בירך ברכה או ספר ספירת העומר בלשון תמיהה, ולא תיקן את עצמו, האם יצא ידי חובה, וביאור בפסוק "על חלומותיו ועל דבריו" (וישב).

השלמה והכרעה בעניין אדם שבירך ברכה או ספר ספירת העומר בלשון תמיהה, ולא תיקן את עצמו, האם יצא ידי חובה.

בשיעור הקודם הסתפקנו, לגבי אדם אשר בירך ברכה בלשון שאלה. דהינו, תוך כדי שהוא מברך, למשל אם הוא רצה לברך 'בורא פרי העץ', אבל הוא באמצע פתאום מסתפק, אולי הברכה היא 'בורא פרי האדמה', או 'שהכל', לכן הוא שואל את הנוכחים, 'בורא פרי העץ'? הוא רוצה שיאמרו לו, האם זה נכון, או שלא?

השאלה היא, האם יוצאים בכך ידי חובה?

ואמרנו אז, כי שאלה כזאת היא גם לגבי ספירת העומר. דהיינו, אם אדם ספר ספירת העומר, בלשון שאלה. כגון, הוא אמר 'האידנא חמשא יומי בעומרא', בלשון שאלה. הוא רוצה שיאמרו לו, האם הדבר נכון.

ברצוני לומר על כך ברכת יישר כח, לידידנו הרה"ג נתנאל עומיסי שליט"א, אשר הזכיר לי נשכחות. הוא אמר לי, כי הכף החיים [בסי' תפ"ט ס"ק ס"א] מדבר על כך, לגבי ספירת העומר. אמרתי לו, יפה מאד, טוב שהזכרת לי זאת, כי כתבתי בעבר הערה על דברי כף החיים הללו, שם במקום. וממילא נזכרתי בס"ד, כי בזמנו כמעט כבר פשטנו את הספק הזה.

אמנם, בזמנו הדבר לא נשאר אצלי בתורת מסקנא ברורה, כיון שהדבר לא היה אצלי מוחלט. אבל כעת, חושבני כי אפשר יותר להכריע. מתוך שעסקנו טוב בנושא זה, ממילא הוא התלבן.

לגבי הלכות ברכות, לא מצאנו עדיין מי שדן בכך. אולי מישהו יודע, או ראה שדנו בכך. אני לא ראיתי. אבל לגבי ספירת העומר, ישנו ספר אחד שדיבר על כך, וזהו הספר זכור לאברהם (אלקלעי), ואת דבריו הביא הכף החיים בקצרה, אבל בעל זכור לאברהם [אות ע'] כתב על כך באריכות.

זה לשון הכה"ח, מי ששאל לחבירו בלשון שאלה בזה הלשון, ד' ימים הם בזה הלילה? והשיב לו, הן. עיין זכור לאברהם אות ע' שכתב, כיון דספוקי מספקא ליה, כולי עלמא יודו דלא יצא, דאין דרך למנות בלשון שאלה, ויוכל לספר בברכה, וכ"ש המשיב יעו"ש.

בספר זכור לאברהם, הסביר בעצמו את הספק כך, יש להסתפק, במי ששאל לחבירו, בלשון שאלה. שלא שאל לו, כמה ימים הם, אלא שאל לו בזה הלשון, ד' ימים הם בזה הלילה? והשיב לו, הן. אי יצא ידי חובה, ולא יכול לספור עוד בברכה, דדמי לדין מרן. הרי מבואר ע"י מרן בשו"ע, שאם אדם אומר את מניין הימים לעומר, אפילו שלא התכווין לצאת ידי חובה, חוששים למד"א מצוות אין צריכות כוונה. אפילו שהוא לא התכווין לספור, הוא רק ענה כך למי ששאל אותו, כמה ימים היום לעומר? והוא ענה לו, כך וכך ימים. ממילא, הוא כבר אמר את הספירה של אותו היום. אמנם הוא לא התכווין לצאת ידי חובה, אבל הרי יש אומרים כי מצוות אינן צריכות כוונה, ולשיטתם כבר ספרת את ספירת העומר, חוששים אנו לכך עכ"פ שלא לברך. או דילמא, דדוקא בדין מרן, שהשיב לו כך וכך ימים, הוא דחשיב כמונה, אעפ"י שלא כיון לספור. אמנם בנדון זה, שהשואל, מה שמוציא מפיו, אינו אלא בלשון שאלה, וספוקי מספקא ליה, אם הם ד' או לא, בזה כ"ע יודו דלא יצא. דאין דרך למנות, בלשון שאלה ותימה. זאת איננה ספירה.

והוא מוסיף, וכן מסתבר, דאינו יוצא בזה, ויוכל לספור בברכה. הסברא נותנת פשוט וברור שלא יצא ידי חובה, והוא יכול לברך ולספור לאחר מכן שוב. כי ספירה בלשון שאלה, אינה נחשבת ספירה. מכיון דהוא עצמו, מה דמוציא מפיו, הוא בלשון ספק ושאלה, ואינו יודע בירור הדבר. איך יעלה על דעת, לומר גם בזה, דמצוות אין צריכות כוונה, ויצא בזה. כיון שמעיקרא, הוא אינו יודע, אם כך וכך הם, או לא. ועל הכל, שהוא לשון שאלה. הוא מכניס כאן, שני דברים. ראשית, שאפילו בלב, אינו יודע מה היא הספירה. הוא מחכה שיענו לו, האם הדבר נכון. ובנוסף לכך, גם את מה שהוצאת בפיך, היה בלשון שאלה.

ישנו פרט אחד, אשר בכל זאת, לפי דעתו, יש מקום לדון בכך. כי לפעמים האדם שואל, לא מתוך שהוא מסופק לגמרי, אלא מתוך שיש לו צד רחוק, שמא הוא טועה. אבל קרוב לודאי, שהוא אכן צודק. על נדון זה, הוא אומר, כי אולי אכן יצא יד"ח.

מסיים הזכור לאברהם ואומר, והיה אפשר לומר, דאפי' אם יודע בבירור שהם ד', אלא דעל צד היותר טוב שאל, כדי להוציא שום צד ספק מליבו, עכ"ז יוכל לספור עוד בברכה. כיון דמה שמנה, לא היה אלא בלשון שאלה, ואין דרך למנות כך. אלא דזה יש לדחות. דהיינו, דבר זה איננו ברור לו. אמנם, כשהוא מסופק בדבר, אם זהו ספק השקול, הספק אצלו מוחלט וגמור, וה"ה בנ"ד האם הברכה היא 'העץ' או 'האדמה', והוא ממתין לדעת מה שיאמרו לו, נראה דלא יצא. ויש קצת ראיה ג"כ מלשון מרן. דאם איתא דבנדון זה ג"כ יוצא, הו"ל למרן לאשמועינן זה. וכ"ש המשיב כך נראה לי כעת וק"ל.

כתבתי בזמנו הערה בגליון הזכור לאברהם שלי בזה"ל, תמציתו הובאה בקיצור בכף החיים סימן תפ"ט ס"ק ס"א. ולכאורה יש לדון מזה למי שבירך בלשון שאלה, בורא פרי העץ? שיאמר לו השומע האם זה ברכתו, שאין זו דרך ברכה.

כך הדעת נותנת, שזה לא נחשב ברכה. ויכול להיות, שלגבי דיני ברכות, הדבר יותר חמור מאשר ספירת העומר. זה אינו כבוד שמים, שהינך מברך את הקב"ה, ואומר זאת בלשון שאלה. אם כי, הספק אינו על המלה 'בורא', אלא האם זה 'העץ' או 'האדמה', אבל עכ"פ כך לא מברכים. הגע עצמך, אם אדם יברך את חבירו באופן כזה, כיצד היה הדבר מתקבל. ואפילו אם המדובר על הסגנון הנוסף הזה שהוא מביא, כאשר האדם אומר זאת רק על צד היותר טוב, ג"כ הדעה נוטה שהוא לא יצא בכך ידי חובה. נראה כי גם אם האדם בטוח בתשעים ותשע אחוז, כי הברכה היא 'בורא פרי העץ', והוא אומר זאת בלשון שאלה, משום הצד הרחוק כי אולי הוא טעה, גם בנדון זה הדבר לא יעזור.

כך היא המסקנא לפענ"ד בס"ד, לגבי העניין הזה. ברוך ה', שקצת נפשט אצלינו העניין הזה. על כן יחזור ויאמר שוב 'בורא פרי העץ' בניחותא. ואם שהה יותר מכדי דיבור, יחזור ויברך. אמנם יש מקום לבעל־דין לחלוֹק ולחלֵק, דשאני הכא שסוף סוף מכווין גם־כן לברכה, ולפ"ז מי שליבו נוקפו לא יברך בפיו (דהיינו עכ"פ את האזכרות), רק בהרהור בלב.