"חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", לִרְאוֹת או לְהַרְאוֹת, מה המקור למנהג הבטה במראה בליל־הסדר, אצל הכורדים. האם מותר להביט במראה, וכיצד ניתן לקיים חובת "להראות את עצמו כאילו עתה יצא ממצרים".

"חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", לִרְאוֹת או לְהַרְאוֹת, מה המקור למנהג הבטה במראה בליל־הסדר, אצל הכורדים. האם מותר להביט במראה, וכיצד ניתן לקיים חובת "להראות את עצמו כאילו עתה יצא ממצרים".

כידוע, חז"ל אומרים, ובכל דור ודור, חייב אדם להראות את עצמו, כאילו הוא יצא ממצרים [במשנה פרק עשירי דפסחים, וכן באגדתא דפסחא]. ישנם הגורסים, 'חייב אדם "לראות" את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. ומהרי"ץ אומר [בעץ חיים על אגדתא דפסחא], כי אפילו אם גורסים את המלה 'להראות' בלי האות ה"א, צריך לנקד זאת בפתח תחת הלמ"ד, דהיינו 'לַראות את עצמו'. כמו הפסוק לַראותכם בדרך [דברים א', ל"ג]. כלומר, לא שיראה את עצמו, אלא לשיַראה את עצמו.

אומרים כי באחת מן העדות שבישראל, אשר אין שם תלמידי חכמים, הם נוהגים כי בליל־הסדר, כל אחד מוציא מַרְאָה, ומסתכל בה. כיון שכתוב, 'חייב אדם לראות את עצמו'...

לכאורה הדבר נראה, כמילתא דבדיחותא. אבל הם עושים זאת, בתורת מנהג. היום כבר יש ביניהם תלמידי חכמים, והם התחקו על שורש הדבר המפליא הזה.

בספר עוד יוסף חי [מחזור לחג הפסח, הגדה של־פסח, דף 13] הוא כותב כך, בקרב יהודי כורדי־אירן, יש כורדיסטאן (שזה בין עיראק לתורכיה) ויש כורדיאוראן, שזה על יד פרס, אלו אינם מקומות של־תלמידי חכמים, אבל הוא כותב, שמעתי מהרה"ג ברוך שרגא שליט"א, שנהגו להסתכל כל אחד ואחד במראה. ושמע הטעם, לפי שכתוב בהגדה 'חייב אדם להראות את עצמו'. חושבני כי יותר טוב לשיטתם, שהם יגרסו 'חייב אדם לִראות את עצמו'.

בכלל ישנה שאלה, לגבי העניין של הסתכלות במראה. הדבר אינו כ"כ פשוט, מבחינה הלכתית. אבל אולי נגיד כפי שכתוב בכמה ספרים, כי בדורות הללו, הדבר מותר. אמנם בדורות הראשונים, רק הנשים היו נוהגות להסתכל במראה, א"כ דנו הפוסקים מצד 'לא ילבש'. אבל כתבו הפוסקים, דכיון שבדורות האחרונים, הדבר התפשט, ואפילו הגברים מסתכלים במראה. מותר להסתכל במראה. רק יחידי סגולה, מחמירים על עצמם. אולם גם מי שמסתכל, שיצמצם בכך. שלא יעמוד מול המראה הרבה זמן, ורק אם הוא מוכרח לכך, בכדי שלא ייראה בו משהו שאינו מכובד. בפרט אדם המיועד להצטלם. כיום בכל מקום מצלמים ומצלמים, ומפרסמים את התמונות. בכל אופן, אין כבר איסור, כך לפי מה שכתוב שם בשו"ע [יו"ד סי' קפ"ב סעי' ו'], וכן אסור לאיש להסתכל במראה. ובהגהת הרמ"א, אם זה במקום שדרך האנשים לראות במראה, מותר.

אם כי, מהרי"ץ זיע"א בעץ חיים [בהנהגת ערב שבת דף צ"ה ע"ב אות כ'], כותב קשות כנגד דבר זה. אבל אכן בתימן, הדבר לא היה נפוץ. לא היה מקובל, שהגברים ישתמשו במראה. וז"ל מהרי"ץ, יזהר שלא יסתכל במראה כל עיקר, וסכנה גדולה ועצומה למסתכל בה, אף שהיא מיוחדת לאנשים, וחמירא סכנתא מאיסורא. ואמנם כפי שאמרנו, ישנם יחידי סגולה, שאינם מסתכלים במראה. ולענ"ד יכול להיות, כי כבר קשה לומר שישנה סכנה בכך, מפני שהדבר בבחינת מ"ש 'שומר פתאִים י"י', כיון שכבר דשו רבים בעניין זה. מכל מקום, יש עניין להחמיר, ועכ"פ לפחות לצמצם, שיהיה בגדר ההכרח, כפי שאמרנו.

בכל אופן, כך הם עושים באותה קהילה בליל־הסדר, והם חושבים שזאת מצוה. בפשטות, הם טעו. כי העניין הזה, להסביר מה זה 'חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', זהו דבר שקשה להבינו. אפילו תלמידי חכמים וגדולי ישראל, התלבטו כיצד לפרש זאת. בהמשך נראה זאת בל"נ ובעז"ה.

ובהמשך הוא כותב [שם בס' עוד יוסף חי], ואמר לי ששמע מהרה"ג יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, הטעם הנכון לזה, שהרי בזכות נשים צדקניות, נגאלו אבותינו ממצרים. וכנודע מהמדרש, הרי חז"ל אומרים [הובא ברש"י ע"פ במראות הצובאות שמות ל"ח, ח'], שהיו הנשים הצדקניות לוקחות מראות, ומראות את עצמן לבעליהן, וכך מתעברות, ואלו הן 'המראות הצובאות'. ולזכר זה, מסתכלים במראות. ודברי פי חכם חן. והדבר פלא עצום.

גם לכאורה לפי זה, רק הנשים היו צריכות להסתכל, אבל לא הגברים. אולם חיפשתי ומצאתי, כי כתוב במדרש תנחומא [פ' פקודי אות ט'], שהם היו רוצות לעורר את בעליהן, זאת אומרת, אני נָאָה מִמָּךְ. וזה אומר, לא, אני נָאֶה מִמֵּךְ. א"כ, גם הבעל היה מראה לאשתו, וגם היא היתה מראה לו. ממילא מובן, שישנו עניין בכך. כמובן כי בליל־הסדר, אם עושים זאת בפני הרבה אנשים, ולא רק עם המשפחה המצומצמת, אלא שנמצאים שם גם אנשים אחרים, אזי הדבר אינו צנוע. ממילא, כל אחד מסתכל לעצמו, והם עשו זאת כזכר לדבר הזה.

מה שמעניין הוא, כי מובא בשם גדולי בריסק, ובפרט בשם הגרי"ז, מביאים כך, ההלכה הזאת, הכי קשה לקיימה, מכל הלכות ליל פסח. דהיינו, שהאדם יראה את עצמו, כאילו הוא יצא ממצרים. לכאורה, כיצד הדבר אפשרי? אנחנו עושים ליל־הסדר בכל שנה, וכתוב שהדבר חובה, 'לראות' או 'להראות' את עצמו וכו'.

אינני יודע, מה יותר קשה? לראות את עצמו, או להראות את עצמו. כי להראות, זהו באופן חיצוני. אבל יכול להיות, שתהיה לאדם שמחה פנימית, וכלפי חוץ לא רואים זאת. הפשטות היא, כי 'להראות' היינו, בצורה חיצונית. וא"כ ניתן לעשות 'כאילו'. אבל הדבר צריך להיות נובע, באופן פנימי. ואולי לפעמים, דוקא באופן פנימי, הדבר יותר קל.  מדברי החיד"א [כדלקמן ד"ה כך] משמע, כי 'להראות' היינו, אפילו באופן חיצוני. כלומר, דורשים מן האדם יותר פעולות ותנועות, דברים שבהם הוא מראה על השמחה הפנימית שלו, והוא מרגיש כאילו הוא עצמו יצא ממצרים.

בהגדה של־פסח מועדים וזמנים [דף פ"ו] כתוב כך, אמר לי פעם אחד מגדולי הדור זצ"ל, שהמצוה שהכי קשה לקיים בליל פסח, היא החובה לצייר שהוא בעצמו יצא ממצרים. וברמב"ם מפורש, שצריך לצייר שיצא "עתה" משעבוד מצרים. לא לפני חודש, או לפני שנה. אלא להרגיש, כי עתה יצאת ממצרים. כיצד אפשר לעשות זאת? והוא חיוב גמור מן התורה, ומעיקר חובת הלילה, וכדאמרינן חייב אדם להראות וכו'. ולכן אף אם בכל חיובי הלילה, כגון מצה, לאכול מצה זה לא מסובך, וכן מרור, וארבעה כוסות, וסיפור מפלאות הבורא, אנו יוצאים. מ"מ מצוה זו היא הכי קשה. ותמיד מסופק, אם יוצא אף בדיעבד. עכ"ד.

לפי זה קצת הבנתי, את מה שמישהו סיפר, שהוא היה בליל־הסדר אצל שני גדולי ישראל בארץ ליטא. אצל הנצי"ב מואלז'אין, ואצל בעל בית הלוי, שהיה סבו של־הגרי"ז. הוא מספר, כי היה אצל שניהם בליל־הסדר, שנה אחרי שנה. בליל־הסדר אחד, הייתי אצל הנצי"ב ראי"ש ולאז'אין, ומח"ס העמק שאלה, והעמק דבר, ועוד כמה ספרים. ליל־הסדר התנהל על מי מנוחות, ובשמחה רבה. הוא ראה את הנצי"ב לאחר ליל־הסדר, שהיה שמח ואומר, אָהּ, ברוך ה' זכינו לקיים את כל המצוות בהידור. ואילו כאשר היה אצל בעל בית הלוי, הוא ראה כי לאחר ליל־הסדר הוא נאנח ואומר, מי יודע האם יצאנו ידי חובה, או שלא? ובכלל, המצות שם היו שרופות. מרוב החומרות, הם אכלו מצות, שאינני יודע, אולי ישנה שאלה האם יוצאים בהם ידי חובת אכילת מצה. הם יותר החמירו באיסור חמץ, מאשר שיהיה למצה 'טעם חירות'. בכל אופן, אלו שתי שיטות, שני דרכים. ואכמ"ל.

מהרי"ץ זיע"א [שם באגדתא דפסחא], מיקל מעלינו, בעניין זה של 'בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו'. מצד אחד, מהרי"ץ מסביר לנו, איך האדם יראה את עצמו? מה היא המצוה? ומצד שני הוא אומר, כי אין חובה שהדבר יהיה בכל שנה ושנה, אלא פעם אחת 'בכל דור ודור'. השאלה היא, מהו הנקרא 'דור'? אם נניח כי 'דור' היינו 25 שנה, כמו שיש סוברים, א"כ פעם אחת ב-25 שנה, האדם צריך לעשות מאמץ, 'להראות את עצמו' באופן הזה.

אבל האמת היא, כי הדבר איננו כ"כ פשוט. דיברנו פעם [בשיעור מוצש"ק חיי שרה ה'תשע"ב], שישנן חילוקי דעות, כמה זה 'דור'? ישנם האומרים שזה 50 שנה, וכו'. בסוף מצאתי, כי ישנן 14 דעות, רק בכדי להבין, מה נחשב 'דור'? אולם לא ניכנס לכך כעת. בכל אופן, פחות או יותר, הדעה הממוצעת היא, ש'דור היינו 25 שנה.

מהרי"ץ שם בא להסביר, מה הפירוש 'בכל דור ודור'? לכאורה היה צריך לכתוב, 'בכל שנה ושנה'? אולי היינו אומרים, כי הכוונה היא, אפילו שכבר עברו דורות רבים מאז. אבל היה צריך לדייק בלשון, לומר כי 'בכל שנה שנה', דהיינו בכל ליל־הסדר. מה הפירוש 'בכל דור ודור'? כוונת התנא ג"כ, שצריך לעשות עניינים המורים ג"כ לאחרים כאילו עתה יצא ממצרים. ולפי שאותם שכבר ראוהו בשנה שעברה, הרי כל המשפחה כבר ראו אותך בשנה שעברה, אין מחוייב לעשות עוד ביתר שאת עניינים המראים ג"כ לאחרים, כאילו עתה יצא ממצרים. אך בדורות שנולדו אחר כך שעדיין לא ראוהו בהפלגתו בפרסום של הלילה הזאת, מחוייב לעשות בהפלגה בפניהם, למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יבואו ויספרו לביניהם. ולזה דייק לומר 'בכל דור ודור'. כיון שכבר ראו אותך עושה זאת, א"כ אין חובה לעשות זאת שוב בכל פעם ופעם. כך הוא אומר, בפירושו השני. אמנם לפי פירושו הראשון משמע, כפי שבדרך־כלל מבינים, דהיינו שצריך להפליג בעניינים הללו, בכל שנה ושנה ממש. אבל לפי פירושו השני, מספיק לעשות זאת פעם אחת, בכל דור ודור.

ולגבי השאלה, מה הם ענייני השמחה? אפשר ללמוד זאת, ממה שמהרי"ץ כותב במקום אחר [בהתחלת הגדה של־פסח], וז"ל, אחר ערבית, לא יסיח דעתו מקדושת היום אפילו רגע קטן, ותהיינה רגליו קלות כאילות, לבוא הביתה לעשות מלאכתו מלאכת שמים, שמח וטוב לב, להראות את עצמו כאילו הוא עתה יצא ממצרים ותאזרהו שמחה וששון ויקר. כבר מאז שהוא יוצא מן התפילה בבית־הכנסת, ומגיע לביתו 'שמח וטוב לב', בכדי 'להראות את עצמו'. דהיינו, רואים שהוא כ"כ שמח, לפי ההליכה שלו רואים שאדם זה שרוי בשמחה, 'כאילו עתה הוא יצא ממצרים'. 'ותאזרהו שמחה' היינו, מלשון אזור, כביכול שהדבר מקיף אותו, כולו וסביבו מלא בשמחה. באופן הזה, נחשב שהוא 'מראה את עצמו'.

כך גם כותב החיד"א [בפירושו להגש"פ בתי הנפש], לא סגי במחשבה ובלבו, שיקבע בלבו כאילו הוא יצא ממצרים ושמח בליבו, אלא צריך להראות בהתלהבות בגוף, שיכירו וידעו כל היושבים בביתו, מתנועת שמחתו וגופו, שהוא עושה לשם שמים.