האם מותר ללוש את הבצק למצות עבודת יד, ע"י צירוף כוח חשמלי.

האם מותר ללוש את הבצק למצות עבודת יד, ע"י צירוף כוח חשמלי.

בשיעור הקודם, רציתי לדבר בעניין המצות [שהזכרתי כבר בתחילת שיעור פ' תרומה], אולם לא הספקתי. לכן, ברצוני לעמוד כעת, על הנושא הזה.

ברוך ה', זכינו שנעשות כיום מצות רכות כמנהג אבותינו, לפי מצב דורנו, אשר אפשר לשווקם לציבור. הדבר לא נעשה באופן משפחתי, באופן ביתי, כפי שהיה בעבר, אלא באפייה של כמויות גדולות, ע"י מכונות וכו'. דהיינו, שיטת הפעולה השתנתה, אבל התוצאה היא אותה התוצאה. ברם, פה ושם מתעוררות כל מיני שאלות, כיון שהמצות אינן נעשות בטבון ממש, אלא בצורה משוכללת, שיהיה אפשר לייצר כמויות, בכדי שיהיה ניתן לעמוד בדרישות הציבור, ושיוכלו לקנות אותן. ב"ה יש לנו את "מצות מסורת", של ידידנו הרב אריה חלא יצ"ו, בעיר ראש העין. ויש לנו גם את מצות "טעמו וראו", של ידידנו הרב דוד עצאר יצ"ו, בעיר אשקלון. כל אחד עושה, לפי הדרכים והשיטות שלו. המצות טעמו וראו, הן דקות, כ-2 מ"מ בערך. ומצות מסורת, הן כ-4 מ"מ. לעניינינו זה לא משנה.

נתעוררה השאלה, במצות הנעשות בראש העין, האם אפשר להקל בעניין הלישה ע"י צירוף כוח חשמלי. הרי אצלם, הלישה נעשית בכמה קערות בבת אחת [עיין שיעור מוצש"ק ויקרא ה'תשע"א]. דהיינו, כיון שאי אפשר להשתמש בחשמל, בכדי שיהיה 'לשמה', לפי כל הדעות, לכן ב"ה עלה הרעיון, לעשות מכונה שיש בה כמה קערות, וכאשר מסובבים את המוט, הקערות נילושות ע"י כוח אחד. כך עשו עד היום. אבל, בשביל כך צריך הרבה כוח. לא פשוט, לסובב את המוט הזה.

ובפרט, כי לצורך כך צריך בעלי זרוע. זאת שאלה, שהתעוררה בכמה מקומות, לא רק אצלינו. כידוע, מאן מריעי, רבנן [נדרים דף מ"ט ע"ב]. קשה למצוא בני תורה, שהם חזקים ובעלי זרוע. א"כ השאלה, מה עדיף?

לכן, חיפשו איזה רעיון, בכדי להקל על הלישה. דהיינו, שפעולת הלישה לא תהיה לגמרי רק בכוח פעולת היד, אלא לצרף את כוח החשמל, באופן שהחשמל לבדו אינו יכול לעשות זאת, אלא רק ביחד עם כוח האדם. זהו כפי מה שיש כיום, 'אופניים חשמליות'. זה עובד, גם ע"י האדם, וגם ע"י החשמל. האדם לבדו, אינו יכול. וגם החשמל לבדו, אינו יכול. רק ביחד, זה יעבוד.

השאלה נתעוררה, בעיקבות המובא בפסקי תשובות [סימן ת"ס אות ו'], בעניין ריחיים של מכונה בזמנינו, הרי לפי הדעות הסוברים במצות מכונה, שפעולת המכונה אינה נקראת כוחו דאדם, אע"פ שהוא לחץ על הכפתור והפעיל את המכונה. זה לא נקרא 'לשמה', כיון שהמכונה, היא זאת שעובדת. זה אינו, כוח האדם. הוא רק לחץ על הכפתור, והמכונה עובדת לבדה. כמו"כ בריחיים של מכונה, יחמירו. ישנם שהחמירו, לעשות גם ריחיים של יד. לכן, יש מקום להידור לאכול מצות מריחיים של יד, ובפרט במצות שיוצאים בהם ידי חובה בלילה ראשונה.

אנחנו איננו מחמירים, בעניין 'ריחיים של יד'. ראשית, כיון שאנחנו סוברים, כי בכלל לא צריך את העניין של 'לשמה', כבר מן הטחינה. והאמת היא, כי בדרך כלל, אצל אבותינו ואמותינו, אפילו בעת הלישה, הם לא סברו שצריך 'לשמה'. הם סוברים, כי אין כאן דין 'לשמה', כפי שיש בכתיבת תפילין ועשיית ציצית. ישנו רק עניין, של שימור מן החימוץ, אבל לא מדין 'לשמה'. אמנם כיום, אנחנו כבר מחמירים בכך, אבל לא לגבי הקצירה, או הטחינה. לא בשלבים הללו. אבל ישנן דעות, שאכן צריך להחמיר, ושיהיה 'לשמה' גם אז. ברם, לא זאת היא הסיבה. אלא הסיבה, מפני שע"י מהירות המכונות, לפעמים הקמח מתחמם, ונהיה גושים. לכן, מן הבחינה הזאת, פתרנו את הבעיות ההלכתיות הללו, והקמח אינו מתחמם. כי כאשר טוחנים את הקמח במכונה, בטחינה שאנחנו עושים, הכמות היא רבע מן הכמות אשר היה אפשר לטחון. דהיינו, במקום לטחון מאתיים, טוחנים רק חמשים. ממילא, בודאי שאין בכך כל חשש הלכתי, שהקמח יתחמם וכדומה.

שאלה מהקהל: למה שהקמח יתחמם? הרי אפשר להמתין לאחר הטחינה?

תשובת מרן שליט"א: נכון, אבל זה ג"כ לא פשוט, לצנן את הקמח לאחר מכן, כי יכול להיות שהקמח כבר נתחמץ.

ממשיך הפסק"ת וכותב, ובריחיים כאלו, שאדם מסובב את הגלגל ונעזר מכח החשמל, כך שהחשמל עושה עיקר הפעולה, אבל האדם צריך לסובב את הגלגל כל הזמן, ואם האדם מפסיק לסובב, מיד מפסיקה המכונה את פעולתה, בזה שפיר יוצא י"ח לכו"ע, והרי הוא כריחיים של יד. ויש לפרסם זאת, שיעשו הטחינה ע"י מכונה כזו. המדובר לגבי מכונה כזאת, שהחשמל עושה את הפעולה, והאדם רק עוזר למכונה. הוא רק מסובב, אבל החשמל הוא העיקר. משום שבזה אין צריכים אנשי זרוע ובעלי כח, שפעמים אינם יראי ה' ובני תורה, ועוד דורשים שכר גבוה ומפקיעים המחיר. משא"כ בריחיים אלו, ששוה לכל נפש הוא, גם לחלושים, וימצאו פועלים ת"ח ויראי ה'. לא צריך הרבה כוח, ולא ייקרו את המחירים. הדבר חלק לכתחילה. המקור שלו, הוא בספר ישועת משה.

לפי זה אמרו, כי אולי אפשר יהיה לעשות אצלינו אותו הדבר, גם לגבי הלישה. דהיינו, כפי שאת הטחינה, אפשר לעשות ע"י מכונה כזאת, שהאדם רק עוזר למכונה, והדבר נחשב כאילו האדם בעצמו עשה זאת, א"כ ה"ה לגבי הלישה, שהאדם יסובב את מוט המכונה, והחשמל ג"כ יעבוד. וכמובן, הם ימצאו מנוע, שלא יהיה חם. יצטרכו לפתור את הבעיות, באופן הטכנולוגי. בכל אופן, אם הדבר יהיה כך, האם אפשר להקל בעניין?

הסתכלתי בספר ישועת משה, שהוא המקור לדברים, וראיתי שהדבר לגמרי איננו פשוט. כי אדרבה, הוא אומר במפורש, כי הכל מדובר רק לגבי הטחינה, אבל לא לגבי הלישה.

כותב בעל ישועת משה [חלק ג' סימן ט"ל] כך, בדבר ריחיים של יד המופעלים מהצטרפות שני כוחות, של אדם ושל משאבה הידרואלית המונעת ע"י כח חשמלי, ומסודר באופן כזה שמיד עם הפסקת האדם לסובב את הגלגל, נפסק סיבוב אבני הריחיים לחלוטין. דנו בכך תלמידי חכמים, והם התירו זאת. והסיבה היא, בגלל הכלל בהלכות שבת, 'זה אינו יכול וזה אינו יכול'. דהיינו אם שני אנשים עושים פעולה בבת אחת, אבל כל אחד בעצמו אינו יכול לעשות את המלאכה, אלא רק ביחד, זה נקרא שאדם אחד עשה זאת. ה"ה בנ"ד, האדם לבדו אינו יכול לטחון, והמכונה לבדה אינה יכולה לטחון, א"כ זה נקרא שהאדם עשה זאת. הוא דן בעניין הזה, ובסוגיות הנוגעות לעניין, כגון 'זה וזה גורם' וכו', והאם הדבר שייך גם לגבי אדם ומכונה, ולא רק לגבי אדם ואדם. אם המדובר לגבי אדם ובעל חי, אפשר לומר שזהו בגדר 'זה אינו יכול וזה אינו יכול'. אבל אולי לגבי אדם ומכונה, זה נחשב שהאדם עשה זאת, כיון שהאדם שולט על המכונה וכו'. ישנה כאן אריכות רבה, בכל הנושא הזה.

אבל לגבי הנוגע לעניינינו לדינא, הוא כותב [בדף צ"ז], כי לגבי הלישה, מעת הלישה, כבר מתחילה בעיא של חימוץ, כיון שהקמח כבר מעורב עם המים. וז"ל, עיקר חובת השמירה ולשמה, מתחילה רק מזמן שיש חשש חימוץ מסיבה כלשהיא. ואין מעשה קצירה והטחינה בעצמן, גורם חיוב שמירה לשמה, אלא בזמן שעל ידיהן יש חשש יתר לחימוץ. כגון קצירה, בזמן והמקום שהשמים מכוסים בעבים, או טחינה בריחיים של מים וכדומה. משא"כ בלישה, שבמהותה של גורמת לחימוץ, משנתנו מים לקמח, אם לא יתעסקו בזריזות בידים כדין. ולכן, על הלש בעצמו, חלה חובת השמירה. כי אין אדם משמר, מה שביד חבירו. וממילא צריך הלש לכוון, ששמירה זו היא לשם מצת מצוה.

לאחר מכן [בדף ק'], הוא ממשיך לדון בעניין, והוא כותב שוב במפורש, מלישה והלאה, שאז יש חשש חימוץ, בגלל תערובת המים והקמח, לא מהני גם כן מה שהוא מסייע, ובלעדו תפסיק המכונה פעולתה, כבש"ע הרב סי' תנ"ג סעיף ט"ו, ומהו שימור זה האמור בתורה, הוא כשרואה אותה קרובה לבא לידי חימוץ, ישמרנה וישתדל בה שלא תחמיץ, כגון מתחילת לישתה ואילך, שכבר באו עליה מים והיא קרובה להחמיץ, אם לא ימהר להתעסק בה בידיו בלישתה ועריכתה ואפייתה, צריך ישראל בן דעת להתעסק בעסקים הללו לשם מצה וכו' יעו"ש. הדגש, "בידיו". דאין אדם משמר, מה שאין כל כולו בידו ממש, בשעת לישה ועריכה. וכאן, רק המכונה בידו, ולא הבצק. ובכן, לא שאלת לשמה גרידא, ישנה מלישה והלאה וכו'. דהיינו, כיון שהאדם נמצא בצד אחד, והמכונה לשה בצד השני, הדבר אינו נקרא שימור, וכעת בזמן הלישה כבר ישנו חשש חימוץ, לכן הדבר לא יעזור. כך לפי דבריו.

אולם יכול להיות, כי גם הבעיא הזאת נפתרה, כיון שלפי המציאות במאפייה שם, זה לא שהמכונה לשה לבדה, אלא ישנו אדם המסייע גם בלישה. הדבר נעשה, ללא קשר לבעיא דלעיל. אלא כיון שלפעמים בעת הלישה, ישנם גושים בקערה, לכן צריך שתמיד יהיה מישהו אשר ישגיח על כך. ישנם שני אנשים, אשר עומדים שם. האחד, מסובב את המוט. והשני, נמצא ליד הקערות, ומשגיח על הלישה. גם הוא נחשב, כמי שמשמר על הלישה. הדבר אינו נקרא, שהוא משמר את מה שיש ביד חבירו [עי' חגיגה דף כ' ע"א]. דהיינו המכונה, אלא שהוא עושה זאת בעצמו.

לכן, מן הבחינה הזאת, אפשר לעשות את העצה הזאת, והדבר כשר למהדרין.