דין תוספת יום טוב בכניסה וביציאת החג כדין תוספת שבת. האם שייך תוספת בזמן בין השמשות, כמה הוא התוספת והאם הדבר תלוי בתפילת המנחה. מעלות וסגולות שמרויחים המוסיפים מחול על הקודש.

דין תוספת יום טוב בכניסה וביציאת החג כדין תוספת שבת. האם שייך תוספת בזמן בין השמשות, כמה הוא התוספת והאם הדבר תלוי בתפילת המנחה.

הנקודה הזאת, של 'תוספת שבת' או 'תוספת יום טוב', כעת אנו מדברים על יום טוב, אבל למעשה הדין הוא אותו הדבר כמו בשבת, וכמדומני שלא ברור לעולם הנקודה הזאת. כולם יודעים שישנה 'תוספת שבת', ו'תוספת יום הכיפורים', פשיטא, והדבר ידוע ומפורסם. אבל שישנה גם 'תוספת יום טוב', שיש דין של 'תוספת' ביום טוב, חושבני שהדבר אינו ברור לכולם.

בפרט במוצאי ימים טובים, הרבה מתפללים אז ערבית כמו בכל יום רגיל. במוצאי שבתות, מתפללים מאוחר, בכדי להוסיף מן החול על הקודש, אבל במוצאי יום טוב הם מזדרזים, כיון שלא שמים לב שישנו חיוב של 'תוספת יום טוב', בדיוק כמו בשבת, אין שום הבדל ביניהם.

דבר זה מפורש בכל הפוסקים, ומקורו בגמ' במס' יומא [דף פ"א ע"ב], תניא, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ [ויקרא כ"ג, ל"ב], יכול יתחיל ויתענה בתשעה? תלמוד לומר בָּעֶרֶב. אי בערב, יכול משתחשך? תלמוד לומר בְּתִשְׁעָה. הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. ואין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מניין? תלמוד לומר מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב. ואין לי אלא יוה''כ, ימים טובים מניין? תלמוד לומר תִּשְׁבְּתוּ. אין לי אלא ימים טובים, שבתות מניין? תלמוד לומר שַׁבַּתְּכֶם. הא כיצד? כל מקום שנאמר שבות, היכן שכתוב לשון שביתה, יש עניין להוסיף לפניו ולאחריו. מכאן, שמוסיפים מחול על הקודש.

וכך נפסק הדבר להלכה. אם כי, זה אינו מוסכם לפי כל הפוסקים, וישנם פה בגמרא גם חילופי נוסחאות. ראשית, נחלקו רבוותא האם חיוב תוספת הוא מן התורה, או מדרבנן? ועל מה בדיוק חיוב התוספת? הרמב"ם סובר [שביתת עשור פ"א ה"ו], שחיוב התוספת ביוה"כ הוא על העינוי, לא על איסור המלאכה. רק על החמשה דברים שמתענים בהם ביוה"כ, עליהם יש תוספת. השאלה, למה הרמב"ם לא מזכיר את התוספת במפורש לגבי שבת ויו"ט? לא ניכנס כעת לפלפולים ולכל חילוקי הדעות, אבל להלכה למעשה בודאי שהדבר מקובל גם אצלנו. והרבה מפרשים לומדים כך גם בדעת הרמב"ם. וישנה ראיה לדבר זה מדברי בנו רבינו אברהם, שהוא נוקט בפשטות שישנו דין תוספת גם בשבת. א"כ, הדבר היחיד שאינו פשוט הוא, האם חיוב זה הוא מן התורה, או מדרבנן.

בכל אופן, ישנה חובה להוסיף בערב שבת מן הקודש על החול. דהיינו, להכניס את השבת מוקדם, ממש לפני שהשבת נכנסת. שבת לכאורה היינו כ"ד שעות מכניסתה. נניח שהשבת נכנסת בשקיעה, א"כ השבת היא עד השקיעה הבאה, כ"ד שעות במדוייק היא כולה שבת. אבל צריך להוסיף, מלפני כן. מה שאמרתי אינו כ"כ פשוט, כי ישנם הטוענים, שזמן התוספת הוא בבין השמשות בעצמו, כי צאת הכוכבים הוא בודאי לילה. בין השמשות, שהוא בין השקיעה לצאת הכוכבים, הוא ספק יום ספק לילה, ויש עניין להוסיף מחול על הקודש. זאת שיטה שאינה מקובלת והיא לא ידועה, אבל אינה מופרכת.

ואכן לכאורה, השיטה הזאת קשה. כי 'בין השמשות', הוא ספק יום ספק לילה, כמו שאנחנו אומרים בפרק במה מדליקין [שבת פ"ב, תפילת ליל שבת] ספק חשיכה ספק אין חשיכה. ישנו ספק. וכפי שמסבירים, 'ספק חשיכה' בע"ש, 'ספק אין חשיכה' במוצ"ש. כיון שזמן זה הוא ספק יום ספק לילה, א"כ לא מדין 'תוספת' אסור לעשות כעת מלאכה, אלא הדבר נוגע באיסור דאורייתא. כי אם עכשיו שבת, אסור לעשות מלאכה, וזהו לא מדין 'תוספת', זהו העיקר, שמא עכשיו כבר שבת. מי מחליט לך שכעת עדיין יום? אולי בין השמשות הוא לילה, וכבר מהשקיעה נכנסה שבת? זהו ספק בכל דיני התורה.

אבל הדבר אינו פשוט, כי בעל מנחת חינוך [מצוה שי"ג אות ט', מהדורא חדשה אות ט"ז] מדייק מדברי הר"ן [יומא דף ב' ע"ב מדפי הרי"ף], שחיוב 'תוספת' הוא רק למאן דאמר ספיקא דאורייתא 'מן התורה' לחומרא. יוצא א"כ, אם תוספת שבת היא מן התורה, א"כ בין השמשות הוא ספק בדאורייתא. אבל למאן דאמר שספיקא דאורייתא 'מדרבנן' לחומרא, אבל מן התורה הוא לקולא, כמו שהגמרא אומרת במסכת קידושין [דף ע"ג ע"א], לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל י"י [דברים כ"ג, ג'], ממזר ודאי הוא דלא יבא, הא ממזר ספק יבא, א"כ מן התורה ספק זה מותר. ובין השמשות הוא ספק, וממילא אין איסור מדאורייתא. לכן דין תוספת הוא מן התורה, לפי השיטות האלה.

ידוע ומפורסם כי זוהי שיטת הרמב"ם, שמדאורייתא ספק דאורייתא לקולא, ומדרבנן הוא לחומרא. כך כותב בפרק תשיעי מטומאת מת [הלכה י"ב], דבר ידוע, שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק, הרי הן של־דבריהן. ואין טמא מן התורה, אלא מי שנטמא טומאת ודאית. אבל כל הספיקות, בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות, אין חוששין להם אלא מדברי סופרים.

בא הראב"ד וצועק, אמר אברהם, זהו שיבוש גדול, שהרי אמרו בכמה מקומות [שבת ל"ד ע"א, ביצה ג' ע"ב], ספיקא דאורייתא לחומרא, ספיקא דרבנן לקולא. וזו ספיקא דאורייתא היא. אבל היה לו לומר, משום דהוה ליה ספק ספיקא, ואפילו בדאורייתא לקולא. הוא טוען, הלא מפורש בהרבה מקומות בש"ס, שספק דאורייתא הוא לחומרא.

מתרץ מרן בכסף משנה, אכן הרמב"ם לא חולק על כך, והוא בודאי סובר שספק דאורייתא לחומרא, אבל הוא לא 'מן התורה' לחומרא, אלא 'מדרבנן', ומן התורה ספק זה לקולא.

אם כן יוצא, שהרמב"ם סובר 'ספק דאורייתא לחומרא' מדרבנן, כן שיטת הרמב"ן. ולדעת הרשב"א, ספק דאורייתא מן התורה לחומרא. כמו הראב"ד. נמצא שלשיטת הרמב"ם, שספיקא דאורייתא מן התורה לקולא, יש כאן חידוש, יש דין 'תוספת' בבין השמשות 'מן התורה', וא"כ יש בכך ממש.

אבל לא נקטינן כן להלכה. ההלכה היא שצריכים להוסיף קודם בין השמשות. כמה צריך להוסיף? אין שיעור ידוע. התוספות מסתפקים בזה [עיין ראש השנה דף ט' ע"א ד"ה ורבי עקיבא], והשיעור אינו ברור, האם צריך להוסיף שתי דקות או חמש דקות, אבל צריך זמן מסויים. כמובן הכי רצוי הוא להוסיף כמה שיותר.

ממתי אפשר להוסיף? הרי אי אפשר לקבל שבת מיום ששי בבוקר, ואף לא מזמן חצות היום, כי עדיין לא שבת, אין עניין שאדם יחליט ביום אחד בשבוע לעשותו שבת, אלא צריך להוסיף על יום שבת. ועד כמה אתה יכול להוסיף? כל זמן שיש לו קשר לשבת, 'מפלג המנחה ואילך' [עיין שו"ע סי' רס"א ס"ב]. כך מקובל לפסוק בדרך כלל. דהיינו, מפלג המנחה. מנחה קטנה, היא שעתיים ומחצה לפני הלילה, א"כ מפלג המנחה, דהיינו מחצית, שזה שעה ורביע. והשעה היא 'זמנית', לכן בקיץ זה בערך שעה ורביע, ואולי יותר, הדבר תלוי במקומות, ובימים ובחדשים. בחורף זה בערך שעה, כי הימים קצרים יותר, וממילא התוספת היא כשעה לפני כן.

הנדון הוא, לגבי תפילת מנחה, והדבר קשור למה שדיברנו מקודם בשם מהרי"ץ, האם התפילה קובעת כאן, או שלא? למעשה, אבותינו נהגו להתפלל בע"ש וערבי י"ט מבעוד יום. סיימו את התפילה בין השמשות. הם דקדקו שאמירת 'יום הששי' תהיה ביום. כמשמעו "יום" ממש [עיין שע"ה הל' תפילות שבת סי' נ"ח סוף סעיף א']. היו פעמים שהם אמרו 'יום הששי' מוקדם, ולאחר התפילה כשיצאו מבית הכנסת, היה עדיין לפני שקיעת החמה, בגלל שלא היו שעונים. או ביום המעונן, הם יצאו מבית הכנסת, והנה זרחה השמש. כיון שהם לא יכלו לכווין את הזמן בצורה מדוייקת, א"כ עלול היה להיות מצב שעדיין לא שקעה החמה. כך היה בזמן חז"ל ובדורות הקודמים בכל העולם, כנז' בש"ס ובפוסקים. אבל הם היו מקדימים להתפלל מבעוד יום, והיו מקבלים שבת ממתי שאומרים 'מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת' [תהלים צ"ב]. אמנם אדם צריך להוסיף מהחול על הקודש, אבל כשנכנסת השבת, היא חלה על אדם בעל כרחו, בין ירצה או שלא ירצה, כעת כבר לילה, והדבר אינו תלוי ברצונו או במחשבתו. אבל כשאדם מתפלל בערב שבת, אומר 'מזמור שיר ליום השבת', כיון שאמר דבר של־תפילה ושל־קדושה, הוא מקבל עליו את השבת במלים האלה. אבל באמירת 'שיר השירים', או אפילו 'לכו נרננה', ישנם אנשים החושבים שהם כבר קיבלו את השבת, ולכן הם כבר אינם עושים מלאכה, ויש לחשוש לכך לא להתיר להם. אבל הדבר לא תופס, ואין לכך שום משמעות, לפי דעת כמה ראשונים [עיין בעיני יצחק על שע"ה הל' קבלת שבת סי' נ"ז אות י' ד"ה ואמנם]. 'לכו נרננה', זה עדיין אינו שבת. אפילו באמירת 'לכה דודי', שאומרים 'בואי כלה בואי כלה', לא נפסק בהלכה וגם אנחנו לא נוהגים להחשיב זאת כקבלת שבת, כיון שזאת רק הכנה לקבלת שבת. אומרים 'לכה דודי לקראת כלה', 'בואי כלה', אבל הכלה עדיין אינה נמצאת, אלא באמירת 'מזמור שיר ליום השבת'.

הכל מדובר לפי מה שנהגו בדורות שעברו, כך היה מנהג אבותינו בכל הדורות, אבותינו הקדושים שאיננו מגיעים לציפרני רגליהם. אולי ישנם עוד כמה במקומות מסויימים, אינני יודע אם נהגו באופן זה, אבל בכל אופן אצלם, כיון שהדבר היה מבעוד יום, לכן הם היו מוסיפים. וכך נהגו גם ביום טוב, להקדים את התפילה. גם בחג השבועות, כפי שהבאנו במפורש ממהרי"ץ, התפללו אפילו מבעוד יום, לא חיכו לצאת הכוכבים, אלא התפללו מוקדם כבכל שבת וימים טובים. כך היה המנהג הפשוט.

אבל בזמנינו, רוב האנשים שלצערינו הם מאחרים, אפילו מאחרים מאד, ישנם כאלה שמגיעים ב'בר יוחאי', אלה העצלנים ביותר, אבל בזמנינו על כולנו נפלה עצלות בעוה"ר, בקושי באים לפי הזמן שכתוב בלוח, ומתחילים מנחה בזמן שכבר אמור להיות קבלת שבת. [יותר מדוייק, זה בא בגלל האשכנזים, ועוד נדבר על כך בלי נדר].

א"כ השאלה היא, לגבי תפילת מנחה, הרי היא עדיין תפילת חול, א"כ איך בזמן קבלת שבת מתפללים מנחה? זה כבר שבת או עדיין חול? נכון שלפי דעת רוב הפוסקים הדבר אינו טוב, כיון שצריך להתפלל מנחה מקודם, וכעין זה מובא מה שדנים הפוסקים באשה שמדליקה נרות שבת, ואשה הרי מקבלת שבת בהדלקת נרות, ואם היא עדיין לא התפללה מנחה, האם עדיף שתתפלל מנחה או שתדליק נרות? אם היא תדליק נרות, הרי אנו נוהגים כשיטת בעל הלכות גדולות [עיין שע"ה סימן נ"ז סעיף ב'], שבהדלקת נרות היא כבר מקבלת שבת, ואינה עושה כבר שום מלאכה, אלא אם תעשה תנאי. א"כ איך היא תתפלל מנחה? לכן הדין הוא, שתתפלל מנחה מקודם.

אמרנו, שקבלת שבת היא באמירת 'מזמור שיר ליום השבת', אבל ביו"ט אין 'מזמור שיר ליום השבת', אלא את המזמור של־חג, כגון בשבועות יָקוּם אֱלֹדִ'ים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו [תהלים ס"ח], ובאמירת מזמור זה אין עדיין קבלה של־חג. אלא את יום טוב מקבלים בעת שאומרים 'ברכו'. כיון ש'ברכו' זה תחילת תפילת ערבית, א"כ זוהי הקבלה. אבל כל זה מדברים אם עדיין מבעוד יום, אבל אם הוא כבר לילה, א"כ לא משנה מתי יגידו 'ברכו', אפי' אם יתפללו שעה אחרי כן, מזמן שקיעת החמה ואילך בודאי שכבר נכנס יום טוב.

אולם לגבי תפילת מנחה, יש לימוד זכות על מה שנוהגים להקל, לפי שיטת הפרי מגדים, הסובר שתפילת מנחה זה דבר שלא מעלה ולא מוריד. לכן היום סומכים על כך, ויש לימוד זכות.

בספר שערים מצויינים בהלכה [סימן ע"ה ס"ק ב'] כותב כך, לגבי ההלכה שחלה שבת אם אמרו הציבור בביהכ"נ מזמור שיר ליום השבת, אפילו על המיעוט שלא הגיעו עדיין לביהכ"נ, שזה דוקא לעניין איסור מלאכה, אבל לא לענין תפילת מנחה. פרי מגדים. [סימן רס"ג, אשל אברהם ס"ק כ"ח].  ובשו"ת ארץ צבי [סימן ס'], נשאל לגבי מנהג החסידים המתפללים מנחה בע"ש לאחר השקיעה, שהרי לכאורה כבר חל שבת, א"כ זהו תרתי דסתרי? והוא משיב, עפ"י דברי הפרי מגדים בזה, שאע"פ שחל על כרחך קדושת שבת, מכל מקום לעניין מנחה מותר להתפלל, כיון שלא קיבל שבת בפה ממש. הרי קבלת שבת אינה חייבת להיות בפה ממש, היא יכולה להיות אפילו במחשבה, כך לפי הרבה פוסקים. ומאחר והוא רק חשב ולא קיבל עליו שבת בפה מלא, א"כ לא מחייב שהוא כבר לא יוכל להתפלל מנחה.

בקונטריס אחרון [של ספר שערים מצויינים בהלכה, דף רס"ז], הוא מאריך עוד בעניין זה, ומביא את המג"א לעניין אשה שתתפללה מנחה קודם ההדלקה, ואח"כ מביא את ספר האלף לך שלמה להגר"ש קלוגר [סימן קי"ב] האומר, שלא נכון לקבל שבת, ואח"כ להתפלל מנחה. בעל זכרון יוסף כותב [סימן מ"ח] שבזמנם, בימי המג"א ושאר הקדמונים, היו מתפללים לפני השקיעה. אבל בזמנינו, מתפללים אחרי השקיעה, א"כ גם עכשיו זה אותו הדבר, והוא מביא ראיות לכך.

שו"ע הגר"ז אומר [רס"א ס"ג], יש הבדל אם הוא נכנס לביהכ"נ כשאומרים 'ברכו', או לדידן כשאומרים 'מזמור שיר ליום השבת', או אם אדם מקבל על עצמו את השבת. ונפקא מינה לגבי שבות. דהיינו, אם אדם קיבל על עצמו, הוא אסור במלאכות דאורייתא, אבל לא באיסורי שבות, שאינם מלאכה ממש, א"כ תפילת מנחה זה לא גרע מאיסורי שבות. כך מסקנתו. נמצא שיש על מי ועל מה לסמוך.

מעלות וסגולות שמרויחים המוסיפים מחול על הקודש.

אולם צריכים לדעת, שמפסידים בכך הרבה. ישנם הרבה רווחים למי שמקבל שבת או יו"ט מבעוד יום, דהיינו מפלג המנחה. יש לכך הרבה מעלות, ויש בזה גם הרבה סגולות, כמובא בספרים שיש בזה סגולה לפרנסה טובה. והטעם הוא, משום שיום שבת זה דבר רוחני, המוסיף לאדם קדושה ומעלה רוחנית, ותוספת שבת מוסיפה גם דברים גשמיים. אם אדם רוצה שתהיה לו הרווחה, ברכה בכסף, וכן בענייני העולם הזה, הדבר בא ע"י תוספת שבת. כמה שהאדם יוסיף יותר בתוספת שבת, הוא ירוויח יותר.

שאלה מהקהל: אפשר לקבל 'על תנאי'?

תשובת מרן שליט"א: הדבר אפשרי, אבל בכל מקרה יש לומר 'בלי נדר'. ראשית, כדי שהדבר לא יחייב אותו לזמנים אחרים בהם אולי הוא לא יוכל לעמוד בזה, אם יצטרך משהו. אבל חושבני, שכשעושים על תנאי, הדבר חלש יותר. כי גם בשמים יעשו לו 'על תנאי', יבדקו אותו אם הוא עומד בתנאים, הכל לפי מעשיו. אבל אתה צודק, בודאי שזה עדיף מכלום.

דבר זה, של קבלת שבת מבעוד יום, הוא גם סגולה לבנים זכרים. כתוב בספרים, שהמקבל עליו שבת מוקדם, יזכה לכך. וכן מי שמחפש שידוך, שיגיד 'בואי כלה בואי כלה', ואז הוא יקבל כלה.

איתא בזוהר הקדוש [תיקון מ"ח דף פ"ה ע"ב], צריך האדם בשבת לשנות במלבושיו ובהדלקת הנרות ובמאכלים. וצריך להיות מוסיף מחול על הקודש. וכל המוסיף מחול על הקודש, מוסיפין לו נפש יתירה בשבת. וכל הגורע, גורעים לו ההוא נפש יתירה. דהיינו, בשבת האדם מרוויח 'נפש יתירה', ורק ע"י התוספת שבת הוא מקבל תוספת נפש זאת.

כתב הפרי מגדים [אשל אברהם ס"ס רנ"ו], המוסיף מחול על הקודש, מוסיפין לו חיים. זוהי גם סגולה לאריכות ימים.

כותב בעל "שערי אורה" לרבינו יוסף גיאקטיליה, בספר "רמזי שבת", השבת קודש וסביבותיו יש שבעים חילות של־חול, לפיכך צריך אדם שלא יקצֵר גבול הקודש, ולא יכניס טומאה בהיכל, שלא יאמרו עליו ארור משיג גבול רעהו, אבל ירחיב גבול השכינה. ובהיותו מוסיף בשבת בכניסתו וביציאתו מחול על הקודש, נמצא שהוא מוסיף ומרחיב גבול הקודש. ובזכות זה, בהיותו קורא את ה' בצרה, מרחיב לו ה' גבול הקודש, ומקצר גבול הצרה, וזוכה לנחלה בלי מְצרים. מדה כנגד מדה.

רבינו האר"י אמר לאחד, סגולה לבנים, כדי שאדם יזכה שיהיה לו פרי בטן, שיזהר מאד וגם יזהיר לאחרים על תוספת שבת בערב שבת ובמוצאי שבת. שהוא בעצמו יזהר, וגם שיזהיר לאחרים, ואז בעז"ה הוא יקבל תוספת. אמנם לא מגיע לו, אבל מאחר והוא מוסיף, עושה לפנים משורת הדין, גם איתו יעשו לפנים משורת הדין. ולאדם שכבר יש לו בנים, חושבני שגם אם לא יוסיפו לו בכמות, הרי שיוסיפו לו באיכות, וכך תהיה לברכה על מה לחול.

כתב בעל בן איש חי בספר בניהו [עוקצין ג' י"ב], הברכה הגשמית של־ימי החול שבאה בזכות השבת, היא חלק התוספת שהוא מה שמקבלים שבת מבעוד יום. נמצא ישראל זוכים לעושר וברכה בזכות השבת. אך לא מחלק השבת העיקרי שהוא מן התורה, אלא מן התוספת. שהוסיפו חכמינו ז"ל. זה מה שאמרנו קודם, שהמעלה של השבת, היא רוחנית, אבל השכר בעבור תוספת שבת, הוא גשמי. אמנם לא ברור שהוא מתכוון כאן על תוספת יותר מן הזמן שצריכים, אבל השל"ה כותב זאת במפורש, והוא כותב דברים גבוהים ביותר. בעל של"ה, היה מחסידי עליון. הנודע ביהודה [תניינא יו"ד סימן קכ"ו] כתב עליו מליצה, אוהב מצוות, לא ישבע מצוות. השל"ה הוסיף לנו עוד כמה מצוות, אבל אינם הלכה, אלא מדת חסידות, והדבר לטובתנו. לא באים להכביד על מי שמרגיש 'כבד', אבל מי שיקבל זאת באהבה ובשמחה, יהיה לו קל.

אומר בעל שני לוחות הברית [נר מצוה מסכת שבת אות ל"ב דף קל"ג], מדת חסידות וקדושה יתירה היא, להיות מוכנים לצורך שבת במלאכות כבדות בחצות. אולי צ"ל 'מחצות', כנראה טעו כאן בהעתקה. ומחצות ואילך, יהיה העסק הכל בקדושת שבת שכולו שבת, דהיינו בהתעוררות תשובה. אדם בערב שבת מתקן את כל השבוע שעבר. ובתיקוני המעשים ובלימוד התורה. כך יעשו כל בני ביתו, עד זמן הדלקת הנרות.

ידידנו הרב יואב חלא שליט"א סיפר לי, שהוא שמע את השכנים שלו, בהיותו גר בראש העין, שבערב שבת הם למדו את הפרשה, בכך הם מתכוננים לשבת. ועל פי האר"י ז"ל, יש עניין כבר בבוקר לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום. זהו זמן טוב לחזור על הפרשה וללמד את הילדים, לא בלחץ, או בלילה כשכבר הם רדומים, בפרט כעת בחדשי הקיץ שהימים ארוכים, ובפרט שהנהיגו "שעון קיץ". ממשיך השל"ה לכתוב, וסימניך, 'לֹא' תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה [שמות כ', י']. כי בהתחלת קדושה מחצות ואילך ובתוספת שעה במוצאי שבת, שצריך להוסיף מחול על הקודש על החול, הרי שלושים ואחת שעות, וסימניך כָּל מְלָכִים שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד [יהושע י"ב, כ"ד]. שבת היא עשרים וארבע שעות, ומערב שבת בחצות, זה עוד שש שעות, ביחד יוצא שלשים שעות. ובמוצאי שבת תוסיף עוד שעה, סה"כ שלשים ואחת שעות. וסימניך 'לא' תעשה כל מלאכה. אל תעשה מלאכה שלושים ואחת שעות.

דבריו הם מצד חסידות וקדושה. כי עפ"י ההלכה, בערב שבת מזמן מנחה קטנה ואילך, אסור לעשות רק מלאכת קבע. וישנם מחמירים ממנחה גדולה, דהיינו חמש שעות ומחצה זמניות, בהם לא לעשות מלאכה קבועה, אלא רק מלאכת עראי, כגון לכתוב איגרת וכדו'. וכן מותר לעשות את כל הדברים שהם לצורך שבת, כגון בישולים וכדו'. בכל אופן, מלאכת עראי או מלאכה שאינה קבועה, אין בה איסור. אבל מדת חסידות היא, שהכל כבר מתכוננים לקראת שבת. וכל המוסיף, מוסיפים לו.

בספר לחם הפנים על קיצור ש"ע [סימן ק"ג] מעיר בעניין תוספת יום טוב, צריך לידע, דבערב יו"ט סמוך לשקיעת החמה מחוייבים לסגור החנויות. הפוסקים כותבים, שבעלי חנויות יסגרו שעה לפני שבת, והוא מדגיש זאת על ערב יו"ט, ולפסוק ממלאכות האסורות כמו בערב שבת, כמבואר במסכת יומא [דף פ"א ע"ב], שמחוייב להוסיף מחול על הקודש בערב יו"ט כמו בערב שבת. גם יש חילוקים בשיעור בין השמשות. לא כמו שנשתבשו קצת בני אדם, שאין סוגרים את החנויות בערב יו"ט עד קרוב לחשיכה, ונדמה להם דערב יו"ט קיל מערב שבת. חושבים שישנו הבדל ביניהם, ובערב יו"ט אפשר להתעכב ולאחר. ה' יתברך יכפר בעדם, ויזהרו מכאן והלאה לעשות כדין. אמנם אינני מכיר את כל המקומות היום, ואת כל האנשים, אם זה כך גם כיום לגבי כניסת יום טוב. אך חושבני שבזמנינו לא יודעים זאת, עכ"פ לגבי מוצאי יו"ט, שהדין שוה בין מוצאי שבת למוצאי יום טוב. וכמו שהקדמנו למעלה.