא, ולא נחתו להתעמק בזה. מאידך, את חומרותיו של מהרי"ץ, כגון למלוח כל חתיכה בפני עצמה, הם לא קיבלו. הם טוענים כי זה קשה. לא יכולים.

מ'חוזר וניעור' בפסח הם אפילו שכחו, אבל בסופו של־דבר זה הסתדר באמצעותינו, וקיבלו את דברי מהרי"ץ.

נמצאנו למדים כי היתרו של מהרי"ץ כמעט ולא שייך לזמננו, רק למי ששכח להסתפר לפני פסח, וגם למי שנוהג כיום להסתפר לכבוד שבת מדי תקופה קצרה.

ומצויה אצלנו בנוסף החומרא הכי רחוקה, דהיינו שאותם הנוהגים כדעת האר"י, שלא להסתפר אלא עד ערב שבועות, הוסיפו והחמירו יותר, מה שלא אמר האר"י, שלא לעשות אפילו נישואין עד אחרי שבועות.

ל"ג יום, צריכים להיות רצופים, שאם לא כן, לא יהא היכר לאבילות כל־כך. הרי אם יסתפרו בימים שבינתיים, אינם נראים אז מגודלים פרע. וכל שכן אם יהיו חתונות, שאז יהיה עוד המשך לכך בשבעת ימי המשתה.

הכף החיים [סימן תצ"ג ס"ק י"ג] כתב על כך בזה"ל, האר"י ז"ל לא היה מגלח ראשו אלא בערב פסח ובערב חג השבועות. ולא היה מגלח, לא ביום ר"ח אייר, ולא ביום ל"ג לעומר בשום אופן. שער הכוונות דף פ"ו ע"ד וכו'. הוא סובר שאין שום היתר בזה.

וכתב עוד שם הנהר שלום, דגם לחתן לא התרתי לגלח קודם שבועות בכמה ימים. וכן כתב באיגרות הרמ"ז סס"י ב', שלפי מנהג האר"י ז"ל, אפילו אם יזדמן ברית מילה, אין להסתפר בכל זמן העומר.  וכתב עוד שם הנהר שלום, דנסתפקתי אם חל יום מ"ט בשבת, אם מותר לגלח במ"ח. ולא איפשיטא לי. ולולי שהכריחוני, כמעט לא הייתי מגלח כו'. וכן עיקר לגלח בערב שבת, שלא ייכנס לחג כשהוא מנוול.

מסקנת הדברים. ברית מילה אינה מתרת את התספורת, ואם קבעו חתונה לימי העומר קודם שבועות, אפילו שראוי לחתן בכל השנה לספר ראשו, כמו שנאמר [ישעיהו לג, יז], מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ. ואדרבה, אבותינו היו עושים מתגלחת החתן שמחה גדולה, [וזה בתספורת, בחתונה עצמה על אחת כמה וכמה], הכא שאני, ואסור לו להסתפר.

אמנם מבואר מדבריהם שאין איסור עכ"פ בקביעת החתונה בימים אלו. אבל אבותינו שנהגו כדעת האר"י, החמירו יותר בזה, ואפילו לא קבעו נישואין בימי העומר.

לא זו בלבד, אלא אף רבים מבין מחמירים אלו, החמירו יותר שלא לקנות בגדים וכלים חדשים בכל ימי העומר, ואפילו נמנעו מסתם שירה בפה.

שתי חומרות אלו האחרונות, הן חומרות שכמעט ואינן מוכרות כלל בשאר קהילות ישראל, אבל חומרת הנישואין, היא חומרא שנמצא לה מקור בכמה ספרים. בספר בין פסח לשבועות, הביא זאת בשם ארחות חיים להר"א מלוניל בזה"ל, אין כונסים נשים ואין מסתפרים, מפסח ועד עצרת.

ומוסיף שם להביא בשם הלבוש, כך נוהגים באלו הארצות, אם מפני שמתו בכל הימים, פרט לל"ג בעומר. משמע שבל"ג בעומר הוא מתיר. למעשה, המעיין בכל דבריו, אינו מגיע למסקנא ברורה בזה, אבל לדידן ברור שמחמירים עד שבועות בכל זה.

לגבי שירה בפה, אף שהסברתי זאת בשיעור שעבר, אביא בהמשך בס"ד מקורות וסברות נוספות לזה.

אגב, מנהג ההימנעות מתספורת וכו' עד שבועות, לא היה מצוי במחוז שרעב בלבד, כמו שחושבים רבים. כי מלבדם, אנשים צדיקים ויראי שמים בכל המקומות בתימן החמירו בזה. גם אאמו"ר זצ"ל החמיר כך.

הרב הגאון שלמה טובים זצ"ל בספרו דובר שלום [חלק ב סימן כ"ט, דף ר"מ], [נלב"ע בליל שבת שעברה], הביא באריכות את כל העניינים הללו, והוסיף להרחיב בשיטת מהרי"ץ בנושא זה. וכתב במסקנת הדברים [דף רמ"ט] בזה"ל, היוצא מדברינו להלכה, למרן הבית יוסף אין להסתפר ולא לישא אשה מפסח ועד ל"ד בעומר בבוקר, ומל"ד ועד שבועות, הכל מותר וכו'. היום נפוץ המנהג הזה אצל הספרדים והתימנים [בהרבה מקומות, ולקמן נביא אי"ה תשובת מהר"י יצחק הלוי], שמאחרי ל"ג או ל"ד בעומר מתירים את הכל, דהיינו בין נישואין, ובין תספורת. אבל אצל האשכנזים יש מנהגים שונים כך.

מוסיף הדברי שלום, אך אנו בתימן במחוז תעז, דהיינו שרעב, שם קבור מה"ר שלום שבזי זיע"א, נהגנו על פי האר"י ז"ל ושאר אחרונים המחמירים, שלא לישא אשה ולא להסתפר כל ימי הספירה. ועכ"פ הנוהג כמהרי"ץ בעדת התימנים, אין לו לישא אלא בימי ראש חודש אייר וסיון ול"ג בעומר בלבד וכו'...

בשביל להבין את כוונתו אל נכון, צריך לעיין בכל תשובתו. כי מהרי"ץ מתיר נישואין בעומר למי שלא קיים פריה ורביה, או למי שאין לו מי שישמשנו. ולמעשה גם בזה נהגו להחמיר, ודחו את כל הנישואין לאחר הספירה, כיון דלא מִסַּמְּנָא מילתא. וביאור הדבר הוא, מאחר וכתוב בספרים הקדושים שזיווגם לא יעלה יפה, אין כדאי לישא אז אשה.

בספר מכמנים [סימן ל"ה דף נ"ט], וכן בספר אי"ש ימיני [ח"א דף קע"ד], שם הדפיסו שאלות ותשובות ממהר"י יצחק הלוי, הביאו תשובה בנושא זה, בה ענה מהר"י הנ"ל לשאלת היבי"ע [- מה"ר יחיא בן יחיא עומייסי זצ"ל], ראב"ד עיר רדאע.

היבי"ע כתב למהר"י יצחק הלוי, כי בעירם קמו כמה פורצי גדר להתיר נישואין לפני ר"ח אייר, והוא מבקש ממנו שימחה בהם כדת של תורה. וזה לשונו, מחסי בה'. לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם, ירננו וישמחו חפצי צדק מעתה ועד עולם, והמזהיר יזהיר וחיים ימצא ושלום כנהרים.

שלום לרבני ארץ, גודרי גדר ועומדים בפרץ, כל חד לפום חורפיה מקשה ומתרץ, יצילם ה' מכליון וחרץ, עמודי העולם אשר כל בית ישראל נכון עליהם, מו"ר בדה"ץ דק"ק צנעא וכו', פני המנורה הטהורה, זכה וברה, מוכתר בכתר תורה, לעיני כל רואיה מאירה, מו"ר יחיה [יצחק הלוי זצ"ל], עליה אתאמר וצדיק באמונתו יחיה, אכי"ר.

אחר דרישת שלומו וטובתו, באתי לפני האברך בשורותיים אלו, נודיע לאדון איך מנהגינו מימות אבותינו הקדושים דור אחר דור להחמיר ולאסור תספורת ונישואין בין פסח לעצרת, ומונין מעת ספירת העומר מליל ב' יו"ט של פסח, ומנהג אבותינו תורה, וכ' ואהב"ת. היינו שהמלה האבו"ת נוטריקון ואהב"ת. דהיינו שיש בזה רמז וסימן לאהוב את מנהגי האבות. [מקור העניין הוא בבעל הטורים דברים ו', ה'. ובעץ חיים למהרי"ץ ח"א דף ל"ו ע"ב, ד"ה ואהבת]. ומנהג זה לא יזחיחו אותו הפוסקים, כמבואר בטור ובבית יוסף, וגם מר"ן ולבוש ורד"א. וכולם יעידון יגידון פה אחד כנזכר בדבריהם ז"ל. ואיתא במשנה, אם קבלה נקבל, ואם לדין יש תשובה.

והנה בזמן הזה סעו המה למנוחות, ועזבו אותנו לאנחות – הרבנים הקודמים, החשובים מהדור שעבר, הלכו כולם לעולם שכולו טוב. [בבחינת הכתוב [שמות א, ח], וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף]. עמדו מורי הוראה – "רבנים חדשים" – ופסעו על דברי הפוסקים, והתירו נישואין בפומבי בזה העת. והתחילו בו משבת קודש כ"ח לחודש ניסן. כנראה שכך יצא במקרה, והכוונה כאן נראית לשבת ההתחלה הנקראת "שבת אלבדע". ולא חשו לדברי הפוסקים זלה"ה, ולא למנהג דאיהו אלים עפ"י הדין.

ואמרו חז"ל כל הפורץ גדרן של־ראשונים וגדר במנהגים, ישכנו נחש רחמנא ליצלן. ולא חיישי למיתת תלמידי רבי עקיבא דאיהי גרמא לאיסורא. לא עניין אותם מאומה... ומצאנו שצרתן של תלמידי חכמים מוטלת על כל ישראל, דכתיב [ויקרא י, ו], 'וַאֲחֵיכֶם כָּל  בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ' - וכי אפשר להתעלם ממיתת תלמידי רבי עקיבא? - וסילוקן של־צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר מחרבן בית המקדש, כידוע ליודעי ח"ן.

והנה המתירים סבירא להו, שעד ראש חודש יכול לישא אשה. לטענתם, עד ראש חודש אייר מותר לעשות נישואין. ולא קיים פריה ורביה, גם לדעת הפרי חדש והמהר"ם, כנזכר בבאר היטב בשלחן ערוך סימן תצ"ג.

שאלה מהקהל: גם מהרי"ץ מתיר לישא אשה בבין המצרים, למי שעוד לא קיים פריה ורביה?

תשובת מרן שליט"א: גם בבין המצרים נוהגים להחמיר שלא לישא אשה. ואפילו שמצד הדין מותר, שהרי לדעת מרן אין איסור נישואין נוהג בבין המצרים, אלא מראש חודש אב, מכל מקום נהגו להחמיר. הטעם הוא כנראה כמו בספירת העומר, כי אף אם מותר מעיקר הדין, לא מסמנא מילתא. ויתכן גם כי בעוונותינו הרבים, בהיות שנתקיים בנו הפסוק [ירמיהו ח, כ], עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ, קיבלו אבותינו על עצמם להחמיר בזה. ואכן, לא נשמע אצלינו להקל בזה למעשה.

נחזור לדברי הרב יבי"ע, והנה, ודאי איסורא איכא. חדא, משום המנהג. וגם מטעמיה דראש חודש, הנה אנחנו מונים מיום ל"ג מיו"ט שני [ד]פסח. וכבר הרב זרע אמת, ומהרי"ל, והרב שע"ה [- לא הצלחתי להבין מהם ראשי תיבות אלו, אולי שלחן ערוך האדמו"ר. וצ"ע], ובמחזיק ברכה, החמירו אפילו לא קיים פריה ורביה. והביא מעשה נורא ז"ל.

כל שכן נדון זה מנהג אלים, ויש לו מי שישמשנו, ועדיין בחור, וכלתו עדיין כמה שנים עד שתביא סימנין. ועוד נעלם מעיני המתירים מה שכתוב בבית יוסף ובלבוש וברד"א ז"ל, מי שקפץ וכנס אין עונשים אותו, אבל אם בא לשאול בתחילה מורין לו שלא לעשות כן, וכן הורו הגאונים. כל־שכן עשו כמה שמחות וריקודין ומחולות וכו'. עד כאן לשון שאלתו של הרב יבי"ע.

והשיב לו מהר"י יצחק הלוי בזה"ל, ידיד נפשי, כבוד הרב החביב ויקיר, שמו יהי לעולם, כן יהי רצון אמן.

דברי חז"ל ידועים. והמנהג גם־כן ידוע באין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה. אך מה נעשה להמתפרצים - מה בידי לעשות כנגד המתפרצים? צריכים לדעת כי בעיר רדאע בתקופה האחרונה, קמה לה קבוצת חצופים, ונהיו יותר גרועים אפילו מהדרדעים... "דרדעים רדאעים", זה מושג חמור יותר מ"סתם דרדעים". והם הוסיפו שמן למדורה.

פעם אירע לי סיפור עם אחד מהם, וכתבתי על כך תשובה בעולת יצחק ח"א, אספר אותו כעת בקיצור. כהן אחד מאותם רדאעים, הגיע אורח בלתי קרוא לבית הכנסת שלנו, שאז היה ביהכ"נ גדקה, וקם לעלות לדוכן, עם מנעליו לרגליו... חשבנו כי יש לו איזו בעיא ברגלו, ולכן שתקנו. שחרית וגם מוסף. אולם כמה אנשים מן הציבור אמרו לי כי אחרי התפילה הוא אמר להם ברמות רוחא, כי אין שום איסור בעלייה לדוכן עם מנעלים...

מגיעה השבת שאחריה, והנה הוא מופיע שוב. עמדתי לו בדרכו... הוא עולה לדוכן עם מנעליו ברגליו, ואמרתי לו כי על כהן לעלות יחף. הוא הגיב ואמר כי אין שום איסור בזה... אמרתי לו, "אצלנו עכ"פ זה אסור". הוא נענה באיום ואמר, "אז אני לא עולה לדוכן"... אמרתי לו, "זו בעיא שלך". ואכן הוא לא עלה לישא כפיו... הוא עולה רק עם מנעלים.

מתקנת רבן יוחנן בן זכאי לעלות רק יחפים לדוכן. כפי שאמרתי, הרדאעים שסטו מהדרך, נהיו גרועים יותר משאר הדרדעים.

לאחר מכן, הוציא החזן ספר תורה, ובעליית ראשון החזן כבר הסתדר לבד. תוך כדי דיבור, יְיָ יברך את עמו בשלום, פתח החזן ואמר, "כי שם ה' אקרא" וכו'. לא הזמין כלל את הכהן. פשוט עלה בעצמו... בקושי הצליח אותו כהן להחזיק מעמד רק עד עליית שביעי, וכבר הוא הלך לו. 'ברח' מבית הכנסת. לא יכל לסבול.

מה שקרה בסוף, הוא הזמין אותי לבית דין בתל אביב. בתביעתו כתב שאני עשיתי לו "טרור" בבית הכנסת... אבל אח"כ הוא מת, והלך לעולמו. לפני הדיין.

כשסיפרתי זאת לרב עזריה בסיס שליט"א, הוא אמר לי, "אינך יודע עם מי היה לך עסק. תברך ברוך פודה ומציל"...

נשוב לדברי מהר"י יצחק הלוי, אם באנו להשיב להם גמול כמעשיהם, אין לדבר סוף. וכי מה נעשה להם, ננדה אותם? - וחוששני פן יצא האדם חוץ למחיצתו ח"ו. אם נלך איתם בדרך קשה, מי יודע מה יהיה בסוף. היה להם קשר עם השלטונות, והם עלולים להלשין וכו' רח"ל. לא רצה להסתבך איתם. כך נראית הכוונה בפיסקא זו.

ומימי אבותינו ומימינו לא ראינו ולא שמענו מי שנושא אשה אפילו בלא ריקודים ומחולות, מעת שחל ספירת העומר עד ל"ג לעומר, למי שלא קיים פריה ורביה או שאין לו מי שישמשנו. אכן, זהו מנהג עי"ת צנעא בירת תימן המפורסם, לשאת אשה אחר ל"ג בעומר. אבל כנראה שבעיר רדאע נהגו איסור בזה עד עצרת, כמו שנתבאר בפשיטות לעיל, בתחילת שאלתו של הרב יבי"ע, וכמו שנבאר לקמן בס"ד.

בהערות לספר אי"ש ימיני נפלה מבוכה בזה. וכך כתוב בהערה 4, הרב השואל סתם וכתב לאסור 'בין פסח לעצרת', ולא פירש משך זמן האיסור בדיוק, ואפשר היה להבין שדעתו כדעת המקובלים, שאסרו את התספורת ואת הנישואין, משך כל החמשים יום שבין פסח לעצרת. לא מדוייק מה שהוא כתב, שזו דעת המקובלים. כי אף שהתספורת אסורה לדעתם עד העצרת, הוכחנו לעיל כי נישואין הם לא אסרו.

וכן נראה דעת מהרי"ץ בפעולת צדיק ח"א סימן קמ"ג, וכן מנהג קהילות שרעב, כמו שכתוב בספר 'יבוא שילה' בסימן תצ"ג. מחברו הוא הר"ר זכריה אביגד, וז"ל, 'מנהג עדת תימן הותיקים והנוהים אחריהם, לא נושאין ולא מסתפרין מערב פסח עד ערב עצרת. ומי יתן שגם זרעם אחריהם ינהגו כן'. וכן נהגו במקומות נוספים כמ"ש בערי"ש חלק א' עמוד קכ"ד, וראה עוד בשו"ת דובר שלום חלק ב' סימן כ"ט, ד"ה היוצא עמוד רמ"ט. זהו השו"ת שדיברנו עליו לעיל, להר"ש טובים ז"ל.

ועתה הוקשה לבעל ההערה, אבל בהמשך שאלתו פירש הרב עומייסי, כי מנהגם לאסור רק עד ל"ג בעומר, וכמנהג הפשוט, וכמסקנת מהרי"ץ בפעולת צדיק ח"ב סימן ע"ו.

בהערה 11 הוסיף לכתוב על כך, כאן כוונת הרב יבי"ע, לדחות דעה שהובאה באחרונים, שבראש חודש מותר לישא, שהרי אין לנהוג בו אבילות. נמצא כי בכמה שורות בהמשך התשובה, הוסיף הרב יבי"ע לדחות דעת האומרים שבאבילות ישנה כזו, אין לנהוג איסור תספורת בראש חודש, וטענתו בפיו – הנה אנחנו מונין ליום ל"ג, מיו"ט ב' פסח. הבין מזה בעל ההערות, שכאן מבואר בדבריו בדרך־אגב, כי גם במחוזו נהגו איסור רק עד ל"ג בעומר.

ברם, אני לא חושב שזו ראיה, כי למיטב ידיעתי, בני עיר רדאע נהגו איסור בזה עד ערב שבועות. ומה שהוא מביא בהמשך התשובה איסור עד ל"ג, חושבני כי הוא רוצה לומר בזה, כי אף שישנה דעה המקילה עד ר"ח אייר, וכפי מנהג אותם המתפרצים, הוא טוען על כך כי שיטה זה אינה מקובלת אצלנו, כי אנו תופסים לעיקר כפי האומרים שהאבילות מתחילה מל"ג הימים הראשונים, שלא כדבריהם שהאבילות היא בל"ג הימים האחרונים, מראש חודש אייר. וממילא כאב לו עליהם, כי לדידן אין שום היתר בנישואין בראש חודש אייר.

ופירוש הדבר בתוספת ביאור, טוען הרב יבי"ע, הגם שישנם פוסקים הסוברים שהאבילות מתחילה מאחר ראש חודש אייר, כיון שאבותינו ואבות אבותינו נהגו כפי הדעה האחרת, להחמיר עד העצרת, אין לפרוץ גדר בזה. ואפילו אם נרצה לסמוך על מנהג אנשי צנעא, שהתירו להסתפר מאחר ל"ג לעומר, הנה אף הם לא נהגו היתר אלא מאחר ל"ג בעומר. עתה, הם רוצים לעשות דבר חדש, להתיר את הימים הראשונים, וזה ודאי שלא קיים אצלנו.

שאלה מהקהל: כיצד אפשר לקרוא להם מתפרצים, והרי ישנה דעת כזו בין הפוסקים?

תשובת מרן שליט"א: אף שיש דעה כזו, וכי כל אחד יעשה במה לעצמו? אי אפשר שכל אחד יחליט מה נוח לו. כיון שאבותינו ואבות אבותינו נקטו כפי הדעות האחרות, אי אפשר לשנות מזה.

לכן, הכי הרבה אפשר להקל אחרי ל"ג בעומר, כיון שהיו מקומות חשובים בתימן שנהגו כך. אבל לנהוג איסור בל"ד האחרונים ולא הראשונים, וכדעת הסוברים כן, זהו דבר שלא יתכן. מאחר שלפניהם, אף אחד לא נהג כך בתימן, ואי־אפשר לפרוץ גדר בזה. מה שהם מצאו איזה ספר שאומר כך, זה לא מתיר להם להתנהג כך למעשה. קבלת אבות הרי היא כנדר, ונדר הוא דאורייתא.

מובן מעתה, כי הנהוג אצל בני עיר רדאע היראים והשלמים, היה להימנע מתספורת ומנישואין בכל ימי העומר, עד העצרת. ומה שמובן מדברי הרב יבי"ע אגב תשובתו בהמשך, שהאיסור הוא רק עד ל"ג, היינו שעכ"פ המיקל עד אז, יש לו על מה לסמוך. אבל המנהג הרווח אצלם היה לאיסור עד ערב שבועות. כך נראה לעניות דעתי. ואם הייתי מוכרח, גם אני עצמי הייתי מתרץ כבעל ההערות.

ובכל אופן, כיון שנתבקשתי מאברך אחד יצ"ו לברר על מה נסמכתי בש"ע המקוצר בכתבי את מנהגי האיסור בספירת העומר, פתחתי את הרשימות שלי [אותם כתבתי לעצמי לצורך הספר ש"ע המקוצר, בדפים מפוזרים וניירות קטנים, כיון שהייתי מברר אותם מכמה מקומות לתועלת הציבור], ועתה אודיע בציבור לפחות חלק מהמקורות עליהם מבוססים המנהגים הללו.

כך כתבתי שם, שמעתי בבירור שהמנהג בצנעא לעשות נישואין אחרי ל"ג בעומר, וזה מתאים לתשובת מהר"י יצחק הלוי.

אנשי חאז [עיר ליד צנעא] אמרו לי בבירור, כי גם אצלם ידוע לעשות נישואין מל"ג בעומר.

ומה שכתב השתילי זיתים שלהחזיר גרושתו מותר בעומר, לא היה מצוי להחזיר גרושתו. כנראה שאין זה דבר שכיח, ואי אפשר לברר מנהג בזה.

ומי שלא קיים פריה ורביה, אף־על־פי־כן לא נשא בעומר.

התברר לי מזקן אחד בעיר צנעא, ועוד תלמידי חכמים, כמה וכמה מקורות, שמל"ג בעומר נשאו נשים. גם ראיתי שכתב זאת אחד הרבנים בספרו במפורש.

עתה אביא דוגמאות ממקומות שונים, שהם הבינו שלא לעשות נישואין או תספורת עד העצרת. מאידך גיסא, בספר ויצי"ב פרק י"ד סימן י"ח, כתב שאין עושים נישואין "ביהדות תימן" מן הפסח ועד העצרת כלל וכלל. ובהמשך כתב, רק לגבי תספורת, כי יש שנהגו להקל מל"ג בעומר.

הרב דוד קהארי, ידוע לו מנהג עיר תנעם, שלא עשו נישואין כלל מן הפסח ועד עצרת ממש. 

מניעת קניית כלים ובגדים חדשים, שירה בפה האדם לעצמו, לא היה ידוע בצנעא, רק בימי בין המצרים. כך שמעתי מכמה תלמידי חכמים, שקנו בעומר בגדים חדשים, ולא שמעו איסור בזה.

בספר תולדות הרששב"ז להרב סעדיה חוזה דף ע"ז הביא את מנהג שרעב שהחמירו גם בנישואין וגם בתספורת עד העצרת.

לעומת זאת, ולמרות שהרב אסף לוי לא ציין זאת במכתב, בטלפון הוא אמר לי, "אולי אביך זצ"ל, מרוב שהוא מופלג בחסידות, הוא החמיר רק על עצמו"... כך הוא העלה על דעתו בעיקבות מה שהוא ראה בקובץ דברי חפץ האחרון את תולדותיו.

לכן אוסיף להביא את הכתוב אצלי ברשימותי, אבא מארי אמר לי בבירור שנהגו אצלם נישואין רק אחרי שבועות, כמו תספורת. הרי שזהו מנהג כל העיר.

הרע"ז בסיס אמר לי, כי גם אצלם בעיר רדאע, נמנעים אפילו משירה בפה, כמו בימי המצרים. אייר ה'תשנ"ו. זו השנה שהופיע לאור העולם ספר ש"ע המקוצר.

הרב שלום מהאצרי הלוי בן סעדיה, הוא מעיר מהאצר, וכן הרב שלמה דמארי ממושב תרום, זהו מקום אחר הנקרא מנקד'ה בסביבות ד'מאר, העידו שנהגו אצלם שלא לשיר אפילו בפה בימי העומר, וכן שלא לקנות חדש. הרי כבר יש לנו שלושה תלמידי חכמים המעידים שהחמירו בזה אצלם.

מאידך, לעומת מה שנתבאר מקודם -  אך הרע"ז בסיס אומר שאצלם ובכל מקום שהוא מכיר מקילים בשירה בפה. ר"ל שאפילו אם אדם שר לעצמו סתם, מותר. וכן קונים כלים ובגדים חדשים. וכן שמעתי מעוד תלמידי חכמים אחרים. נמצא שהרב בסיס סתר את עצמו?

התשובה היא, כמו שדיברתי בעבר, וגם כתבתי זאת, שהמנהג אצלם השתנה, בעבר החמירו ובסוף הקילו. נמצא שלא כולם נהגו אותו דבר, לכן הוא נתן תשובה אחרת בכל פעם. היוצא ברור עכ"פ שבעבר החמירו בזה יותר. כנראה היראת השמים שם ירדה קצת בזמן האחרון.

שאלה מהקהל: מה הדין בשמיעה מטייפ?

תשובת מרן שליט"א: היכול להחמיר, זה הכי טוב. אבל מי שהוא בצער, יש מקום להקל. לא טוב להיות עצוב. אבל ראוי לכל אדם להחמיר על עצמו. מי שהוא גם שמח וגם שר, זה עלול להביא אותו למצב של קלות ראש.

שאלה מהקהל: וכי גם בל"ג בעומר עצמו יש מקום להחמיר ולא לשיר?

תשובת מרן שליט"א: אצלנו כמעט ולא היתה משמעות לל"ג בעומר. כמובן, לקבר רשב"י במירון הם לא עלו... גם מדורות הם לא עשו. ההיכר היחיד של ל"ג בעומר היה שלא אמרו תחנון, ויש מקומות שנהגו ללמוד זוהר. אבל אצל רוב הציבור היה ל"ג בעומר כיום רגיל, ולא הורגשה בו שמחה יתירה. לא שרו.

לעניין מעשה, הרוצה להקל בל"ג בעומר עצמו, יש לו על מי לסמוך.

עוד כתבתי ברשימותי שם, יש נוהגים במקצת מקומות, שלא לעשות חתונות ולא לקנות חדש, מפסח ועד עצרת. אחרים אומרים שלא שמעו שום איסור בזה, רק בימי מצרים.

שאלתי את רבי שלמה בן משה רצאבי מנתניה [מהעיר שלנו בתימן] שתי פעמים, בפעם הראשונה הוא אמר לי, בעומר לא עושים תספורת ולא נישואין עד שבועות. וכן לא קונים אז כלים ובגדים חדשים, עד שבועות, ואפילו בפה לא שרים. יוצא כמובן שגם לא בטייפ בזמננו. כך הוא בעצמו מבין ממילא. הכל כמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל. בפעם השניה שאני שאלתי, הוא אמר לי, בדרך כלל היו מסתפרים מל"ג ואילך. והדוד שלו היה מסתפר בכל ערב שבת. מעניין שגם בעיר שלנו היתה הקולא הזו. עכ"פ אדם אחד. ולא נמנעים מלקנות כלים ובגדים חדשים בכל ימי העומר.

קיצורו של דבר, יש כאן בלבול. מובן כי בעיקבות חילוקי המנהגים בין המקומות, המנהג הסתבך מעט. לכן, פעם אומרים כך ופעם אומרים כך. הנראה נכון יותר כמו שהבאתי בשיעור הקודם, כי בתימן עניין כלים ובגדים חדשים לא היה מצוי כ"כ. והיינו מפני שבימי המצרים שכבר עבר זמן רב מפסח, אזי היו אנשים שהיו זקוקים להחליף בגדים וכיוצא בזה. אבל בימי העומר שהם סמוך אחרי פסח, זה לא היה נצרך כל כך.

הרי הלכה פסוקה שחייב אדם לקנות לאשתו בגדי צבעונים ותכשיטים לכבוד החגים. כיום מסתבכים מעט עם הלכה זו, כי בדרך כלל לא מצוי לקנות בגדים חדשים לחגים, אלא לחתונות. כבר לא מבינים מהי הלכה זו, וחושבים כי מי שמקיים את ההלכה הזו היא צדיק במיוחד, אשר מחפש כיצד לקיים הלכה זו.

אבל בתימן לעומת זאת, היתה הלכה זו למעשה ממש. בגדים חדשים נקנו כמעט רק לכבוד החגים. לכן לפני פסח קנו כולם בגדים וכלים חדשים, וממילא אחרי פסח לא היה מצוי לקנות שוב כלים ובגדים חדשים, עד שבועות. אחרי שבועות, עוברים חדשי סיון ותמוז, כבר מתעורר הצורך לפעמים לקנות כלים ובגדים חדשים הנצרכים להם.

מפני זה, כששואלים רבים מה היה המנהג לגבי קניית כלים ובגדים חדשים הם לא יודעים לענות אם כן או לא, כי בדרך כלל זה לא היה נצרך, ממילא זה לא היה ברור כ"כ גם בנדוננו. מובן מאליו כי על ידי זה עדותם של אלו האוסרים מקבלת משנה תוקף, כי אף שלא היה מצוי להם קניית כלים ובגדים חדשים, הם ידעו בבירור שהמנהג הקדום לאסור זאת בימי העומר.

אמנם, יש צד שני למטבע. כיון שאנשים בזמנינו רגילים לקנות כלים ובגדים חדשים גם בימות השנה הרגילים, לעיתות שמחה וכיו"ב, הדבר מצוי וברוך ה' יש שפע וכל טוב (כן יהיה תמיד), יש לומר שעל הצד הזה לא קיבלו אבותינו את החומרא. בתימן שלא היו צריכים לקנות כלים ובגדים חדשים בימי העומר, הסכימו להחמיר בזה, אבל בדורנו, לפי המצב כיום, חומרא זו קשה להתנהג בה.

גם עניין השירים לצערנו השתנה כיום. בעבר לא היו שרים כ"כ הרבה. היום, כל מי שרוצה לשמוע שיר, לוחץ על הכפתור, וכבר הוא שומע תכף ומיד כל מיני זמר ונגינה... לעומת זאת בתימן בעבר, שמעתי מאנשים שהעידו שהיו ממש מחכים מתי תהיה חתונה? מתי יוכלו לשמוח ולרקוד? לא היו להם הזדמנויות לשמוע שירים. וכשהיה כבר חתונה, אזי כשבוע או שבועיים, היו כולם נמצאים אצל החתן לשמחו ולשמוח עמו בשבעת ימי המשתה וכו', כי זאת היתה להם הזדמנות לשמוח. ובלי זה, אין שמחה ואין משוררים, אין כלי זמר וקל וחומר טייפים.

ממילא מובן, כי נשתנו זמני ואופני השמחה מאז להיום. בגלל זה היום כבר כמעט ואין לשירים שום טעם וריח. "כל ימיהם כחגים"... כל הזמן יש שירות ותושבחות. וכשבאים לחתונות, רק שומעים קול רעש גדול... איני יודע כמה הם שמחים. אין שמחה ואין כלום. כולם מחפשים רק להתפטר וללכת.

מובן כי השתנו סדרי בראשית, ומבחינה הלכתית צריכים לקחת זאת בחשבון.

מאידך גיסא, כבר אמרתי בעבר כי עניין איסור קניית כלים ובגדים חדשים בימי העומר, הוא דבר שנידון בספרים, ולא מתחיל ונגמר במנהג. מהר"ח פלאגי דן בזה, וכן בספר שערים המצויינים בהלכה. ברור כי ישנם קהילות שהחמירו בדבר, ואי אפשר לזלזל בחומרא זו.

אבל צריכים לעשות כן בדעה ובהשכל. לפעמים יש מצבים נחוצים, כגון שמצוי לפעמים שנקרע לילדים הנעליים, והם הולכים עם נעליים קרועות, ולפעמים זה נמשך גם בשבת. הדבר לא מתאים. צריכים למצוא פתרונות, כגון מה שאני מורה בכגון דא, שיקנו לכבוד שבת, דהיינו שיתחילו ללבשם בשבת.

כללו של דבר, אם יש עניין נחוץ והכרחי, יצמצמו את ההיתר עד היכן שמוכרח.

שאלה מהקהל: לפעמים קורה שנשבר משקפיים, וכי נורה לו שלא לקנות עד עצרת?

תשובת מרן שליט"א: זו דוגמא נוספת למשהו נחוץ והכרחי, אין הכי נמי.

הוספתי ברשימותי שם בזה"ל, גם מי שנוהג עפ"י מהרי"ץ בכל ערב שבת, בל"ג בעומר מותר. אפילו שהוא אינו ערב שבת. בל"ג בעומר ישנו היתר מיוחד.

בשו"ת שבות יעקב כתוב [ח"ב סימן לה], הביאו בשו"ת יד הלוי [ח"ב סימן צה], זכור אני, פעם אחת היקל חכם אחד בעניין הנישואין בתוך ימי הספירה, נגד המנהג. רב אחד התיר לעשות חתונה בימי העומר, ואף שנוהגים אחרת, כנראה שהוא היה מאותם שחשבו שהם בעלי "כתפיים רחבות", והוא הבין שאין סרך איסור בזה, כיון שזה לא מבואר בש"ע. אבל מעיד בעל שבות יעקב על אותם הנישואין – ולא עלה זיווגם יפה.

לכן נראה לי ששומר נפשו ירחק מן הנישואין בימים אלו, אף שהיו צדדים רבים להקל, כיון דחמירא סכנתא מאיסורא, ולא לבטל המנהג בפרהסיא. הרי סידרנו לפניכם את כל הצדדים, המקילים והמחמירים.

יש שנתפסו על דעת הרמב"ם בנדון דידן, ולבנות כביכול על דברי מהרי"ץ שמנהג ההימנעות מהתספורת בעבר לא היה מקובל. אבל המנהג הקדום הזה לא יעזור מאומה. כי אף שאנו מסכימים שבעבר זה לא היה מקובל, בסופו של דבר זה התקבל.

מה איכפת לנו אם המנהג הזה מקובל מלפני שמונה מאות שנה, שלוש מאות שנה, או מאתיים שנה. כיון שנתקבל המנהג ונקבע על ידי חכמי הדור, אי אפשר לפרוץ גדר ולהקל בזה. מה גם שישנה לכך סיבה מובנת.

שמא תאמר, מה נעשה לאותם הסומכים על השכל שלהם ועל הראש שלהם בלבד, והם סוברים שאין מה להחמיר בזה, מאחר ורבינו הרמב"ם לא הזכיר מאיסור התספורת מאומה? צריך להשיב להם, והרי הרמב"ם לא הזכיר רק את התספורת, והרי גם מאיסור נישואין הוא לא זכר מאומה. וכי בתימן לא נהגו להימנע מנישואין? והרי אפילו בדורות הראשונים בקהילותינו נמנעו מנישואין באופן מוחלט.

הנה אליבא דאמת, כלל לא ברור מה הרמב"ם עצמו נהג. כי אף שהוא לא הזכיר זאת בחיבורו, אפשר דנשמט לו. והרי איסור הנישואין נזכר עוד לפניו בספר מאה שערים למה"ר יצחק אבן גיאת, [ומקורו רם ונישא עוד לפניו בספרי הגאונים], והרמב"ם עצמו מביא מדבריו בספריו. לכן אי אפשר לומר שהוא לא ידע מזה, כיון שבספרים שהיו תחת עיונו, ושהוא מסתמך עליהם בפסקיו, זה היה מוזכר. סוף דבר, לא ברור מדוע הרמב"ם לא הזכיר זאת, אבל אנו מרחיקים לכת ומדברים כעת לפי הצד הנוקט שהרמב"ם מיקל בזה.

וכדי להוציא מליבם, אזכיר מה שאמרתי פעם למתחכם אחד שרצה לסמוך על דברי הרמב"ם שלא הזכיר מאיסור התספורת בעומר, כי אם ברצונו להתחיל לנהוג כך, אזי שלא ישמח גם בשמחת תורה, כיון שבספרי הרמב"ם לא מוזכר שום מאורע משמח בחג שמחת תורה... אין אצלו פיוטים, לא 'אצולה לפנים' וכו', לא בראשית, ולא 'מפי אל'. בקיצור, אין שום דבר. אם הוא רוצה "להתייבש" עם הרמב"ם, שילך בַּכֹּל כמוהו. שינהג בשמיני עצרת כמו יום טוב דעלמא, יתפלל תפילת יו"ט פשוטה, לא יקרא ראשון בראשית, ולא יוציא ס"ת נוסף, ולא כלום.

אי אפשר לתפוס מהרמב"ם את הקולות ולא את החומרות. אם הוא מעוניין לצעוד בדרכו של הרמב"ם, אדרבה, נראה אותו עושה זאת עד הסוף... דברים אלו לא יעלו על הדעת.