|
|
||
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו. פרויקט הכנסת מאמרי מרן שליט"א מעשרות ספרים ירחונים וכתבי עת הפזורים על פני עשרות שנים לאתר יד מהרי"ץ "נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א. |
תשובות לארבע שאלות בעניין ספירת העומר, א' בעניין מוזיקה וואקאלית ללא כלי שיר, ב' בעניין שמיעת מוזיקה בזמנים מיוחדים, כגון ביום ששי לאחר חצות או בר"ח אייר וכדומה, ג' האם ספרדי יכול לנהוג כמו תימני בעניין תספורת או גילוח לכבוד שבת, ד' האם תימני יכול לשנות מ |
||||||||
מספר צפיות: 13360 | ||||||||
מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א שנמסר במוצש"ק בהר שנת ה'תשע"ו | ||||||||
ה' ניסן ה'תשע''ח | ||||||||
תשובות לארבע שאלות בעניין ספירת העומר, א' בעניין מוזיקה וואקאלית ללא כלי שיר, ב' בעניין שמיעת מוזיקה בזמנים מיוחדים, כגון ביום ששי לאחר חצות או בר"ח אייר וכדומה, ג' האם ספרדי יכול לנהוג כמו תימני בעניין תספורת או גילוח לכבוד שבת, ד' האם תימני יכול לשנות ממנהג אבותיו אשר נהגו שלא להסתפר עד שבועות או עד ל"ג בעומר. אנחנו בימים של הכנה, לקראת מתן תורה. וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר [שמות י"ט, י']. הקדושה של עם ישראל, להיטהר ולהתקדש כהכנה לקראת חג מתן תורה. אנחנו כבר עברנו את החצי. כבר ספרנו ארבעה שבועי וחד יומא, ארבעה שבועות ויום אחד, מתוך שבעה שבועות, א"כ אנחנו כבר לקראת הסוף. אולם לפני כן, ישנן עוד כמה שאלות הנוגעות למעשה, לימי ספירת העומר, שהם הכנה לקראת מתן תורה. קיבלתי כמה שאלות, הנוגעות להלכה ולמעשה, מידידנו הרב ישראל מאיר חדד הי"ו. אקרא בפניכם את ארבע השאלות, שנשאלתי ממנו בעניין זה. יורנו רבינו בעניין מוזיקה וואקאלית בספירת העומר, שמקליטים שירים בלא כלי נגינה, אבל כיום שרבו השכלולים, לשומעים זה נשמע כמוזיקה רגילה עם כלי נגינה. האם יש איסור לשמוע מוזיקה זו שהיא משמחת כמו מוזיקה עם כלי נגינה, או שעל מוזיקה כזאת לא גזרו חכמים. שאלה שניה, האם מותר לשמוע מוזיקה עם כלי נגינה ביום ששי אחר חצות היום, כי שמעתי לפני שנים רבות, שיש מתירים לשמוע מוזיקה ביום ששי אחר חצות היום, וכן בר"ח אייר, וכן בי"ד אייר – פסח שני. רציתי לדעת מה דעתו של מו"ר בזה. שאלה שלישית, לעניין תספורת בספירת העומר, אנחנו נענה בעז"ה אחר כך על כל שאלה בנפרד, אני הקטן מוסר שיעור בכל שבוע לספרדים ולתימנים ביחד. בזמן השיעור אני מביא להם בדרך קבוע את המנהגים שלנו המובאים בספר הבהיר שלחן ערוך המקוצר. כאשר ספרדי אחד שמע על המנהג שמסתפרים בכל שבוע ושבוע לכבוד שבת קודש, שאל אותי אם הוא יכול להתנהג כמנהג התימנים בזה. דוקא בזה וכיו"ב, מחפשים לנהוג כמונו... במיוחד, שהוא נוהג להתגלח בכל שבוע ושבוע לכבוד שבת קודש. האם יכול הוא לסמוך על שיטת גאון עוזנו מהרי"ץ, או לא. שאלה רביעית, תימני שאביו נוהג להימנע מתספורת עד שבועות או עד ל"ג בעומר, והוא - הבן - מתגלח בכל ערב שבת קודש, האם הוא יכול להתגלח בספירת העומר בכל ערב שב"ק, או לא, כיון שאין זה המנהג שלו. לגבי מוזיקה וואקאלית, שמעתי שיש בזה כמה סוגים, כמה דרגות. אבל לפענ"ד, תמוה מאד, מי שמתיר דבר כזה. בפרט, שאדם רגיל השומע את המנגינה, והוא שומע שזה כמו כלי שיר, ואינו מבדיל או מבחין בין זה לזה. רק מומחים יכולים לדעת ולהבדיל, שהמוזיקה הזאת היא וואקאלית. אבל, וכי השאלה כאן, לדון האם גזרו על כך, או שלא? ובעצם, בנ"ד זאת אינה 'גזירה', אין המדובר מצד החרבן, אלא המדובר מצד המנהג, שלא לשמוע כלי שיר בימי העומר, וכן בימי בין המצרים, וכן באבילות, לא אליכם. אפילו שזה לא איסור מדינא דגמרא, ואפילו לא בשלחן ערוך, אבל הדבר מקובל אצל רבים בכל תפוצות ישראל, שבימים הללו לא שומעים שירים, וק"ו לא כלי נגינה. לגבי גזירת החרבן, בעניין כלי זמר, לשון הרמב"ם היא, וכל משמיעי קול שיר. דיברנו על כך בזמנו. ישנם כאלה שהבינו, כי 'וכל משמיעי קול שיר' היינו, שהרמב"ם רצה לכלול בכך גם דברים אשר אינם ממש כלי זמר, כגון טייפים ודיסקים של זמנינו. אבל, בזמן הרמב"ם לא היה זאת, א"כ לא מסתבר לומר שהרמב"ם התכווין לכך. וכי הרמב"ם אמר זאת ברוח הקודש? הדבר אינו מסתבר, לא מתקבל על הדעת. כבר הארכנו על כך בספר 'שירה כשירה' דף מ' מ"א. הסברנו, כי כוונת הרמב"ם במלים 'משמיעי קול שיר', המדובר על משהו שאינו ממש כלי זמר, אלא מה שנקרא 'האירוס' בלשון המשנה במס' סוטה. מקור דברי הרמב"ם, הוא מן המשנה הזאת. זהו דבר אשר אינו מיועד לזמר, אבל הוא מנעים את הקול. אך לעניינינו, גם אם אין המדובר בכלל בכלי זמר, אבל זאת סתם התחכמות. וכי בגלל שזה לא כלי זמר, הדבר יהיה מותר? הרי המדובר כאן, על שמחה. וכי אצל אבלים רח"ל, מישהו יעלה בדעתו, שיהיה אפשר להשמיע להם מנגינה וואקאלית? שאלה מהקהל: מה הפירוש 'וואקאלית'? תשובת מרן שליט"א: אינני יודע מהיכן באה המלה הזאת, [אחר־כך נודע לי כי המקור הוא באנגלית VOCAL- קול], אבל הכוונה היא, שאנשים עושים כל מיני קולות, אנשים בעלי גבהי־קולות זה מזה, או של כל מיני כלים. והיום בזמנינו, עם כל השכלולים, יוצרים עי"ז מנגינות, אשר חושבים שזה ממש כלי נגינה. מי ששומע זאת, ואינו מומחה, הוא חושב שזה ממש כלי זמר. שאלה מהקהל: הם עושים קולות של כלים? תשובת מרן שליט"א: או קולות של בני אדם, או של כלים. ישנם כמה סוגים. ישנם אנשים, שעושים כל מיני קולות, ומצרפים אותם ביחד, ע"י כל המכשירים שישנם היום. או קולות של כלי שיר. ביקשתי השבוע ממישהו להשמיע לי זאת, והדבר נשמע ממש כלי שיר, כלי זמר. מי מבחין? רוב האנשים, אינם מבחינים ומבדילים בכך, והם חושבים שזה ממש כלי זמר. הדבר אינו אסור מצד הגזירה 'אטו כלי שיר', אלא בגלל שבמציאות הדבר משמח. א"כ, מה זה יעזור, אם תודיע לי מלפני כן, או באמצע או בסוף, או בשלשתם, שזה וואקאלי. וכי אם תבוא אצל אבלים, בשבעת ימי האבל, ותשמיע להם ניגונים כאלה, ותודיע להם, תדעו לכם, שזה לא כלי שיר, אלא מוזיקה וואקאלית, מישהו יעלה בדעתו כי זו סיבה להתיר? הרי הדבר משמח. א"כ, מה זה משנה? שאלה מהקהל: אבל לדידן, התימנים מחמירים אפילו בשירה בפה בימי העומר, א"כ למאי נפק"מ? תשובת מרן שליט"א: לא כולם מחמירים בכך. אכן, מי שמחמיר בעניין שירה בפה, הדבר פשיטא. [גם בביתנו המנהג להימנע, אאמו"ר זצ"ל היה מחמיר מאד בזה. אם מישהו היה שר, היה גוער 'עוֹמֶר'. וכן בימי בין המצרים, היה גוער, 'מְצָרים']. אבל גם מי שאינו מחמיר, אלא רק לגבי כלים, בכל זאת דין מוזיקה וואקאלית היא כמו כלים. אפילו שהדבר לא נכלל, בגזירת החרבן. שאלה מהקהל: יש מנהג ירושלם, לא לעשות תזמורת בחתונות, אלא רק כלי אחד. האם אצלם זה יעזור, לעשות מוזיקה וואקאלית? תשובת מרן שליט"א: אינני חושב. לא מסתבר. בקיצור, נראה כי הדבר לא יועיל ולא יציל, ואין סיבה להתיר זאת. אי אפשר לעשות כאן 'למדנות', האם הדבר נכלל בתקנת חז"ל, או בנ"ד במנהג, או שהדבר לא נכלל. כי העיקר, היא התוצאה. אם הדבר משמח, הרי שזה אסור. שאלה מהקהל: אם האדם שומע את חבירו, שר בפה שירים מהדיוואן, באופן וואקאלי, וזה משמח אותו, האם הדבר מותר או אסור? תשובת מרן שליט"א: וכי לגבי האבל, יהיה לו מותר לשמוע זאת? בודאי שלא. אם הדבר משמח אותו, בודאי שיהיה אסור לו לשמוע זאת. דהיינו, זה לא שאסור לשמוח בספירת העומר. לא כל שמחה, היא אסורה. אבל מה שנשמע כמו כלי שיר, ומנעים. שאלה מהקהל: אינני מדבר על נשמע כמו כלי שיר, אלא על אדם שיש לו קול כ"כ יפה, ואני נהנה לשמוע אותו, האם גם זה בכלל האיסור. תשובת מרן שליט"א: לא. אין איסור ליהנות. אני מדבר, על מוזיקה וואקאלית הנשמעת ממש כמו כל זמר, רק שזה באופן וואקאלי. בלאו הכי, מי יודע, מה יהיה בדור הבא, ישתכללו וימציאו, ומי יודע להיכן יגיעו. לא משנה. צריך לדון לפי התוצאה, ולא לפי המציאות, מהיכן זה בא. כך לגבי השאלה הראשונה. גם לגבי השאלה השנייה, בעניין שירה לאחר חצות היום, גם אני שמעתי דעה זאת לפני כמה שנים, כמדומני שהראשון או מהראשונים שאמר זאת, הוא אחד הרבנים התוניסאים, מגרבא, שמו הרב נסים כהן, בעל ספר מעשה נסים, לדעתו מותר לשמוע כלי שיר בערב שבת וכן במוצאי שבת. זהו דבר ישן. אבל שוב הפעם, וכי מותר להסתפר לאחר חצות היום? וכי מותר לאבל על אביו או אמו, להסתפר בע"ש לאחר חצות, לקראת שבת? לא מובן, כיצד מתחכמים, בכל מיני היתרים. אמנם, לאמיתו של דבר, זה לא איסור, אולם התקבל במשך הדורות, שלא לחלק בכך. רק בשבת, כיון שאין אבילות בפרהסיא, מותר לשיר. אבל להוסיף כמה שעות, מערב שבת, ההיתר אינו מובן, ואין לכך שום מקור. ואם באבילות מחמירים בכך, ה"ה הכא. וכל הסברות ששמעתי וראיתי אומרים כדי להתיר זאת, כגון בשבת צריך לשמוח. וכי האדם יכנס לשבת כשהוא מדוכא? וכדומה. אינני מבין זאת. וכי בימי העומר האדם מדוכא, בכל ימות השבוע? אכן, אם המדובר באדם מדוכא רח"ל, מותר לו לא רק בערב שבת, אלא בכל ימות השבוע. אם מדובר בדיכאון, זהו פיקוח נפש. אבל צריכים לדעת, מה הסיבה לדכאון? צריך לטפל בשורש העניין. בכל אופן, במצב של חולי, על כך איננו מדברים. אבל לגבי ערב שבת, אנחנו מכניסים את השבת עם 'שיר השירים אשר לשלמה', וכן 'לכו נרננה', 'לכה דודי', 'בר יוחאי', ולקראת סוף התפילה 'יגדל אלהים חי'. אנחנו מקבלים את השבת בשמחה. אי אפשר לומר, שאנו נכנסים לשבת בעצב ח"ו. הרי בשביל כך תיקנו שירים, בערב שבת, לקבל פני שבת מלכתא בשמחה. וכן מוציאים אותה בשירי המעלות. מה שלא אומרים נפילת פנים בערב שבת, וכן תיקון חצות, בימי בין המצרים, כבר כתוב בספרים כי הסיבה היא, משום שכבר מתנוצץ קדושת שבת. אבל, לעשות שמחה בפועל? אתם יודעים, בערב שבת, לפני כניסת השבת, בשנים האחרונות כאן בבני ברק ת"ו, יש רמקול המשמיע שירים. בסדר, זה כבר בכניסת השבת. רק שאני מחכה, מתי ישימו גם שירים תימניים... למה שמים רק שירים שלהם? וכי אין רק שירה אשכנזית? בב"ב גרים אשכנזים בלבד? אני מחכה, שיהיה לפחות פעם אחת, גם שיר שלנו. שיעשו חלוקה. שבת אחת יהיה שיר ליטאי, ושבת אחת יהיה שיר חסידי, ושבת אחת יהיה שיר ספרדי, ושבת אחת יהיה שיר תימני. שאלה מהקהל: לגבי השיר 'לנר ולבשמים' שאומרים במוצאי שבת, הרי זה חלק מיציאת השבת. תשובת מרן שליט"א: אין הכי נמי. אם אתה שואל אותי, אני לא אומר 'לנר ולבשמים' בשבועות הללו, כיון שזה משמח. לכן, אה"נ, עדיף שלא לומר. ולמעשה, לגבי הפיוט 'לנר ולבשמים', כתוב בסידורים כי 'יש נוהגים' לאמרו. דהיינו בכל מוצאי שבת. אמנם יש שנוהגים לומר זאת רק בבתי חתנים וכו', אבל לא בבתים רגילים [עיין שע"ה הל' שבעת ימי המשתה סי' ר"ז הערה רס"ה]. אני בל"נ בדרך כלל בכל זאת עושה כך, כיון שמהרי"ץ אומר [ע"ח דף קמ"ט ע"ב ד"ה ואחר־כך], שיש לומר את ההבדלה בשמחה. לכן אני אומר לפני ההבדלה, את הפיוט 'לנר ולבשמים'. אבל כנראה כוונתך לשאול בהיפך, כיון שזה חֵלק מיציאת השבת, זה כמו הרמקול שאמרנו בכניסת שבת שזה בסדר. הערה מהקהל: גם אומרים זאת לפני ההבדלה. תשובת מרן שליט"א: נכון. אה"נ, יש צד להתיר לומר זאת, אבל בכל זאת הדבר אינו 'חָלק'. יש הבדל בין כניסת השבת לבין יציאתה. לפי מה שראינו וקיבלנו, לא עשו חילוקים. לכן אני אומר, כי כפי שהאבל רח"ל, על אביו או אמו, שבכל השנה אינו שומע שירים, גם לא בערב שבת או במוצאי שבת, אפילו לפני ההבדלה, ה"ה בנ"ד. רק בשבת עצמה, הקילו בזאת. ומכניסת השבת, שפיר. שאלה מהקהל: אבל האבל גם אינו מתגלח בערב שבת, והרי אנחנו מתירים להתגלח בערב שבת, בימי ספירת העומר, מצד 'וקראת לשבת עונג'. א"כ, גם לגבי שירים, היה צ"ל כך. תשובת מרן שליט"א: תכף בעזרת ה' נגיע לשאלת הגילוח בערב שבת. אבל הרי אי אפשר להתגלח בשבת, א"כ מי שנוהג להתגלח בערב שבת, הוא חייב להתגלח דוקא בערב שבת. אבל כל עניין הגילוח, זהו נושא בפני עצמו. זאת שאלה אחרת. שאלה מהקהל: מרן שליט"א אמר, שלאבל מותר רק לשמוע שירים בשבת. תשובת מרן שליט"א: נכון. לגבי האבל בעצמו, נהוג שהאבלים אינם שרים בשבת. אבל באבילות של ספירת העומר, לא נהוג להימנע מלשיר אפי' הם בעצמם. זכורני, כי פעם ישבנו בבית אבלים, לא אליכם, זה עוד היה בתוך החודש, של הרב אבישלום בן חיים, שהיה מנהל 'בתי אבות' שע"י פונוביז', הם ישבו ארבע שבתות, והיו שם כמה אברכים תלמידי חכמים, ורצו לשיר. בדרך כלל המקובל, שמתאספים בשבת אצל האבלים, ולומדים. אבל מישהו, רצה לשיר. הוא שאל, וכי אסור לשיר? הרב לוי קשת זצ"ל גם היה שם, והוא אמר, שלא לשיר. אולם השואל שאל, התעקש, אבל מה הדין? מן הדין, מותר לשיר, או אסור? אמרתי לו, אל תעורר את 'הדינים'... אכן, כולם יודעים שלפי הדין הדבר מותר, אבל נהגו אבותינו להחמיר. וגם במציאות, ישנם הרבה בתים, שאינם שרים בכל שבת. אם כן לא מוכח שנמנעים בגלל אבילות. רק אם יש אורחים, הם שרים. אבל סתם כך, אינם שרים. ממילא, אם הדבר אינו בא לידי ביטוי, אזי הדבר אינו מורגש. דהיינו, זה לא נחשב אבילות בפרהסיא האסורה בשבת, כי גם בלי זה לא היו שרים. עכשיו לומדים, ואין צורך לשיר. גם ההיתר של ר"ח אייר, וי"ד אייר שהוא פסח שני, לא מקובל אצלינו. לא חילקו. לפי המנהג, כל הימים הללו שווים. השאלה השלישית והרביעית, לעניין הגילוח בעומר. הוא שאל, כי ישנו ספרדי ששמע, כי התימנים מסתפרים בכל שבוע, לכבוד שבת קודש. זה אינו מדוייק. הדבר היֹה היה. פעם היה דבר כזה, לגבי קצת מקומות שנהגו להסתפר בכל ערב שבת, כפי שמהרי"ץ [בשו"ת פעו"צ ח"ב סי' ע"ו] הביא את המנהג, שמסתפרים בכל ערב שבת, לכבוד שבת קודש. אבל היום בזמנינו, צמצמנו את המנהג הזה, רק למי ששערו מגודל, וקשה לו לסבול זאת. כמה סבון ששפך על ראשו, שמפו וכו', הדבר לא עזר, מגרד לו ומפריע לו, השיעור כבר גדול, בסדר, מותר לו להסתפר לכבוד שבת. אבל לא שיחפש לו להתחכם. כי אם האדם מסתפר בערב פסח, עד ל"ג בעומר זה לא הרבה זמן. אבל אם האדם היה טרוד, ולא הסתפר לפני פסח, וכעת הוא סובל, בימים החמים, בסדר, אנחנו מתירים לו להסתפר ביום ששי, לכבוד שבת. אבל לגבי השאלה, בעניין הספרדי שרוצה להתנהג כך, האמת היא, שעל השאלה הזאת לא הייתי רוצה לענות, כי בדר"כ אין דרכינו לענות לעדות אחרות, בדברים הנוגעים למנהגים. כפי שאנחנו אומרים, שהאשכנזים, לגבי שאלות של מנהגים, צריך לשאול אותם. וכן הספרדים, וכן התימנים. כל אחד, יפסוק לעדתו. אף אחד, אינו צריך לפסוק לבן עדה אחרת. [עיין שיעור מוצש"ק וישב ה'תש"ע]. אבל בדור שלנו, רואה אני כי ישנה תערובת בעניין זה. כל אחד, פוסק גם לשני. רבנים אשכנזים אומרים, מה צריכים הספרדים לעשות. ורבנים ספרדים אומרים, מה לפי דעתם צריכים לעשות האשכנזים. טוב, זה בגלל קיבוץ הגליות. לכן, לא הייתי רוצה לענות על השאלה הזאת, כי כתבתי כמה פעמים, שכל רב יענה לעדה שלו. כי לפי המציאות, אומרים הפוך. רב ספרדי שאומר לאשכנזי מה לנהוג, מצוי כי זה יהיה בדיוק ההיפך ממה שהרבנים האשכנזים אומרים לבני עדתם כיצד לנהוג. וכבר מובא בדורות שעברו, שהרבה רבנים ספרדים, ששאלו אותם דברים על חרם דרבינו גרשום, הם הורו שלא כדין, כיון שהם לא היו בקיאים בפרטי המנהג. חרם דרבינו גרשום, היה אצל האשכנזים, א"כ כאשר רב ספרדי בא לענות על השאלה הזאת, הוא לא בקי בכל הפרטים, וממילא המסקנא שלו לא תהיה מתאימה, כפי מה שרבני אשכנז יענו. מה שכן אני יכול לומר, שאם הספרדי הזה היה שואל את מהרי"ץ זיע"א, הוא היה עונה לו שהדבר מותר. זה לא קשור למנהגים, אלא שדעת מהרי"ץ, שהמנהג הזה אינו תופס כנגד כבוד שבת. כעת, לגבי השאלה הרביעית, בעניין גילוח הזקן. השאלה היתה לגבי תימני, שאביו נוהג להחמיר בעניין התספורת. הרי ישנם הנוהגים, שלא להסתפר עד ערב שבועות, כפי דעת האר"י ז"ל. הדבר היה נפוץ בהרבה מקומות בתימן, ללא קשר בין שאמי לבלדי. למשל אבא מארי זצ"ל, היה נוהג כך. הוא היה מסתפר רק בערב שבועות. כנראה כך גם היה מנהג העיר רצאבה. כך היה המנהג, בעוד הרבה מקומות. גם אני נוהג כך, בשנים האחרונות, בלי נדר. בכל אופן, לגבי שאלתינו, האב היה מחמיר, וכעת הבן רוצה להתגלח בכל ערב שבת, כיון שבכל השנה הוא מתגלח בכל ערב שבת. האמת היא, כי בשלחן ערוך המקוצר [חלק ג' סימן צ"ב], קיצרתי בעניין זה, ואני קצת מצטער על כך. כתבתי [בעיני יצחק הערה י"ד], ממש בקצרה בזה"ל, גילוח הזקן באופן המותר, דינו כמו תספורת הראש ע"כ. הדבר נכון, מן הבחינה ההלכתית. בהסתכלות שחור או לבן, זה כך. דהינו, בדורות שעבר, אבותינו לא גילחו אף פעם את הזקן. הם לא נגעו בזקן בכלל. והדיון היה, רק על הראש. לכן, אם ישנו צד של היתר בגילוח הראש, בתספורת הראש, לכבוד שבת קודש, ממילא צריך להיות כי גם גילוח הזקן יהיה מותר. אבל מצד שני, כל עניין הגילוח, זהו דבר שאינו רצוי. לכן למעשה, אפילו שישנו צד להתיר, למי שאצלו הדבר נחשב כבוד שבת, אבל לא ראוי להתיר ולעודד זאת. כי אדרבה, היה רצוי שישאירו את הזקן. לפעמים, כאשר לאדם מתחיל לגדול הזקן, זה לא נעים לו. אבל עכשיו, שכולם לא מתגלחים, א"כ אדרבה, שיגדל את הזקן, ואולי עד שיגיע ל"ג בעומר, הוא אולי ימשיך בכך. אולי זאת הזדמנות. כדאי לעודד זאת, ואולי בעז"ה הוא ישאיר את הזקן. דיקנא קדישא. אולם למעשה, כבר בשו"ת עולת יצחק [חלק ב' סימן קכ"ה], כתבתי זאת ממש בצורה יותר ברורה. בעניין גילוח הזקן, המקובל אצל רבים כעת, קשה להשיב מפורש, מאחר שאנחנו תופסין עיקר שצריך לגדלו אף הבחורים, ואדוני חכם. והיתר מכונת הגילוח, אינו מוסכם. ידוע כמה עיקולי ופשורי יש בעניין מכונות הגילוח, מה מותר ומה אסור. זה אומר בכה, וזה אומר בכה. ישנם מכשולים רבים בעניין זה. בכל אופן, כל ההיתר הזה בעצמו, איננו מוסכם. וכל שכן ע"פ הקבלה, דאסור. אסור כלל, לגעת בצינורות הזקן, כיון שזה עוקר את צינורות הקדושה. אתם יודעים, עניין גילוח הזקן, התחיל רק בדורות האחרונים. הרי בעבר, בכל העולם, זה לא היה מקובל לגלח את הזקן. נמצא כי האמת היא, שהזקן הוא לאו דוקא סימן של יהדות. כל העולם, גידל זקן. מי שלא גידל זקן בעבר, אלו היו הכומרים. לכן כתוב בתורה, לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם, וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ [ויקרא י"ט, כ"ז]. זאת היתה הדרך, של כומרי עבודה זרה. הם היו מגלחים, כיון שהיה להם בכך עניין ונימוק של דבר הקשור לעבודה זרה. אבל בכל העולם, אפילו הגויים, לכל סוגיהם ומיניהם, היו מגדלים זקן. עניין הגילוח, התחיל אצל מלך צרפת אחד, שהיה סריס, ולא היה לו זקן. והשרים שלו הבחינו, שקצת לא נעים לו שהוא בלי זקן. לכן הם החליטו, עשו לו הפתעה יום אחד, באו כולם 'מַחְלוּקִין', כולם באו מגולחים. בכדי לתת לו הרגשה טובה, שאינו שונה מכולם. ומאז, התחילה התרבות הזאת בעולם. מאז האנשים התחילו להתגלח, גם בלי סיבה של עבודה זרה. זהו עניין של כמה מאות שנים. ולצערינו, הדבר השפיע בסוף גם על היהודים. ומוסרים שמישהו דן עם הגאון מופת הדור בעל חזו"א, שבזמן שהנהיגו מנהגי האבילות בעומר עדיין לא היו רגילים לגלח הזקן, וממילא אינו דומה לתספורת הראש. א"כ, גילוח הזקן אינו דומה לתספורת הראש, וזה לא נכלל במנהג. והשיב, ענה לו החזון איש, די שאנו שותקים כל השנה ע"כ. כלומר, לפחות עכשיו, בספירת העומר, שלא יתגלחו. כי בעצם, כל השנה הדבר אינו רצוי. אז נתיר זאת גם עכשיו? ולמעשה דרכי להשיב לשואלים ע"ז כהאיי לישנא, אם מותר כל השנה, מותר גם בעומר לכבוד שבת. והמבין יבין. וברור שעדיף להורות להימנע, כי ע"י זה קרוב הדבר שיחליטו להשאיר הזקן כמו שאירע אמנם לרבים, כי כל התחלות קשות. אבל עי"ז אינם בושים מאחרים כי רבים מגדלים אז את הזקן, ולא נראה כאבל ח"ו או כמנוול. עד כאן מהשו"ת עולת יצחק חלק שני. אבל, יש בנושא הזה, דבר מפתיע. בזמן האחרון, הדפיסו ספרים של הר"ר משה דוד וואלי, תלמיד חבר של בעל מסילת ישרים, הר"ר משה חיים לוצאטו. ספרים שלא היו ידועים כלל ועיקר. הוא היה מקובל גדול, יש לו חידושים גדולים, והוא כותב בנ"ד דבר הנראה קצת מוזר. לא מקובל. הוא אומר, שבעצם לא צריך להיות איסור לגלח את הזקן בספירת העומר, וגם לא באבילות. לדבריו, זאת בכלל טעות, כל מה שמחמירים בנושא הזה. אם כי בסופו של דבר, הוא מיישב זאת. יש לו הרבה ספרים חשובים, ובספר הליקוטים [חלק ב' דף תקנ"ב] הוא כותב כך, עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת [משלי ל', י"ז], וסוד אמרו לְאָב שהם אותיות אֵבֶל, ועולה גל, ברזא דל"ג ימים, מפסח ועד ל"ג לעומר, שבהם מתגברים הדינים הקשים של בחינת הקטנות בחילא דפירודא, ולכן מתו בהם תלמידי ר"ע כידוע וכו'. בעניין המנהג שנוהגים שלא לגלח את שערות הזקן בימי העומר, דע כי זהו מנהג שאין לו טעם ואין לו עיקר, כי העיקר הוא שלא לגלח את שערות הראש, לפי שהם דינים, ואין לחתכם ולבטלם בימי הדין, שהוא עת התפשטות הגבורות כידוע. הוא מדבר, עפ"י הסוד. הוא לא דן בעניין, עפ"י הפשט. כל אחד מבין, כי לפי הפשט, עניין הגילוח הוא הבדל בין נאה ללא נאה. כביכול, גידול הזקן, למי שמתגלח, מכער אותו קצת, וא"כ זה עושה קצת צער לאדם. אבל הוא הולך, לפי העניין הפנימי. את שערות הראש לא מספרים, כי שערות הראש אלו הדינים. אבל המנהג שלא לגלח את שערות הזקן, הוא מסכים, כפי שרואים במציאות, שהאנשים לא מתגלחים, אינו נמשך כי אם מחוקות הגויים, שנתערבו ביניהם, שאינם נוהגים לגדל את זקנם. ואדרבה, חרפה היא להם. כעת תשמעו טוב את דבריו, צריך להבין בדקוּת את כוונתו. ומזה נתפשט המנהג, שלוקחים גידול הזקן, לסימן של צער ושל צרה ושל אבילות. לדבריו, המושג הזה, שלגדל את הזקן זהו סימן לצער ולצרה ולאבילות, נכנס בעצם מן הגויים. כי הגויים, מגלחים את הזקן, לכן מי שמגדל את הזקן, זה נחשב מכוער. כי אצלם, היופי הוא לגלח. ומי שרואים אצלו זיפים של שיער הזקן, הדבר מראה שהוא אבל רח"ל. אמנם בעצם, בעבר לא גילחו בכלל את הזקן. אבל לטענתו, הדבר הפוך, ואנחנו יודעים, ששערות הזקן הם צינורות של חסד, לפי שהם מצד הפנים. והשערות של הראש, הם צינורות של דין, לפי שהם מצד האחור. שערות הראש, הם דינים. אבל שערות הזקן, זה לא דינים, אלא חסד. ואם כן, התספורת שאסרו בשלשים אחר האבל, זה בשאר קרובים, אבל על אביו ואמו עד שיגערו בו חבריו, אינו אלא בשערות הראש, לרמוז שהם ימים של צער ושל דין. והוא הדין בימי העומר. ולא היתה כוונתם על תספורת הזקן. מי ששאל על כך את החזון איש, כמו שאמרנו. הוא בעצם שאל את השאלה שלו. הוא אמר את דבריו, רק שהוא שאל זאת בצורה סתומה. אבל כאן הוא מפענח ומסביר את יסוד הדברים, על פי הסוד, שבעצם אלו שני דברים, והם אינם קשורים האחד לשני. לפי שכבר היו מגדלים אותו כל ימיהם, כמו שראוי לעשות, בהיותם צינורות החסד. א"כ לטענתו, לא זאת היתה הכוונה בכלל. א"כ בעצם, יוצא כאן דבר הפוך. לפי דבריו, למה אתה מגדל את הזקן? הרי זה חסדים? הרי עניין הגידול, הוא רק בדינים, ולא בחסדים? אולם, יש כאן דבר והיפוכו. הוא כותב בהמשך דבריו, ואעפ"כ, כיון דדשו ביה רבים, שלא לגלח את הזקן בימי העומר ובימי האבל, יש להפיס את דעתם ולתת טעם, הגם שהוא אדרבה, המדפיסים, הוסיפו מלה, 'הגם'. אבל חושבני, שהם טעו, ולא הבינו את כוונתו. לא צריך להוסיף את המלה 'הגם'. כדי להמתיק את הדינים של גידול פרע שער ראשם, בגידול שער זקנם, שהוא הממתק את הדין, ודי למבין. עכ"ל. דהיינו, בסופו של דבר, הוא מצדיק את המנהג, למרות שלפי הסברו הדבר לא התחיל נכון. יוצא א"כ, כי גידול שיער הראש, הוא מפני שלא לבטל את הדין, בימים שהדין מתגבר. אבל לגבי הזקן, אדרבה, תגדל את את הזקן, כיון שזה חסדים, וזה ימתיק את הדינים. ממילא, בסופו של דבר, הוא נשאר בכך. ברם, מצד שני, יש בדבריו צד להקל בעניין גילוח הזקן מפני כבוד שבת, כי קבלת המנהג לא היה על עניין הזקן. מדבריו מוכח שהעיקר לדעתו הוא מה שכתב מעיקרא, והסיום אינו אלא "הפסת-דעת" בלבד, לא דבר עיקרי ומיוסד. ולמעשה, הוא כפי שאמרתי מקודם, מצד הדין גילוח הזקן הוא אותו דבר כמו תספורת הראש, אבל רצוי לכל הפחות בימים הללו, להשאיר את גידול הזקן, ואולי יעלה לרצון, שהוא ימשיך זאת גם לאחר מכן. או שלפחות בזמן הזה, יהיה לו צורה של קדושה בַּפָּנִים, ע"י גידול הזקן. מספרים, שבחור אחד בא ושאל את החזו"א, כמה שיעור גידול הזקן? והוא ענה לו, השיעור הוא, כדי שילעגו עליך... |
||||||||
|
||||||||
|
כניסה לחברים רשומים |
|